הלחץ הציבורי ניצח!
ארגון חוננו מדווח כי לוחם המילואים ישוחרר משבי החטיבה הקפלניסטית של השב"כ ל3 ימי מעצר בית, זאת לאחר לחץ ציבורי כנגד מעצר השווא, הרדיפה ומניעת מפגש עם עו"ד.

אנו קוראים לראש הממשלה ולראש השב"כ דוד זיני לסגור מיד את חטיבת הרשע הזו, שאחראית לחלק גדול מהקונספציה של רדיפת יהודים צדיקים וסלחנות לצבאות טרור ערבי שלמים ולאוכלוסיית אויב רצחנית.

בתמונה: ההוראה של "קדמי" מהשב"כ, החטיבה הקפלניסטית, לעצור את הלוחם.

תורת לחימה

הרב הראשי לצה"ל הבא.

הצלה יו"ש ללא גבולות: רועה צאן מגבעת מבשר שלום הסמוכה לאביתר נפצע קל מיידוי אבנים של פורעים ערבים. הפורעים נמלטו

בזכות נשים צדקניות...

צפו: מחזור ה' של קורס דור הניצחון מקבל ברכה מהרבנית דבורה זרביב תחי', אמו של הדיין הרב אברהם זרביב ואחותו של הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל.

חותם - מדינה יהודית על סדר היום

עולם ברור!
יום של זקיפות קומה

הרב אליאב תורגמן.


קראו, הדפיסו, והפיצו. 🔥

🔗 הצטרפו לקבוצה "תורה במרחב הציבורי":
https://chat.whatsapp.com/HIwR0uQeoGlLrthRxrBxnl
📣 ערוץ להפצה בסטטוסים:
https://whatsapp.com/channel/0029Vb7GUG984OmBsKn1IS30
📣 ערוץ טלגרם https://t.me/torabamerhav

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מגיע בכל שנה, ומעלה עמו שאלה יסודית שלא תמיד שואלים אותה במפורש: מה אמורה להיות תפיסת הזיכרון? מה הוא בא לעשות בנפשנו?

שאלה זו אינה רטורית. היא שאלה מהותית בנוגע לאופיו הרוחני של יום שלם, תוקפו של יום.

יש הסבורים שיום הזיכרון הוא בראש ובראשונה יום של שבר: יום שנועד להעמיד אותנו מול כאב חסר פשר ומול קושי שאין עליו תשובה. הדכדוך, הכבדות, המתים שלא חזרו, המחיר הבלתי נתפס. כל אלה הופכים בתפיסה זו לתוכנו של היום, המוגש יחד עם מוזיקה נוגה ואווירה פסימית.
לפני שנשלול תפיסה זו, אנו צריכים לדעת שאכן, הכאב אמיתי ועמוק, ואין להקל בו ראש.

ערך החיים

אבל יש תפיסה אחרת. תפיסה שמקורה עמוק בחכמת ישראל העתיקה. והיא אינה מפחיתה בכהוא זה מן הכאב, אלא מציבה אותו בתוך מבט גדול יותר, איתן ונישא.

הרב קוק זצ"ל כתב: (שמונה קבצים, קובץ ה', פסקה רנו)

"החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות הנפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש."

המשפט הזה דורש העמקה גדולה.

הרב קוק מסביר, שמסירות הנפש היא מה שמגלה את ערך החיים האמיתי. חיים שאין עבור מה למסרם, הם חיים חסרי עמוד שדרה. ולעומת זה, חיים שיש בהם תוכן גדול דיו למסור עליהם את הנפש, הם חיים של חופש, של קודש, של הוד "וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו" כל המשמעות של החיים, השמחה, המשפחתיות, הבתים והמשפחות מתגלה ערכם דווקא "על ידי קדושת מסירות הנפש"

הרב קוק ממשיך שם:

"ומסירות הנפש היא ראויה להיות על תוכן כל כך עשיר ומלא, עד שכל העושר של החיים, עם כל תנובתו האידיאלית הרוחנית העליונה, יהיה נשאב אל תוכו ובטל אליו כניצוץ בלהבת."

כל החיים, בכל עושרם ורוחבם, נשאבים אל תוך ניצוץ אחד של מסירות נפש ובטלים אליו. לא משום שהחיים בטלים וחסרי ערך. אלא משום שניצוץ הקדושה הזה הוא הלהבה שממנה נוצקו כל החיים מלכתחילה. "למענך אלוקים חיים."

המקור לכל זה טמון עמוק יותר. הרב קוק מסיים את הפיסקה בדברי רבי עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, מתי יבוא לידי ואקיימנו."

רבי עקיבא לא חי בצל המיתה. הוא חי בתשוקה של חיים, חיים עליונים, תשוקת הקודש. כל ימי חייו ייחל לרגע שבו יוכל לממש את מה שכל חייו ידע: שאהבת ה' עולה על הכל, ואפילו על החיים עצמם. וכשבא הרגע, בשעת הוצאתו להורג, קרא קריאת "שמע ישראל" ומסר את נשמתו באחד.
זו המשמעות של "ואהבת בכל נפשך". לא כניעה לגורל המוות וקידוש המוות אלא שחרור אל משמעות עליונה של חיים, חיים עליונים, שקריאתם מהדהדת מן העולם ועד העולם.


מבט של עולם ברור

הגמרא במסכת פסחים (נ, א) מספרת על יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי, שחלה ויצאה נשמתו ולבסוף חזר לחיים. שאלו אביו: מה ראית? השיב: עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו אביו: בני, עולם ברור ראית.
ועוד מוסיף רב יוסף, ששמע שם בעולם העליון, שתי הכרזות. הראשונה: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. השנייה: הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.
ומי הם הרוגי מלכות שעומדים במחיצה שאין כמותה? לא רבי עקיבא וחבריו, שכן גדולתם שם מגיעה ממקורות רבים.. אלא הרוגי לוד, לוליינוס ופפוס, שני אחים שמסרו עצמם למיתה כדי להציל את כלל ישראל מגזירת מוות, שכאשר באו לתפוס את ישראל על הריגת בת הפחה. עמדו ואמרו לשלטון הרשע: אנו הרגנוהו, ועל עצמם לקחו את הדין, ולישראל נתנו חיים.

רש"י מדייק (בבא בתרא י, ב): "הך מלתא לחודא הוי בהו, שנהרגו על קידוש השם, ותו לא הוה בהו."
ובתרגום: רק דבר אחד היה בהם. קידוש השם. ואותו דבר אחד הקנה להם מחיצה שאין בריה יכולה לעמוד בה.

מה מגלה לנו הגמרא הזאת? שיש ממד שמעבר לתורה ושמעבר למעשים. ממד שנולד ברגע שאדם מוסר את עצמו בעד אחרים. הגדרתו הפשוטה: הקדשת עצמו לה' ולישראל.

תכונת מסירות נפש

הרב קוק כותב על כך בעין איה (שבת ב, פ"ט, קמד):

"תכונת מסירות הנפש היא הקדושה העליונה, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם, והדבר היסודי המהותי של החיים איננו כי אם אור ה' לבדו."

מסירות הנפש אינה פגיעה בחיים ובערכם, היא גילוי של מה שהחיים בנויים ממנו באמת. כשאדם מוסר את נפשו, הוא מגלה שמה שנחשב לעיקר, הבריאות, השלמות הגופנית, ההמשכיות, כל אלה הם טפלים לדבר אחד: אור ה'.
ההבנה הזו, טבועה בנשמתם של ישראל. זוהי מהות חיינו, גם בלי להבין ולדבר, חיילנו מבטאים זאת באומר החיים שלהם, במוכנות למסירות הנפש, אפילו ללא הכרה

ובמאמרי הראי"ה, במאמר "על במותינו חללים," הרב קוק כותב על אותם חיילים הנופלים בעד תקוות האומה, ומשווה אותם לאותם "תחתונים" שהגמרא מגלה שהם עליונים:

"תחתונים הללו, אשר מצד.. חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כ"כ בעיני המון רב של האומה, אשר בעד תקוותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים."

זוהר הרקיע! לא ענן של אבל בכי ודכאון. אלא מבט של אור.


בדמייך חיי

עוד ממד אחד הרב קוק פותח לנו לעולם הרעיונות הבהיר: בעין איה (שבת, קיד, ד') הוא כותב על הדם שנשפך בהגנה על הארץ:

"הדם האדום הזה, המורה על דבקות טבעית של מסירות נפש, הקבועה באומה בקשר עם החבה הנצחית של הארץ, הוא מתקשר עם ברית הקדושה של הארץ, עד שכל סיבות שבעולם לא יוכלו לנתק את הקשר הקדוש הזה."

הדם שנשפך אינו עדות לאסון בלבד. הוא ברית. ברית בין העם ובין ארצו. ברית שכל סיבות שבעולם לא יוכלו לנתקה. הם מסרו את נפשם, ובזה חתמו בדם את השייכות הנצחית של האומה לאדמתה.



מה, אם כן, צריכה להיות תפיסת הזיכרון?

לא כפיפת קומה. לא דכאון ושפלות רוח עצובה ועצבנית, לא שקיעה בתוך כאב שאין ממנו מוצא.

אלא זקיפות קומה. הכרת גודל. ידיעה שמה שנעשה כאן, בעזה ובלבנון במרחבי ארצנו, ובגבולות ובאיראן, הוא ממד של קדושה שאין כמותה.

לעמוד בצפירה זה לא רק לזכור זכרון המתאמץ לזכור את שהיו ואינם. אלא זה להכיר שאנחנו עם שיש לו על מה למסור את חייו. ושמסירות נפשם של אחינו הקנתה לחיינו עומק שלא יגיע ממקום אחר.

"כל מרץ, כל עז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים, היוצאת מן הכח אל הפועל בחיי יום יום," כתב הרב קוק, "יונקים הם מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם."

כל מה שאנחנו בונים כאן. המשפחות, הישיבות, הערים, המדינה והישובים הפורחים, כולם יונקים מזוהר הקדושה של מי שמסרו את נפשם.

לזכור אותם כראוי, זה לחיות מתוך אותו זוהר. זה לא ליפול, אלא להתרומם.

"אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו."

הרב אליאב תורגמן

‏מה שהיה בתל אביב אתמול זה לא ״יום זיכרון ישראלי פלסטיני״ אלא הכחשת יום הזיכרון הישראלי היחידי שקיים ופגיעה בזכרם של חללי צה״ל.
עצוב שיש יהודים שמגיעים למקומות כאלו שפלים של שכחת הזהות שלהם ושנאת הלאומיות.

'מאירקה ושלוימלה'

הגאון הגדול הרב יצחק זאב גוסטמן זצ"ל, אחרון גאוני וילנא, שהיה בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, עבר את אימי השואה ושכל שם את בנו יחידו הי"ד. לאחר עלותו ארצה הקים את ישיבת 'נצח ישראל' בירושלים. בין המקורבים לרב גוסטמן היו פרופ' ישראל אוּמן (חתן פרס נובל) ובנו שלמה אומן הי"ד, שהיה תלמיד ישיבת ההסדר בשעלבים.

שלמה הי"ד נהרג במלחמת שלום הגליל.

כשהגיע לשבעה, פנה הרב גוסטמן לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: 'הבן שלי מאירקה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדר-אקציון [מבצע זוועה נאצי מחריד לרצח סיטוני של ילדים בלבד]...'. ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: 'עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית!'

קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: 'ניחמתני, ניחמתני'!

מדרש חז"ל (שוחר טוב, תהלים):

"מָשָׁל לְאָב וּבֵן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ,

וְנִתְיַגֵּעַ הַבֵּן וְאָמַר לָאָב: אַבָּא, הֵיכָן הִיא הַמְּדִינָה?

אָמַר לוֹ: בְּנִי, סִמָּן זֶה יְהֵא בְּיָדְךָ:

אִם רָאִיתָ בֵּית הַקְּבָרוֹת לְפָנֶיךָ – הֲרֵי הַמְּדִינָה קְרוֹבָה לְךָ.

כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל:

אִם רְאִיתֶם אֶת הַצָּרוֹת שֶׁתָּכְפוּ אֶתְכֶם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אַתֶּם נִגְאָלִין,

שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה". "

מתוך האבל, מתוך הגבורה - חיים ושלום על ישראל.

האויב ביהודה ושומרון מרים ראש:

אתמול בערב דווח על כך שערבים יידו אבנים מרכב חולף על רכב של יהודים בין צומת קלקיליה למעבר צופים. נגרם נזק לרכב והרכב ממנו הושלכו האבנים נמלט לקלקיליה.

הבוקר יידו ערבים אבנים לעבר רועה צאן של חוות מצודת דוד בבנימין בשטחי המרעה של החווה וכן על רכב סיור צבאי שהגיע למקום.

בשעות הצהריים דווח על ערבים שיידו אבנים על יהודים באזור מועייר. כעת מדווח ששני ערבים נהרגו מירי כוחות הביטחון בהתפרעות שהתפתחה במרחב במהלכה עשרות ערבים יידו אבנים.

בנוסף דווח על עשרות ערבים שיידו אבנים במרחב אביתר בשומרון לעבר איש כוחות ביטחון.

מחבל שחוסל היום כאשר פגש רועים יהודים באזור כפר המרצחים אל מועייר בבנימין וניסה לרצוח אותם.
חיילי צה"ל חיסלו אותו ועוד מחבל.

שני מחבלים שיידו אבנים על כוחות צבא נורו ונהרגו בגוש שילה

לפי הדיווחים האירוע החל כאשר ערבים מהכפר מועייר יידו אבנים על רכב בו היה חייל שנסע באחד הצירים בגוש שילה.

בהמשך יידו עשרות ערבים אבנים על כוחות שהחלו בסריקות במרחב, ולפי דיווח הפלוגה האירוע התפתח למעל מאה ערבים, רובם רעולי פנים, שיידו אבנים על הכוחות. במהלך האירועים הכוחות פתחו מספר פעמים בנוהל מעצר חשוד וביצעו ירי חי לאחר שהיו בסכנת חיים.

ערבים מדווחים על שני הרוגים ושלושה פצועים. אחד ההרוגים הוא ג'יהאד אבו נעים שלפי התיעודים נהרג כשהוא רעול פנים במהלך ידוי האבנים. חשבון הפייסבוק שלו מלא בהסתה נגד יהודים ותמיכה במחבלים ופיגועים.

השני הוא אוס נעסאן, בנו של מחבל שחוסל לפני מספר שנים באזור מועייר.

בתמונות: ההרוג כפי שנמצא בשטח רעול פנים, וכמה מפרסומי ההסתה שלו בפייסבוק

‏על פי אתר הביטוח הלאומי, מקסימום התגמול עבור יום מילואים בהשוואה לשכר באזרחות הוא 1,730.33 ₪ ועבור חודש מילואים - 51,910 ₪ (נכון לשנת 2026).
דה מרקר יכלו לבדוק, אבל הם שונאים לוחמים שיודעים לנצח ומעדיפים רמטכ"לים כושלים שמקבלים מעל 100 אלף ש"ח בחודש כדי להקריס צבא שלם.