הלקח של ישראל משבעה באוקטובר הוא שאין כל חשיבות לשאלת הכוונות, רק לשאלת היכולות. במשך שנים התעלם צה״ל ממפלצת הטרור שקמה על גבולותיו, והתעסק במקום זאת בשאלה אם האויב מתכוון לתקוף או אם כדאי לו. באופן דומה, ואף שמפתה לעסוק בתחושות בטהרן, אין לכך כל חשיבות. השאלה היחידה היא אם לאירן יש כעת יכולת להציב על ישראל איום של ממש. התשובה, אחרי 40 יום של מלחמה היא – פחות מאשר לפני ארבעים יום.
במבחן התוצאה, אירן הבטיחה שלא תחתום על הפסקת אש זמנית – וחתמה. שמיצרי הורמוז לא ייפתחו – והם אמורים להפתח. היא נשבעה לכלול גם את הפסקת המלחמה בלבנון – וחיזבאללה חטף היום מאות הרוגים. הדבר דומה להסכם שביתת נשק בין ארצות הברית ואירן שהיה מאפשר לאייתולות להמשיך לתקוף את ישראל. זה מה שנשאר מהציר האירני שהטיל פעם את אימתו על המזרח התיכון.
תמונת הניצחון האירנית, בעידוד ענפים נרחבים בתקשורת הבינלאומית, טוענת כך: אירן שרדה עשרה סיבובים מול אלוף העולם במשקל כבד. השאלה היא מה שווה ההישרדות הזו.
מזכ״ל חיזבאללה, חסן נסראללה, ניצל את התיקו עם ישראל במלחמת לבנון השנייה ב-2006 כדי לקבל צ׳ק פתוח מפטרוניו האירניים ולהקים ציר התנגדות אימתני. מה תעשה עכשיו אירן עם התחושה, אמיתית או מזוייפת, של הישרדות?
אחרי מבצע עם כלביא, כל ריאל פנוי של אירן הושקע בשיקום מערך הטילים הבליסטיים שנתפסו כמענה היחיד לישראל. התוצאה הייתה שיקום מהיר יחסית אבל זעם ציבורי עצום שדוכא רק במחיר טבח. כעת, יש הרבה לשקם והרבה פחות ריאלים: האם לקנות חיל ים חדש? חיל אוויר? להשקיע בטילים? לשקם את חיזבאללה שנאנק תחת גירעון כבד? או להשקיע בבית פנימה, כדי להרגיע את האוכלוסייה שמצבה רק הורע? מצבה של האימפריה האירנית לשעבר בכי רע, ובאופק אין שום סימנים לשיפורים.
מדינות המפרץ שהותקפו על ידי אירן לא שכחו את הלקח. הן אינן ישראל שרגילה לסבבים פעם בשנה-שנתיים. דורות של אמירתים, קטארים וסעודים עוד יישאו את הטראומה של ריצה למרחבים לא מוגנים כשהתיירות, היציבות והאנרגיה עולים בלהבות. ישראל תרוויח רבות מהקואליציה האנטי-אירנית הזו, שאולצה מממש בכוח לרדת מהגדר, ואין סיכוי שתשוב אליו במהרה. כדאי לקוות שטראמפ ונתניהו קושרים את מדינות המפרץ לברית יציבה ופומבית יותר, לטובת הדורות הבאים.
סיומה (הזמני?) של המלחמה מציין גם את פתיחתה של מערכת הבחירות לכנסת. נתניהו, שקיווה לרכוב על הפלת השלטון באירן כל הדרך לשימור שלטונו בישראל, מתמודד עם משימה מורכבת יותר משקיווה כשיצא למבצע.
יש בציבור חמיצות סביב הפער בין התקוות להפלת המשטר ובין תוצאת המחצית. האתגר הגדול יותר הוא דווקא בגבול הצפון, שם התחושה הציבורית קשה ובצדק אחרי ההבטחות שחיזבאללה נוצח. ראשי האופוזיציה זיהו זאת היטב, והתחרו זה בזה בתיאור הכישלון ההיסטורי המחפיר, כלשונם, בתקווה שהבוחרים יתחברו לכך יותר מאשר להבטחות הניצחון המוחלט של נתניהו. עבור ראש הממשלה, הפלת אירן בחודשים הקרובים היא משימה בעלת חשיבות עליונה גם להישרדותו הפוליטית. כולם מקווים שהמשטר האירני ייפול במהרה, נתניהו ישמח שייפול, אם אפשר, לפני עשרים ושבעה באוקטובר השנה.