## פרק המשך: הניצוץ באגם הקריסטל
שנתיים חלפו מאז הפרידה ההיא למרגלות עץ העולם. קילואה עמד על רציף האונייה, הרוח הקרירה מוללת את שיערו הלבן. אלוקה כבר הייתה בטוחה ומוגנת במקום מסתור חדש, ולקילואה נותר רק דבר אחד לעשות. הלב שלו דפק בקצב לא סדיר ככל שהספינה התקרבה לאי הלווייתן.
הוא ירד אל הרציף, מנסה לשמור על ארשת פנים אדישה וקשוחה, בדיוק כמו פעם. אבל כשצעד לתוך היער המוכר, הוא שמע את הצליל הזה. צחוק מתגלגל, נקי וטהור, שהדהד בין העצים.
גון עמד שם, מנסה לדוג את "מאסטר הביצה" באמצעות החכה הישנה של אביו. הוא נראה גבוה יותר, רחב יותר בכתפיים, אבל המבט בעיניו החומות נותר אותו מבט פתוח ותמים.
"גון," קרא קילואה בקול שקט.
גון הסתובב במהירות. החכה נשמטה מידיו והחליקה אל המים, אבל לא היה לו אכפת. "קילואה!" הוא צעק, ובשני צעדים ענקיים צמצם את המרחק וזרק את עצמו על קילואה בחיבוק מוחץ, כזה שכמעט הוציא לקילואה את האוויר מהריאות.
"היי, באקה! שחרר, אתה תהרוג אותי," הרעיף קילואה, אבל הידיים שלו ננעלו סביב גב המעיל הירוק של גון, מחזיקות חזק מדי מכדי לשחרר. הניחוח של גון – שמש, דשא ואדמה רטובה – הציף אותו בתחושת בית שום מקום אחר בעולם לא הצליח לתת לו.
כשנפרדו לבסוף, גון החזיק את קילואה בכתפיו, עיניו בוחנות אותו בעיון. "התגעגעתי אליך כל כך, קילואה. כל יום. כל שעה."
קילואה הרגיש את פניו מתחממות, והוא הסיט את מבטו הצידה, מתקן את הצווארון שלו במבוכה. "כן, ובכן... לא היה לי משהו טוב יותר לעשות, אז קפצתי לבקר."
"שקרן," גון חייך, החיוך הרחב והחם שלו שגרם לכל ההגנות של קילואה להתמוסס.
בערב, הם ישבו על קצה המזח, משקיפים על אגם הקריסטל שנצץ באור הירח. השקט ביניהם לא היה מביך, הוא היה מלא במשמעות.
"קילואה," אמר גון פתאום, קולו נמוך ורציני יותר מהרגיל.
"מה?"
"כשהיינו בנפרד, הבנתי משהו." גון הסתובב אליו, פניו קרובות מאוד. "פגשתי את ג'ינג, ראיתי מקומות מדהימים, אבל שום דבר לא היה שלם. הבנתי שהאור שלי הוא לא המטרה שמצאתי, אלא האדם שהלך איתי בדרך."
קילואה קפא. הלב שלו החסיר פעימה. "גון, אתה אומר דברים מביכים שוב..."
"אני רציני," גון לקח את ידו של קילואה. האצבעות החמות והמחוספסות של גון השתלבו בין אצבעותיו הקרות של קילואה. "אני לא רוצה לצאת לעוד מסע בלעדיך. אני אוהב אותך, קילואה. לא רק כחבר הכי טוב שלי."
הדמעות עלו בעיניו של קילואה לפני שהצליח לעצור אותן. במשך שנים הוא החביא את הרגשות האלה, פחד שהם יהרסו את הדבר הכי יקר לו. הוא תפס בצווארון החולצה של גון, משך אותו אליו, ובמקום לנזוף בו, הוא פשוט עצם את עיניו והצמיד את שפתיו אל שלו.
הנשיקה הייתה רכה, מהססת בהתחלה, אבל מלאה בשנים של געגוע, פחדים והקלה. גון הגיב מיד, ידו השנייה עולה אל עורפו של קילואה, מעבירה אצבעות בשיערו הרך.
כשנפרדו, המצחים שלהם נשארו צמודים. קילואה נשף אוויר בחיוך קטן, לחייו אדומות לחלוטין באור הירח. "אתה באמת אידיוט, גון."
"אבל אני האידיוט שלך," גון צחק, והפעם קילואה לא התווכח. הוא רק הידק את אחיזת הידיים שלהם, בידיעה שהפעם, שום מסע בעולם לא יפריד ביניהם שוב.
------------------------------

המשך לאנטר איקס חחח