ההנהגה הדתית הסונית וההנהגה הנוצרית בלבנון פרסמו הודעות תמיכה בשלום עם ישראל, כלומר הן דיברו על חשיבות השלום ועל סכנת המלחמה, אבל קשה להניח שהן מתכוונות לחיזוק השלום עם מאלי. זו התייצבות חשובה מאחורי ג'וזף עאון, והצהרה ישירה של התנגדות לחזבאללה. לגבי עאון עצמו, ראיתי לאחרונה מישהו שכתב שהוא "לא שונה מחזבאללה במטרות אלא רק בדרך" שהרי שניהם רוצים לגרום לנסיגת צה"ל מלבנון. המטרה הזו אכן משותפת לשניהם. יש להם מחלוקת בנושא איזוטרי ומרתק - האם לבנון תחיה בשלום עם ישראל, או תעשה כל שביכולתה להשמיד את ישראל.
המחלוקת הזו קשורה באחת נוספת: מטרת העל של חזבאללה היא 'התנגדות'. לאמור, מאבק אנטי קולוניאלי נגד המערב. למערב במזרח התיכון מספר סוכנים: ישראל, סעודיה-מפרץ, והנוצרים בלבנון. המטרה היא לשחרר את עמי המזה"ת מכל הכוחות הללו, ולהשליט תחתיהם אסלאם פוליטי מהפכני. ספציפית ההתמקדות בלבנון היא בהעצמת השיעים, המרת לבנונים אחרים לאידיאולוגיית ההתנגדות, והכנעת הפרו מערביים.
לעומתו, מטרת העל של עאון היא יציבות ללבנון בפטרונות המערב. ספציפית, פטרונות סעודית-אמריקנית. אין לו בעיה מיוחדת עם ישראל כמדינה, אבל הוא לא היה נכנס להרפתקה המסוכנת של שלום איתנו, אלא שהוא מבין שזו הדרך להציל את לבנון כרגע - וכן נתון תחת לחץ אמריקני לעשות זאת. לעומת זאת, פירוק חזבאללה מנשקו הוא אינטרס עליון של עאון עצמו, אפילו יותר משלנו, שכן צעד כזה יאפשר סוף סוף ריבונות לבנונית אמיתית. דא עקא, לא נראה שיש לו יכולת לעשות זאת, מבלי להסתכן בפירוק הצבא, מלחמת אזרחים, והתנקשות בחייו. מה עושים? אולי שילך להתפלל לפסל החדש של ישו. שיראה שגם הוא "נושא על כתפיו את ההגנה הרוחנית של הלבנונים" אם להשתמש בלשונו הנאה של משה גפני זה עתה

אם נאחד את המספרים הללו, כמו שנהגנו לעשות במלחמת עזה (וכפי שעושים בניתוח מלחמות בעולם) נגיע ל- 71.7% הרוגים לוחמים, 28.3% הרוגים אזרחים.
סך ממוצע של הרוגים לא מעורבים במלחמות מערביות. כמה פשוט וכמה קל, בלי צורך בדו"חות סבוכים ובהסברים מפולפלים

משרד הבריאות הלבנוני דיווח על 2,509 הרוגים ו-7,755 פצועים בתקיפות של ישראל מאז 2 במארס. לפי צה"ל, יותר מ-1,800 מחבלי חיזבאללה חוסלו מאז החל מבצע שאגת הארי.

איראן השיקה לפני שבועיים את קמפיין ג'אן פדא (הקרבת החיים למען איראן). הקמפיין בא לקיים הוראת מרן הצעיר והשברירי, שכתב במכתבו (הוא לא נואם) "אנו מודים גם למיליוני האזרחים המוכנים להקריב את חייהם למען איראן". לאור זאת, נרשמים מיליוני אזרחים להקריב את חייהם למען איראן במקרה של פרוץ המלחמה מחדש. גם נשים יכולות להירשם. אזרחים בחו"ל יכולים להירשם באינטרנט או בשגרירות איראן. אסור לרשום ילדים, כלומר מתחת לגיל 12.
האם הקמפיין הזה הוא עוד אמצעי הפחדה נגד טראמפ, אמצעי לליכוד העם, או מחויבות מוחלטת של אנשים למות בהמוניהם, נדע בקרוב. צריך להזכיר שתחת חומייני, במלחמת איראן עיראק, הקימה איראן צבא מתאבדים, ושהסכנה לקיום המשטר ממשית. בכל מקרה, ערוצים פרו איראניים טוענים שכבר 26 מיליון איש נרשמו, אם כי מדי פעם מופרחים מספרים גבוהים אחרים. בתוך איראן לובש הקמפיין פנים צבעוניות, של פסטיבל עם מצעדים ושירים שיעיים אהובים, עליהם ועלינו. מייד נפנק אתכם בסרטונים שהובאו בערוץ חדשות איראן

תרגום ai לסרטון עם הילדה

המראיין: מה היית רוצה להגיד לאימאם הזמן שלך?
​הילדה: המשאלה שלי היא שאימאם הזמן יופיע (יתגלה) מהר יותר.
​המראיין: מה את מבקשת מאימאם הזמן?
​הילדה: אני רוצה שהוא יהיה מרוצה מאיתנו.

אימאם הזמן, האימאם הנעלם, הוא כמובן המהדי, המקבילה השיעית למשיח

שימו לב שכרגע, התמרון הנוכחי וכיבוש רצועת הביטחון *הרעו* את הביטחון בצפון. העתיד תמיד פתוח ולכן תמיד אפשר לקוות שישנה את המצב (ולטובה ולא לרעה), אבל זה המצב כרגע

ולכבוד חגם של הפועלים, ה-1 במאי, קחו קטע עצוב מספרה המומלץ של רונג ג'ואנג, על "הקפיצה הגדולה קדימה" כפי שחוותה אותה בסין

"זאת הייתה תקופה שבה נפוצה במידה מדהימה הנטייה לספר דמיונות-שווא, איש לעצמו ולאחרים, ולהאמין בדמיונות הללו. איכרים העבירו יבולים של כמה חלקות אדמה לחלקה אחת, כדי להראות לפקידי המפלגה שייצרו "יבולי-שיא". "שדות פוטיומקין"* דומים הוצגו בפני מדענים בשטח החקלאות, עיתונאים, מבקרים ממחוזות אחרים ואורחים מארצות זרות, שהיו קלי-אמונה או סתם עיוורים. יבולים אלה בדרך-כלל קמלו כעבור כמה ימים, בגלל שתילה שלא-בעתה וצפיפות רבה מדי, אבל המבקרים לא ידעו זאת, או לא רצו לדעת. חלק גדול מהתושבים נסחפו לעולם מבולבל וטרוף-דעת זה. "אשליה-עצמית תוך אשליית אחרים" (קוּוּ-צִ'י צִ'י-זֶ'ן) השתלטה על האומה. אנשים רבים – ובכללם מדענים בשטח החקלאות ומנהיגים בכירים במפלגה – טענו שראו את הנסים במו עיניהם. אלה שלא הצליחו להגיע להישגים מדהימים כאלה שטענו להם אחרים החלו להאשים את עצמם ולהטיל ספק ביכולתם. תחת שלטון דיקטטורי כמו זה של מאו, בו היה המידע חסוי או מפורבק, היה לאנשים פשוטים קשה מאוד להמשיך ולסמוך על ניסיון חייהם והידע שלהם. יתר על כן, עתה היה עליהם לעמוד בפני גל גואה של להט לאומי, שהיה בכוחו להטביע כל מחשבה צלולה. בקלות יכול כל אדם להתחיל להתעלם מהמציאות ופשוט לשים את מבטחו במאו. הדרך הקלה ביותר הייתה להיסחף במערבולת הטירוף. פסק זמן למחשבה ושיקול-דעת הביאו רק צרות.
...
במקומות רבים הוכו אנשים שסירבו להתפאר בעליות אדירות בתפוקה, עד שנכנעו. באיבּין נכבלו כמה ממנהיגי יחידות הייצור לעמודים בכיכר, כשדיהם קשורות מאחורי גבם, והשאלות הוטחו בהם:
"כמה חיטה אתה יכול להפיק ממוּ אחד?"
"ארבע-מאות ג'ין." (כמאתיים וחמישים קילוגרמים, כמות ריאלית.)
ושוב, תוך כדי הלקאת האיש: "כמה חיטה אתה יכול להפיק ממוּ?"
"שמונה-מאות ג'ין!"
אבל אפילו כמות בלתי-אפשרית זו לא הספיקה. האומלל הוכה שוב, או פשוט הושאר תלוי על העמוד, עד שאמר לבסוף: "עשרת אלפים ג'ין!" לפעמים מת האיש על העמוד, משום שסירב להגדיל את המספר או פשוט משום שלא הספיק להגדילו די הצורך.
​הרבה איכרים ופקידים נמוכי-דרג שהיו מעורבים באירועים מעין אלה לא האמינו בהתפארות המגוחכת, אבל הפחד פן יואשמו בעצמם דחף אותם להמשיך. הם מילאו אחר פקודות המפלגה, וכל עוד לא סטרו מהנתיב שקבע מאו, היו בטוחים. המערכת הטוטליטרית שבתוכה היו ייבשה ועיוותה את חוש האחריות שלהם. אפילו רופאים החלו להתפאר שריפאו בדרך נס מחלות חסרות-מרפא.
במתחם שלנו הופיעו משאיות גדושות איכרים מחייכים, שבאו לדווח על הישג מופלא כלשהו, שבירת שיא נוסף. יום אחד היה זה מלפפון מפלצתי, שאורכו כמחצית אורך המשאית. בפעם אחרת הייתה זו עגבנייה ששני ילדים נשאו אותה בקושי. בהזדמנות נוספת היה זה חזיר ענקי שנדחס לארגז המשאית. האיכרים טענו שהם גידלו חזיר בגודל כזה. החזיר שהובא היה עשוי מעיסת נייר, אבל כילדה דמיינתי לי שהוא אמיתי. אולי בלבלו אותי המבוגרים שסביבי, שהתנהגו כאילו כל זה היה אמת. האנשים למדו להתעלם מהשכל הישר ולחיות עם ההצגה.
כל האומה הידרדרה לדיבור דו-משמעי. למלים לא היה עוד שום קשר למציאות, לאחריות ולמחשבותיהם האמיתיות של האנשים. שקרים נאמרו בקלות משום שהמלים איבדו את משמעותן – ואנשים חדלו להתייחס אליהן ברצינות."

חרד"לים תקשיבו ותלמדו

אחרי הסערה - אמאם יום השישי של רשת מבהיר את דבריו ואומר: “כוונתי הייתה לנשים שמורידות את החג’אב באופן מלא ומשמשות כלי בידי אויבי המשטר, שמכניסים אותן במודע לרחובות ולמרחב הציבורי.”

עוד הבהיר כי דבריו אינם מופנים “לנשות איראן המאמינות והצדיקות”, ואף לא לנשים עם חג’אב חלקי ש”תומכות במהפכה האסלאמית ומהוות מקור לגאווה למדינה.”

חדשות איראן בטלגרם: https://t.me/+T7KZX7Ulmv0yM2M8

פינתנו האהובה #דמעות_של_שיעים מקבלת תפנית מרתקת

מסתירים את הכאב- העמדת הפנים הנוקשה של חזבאללה:
אוסר על תומכיו ועל הקהל השיעי בלבנון להראות חולשה, עצב או לבכות על מה שקורה בדרום לבנון

העיתונאית הלבנונית השיעית דימא צאדק במונולוג רהוט, כהרגלה חושפת כי פעילי חזבאללה תקפו (ברשת) את תושבת הכפר עיתרון מפני שבכתה בראיון טלוויזיוני על מר גורלה.

דימא מציבה בפניהם מראה ושואלת:
לנסראללה היה מותר לבכות ולקונן? אז למה לנו אסור?

עדות לאופן בו מתנהלת שטיפת המוח השיעית הפנימית, בתוך העדה: חובה לכנות את השהידים "מאושרים".

תגובה אחת

עם הפסקת האש אמרו לי לחכות ולראות. חיכינו וראינו. בינתיים, קיבלנו את הערכות הסי.איי.איי. התברר (כצפוי) שהפגיעה האנושה במערך הטילים, אותה הבטיחו לנו דוברי ממשלתנו, לא התקיימה. 70% מעוצמתם משמעה שהם מוסיפים לאיים משמעותית על ישראל ועל המפרץ. כך גם "החזרת האטום שנים אחורה". איראן נמצאת באותו מקום בדיוק - תשעה חודשים עד שנה מאטום. כנגד החנק הימי הצלחנו להציב חנק ימי מקביל, אבל מסתבר שיכולת איראן לעמוד במצור די מקבילה ליכולת העולם. יש כאן ניואנס חשוב - הפגיעה האנושה בכלכלת העולם תביא אותו למצב טוב בהרבה מזה של איראן לפני המצור, אבל לרודנים יש יכולת לשרוד פגיעה בכלכלתם טוב יותר ממשטרים דמוקרטיים. העליונות האווירית המרשימה שלנו עודנה קיימת בפוטנציאל, כפי שהייתה קיימת לפני המבצע בפוטנציאל. אבל כרגע לא נראה שהיא מיתרגמת לשינוי המצב לטובתנו.
מה נשאר? המוטיבציה האיראנית להתקדם לאטום, ו/או להמשיך במאבק נגדנו. כרגע עדיין נראה שזו התחזקה ליתר דיוק, הפיצול המדובר בהנהגה אכן קיים; אבל הכוח הוא אצל משמרות המהפכה, המיליטנטיים יותר. לעומת זאת, נראה שהמוטיבציה של טראמפ (שהייתה ונשארה מסתורית ובלתי צפויה, כך שהאבחנה נכונה להשנייה) להילחם באיראן דווקא שקעה בתלילות - ברגע שקלט את הכוח שלהם לפגוע במערב. המוטיבציה של כל מי שאינו טראמפ הייתה נמוכה כבר בתחילת המבצע, ולא נראה שעלתה. כמובן, הכל יכול להשתנות, ואולי ישתנה. מי יודע. אגב, חמאס עודנו שולט בעזה

#קורבנות_היום
השמש נטתה לערוב. שומרונים נהרו לרחבת הזבח, לבושים בגדי לבן. הכוהנים וזקני העדה התהדרו בגלימות, אבנטים ומצנפות: בלבן, תכלת וארגמן ותולעת שני. בידיהם נשאו מקלות, ככתוב: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מׇתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם, וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן: פֶּסַח הוּא לַה'. הייתי בזבח הפסח השומרוני.

העדה השומרונית היא עדה קטנטנה. בניה ובנותיה רואים את עצמם כצאצאיהם האחרונים של בני שבטי הצפון, שחיו בממלכת ישראל שהתפלגה מעל יהודה. לדעתם אנחנו, היהודים, אלו שהתפלגנו מעליהם. זאת, מכיוון שמאסנו במקדש האמיתי שעליו ציוותה התורה, השוכן בהר גריזים, והקמנו את בית המקדש בירושלים. כאשר חרב מקדש השקר שלנו הוספנו חטא על פשע, המצאנו לנו הלכה חז''לית והפסקנו להקריב קורבנות. לעומתנו, השומרונים ממשיכים להקריב את קורבן הפסח, ככתוב בתורה. זוהי אחת הקבוצות האחרונות בעולם המעלות בהמות לקורבן.
...
ילדי השומרונים הובילו פנימה שישים ותשע כבשים. ילדים אחדים רכבו על הכבשים, ליטפו את צמרן, חיבקו אותן או שיחקו בהן. הכוהנים התאספו במרכז הרחבה, סביב הכהן הגדול. הם הדליקו את האש ופצחו בזמר עתיק. מאות מבני העדה הקיפו אותם: גברים, נשים וטף. כולם טהורים מטומאת מת, מקרי או מנידה. הנשים בנידתן נסגרו בבית מיוחד, שממנו הציצו בכמיהה על הטקס. לא רק הן צפו בטקס: אלפי יהודים באו לראות אותו, רבים מהם חרדים. הם הצטופפו על טריבונות מחוץ לרחבת הזבח, כדי להבין איך נערך הטקס בזמן שבית המקדש היה קיים.

הכבשים הגיעו אל המזבח: תעלה חפורה באדמה, מחוזקת באבנים לא מסותתות, ככתוב מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי... וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. בסופה התרחבה התעלה לבור, שמעליו בערה האש.

הזמר הלך והתחזק. הכוהנים התאספו סביב הכבשים וקראו את פסוקי יציאת מצרים: זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכׇל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. הכוהנים זימרו בהברה שומרונית עתיקה, מובנת למחצה, מתוך גיליונות מודפסים בכתב עברי עתיק. חשתי כאילו חזרתי אלפי שנים לאחור, בשביל לפגוש את אבותי המקראיים: זרים, ועם זאת מוכרים.

השמש שקעה בשמיים. בני העדה נראו נרגשים. הכבשים נראו אדישות. הפסוקים היו לצעקה: וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם; וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם. הבטתי בפני הגברים הצועקים: הם היו נסערים, נלהבים, עיניהם נצצו. כוח קדוש אפף אותנו.

היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. ואכן, פתאום הופיעו סכינים בידיהם של רבים מהשומרונים. אחרים הטיחו את הכבשים ארצה, עקדו אותן והטו את ראשן על ירך תעלת המזבח. הכבשים נבהלו והתחילו להשתולל. המקריבים הצמידו אותן ארצה בכוח. לא עוד ליטופים. הכוהנים צעקו: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. ברגע אחד הונפו הסכינים, ודמן של שישים ותשע כבשים ניגר על קיר המזבח, לרצון לפני ה'.

המתח נחתך. השומרונים כרעו ארצה ומרחו על מצחם מן הדם השותת. לאחר מכן התחבקו והתנשקו, לחצו ידיים ואיחלו זה לזה חג שמח... הקרב, החלב והכליות הועלו לעולה על אש המזבח. גופי הכבשים נתלו בשלמותם על שיפודי עץ וכוסו במלח. השומרונים התפנו לשוחח עם התיירים, להוכיח להם את אמיתות דת שומרון, הדת המקורית.

אמיתות הדת השומרונית לא הטרידה אותי. תהיתי יותר מה הם חווים ברגע הקורבן. הפניתי אליהם את השאלה.

חלק מהם לא הבינו את שאלתי. אני משער שפעילותם איננה מוכוונת חוויה, אלא מעשה: לעשות את רצון ה' בתורתו. צדקה, שומרונית מחולון, אמרה שהיא חווה התעלות רוחנית. פינחס בן אלעזר, כוהן נשוא פנים, אמר שברגע זה השמיים פתוחים לקבל את כל תפילותינו. גם נסים קורים ברגע זה: שנה אחת ירד גשם זלעפות בליל הפסח. הכוהן הגדול התפלל, וברגע השחיטה פסק הגשם. שוב ושוב חזרו השומרונים על האמירה שבזמן הקורבן הם נעשים לבני ישראל המקוריים. ברגע הזה הם שבים אל יציאת מצרים, אל אותו רגע אותנטי לפני שלושת אלפים ושש מאות שנה, לפי מניינם, שהוא שיא ההיסטוריה.
...
לפני שנים רבות כתבתי בשבח הקורבנות: טענתי שהמוות מאפשר לנו לגעת במיסטי, ברגע שמעבר לחיים. אותו רגע מעורר בנו רגשות דתיים קמאיים ומאפשר לנו לדמות את חיינו שלנו כנעקדים למען האל.
...
הייתי אז תמים, ולכן רדיקלי. לא ראיתי אז את מעשה השחיטה בפועל. עתה, גיליתי שצדקתי. טקס הקורבן היה מרשים, והעניק לשומרונים התעלות דתית. שיאו היה המוות. מותן של שישים ותשע כבשים. מחיים צמריריים ופועים לשקט מקפיא דם. כוח החיים האבוד הומר לכוח הקודש שפעם בלב המקריבים.

אינני צמחוני, וביקורת מוסרית על הטקס לא תהיה אלא צביעות. הרגש שאני חש קשור יותר לעצב. האם כאלה אנחנו, בני האדם, שהחוויה הדתית החזקה ביותר שלנו תלויה בנטילת חיים? הרמב''ם כתב שהתורה מצווה על קורבנות, מכיוון שבלב בני האדם שקוע דחף אלילי. אולי אפשר להשתמש במילה אחרת: דחף מיתי, התובע דם תמורת אמת. דחף זה לא נטש אותנו, אלא עבר סובלימציה. אבל בניגוד לפשט דברי הרמב''ם, הקורבן לא נעלם: הוספנו להקריב קורבן אדם, אבל היום אנחנו מקריבים אותו במלחמות. הוספנו לאכול בשר, אבל אנחנו שוחטים אותו במשחטות. והדת עודה מבוססת על קורבן: היום על תיאורים מופשטים שלו, במקום עליו בעצמו. לא רק ביהדות, אלא גם בנצרות
...
יצאנו לשוב הביתה, לירושלים. כָּלֵב, צעיר שומרוני, עצר אותי בשער. כל הסכסוך שלכם עם הפלסטינים, אמר לי, הוא בגלל ששכחתם את המקום האמיתי. הלכתם לירושלים, ונענשתם בכך שגם המוסלמים מקדשים אותה. לכן אתם נלחמים. אם תבינו שירושלים איננה קדושה, תוכלו להשאיר אותה להם ותשובו לכאן, אל המקום האמיתי.

אולי נכונים דברי כלב גם על מעשה הקורבן: זהו גילוי של דחף הדם, שעליו בנויה התרבות שלנו. אולי חשיפתו הייתה מצילה אותנו מדחף דם אחר, אכזרי בהרבה, זה שהוא סובלימציה שלו. ואולי להפך: אולי חלק מהתרבות האנושית הוא גם ריבוי הרבדים של הסובלימציה, ומקום עמוק יותר איננו בהכרח אמיתי יותר.

ואולי אפשר לחלום, יחד עם נביאי היהודים, על עידן שבו ישתנה טבע האדם, והמוות יוסר מן הארץ. אולי זוהי ביאת המשיח

טור חדש בהארץ