יש מעט מאוד כותבים שמצליחים ללכוד את החוויה הגברית הגולמית והבלתי-מתווכת כמו קרל אובה קנאוסגורד. בקטע מתוך ספרו, הוא מתאר את המפגש של נער צעיר עם פורנוגרפיה. הוא עושה את זה בלי טיפה של קלישאות חינוכיות או מוסרנות, אלא ניגש ישר אל החוויה הפיזית, הפראית והמטלטלת:

"עיתוני הפורנו היו שייכים לרוע, ואילו הדבר שבו מילאו אותי, בכמיהה העזה שבגללה בלעתי רוק שוב ושוב, היה משהו שחשקתי בו בעוצמה פראית. כשזכיתי לראות את אחת הנשים העירומות הפכתי חסר אונים לחלוטין. זה היה איום ונורא, זה היה נפלא, זה היה עולם שנפתח והגיהינום שנחשף, האור שזהר והעלטה שירדה, רק רצינו לעמוד שם ולדפדף ולדפדף, יכולנו לעמוד כך לנצח, תחת ענפיהם הכבדים של עצי האשוחית, אפופים בריח האדמה הלחה והסלע הרטוב, ולהתבונן בתמונות האלה. היה נדמה לי שהנשים האלה עלו ישר מהביצה, ישר מהעשב שהצהיב בסתיו, או על כל פנים היו קשורות אליהם בקשר קרוב. לעתים קרובות חלקים מהתמונות נמחקו, אבל ראינו די והותר מהפורנו הרך ומזה הקשה כדי שהידיעה על קיומו של הרגש הזה לעולם לא תנטוש אותנו, וכל שמועה על מציאת עיתונים עוררה תגובה מיידית".

הטקסט הזה מהדהד את ליבת הפרק "פורנוגרפיה ואוצרות החיים". קנאוסגורד מנסח שם את הפיצול המהותי שכל נער חווה מול המסך (או במקרה שלו, העיתון):
מצד אחד, ההבנה החברתית שזה שייך ל"רעים", לשוליים, למה שאסור, מלוכלך וסודי. אבל מצד שני, הכמיהה שזה מעורר נובעת "ממקום אחר, עמוק כל כך שהמחשבות מעולם לא הגיעו אליו" – מקום שמרגיש חי, אורגני, כאילו עלה "ישר מהאדמה הלחה".

זהו קו התפר שאנחנו מתמודדים איתו היום. אי אפשר להבין את המשבר שגברים ונערים חווים מול תעשיית הפורנוגרפיה רק דרך סטטיסטיקות של שימוש או דרך הפחדות. חייבים קודם כל להכיר בעוצמה של המפגש הזה: הרגע שבו כוח החיים הגולמי, היצרי והראשוני ביותר של הגבריות המתעוררת – מתנגש בדימוי שמשאיר את הנער "חסר אונים לחלוטין".

הפורנוגרפיה לא רק מציגה עור חשוף; היא לוקחת את אנרגיית החיים העמוקה – הדחף הטבעי שלו ליצור, להתחבר, ליזום ולפעול בעולם – ומשתקת אותה. היא מציעה תחליף שמעורר בו "עוצמה פראית", אבל בפועל משאיר אותו עומד במקום, צופה פסיבי, במקום לנוע קדימה אל עבר קשר אמיתי.

כדי להחזיר לנערים ולגברים את הבעלות על עצמם, אנחנו חייבים להפסיק לדבר איתם רק על הצד של ה"איום ונורא", ולהתחיל לדבר איתם בגובה העיניים על ה"אוצרות" – על כוח החיים העצום שפועם בהם, על החיוניות שלו, ועל הדרך לנתב אותו למציאות במקום להפקיר אותו בידי המסכים.

שמחתי לראות את הדברים ש אוריה פלס כתב על "להיות גבר בעולם" והנה הם:

"ראשית אני רוצה לפתוח במילה טובה לקוראים שלפניי. הספר הזה הוא לא מסוג הספרים שאני בדרך כלל מקדיש להם זמן, אבל בזכות כמה סקירות, המלצות ופודקאסטים שפירגנו לספר מזוויות שונות הרגשתי פתוח יותר לגשת אליו.
ועכשיו לסקירה שלי: לא מדובר בספר "עזרה עצמית", אלא בספר עיוני (למחצה) שפורס משנה סדורה בנוגע לכמה נושאים יסודיים שקשורים לתחום הגבריות. ובכל זאת, בסוף פרק הקורא יכול לצאת גם עם קריאת כיוון לדיוק ושיפור מעשים ומחשבות בתחומים האלו.
הוא עוסק במגוון נושאים, כשכל פרק עומד בפני עצמו כך שניתן לקרוא קודם את אלו שרלוונטיים ומעניינים יותר (אני בעצמי דילגתי על פרק שלהרגשתי לא הייתה לו כל שייכות אליי, וקראתי את שאר הפרקים בהפסקות בין אחד לשני).
בכל פרק עוסק חננאל בנושא מכמה כיוונים: מהזווית המחקרית (שהיא לא פעם לעומתית לטון השולט כיום באקדמיה), בהצגת עמדתו כלפי ההתנהלות היומיומית של גברים בישראל, ובעזרת הדגמות מתוך חדר הטיפולים והקליניקה שלו.

אעיר כאן שלדעתי צריך היה לסמן את הסיפורים האלה בעזרת עיצוב שונה משאר הטקסט, וכן לערוך אותם בצורה מהודקת יותר. כרגע הם נצמדים מדי לסגנון הטיפול, בו המטפל חוזר ומשקף כל משפט שנאמר, אבל במעבר לכתב התוצאה היא שהקורא מרגיש חזרתיות רבה. ואף על פי כן הסיפורים מוסיפים הרבה, הן להקללת הקריאה והן להבהרת והנגשת הדברים העיוניים, ואני שמח שהם צורפו לספר.

בחלק מהפרקים התאוריות שהמחבר מציג אולי ברורות מאליהן לקורא, ואז עיקר התועלת הוא בסידור וניסוח של הדברים ובביסוס מחקרי שלהם, ובחלקם הטענות שלו יותר מחודשות. בפרקים האלו במיוחד הרגשתי שיצאתי עם טעם של עוד, ואולי בעתיד יפרסם המחבר ספרים להעמקה בנושאים אלה.
הערכתי מאוד את הרגישות וההגינות בה הוא ניגש לנושא חקר הגבריות ולדעות שחולקות עליו. לדוגמה, בפרק "אמאל'ה גבר: השרשת הפחד מפני גברים", הוא יוצא בצורה חריפה (יחסית) נגד הנזק החמור שיוצרות תיאוריות שרואות בכל גבר זאב טורף ובכל ביטוי של גבריות תופעה מפחידה יותר מלפגוש דוב ביער. ועם זאת, הוא לא מייחס כוונות זדוניות להוגי הדעות והחוקרים המקדמים את התפיסות האלה, וכן כותב (עמ' 171) שבהינתן שזוהי תפיסה רווחת כיום ראוי לגברים להיות רגישים לפחד הזה ולנהוג בהתאם, גם אם הוא מוגזם או לא רציונלי.

אי אפשר להתעלם מההשפעות של המלחמה על תפקידי הגבר ועל תפיסת הגבריות בישראל, ואכן הספר מתייחס גם אליה, וגם כאן - לא בראייה של שחור-לבן, אלא מתוך הצבעה על הטוב והחיובי שהגבריות נותנת בהקשר שלה (ראו לדוגמה את הפוסט של Yael Bronstein, אותו הוא מצטט בפרק "לתפארת הכוח") ובתחושת הערך שהיא מוסיפה להרבה גברים כיום, אבל גם עם היישרת מבט למחירים שלה ולקשיים שהיא יוצרת, לדוגמה בקושי לחזור לשגרה השוחקת או באבהות, ונתינת מענה להם.

כמה הערות "טכניות" לסיום:
• הספר יצא לאור במסגרת "תחום יהדות" של ידיעות ספרים. אכן, המחבר הוא גם רב, ובמהלך הפרקים מצוטטים גם מקורות היהדות (ראו במיוחד עמ' 273 והלאה, שם סיפורי הורים וילדים בספר בראשית מוצגים כהצעה מעודנת ומדויקת יותר למודל תסביך אדיפוס היווני), ועם זאת, הספר הוא בעיקרו אקדמי ולא יהודי או דתי בדווקא.
• המקורות מובאים בהערות בסוף הספר. אני מבין את הבחירה הזו, בשל העובדה שרובן בעיקר מפנות לספרות מקצועית, אך אם כך חייבים היו למצוא דרך לכל הפחות לסמן את שם הדובר ליד הציטוטים המובאים בגוף הספר. המצב כרגע הוא שאינני יכול לדעת מי אמר את הציטוט ובאיזה הקשר מבלי לדפדף.
• במהלך הספר שזורות כמה "קריקטורות" שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית; הרגשתי שהן לא מוסיפות ובעיקר יוצרות תחושה זולה ומלאכותית, ונכון היה לוותר עליהן. זאת לעומת איור פשוט אבל חינני במבוא לספר (עמ' 24), שמתאר את המרכיבים של "מפלצת הגבריות" בצורת מתקן השעשועים "המפלצת" בירושלים - שצויר ביד, ודווקא מוסיף הרבה חן לספר, וגם עזר לי להבין ולסכם את התזה של חננאל במבוא.

טיפול זוגי וגבריות

א. כדי שטיפול זוגי יהיה טוב, שני בני הזוג צריכים להרגיש ביטחון במטפל ובטיפול.
לפעמים בני הזוג מגיעים עם חשדנות עמוקה שלא יהיה קל להפיג, אבל מקצועית המטפלים אמורים להיות ראויים לאמון ולספק את המצע לצמיחת אמון וביטחון בהם.

ב. לשם כך, מטפלים צריכים להיות מסוגלים לראות ולהתייצב לצד כל אחד מבני הזוג. זו אמירה שקל לומר, אבל לפעמים קשה לעמוד לצד מטופל מסוים. הקושי הזה הוא חשוב, גם כי הוא עלול לחבל בטיפול וגם כי בדרך כלל הוא מלמד על משהו חשוב בדינמיקה שיכול להאיר נקודות עקרוניות.

ג. המשמעות של טיפול רגיש מגדר על הנייר היא שהמטפלים מודעים לשלכות שיש להיותנו גברים ונשים וליחס שלנו כלפי המטופלים, שמושפע מכך שהם גבר או אישה. בפועל אני כמעט לא מצאתי השתלמויות (ובישראל בכלל לא) שמדברות על איך גברים נתפסים בטיפול וכיצד אפשר וכדאי להתאים את עצמנו כדי להבין אותם.

ד. טיפול הוא מרחב נשי ועל זה כן כתבו, ולכן גם לנשים וגם למטפלים קל יותר לעבוד לרוב עם נשים. אפילו הרבה יותר קל. טרנס ריל כתב על זה וגם אני התייחסתי לכך בספר.
מכיוון שכך, טבעי ומתבקש שיהיו העדפות כלפי עבודה עם נשים, באמת מתבקש, הרי יותר נוח לעבוד איתן בטיפול ופשוט להן יותר להיעזר וגם להתקדם באמצעותו.

ה. למרות שההבדל הזה מתבקש, אין ביקוש ומקום לשים לב להטייה הספציפית הזו. כאשר הצעתי בעבר למוסד שהציע קורס על "טיפול רגיש מגדר" שיעזור להבין את החוויה הנשית ואיך כדאי לעבוד עם נשים, להוסיף גם מפגש על עבודה עם גברים - אמרו לי שאין צורך.
בסוף אני יצרתי שתי הרצאות (שההקלטה שלהן זמינה) על עבודה פרטנית וזוגית עם גברים. ומכיוון שאני לא מכיר עוד כאלה, אלה ההתייחסויות הכי מעמיקות ומוצלחות שאני מכיר...

ו. ידידי Elad Omer פרסם תרגום של מאמר שהתפרסם ומתייחס במפורש להטייה הטבעית נגד גברים בטיפול. הוא אמנם נכתב בשפה ניאו-מרקסיסטית, אבל עדיין מצליח להביא כמה דוגמאות ולגעת במפורש בסוגיה שלא קל לדבר עליה במפורש. אני כותב מאוד אחרת ממנו, אבל שמח על עצם ההתייחסות:

הטיות נגד גברים בטיפול זוגי
מאמר מאת: ד"ר נפיס עלאם (Nafees Alam, PhD)

מתוך כתב העת "Frontiers in Mental Health" של המכון לטיפול פתוח (Open Therapy Institute) (קישור למקור בתגובות)
כאשר זוג מתחיל טיפול, שני בני הזוג אמורים לצפות לקבל מקום שווה שבו קולם יישמע, ולכך שהדינמיקה הזוגית שלהם תיבחן בהגינות ובראייה מעמיקה. עם זאת, עבור גברים רבים, החוויה של טיפול זוגי הפכה לבית דין בלתי צפוי שבו הגבריות שלהם עצמה עומדת למשפט.

תפיסה שלילית כלפי גברים, שמיטיבה לאפיין כיום את התרבות הרחבה יותר, ניכרת כעת גם במרחב הקליני ומאיימת לכרסם בתהליכי ההחלמה והריפוי של הזוגיות. מאמר זה בוחן כיצד הטיות נגד גברים באות לידי ביטוי בטיפול זוגי באמצעות סטריאוטיפים, האשמה, התעלמות או חוסר הבנה של החוויה הגברית. המאמר סוקר את מקורות ההטיות הללו, את השפעתן על גברים ועל החברה, ומציע דרכים שבהן מטפלים יכולים לפעול כדי לתקן דעות קדומות ומזיקות אלו.
רקע:

הטיפול הזוגי צמח בתקופה שבה תפקידי המגדר היו מוגדרים באופן נוקשה. המודלים המוקדמים חיזקו מבנים אלו, ותפסו נשים כמטפחות רגשיות וגברים כמפרנסים רציונליים. הביקורת הפמיניסטית בשנות ה-70 וה-80 קראה תיגר מוצדק על פרדיגמות מגבילות אלו, והפרקטיקה הטיפולית התפתחה כדי להכיר בנזקים של ציפיות מגדריות מצרות.
עם זאת, התיקון ההכרחי הזה סבל מתיקון-יתר בהקשרים מסוימים. המונח "גבריות רעילה" ממחיש בעיה זו, שכן המושג מפגין באופן מובנה עויינות כלפי הקבוצה כולה שאותה הוא מתאר. בעוד שנשים יכולות להפגין התנהגויות נשיות סטריאוטיפיות ומזיקות, איננו משתמשים במונח "נשיות רעילה", מאחר שהוא גנאי ברור כלפי נשים ככלל. סטנדרט כפול לשוני זה חושף הטיה עמוקה יותר, שבה גבריות עצמה מיוחסת כפתולוגיה (כמחלה או כליקוי) ולא כביטוי מגדרי מורכב המכיל אלמנטים בונים לצד אלמנטים הרסניים פוטנציאליים.
הנחיות האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (APA) לפרקטיקה פסיכולוגית עם בנים וגברים מכירות בניהול גישות הרגישות למגדר, אך היישום בשטח לוקה בחסר. מחקרים מראים כי מטפלים נוטים יותר לתייג התנהגות כפתולוגית כאשר היא מוצגת על ידי מטופלים גברים בהשוואה למטופלות נשים, דבר המצביע על הטיה פרשנית שיטתית ולא על הערכה פרטנית אובייקטיבית.


כיצד נושאים אלו באים לידי ביטוי בטיפול בבריאות הנפש:

במסגרת הטיפולית, הטיות נגד גברים באות לידי ביטוי במספר דרכים מרכזיות:

תיוג תכונות גבריות טיפוסיות כפתולוגיות לצד כישלון בהכרה בתכונות חיוביות: כאשר גברים מביעים רגשות דרך מעשים ולא דרך מילים – כמו תיקון תקלה בבית כדי להפגין אכפתיות – התנהגות זו עלולה להיות מתוייגת כ"הימנעות רגשית", במקום לזהות אותה כסגנון רגשי שונה אך תקף באותה המידה. נטיות גבריות לכיוון פתרון בעיות

ממוסגרות לעיתים קרובות כ"הימנעות מאינטימיות", ולא כגישות לגיטימיות ליצירת חיבור.
הפעלת סטנדרטים כפולים בהתערבות הטיפולית: כאשר אישה נסוגה ממצעד של עימות, הדבר עשוי להתפרש כהגנה עצמית; כאשר גבר עושה זאת, הדבר מתוייג לעיתים קרובות כ"חסימה ואי-שיתוף פעולה" (Stonewalling). כאשר אישה מרימה את קולה, הדבר עשוי להיראות כעמידה אסרטיבית וראויה על שלה; כאשר גבר עושה זאת, הדבר מתוייג תכופות כתוקפנות או כהפחדה.
שיוך לא מודע של הגבר לתפקיד התוקף והאישה לתפקיד הקורבן בטרם הבנת הדינמיקה היחידאית של הקשר: מודעות מוקדמת זו מופיעה בדרכים מעודנות: הפניית שאלות מאתגרות יותר כלפי בן הזוג הגבר, גילוי אמפתיה ומתן תוקף רב יותר לבת הזוג האישה, או פירוש סיטואציות עמומות דרך עדשה שמניחה מראש התנהגות פסולה מצד הגבר.
גזלייטינג (ערעור תפיסת המציאות) של מטופלים: המונח "גזלייטינג רפואי" שימש בשנים האחרונות כדי לתאר נשים שחוו ביטול, זלזול וטיפול בלתי הולם – במיוחד כאשר המטפלים מכחישים את הבעיות הללו. עם זאת, ישנם מקרים שבהם גם גברים עשויים לחוות בעיות אלו. למשל, גבר שעומד על כך ששתיקתו נובעת מתחושת הצפה ולא מרצון לשלוט, עשוי לשמוע שהוא אינו כנה לגבי כוונותיו. בדומה לכך, גבר שמצביע על סטנדרטים כפולים עשוי להיות מואשם במגננה, במקום שיכירו בכך שהוא פועל באופן לגיטימי למען יחס הוגן.


המקורות של הטיות אלו:

השורשים של הטיות אלו בטיפול זוגי הם מורכבים ורב-ממדיים:

חינוך והכשרה קלינית: תוכניות הכשרה רבות לטיפול בבריאות הנפש כוללות חומרי לימוד המדגישים תיאוריות פמיניסטיות וביקורתיות, שלעיתים קרובות ממסגרות את הדינמיקה המגדרית במונחים של "מדכא" מול "מוחלש". בעוד שתאוריות אלו מספקות תובנות חשובות לגבי מבנים חברתיים, היישום הפשטני שלהן בטיפול זוגי עלול להוביל לראייה צרה שבה גברים נתפסים אוטומטית כבעלי הפריבילגיה והכוח, ולפיכך כמי שנושאים באחריות העיקרית למצוקה הזוגית.
דמוגרפיה של מקצוע הטיפול: תחום הטיפול הזוגי והמשפחתי הפך לנשי ברובו בשעור ניכר. חוסר באיזון מגדרי בקרב המטפלים עלול ליצור באופן לא מודע סביבה שבה נורמות תקשורת נשיות מועדפות, וחוויות גבריות זוכות לפחות הבנה או אמפתיה.
נרטיבים תרבותיים רחבים יותר: המרחב הטיפולי אינו מבודד מהחברה. שיח ציבורי המשקף עמדות שליליות כלפי גברים וגבריות חודר לחדר הטיפולים, ומשפיע על התפיסות של המטפלים מבלי שיהיו מודעים לכך.

השלכות של הטיות כנגד גברים:

להטיות אלו בטיפול הזוגי ישנן השלכות חמורות:

נזק למטופלים גברים: גברים שחווים הטיה בטיפול עלולים להרגיש מנותקים, מובנים שלא כהלכה, או אף מותקפים. הדבר עלול להוביל לנשירה מוקדמת מהטיפול, להחמרת בעיות בבריאות הנפש, ולרתיעה מצידם מפני פנייה לעזרה בעתיד.
פגיעה באפקטיביות של הטיפול הזוגי: כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שאינם נוהגים בו בהגינות, הטיפול מאבד את אמינותו. היכולת ליצור ברית טיפולית חזקה עם שני בני הזוג נפגעת, מה שמפחית את הסיכוי להגיע לפתרון זוגי ולשיפור אמיתי ביחסים.
הנצחת סטריאוטיפים מזיקים: חיזוק תפיסות שליליות לגבי גברים בחדר הטיפולים מקבע נרטיבים חברתיים מזיקים, ומונע פיתוח של מודלים בריאים ומאוזנים יותר של יחסים בין המגדרים.

המלצות לשינוי:

כדי להבטיח שטיפול זוגי יהיה הוגן ואפקטיבי עבור שני בני הזוג, יש צורך בצעדים הבאים:

הכשרה מודעת-הטיה: תוכניות הכשרה למטפלים חייבות לשלב תכנים המעלים מודעות להטיות נגד גברים, ומקנים כלים להבנה עמוקה של חוויות גבריות מגוונות.
כלי הערכה מאוזנים: פיתוח ושימוש בכלי הערכה שאינם מניחים מראש אשמה מגדרית, ומאפשרים לבחון את הדינמיקה הזוגית בצורה אובייקטיבית.
פרוטוקולים מובנים לטיפול: אימוץ פרוטוקולים המבטיחים מתן תשומת לב הוגנת ושווה לשני בני הזוג, תוך שמירה על ניטרליות ואמפתיה הדדית.
דיון פתוח במקצוע: הגברת השיח הציבורי והמקצועי על הטיות נגד גברים, בדומה לדיונים המתקיימים על הטיות נגד נשים, כדי ליצור מרחב טיפולי הוגן ושוויוני באמת.

▪️סיכום:
על ידי דיון פתוח והתמודדות עם הטיות נגד גברים במרחבים טיפוליים – בדיוק כפי שאנו דנים בהטיות נגד נשים – אנו יוצרים את האפשרות לטיפול שוויוני והוגן באמת. העתיד של טיפול זוגי אפקטיבי אינו טמון בלקיחת צד ב"מלחמות המגדר", אלא בהתעלות מעליהן – יצירת מרחבים שבהם גברים ונשים כאחד יכולים להיראות, להישמע ולהיות מובנים בכל מורכבותם.

"אנחנו אוהבים לחשוב שהתקדמנו מעבר לביולוגיה. שהשכלה, עצמאות כלכלית ושוויון מגדרי כתבו מחדש את כללי המשיכה. אבל אפשר לשנות מוסדות הרבה יותר מהר מכפי שאפשר לשנות מנגנוני תשוקה...
הכישלון הפמיניסטי לא היה שנתנו לנשים יותר מדי חופש. הוא היה ששכנענו את עצמנו שחופש אמיתי חייב למחוק את ההבדלים בין נשים לגברים".

מאמר של Liraz Margalit בynet יחסים מכיר באחת ההכחשות הגדולות של התקופה - הרצון להתעלם מכוח ביולוגי וגם מהמבנה התרבותי של הגבריות.

לא חותם על כל מילה שם, אבל יש שם מספיק הכרה בכשלים כדי שיהיה שווה לקרוא.

https://www.ynet.co.il/dating/singles/article/bjro6ymwme

איך יודעים שאבא בבית ולא במילואים?
טוב ששאלתם!
תשדיר הבחירות של סמוטריץ' משיב תשובה ברורה:
דרך הכתמים בחולצה ושיער שנראה כמו חורבן הבית.

הרי מה זה אבא אם לא בלגן בשיער ובגדים מוכתמים?!
סמוטריץ׳ ויוצרי הסרטון רוכבים על הדימוי של אבא פגום, שאומר שגברים לא יודעים מה הם עושים עם הילדים.

ואתם יודעים משהו? לחברים שלי שהיו בשלוש השנים האחרונות יותר במילואים מאשר בבית - באמת קשה להיות אבות מתוקתקים ויעילים כי אבהות דורשת תרגול ונוכחות.
החברים האלה אנשים מדהימים וללא תנאים בסיסיים - באמת קשה לנהל הורות לילדים שאתה לא כל כך מכיר ובטח שלא סגור מה הם לא אוהבים עכשיו בקופסת האוכל לגן.

כשמוציאים גברים מהבית יש לזה השלכות
ואנחנו חיים בדור שבו גברים רוצים להיות נוכחים בבית ואבות טובים, גם בשביל הילדים והנשים שלהם וגם בשביל עצמם.

הסרטון הזה לועג להם
אומר להם שאיך מזהים את טביעת הרגל שלהם בבית?
דרך חולצה מלוכלכת ושיער מבולגן.
ואיך מתחברים לסיפור תרבותי חזק?
יושבים על הפאוור קאפל: אבא פגום והצודקת ומתקתקת, שזה צמד שמרחיק גברים מהבית ומאבהות כמו שמוסבר בפרק בספר ״רגע, אתה גבר או אבא?״.

אני לא צופה בתשדירי בחירות אבל אחרי שכמה שלחו לי וביקשו שאראה
גיליתי שגבריות לגמרי חוזרת לבמה הפוליטית
ועל אף שהתשדיר בא לומר שסמוטריץ׳ יחזיר גברים הביתה ויצמצם את המילואים -
התשתית של הסרטון דווקא נשענת על תפיסות שאומרות שזה חסר תוחלת,
כי דוגרי איזה גבר יצליח ללמוד לעשות קוקו ולהתאים בגדים, הרי גברים הם אבות פגומים…

(הסרטון הוסר בגלל הוראת שופט שאוסר שימוש בילדים בתשדירי בחירות)

בואו נדבר על הבניות.
הרבה פעמים כשמדברים על הבניות, נשמעת נימה של זלזול שאומרת:
"זו כוּלה הבנייה, מה אתם מתרגשים ממנה? תעשו מה שבא לכם!"
כאילו הבניות הן דבר קליל ונידף ברוח שאפשר לשנות לפי מצב הרוח והערכים שלנו.

זו גם הרוח של הפרסומת של "האיגוד לעובדות ולעובדים סוציאליים" שקורא לגברים להיות עובדים סוציאליים, שזו יופי של מטרה וגם אני בעד,
אבל ההתבססות על התפיסה ששינוי הבניות או התמודדות איתן היא דבר פשוט - היא שטות.

הבניות הן דברים עוצמתי ורציני,
למשל, חוקי המס בישראל הם הבנייה. קל מאוד לכפור ברצון לשלם ביטוח לאומי או מיסים. אני לא ממליץ לנסות.
כך גם אם תושב הרשות הפלסטינית יחליט שהוא מזלזל בהבנייה שאומרת שמאווווד לא כדאי למכור קרקע ליהודים - וימכור קרקע ליהודי, צפוי לסכן את חייו.

יש גם הבניות פחות מעוגנות, כמו נניח להיות בן שהולך רק עם חצאיות,
הרי אין באמת ספק שההליכה עם מכנסיים היא הבנייה ולא חוק טבע ואפילו לא חוק במדינת ישראל.
או משהו אולי מטופש אף יותר, כמו להניח ששתיית מרק עוף היא יופי של ארוחת בוקר, ולהגיש מרק עוף בצימר או במלון, כי זו רק הבנייה להגיש חלבי.

קיים דיון חשוב בנוגע להמון תופעות, האם המקור שלהן הוא ביולוגיה/טבע או שמדובר על חינוך או מוסדות חברתיים שניתן לשנות, או שילוב של שני הגורמים.
התפיסה השלטת במדעי החברה חוטאת פעמיים:
החטא הראשון הוא הכרעה בוטה שאומרת שהכול הוא הבנייה בכל מה שנוגע למגדר וליחסים בין המינים. וזה לא נכון כי יש גם טבע.
החטא השני הוא זלזול בהבניות, גם כאילו הן עניין פעוט ופשוט וגם כמי שאין להן תשתית חשובה של משמעות. הקריאה למהפכות קלה מאוד וערעור סדרים חברתיים נתפס בעיקר כמגניב ונחוץ להפליא.

דווקא מכיוון שאני חושב שהדיון על הבניות הוא חשוב ובהחלט יש הבניות שכדאי ונכון לחתור לשינוי שלהן, שדורש עבודה רצינית ומעמיקה,
חשוב להבין טוב יותר את האופי שלהן ולא לזלזל בהן.

בספר הרחבתי בפרק המבוא על המבנה החברתי של הגבריות,
שלפני שקוראים לשנות אותו, חשוב לזהות ולהכיר אותו וגם להבין מה הוא נותן.

הפרסומת:
https://www.facebook.com/reel/4576232332698195

הופתעתי לשמוע מכמה וכמה שזה ספר שמתאים לאלול ולימים של חשבון נפש.
אחר כך חשבתי על כמה תגובות אחרות, שסיפרו שהספר משמעותי וגם מכאיב, הוא נוגע עמוק בנקודות שדורשות יחס וגם שינוי, אבל מייסר לגעת בהן.

ואלה בדיוק המאפיינים של התקדמות ותיקון,
החיבור אל המציאות וגם אל מה שלא נעים ולא ראוי בה.

הכאב הזה יוצר מוטיבציה ורצון לשינוי.
זה כאב חשוב.

החשיבות של הכאב מתגלה לי כמעט בכל טיפול,
כמטפל ומטופל כאחד - הכאב מכוון ומתווה דרך,
וההתחלה של תהליך ההתפתחות היא הכרה במה שלא מספיק טוב,
וזו הכרה מכאיבה ומפכחת.

כיום ברור לי שספר שמוקדש להבנה של המציאות, גבריות וזוגיות,
ומלא בתיאורי מקרה שמספרים איך אפשר לעבוד עם המציאות ולקדם אותה,
מתאים מאוד לתקופת אלול ולהתבוננות פנימה.

ואני מודה לקוראים שהעירו אותי לשים לב לכך,
התרגשתי לחשוב על הדברים מחדש.

[יש לי מלאי וגם לחנויות]

א. האם יש מקום לסליחה לחשיבה מחודשת וחרטה?
כיום בשיח הציבורי ובוודאי בשיח הפוליטי, הגישה הרווחת היא שאין מקום להתנצלות ובוודאי שלא על חרטות וצער.
כלומר בוודאי שיש בקשות סליחה ולקיחת אחריות, אבל לרוב הן זוכות לביקורת.

ב. בשיח הפרטי והאישי, בקשות סליחה וצער על בחירות ומי שהיינו בעבר,
היה ועודנו חלק בעל חשיבות בקיום האנושי.
כולם וגם אני טועים בהרבה צורות וכשאני שם לב לטעות אני גם כואב אותה וגם משתדל לכוון את עצמי בדרך שבה יש פחות טעויות.

ג. היו לי כל מיני מחשבות וגם אמירות לאורך הדרך ביחס לגבריות, שהשתכנעתי כי הן שגויות. יש לי גם הרבה נקודות שסימנתי לעצמי שאני לא בטוח לגביהן, על חלקן אני לא כותב מפני שאני לא בטוח, על אחרות אני לא כותב כי ברור לי שהפרספקטיבה שלי לא מספיק טובה ולא ראויה לאמון,
ויש גם כאלה שאני כן כותב עליהן, למרות שאני לא בטוח.

ד. חשבתי להזכיר נקודה אחת שבעבר חשבתי שהיא נכונה והזדהיתי איתה, אבל כיום אני חושב שהשיח הבסיסי שגוי.
טעיתי לחשוב שכדאי ומוצדק לדבר על "תרבות האונס".
הרי יש הרבה דיבור גס ואנשים ששמחים לדחוף גברים "לדפוק מספרים" "להעמיס נשים" ולהתייחס אל מיניות כאל מוצר צריכה שנכון לרדוף אחריו ולהשיג אותו בכל אמצעי כמעט. זה קיים וגם יש קורסים שנועדו לשפר יכולות שימוססו התנגדויות של נשים ויובילו למיניות תוך הפעלת לחץ.
זה נכון ולא נראה לי שיש מחלוקת על קיום התופעה הזו.

ובכל זאת, שגוי מאוד לראות את העולם המערבי ואת מדינת ישראל של ימינו כמי שיש בהם "תרבות אונס".
ספר החוקים של מדינת ישראל אוסר אונס, אוסר על פגיעות מיניות וגם על הטרדות.
גם התקשורת והשיח אוסרים על התנהלות ומעשים שכאלה.
אני יכול עוד להמשיך, אבל האמת שלדעתי זו עדות סוציולוגית מספיק חזקה כדי לומר שהטענה שיש בישראל "תרבות אונס" היא פשוט שגויה וההאשמות שלה מוגזמות.

ה. לא חסרות בעיות, אבל המונח "תרבות אונס" הוא חלק ממשפחה של מושגים שמעצימים ומגזימים את הרע ומתעלמים מהטוב והמוצלח שיש בתרבות ובמוסדות שיש במדינת ישראל. וזה סוג חשיבה רע ומזיק מאוד.
אמנם קל יותר לגייס אנשים לפעולה כאשר מדברים במילים וברגשות גדולים, אבל אז הם מגויסים למען מציאות שאינה קיימת ומפותחים כלים ומשאבים שמעצבים את המציאות בצורה שגויה ופוגעת.
דווקא מי שמוטרדים מאחוזי תלונות בפועל ביחס לפגיעות, משיעורי הרשעה ומהתגובות של סביבה לקורבנות הממשיים צריכים לדייק את עולם המושגים שלהם כדי לעזור לתקן את העולם.

ולכן שיניתי את דעתי. יש הרבה מאוד מה לעשות, אבל כיום במדינת ישראל הטענה כי יש תרבות אונס חזקה אינה נכונה וכדי לפעול נכון בעולם, צריך שיהיו לנו מושגים והבנה נכונה.

בברכת שנה טובה.

הביקורת השלילית הכי נפוצה שקיבלתי על הספר בכלל לא הייתה על התוכן. היא הייתה על הערות השוליים.
כמעט בכל ביקורת מפרגנת עלתה אותה תלונה: למה ההערות מופיעות בסוף הספר ולא בתחתית העמוד? זה מתסכל לדפדף כל פעם אחורה רק כדי לבדוק מי המצוטט.
על הביקורת הזו אני רוצה לומר שני דברים:

א. אני לגמרי איתכם
גם אני, כקורא, קורא לרוב עם אצבע תקועה בעמודי ההערות או איזה טישו שמסמן לי לאן הגעתי. זה מעיק. הלוואי שזו לא הייתה הנורמה היום בהוצאות הגדולות. אבל זו הנורמה, ואפילו לא טרחתי להיאבק בה. המוציאים לאור הדיחו את ההערות לסוף כדי ליצור חוויית קריאה שוטפת. שחררתי את האשליה שאני "הקורא הממוצע", וקיבלתי את זה שרבים נהנים מהבחירה הזו.

ב. הסוד שמאחורי צנזור השמות
מודה: בחלק מהמקרים בחרתי באופן מודע לא לכתוב בתוך הטקסט מי אמר את הדברים. בחלק ניכר מהציטוטים לא תמצאו אצלי "כפי שאמר הפסיכואנליטיקאי/פילוסוף...".
יכולתי לפתור ככה חלק מהתסכול, אבל שאלתי את עצמי: האם השם של ההוגה באמת חשוב כאן, או שהתוכן הוא העיקר?
שם של הוגה משמש הרבה פעמים סופרים כאישור לכך שמדובר במישהו "חכם" שראוי לכבוד. לפעמים ההילה הזו מוצדקת, אבל היא גם יוצרת מניפולציה על הקריאה שלנו. לכן נטבע המושג "ניימדרופינג". אני לא אוהב ניימדרופינג ומבחינתי זה שמישהו קרא הרבה לא מבטיח שהוא חכם באופן כללי או אומר דברים טעם בטענה הספציפית שאני שומע. אהבתי את דברי החכם: "להאמין לכל אשר ימצאו כתוב – אינו מדרכי החכמה" (תשובות רעק"א, א). וכאשר ההוגה הוא שם גדול, מפתה מאוד להאמין.

ג. גאונים אומרים שטויות, ואנשים פשוטים מפיקים פנינים
היה לי ברור שהבחירה שלי תציק, אבל רציתי לאלץ את הקוראים לחשוב בעצמם על הציטוט, מבלי להסתנוור אוטומטית מהשם של ההוגה או לסלוד מהדברים בגלל שהם מתעבים את מקור הדברים.
לדוגמה, ציטטתי כמה פעמים את לורי גוטליב. מצד אחד, היא כתבה את אחד הספרים הקולחים והמומלצים על טיפול. מצד שני? כהוגה היא לדעתי ברמה נמוכה. לכן, בחלק מהציטוטים העדפתי להאיר רק את המשפט המבריק שלה, ולהגלות את שמה להערות השוליים.
בקיצור, בחרתי להשתמש בציטוטים באופן קצת לא שגרתי, ואני לגמרי מבין למה זה מציק.

האם זה הצדיק את הבחירה? אני באמת לא יודע.
מוזמנים לומר מה אתם חושבים.

[השתמשתי בציטוטים בעוד כמה דרכים, מוזמנים לנחש גם אותן;) ]

ה7.10 יצר שברים שונים ואחד מהם הוא הפניית העורף של השמאל העולמי ובייחוד האגפים הפמיניסטיים והפרוגרסיביים שלו כלפי מי שחשבו שהם חבריהם בישראל.
התחום של סוציולוגיה ומגדר שפע עוינות לישראל הרבה לפני ה7.10 אך בעקבות הטבח הגיע מטח הוכחות לרמת התיעוב של דמויות מרכזיות שעוסקות ביחסים בין המינים - כלפי ישראל.
האמת העצובה היא שזה לא אמור להפתיע את מי שקרא את התיאוריות עצמן (ועל כך הסכימה איתי פרופסור ישראלית למגדר),
ישראל מזוהה עם הגבר/הלבן/התוקפן/החזק/הקולוניאליסט, שהוא תמיד תמיד הרע בסיפור.מכיוון שזו תיאוריה שאוהבת לתפוס דברים בתבנית בינארית, הערבים בעזה היו האישה/הצבעוני/הקרבן/החלש/הילידי עוד לפני שישראל החלה את המתקפה על עזה.
זה עניין של ליהוק ומיקום ולא של שיפוט המושפע ממעשים.זו הסתכלות איומה ולא מוסרית ומעולם לא הייתה מוסרית או ראויה.
אחד השברים המבורכים שנוצרו הוא שבחוגים למגדר ובאקדמיה שמו לב לבגידה שהתרחשה בדיוק מאותם גורמים שנתפסו כהשראה למוסר ולטוב.
עצוב לי שהיה צורך בטבח נורא כדי להבהיר את האמת, שהייתה כתובה בבהירות עוד לפני כן.
זו עוד עדות לכך שלפעמים לא מספיק לומר אמת - נדרשת גם חוויה מזעזעת שתדחוף לשכנוע.

יש הרבה דרכים להקטין נשים.
אחת היעילות שבהן היא לקחת את תחומי העניין שלהן, לדחוק אותם לשוליים של השוליים, ולהתייחס לאינטליגנציה הפוליטית שלהן כאל משהו צר ומוגבל.
דוגמה לזה סיפק לנו "נעמת" – ארגון נשים עצום ועתיר תקציבים – שפרסם "מצפן בחירות" שנועד להדריך נשים על פי אילו נושאים כדאי להן להצביע.
קראתי את השאלון הזה. אנחנו בעיצומה של מלחמה היסטורית, מדינה שלמה רועדת, אבל במצפן הבחירות של נעמת לנשים? אין מילה על המלחמה.
אפס התייחסות לביטחון. כלום.
כאילו נשים בישראל חיות באיזה יקום מקביל וסטרילי שבו הבעיות היחידות בקלפי הן סוגיות נשיות צרות.
אנחנו חיים בתקופה שבה ארגוני נשים מובילים בעולם פושטים את הרגל מוסרית – תומכים במשטר האיראני ומשתפים פעולה עם עלילות דם על ישראל ועזה. לשמחתי, נעמת לחלוטין לא שם, והבעיה כאן מקומית וקטנה בהרבה, אבל היא עדיין מרתיחה:
המון מתלוננים על כך שנשים "לא מתעניינות מספיק בפוליטיקה". והנה, מצאו דרך לקחת את אלו שכן מעורבות, ולשלוח אותן לשחק בארגז חול של סוגיות שוליות במקום להסתכל על שאלות הרת הגורל של המדינה.
אם צוללים פנימה, המניפולציה נמשכת. השאלון ממחזר שוב את הקלישאה על "פער השכר", בצורה שטחית שנועדה לייצר זעם מזויף שממנו משתמע שגבר ואישה מקבלים שכר שונה על אותה עבודה בדיוק.
מי שקורא מחקרים רציניים (כמו של הדס פוקס ממרכז טאוב) יודע שפערי השכר קיימים, אבל הם מורכבים מבחירת מקצועות, שעות עבודה ואתגרי אימהוּת. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהצגה שטחית כל כך של סוגיה מורכבת – יוצרת מצג שקרי. זה לא "מצפן בחירות", זו דמגוגיה.
יש נושאים אדירים ורציניים שניצבים לפתחנו. עצם הסטת המבט אל השוליים היא זלזול. אני בעד שנכוון גברים ונשים כאחד להסתכלות ישרה, רחבה ובוגרת על המציאות.
יש כל כך הרבה נשים חכמות שחבל להקטין את אופק המחשבה שלהן.
אין לי מתכון בדוק איך לבחור נכון, אבל בוודאי שלא הייתי ממליץ לאף אחת (או אחד) לבסס את ההחלטה שלה בקלפי על שאלון שמתייחס אליה כאל אזרחית קטנה שלא רואה את התמונה המלאה.
אני כותב את הדברים כמי שעוסק הרבה בנושאים שכן מופיעים בשאלון, והאמת היא שאחד השיעורים הכי חשובים בחיים הוא פרופורציות,
היכולת לבחור מה צריך לעמוד במרכז ומה בשוליים,
ותסלחו לי, כאשר למשל כל כך הרבה משפחות משלמות את מחיר המילואים, הדיון על חלוקת העבודה בבית הוא פשוט בדיחה.

הדברים של אילה דקל מתארים בצורה יפה ונוגעת איך בשל המלחמה ותקופות המילואים הארוכות של יונתן, הבן שלהם פיתח מאוד את היכולת לשמש כעוגן, לספק יציבות, אחריות ויד בטוחה בהובלה.
זו איכות גברית מוערכת שעושה הרבה טוב:

"לפני כמה ימים אביתר היה צריך למלא שאלון של מיונים למכינה. ולשאלה - מה היה האתגר הכי גדול מבחינתך במלחמה - הוא ענה "שהייתי צריך ללמוד איך להתבגר לבד, בלי אבא".
ראיתי את התשובה שלו ונחנקתי, הגוף שלי מיד התקומם והתנגד למילים האלה. הרי עשינו כל מה שאפשר לאורך שלושת השנים האחרונות כדי להיות שם בשבילו, בשבילם, לעזור בכל האתגרים. לא להשאיר אותו חלילה לבד.
אבל אחרי שנשמתי קצת וניקיתי את תחושת האשמה הבנתי שהוא צודק.
"אתה יכול לספר לי קצת מתי גילית שאתה צריך להתבגר?" שאלתי. והוא ענה כן והרכין את הראש. ואחרי שחיכיתי בסבלנות הוא המשיך והסביר - "אני זוכר שהיה יום בתחילת המלחמה שממש לא הפסקת לבכות. ואז הסתכלתי עלייך והבנתי שאבא לא נמצא ושאת דואגת לו. ובעצם אני זה שצריך עכשיו לקחת אחריות".

קצת אחרי שסיימנו את השיחה, הפלאפון שלי צלצל. על הקו היתה המורה שלו לשל"ח שהתקשרה לספר כמה הוא עזר לה להוביל את טיול פתיחת השנה של המש"צים. ואז היא הוסיפה שהדבר הכי מיוחד זה שהוא הצליח להתמודד עם כל השינויים והבלת"מים בלי להלחץ או להתעצבן. שהיתה בו איזו יציבות פנימית גם כשהדברים השתנו כל הזמן. מיד אמרתי לה שאני חושבת שהוא ככה בגלל כל מה שקרה במלחמה. היא בכל זאת ניסתה לפרגן לנו כהורים ואמרה שזה בזכות הבית, בזכותנו. אבל אני יודעת שזה בזכותו, זה באמת לגמרי שלו.
היום כשקראתי את פרשת נוח, שמתי לב שהפסוקים מחלקים את החיים של נוח לשתי תקופות, וסופרים בנפרד את החיים שהיו לו אחרי המבול ואת אלה שלפניו. כאילו מנסים לומר שתקופת המבול היתה כזו ששינתה אותו באופן יסודי ועמוק. שאחריה הוא בעצם הפך לאדם אחר, חדש.

גם הבית שלנו השתנה. כולנו השתננו, כל אחד בדרכו. ואיכשהו, דווקא בחודש האחרון (מאז שצו המילואים הסתיים) אנחנו מתחילים לגלות את הילדים ואת עצמנו מחדש. לומדים יחד את החיים שאחרי המבול.

"ואין דרך שלמה בחזרה. אפילו אני חוזר לפלך, לא יהיה כאשר היה, כי אני איני כאשר הייתי" - פרודו, מתוך שר הטבעות
בתמונה - זוג הורים שמשתדלים לעשות כמיטב יכולתם".