‏זו רעידת אדמה. פושעים מושלים ומתעללים בנו.

זה לא רק על דמוקרטיה - זה על החיים עצמם!
הגיעו לבית משפט השלום בכפר סבא לחזק את ד"ר מיכאל בן ארי

‏קורא את תמלול השיח בין מועלם לראש המחלקה נגד יהודים בשב״כ, לא מוצא בינהם הבדל מהותי.
שניהם השתמשו בכח שניתן להם באכזריות בהתעמרות. אחד עשה את זה ׳בשכל׳ והשני באופן שרירותי, שניהם פושעים שצריכים לאבד דרגות ולשבת בכלא.
מדינה דמוקרטית לא יכולה להשלים עם כוחנות ורוע ששאובים ממעילה בסמכות שלטונית.

‏אחרי החשיפה המזעזעת הערב של הקלטות ראש החטיבה היהודית בשב''כ שחשפה איילה חסון, ראש החטיבה היהודית בשב"כ (המכונה "אריק") צריך להיות במעצר, ושר הביטחון יואב גלנט חייב להיות בחקירה.

פשוט לא יאומן, סטאלין קטן עליהם.
אריאל דנינו

‏מחבקים את הבמאי.
הבמאי אברהם שפירא נעצר ע״י ראש המחלקה נגד יהודים בשב״כ, במעצר מנהלי עברייני ׳עם עכברים׳ על כלום בריבוע.
הם הרסו לו את הפרנסה, אנחנו נעזור לו להרים ראש ולהמשיך להתפרנס בכבוד.
זה הקישור, אני הצטרפתי לשותפים, אתם מוזמנים גם.

https://givechak.co.il/78720?ref=nwc

‏הקונספציה !

‏גם הערב חשוב להבהיר:
בשבכ ידעו על התארגנות של עשרה נערי גבעות למפגש על צלחת חומוס בצומת תפוח והזניקו כוחות,

אבל לא ידעו על התארגנות של 4,700 מחבלי נוחבות עשר דקות ממיטות ילדי העוטף.

ארגון רקוב

‏לא צריך וועדת חקירה, קבלו את כל הסיפור בציוץ קצר אחד.

‏ידעתם? שקנצלר האוני׳ העברית המשומד יהודה לייב מאגנס, סירב להזמין את הלורד בלפור לטקס הנחת חנוכת האוניברסיטה העברית (1925) כי הלורד בלפור אחראי על ׳הצהרת בלפור׳ שהיא פגיעה בערבים.

מתוך ׳חזון ופגיון׳ עמ׳ 273 -274.

בית המשפט העליון קבר היום את וועדת החקירה הממלכתית כשזרק את ההורים השכולים מהאולם.

יצחק עמית לא יחליט מי אשם ב 7.10!

״גם אם תכניסו אותי לכלא,
לא תסתמו לי את הפה״
ראיון אצל שמעון ריקלין בערוץ 14

‌‎סולברג גם היה בהרכב שמנע ממאיר אטינגר לצאת לברית של בנו בכורו, כי השב״כ ראו בו
׳יעד מספר 1׳ אז סולברג רקד עם החונטה, והשאיר את האבא המרוגש מאחורי סורגים במעצר מנהלי מופרך.

‏כשבגצ הפך את החלטת וועדת הבחירות, ופסל אותי והכשיר את בל״ד ועופר כסיף.
כולם שתקו.

ד"ר מיכאל בן ארי | הגדה של פסח - תעודת הזהות ומגילת הסתרים של אומה מאמינה

‏אפיקומן:
סיפורו המופלא של (הילד) מוטה גרוס ז״ל איש כפר מימון, כתב חברו אהרן וינטר נר״ו איש כפר מימון.

יום שישי כ"ב אדר תשע"ה 13-03-2015

אפיקומן. / אהרון וינטר
הייתי נמוך מילדים אחרים גם חלשלוש. כבן שש אני . מאז שברחתי עם אמא מצרפת. נפרדנו כשאימא בידי השוטרים בגבול שוויצריה נתפשה והמשפחה התפרקה. ידעתי שהיא נמצאת בבית חולים שהיא חולה, שם גם חוסה. הכניסו אותי לחדר עם ילדים אחדים. יום אחד אחרי שאזרתי אומץ, בקשתי מהמנהלים שבמוסד, את אמי לבקר. בסדר אמרו לי אנחנו נברר. לאחר זמן קבלתי את ההודעה , משהוא בדק גם חפש לפי שמה: אמא שלך נפטרה הייתה התשובה . שלחו אותי בליווי נער בוגר לחפש את מקום מנוחתה. אמרו : שם יש מצבה שעליה חרוט שמה. צעדנו לימין גם לשמאל פנינו כה וכה גם מצאנו את האבן. מצאנו את האבן: "טוני". אמא אחת בים של מצבות . חזרתי עם הנער ידי בכיסי הריקים, משער עולם המתים לשער בית היתומים.
בבית היתומים שבשוויצריה אני כבר כשנה. יש קליקות , קבוצות גם חשבונות. קבוצה של ארבעה ילדים ואני "מרסללו" חמישי, כבר בני שבע , נשלחנו ללמוד בביה"ס הממשלתי לימודי חובה. את הדרך ללימודים עשינו ברגל כשעל גבינו התיקים. צעדנו בדרך, שבין הכפרים . הגויים, קטנים וגדולים, צפו בנו , הילדים מהמוסד. ליוו אותנו יום יום בצעקות בוז וקללות, גם זרקו עלינו אבנים. כי יהודים ואבנים מתחרז עם לעג וכינויים לילדים זרים. לאחר תקופה, החלטנו החמישה, החלטה נחושה, לא לפחד, לתת מכות, לגויים להחזיר .כי מי שמקבל מכות יודע מניסיונו להבין, איך עושים את זה הגויים . גם באיזה חלקים בגוף, זה ממש - ממש מקומות כואבים. רוגטקות, אבנים , מקלות ובעיקר- אומץ הכינונו ליום המחרת . צעדנו כסדר כאילו כמו כל יום. ראשון היה נער בוגר, שפתח את סדרת הקללות , הודיע לחבריו כי ה: ז'ידים מתקרבים. אז התנפלנו עליו כל החמישה . במכות וקללות הסרנו ממנו את הלבוש, את העלבון שלנו וגם את הבושה. התגובה היחידה הזו הספיקה , הכול נגמר בפעם אחת. הלעג נפסק. אנחנו זרים ויתומים, אבל חזקים .
בבית הספר כנהוג ביום א' יש הטפה דתית . בכיתה הייתה מדונה בתמונה. גם צלב גדול בפרוזדור הכניסה. בבוא הכומר, יש להסיר את כובע הברט. לאחר מכן יש לקוד קידה , זה מין סוג של השתחוויה. איני בטוח אם זו השתחוויה לכומר או למדונה . כך או כך ממני לא יזכו לכניעה. אני מרסלו , עמוד שדרה יש לי לא אכרע ולא אשתחווה לצלם או לכומר שממולי. גם מהראש , כובע הברט - לא ירד בפני הנוצרי. בביתנו שבצרפת היה לי גם שם יהודי. קראו לי בשם חיבה: "מרדכי". מרדכי זה אני . בתוך מרסלו היתום ישנו מרדכי היהודי. זה שמי שידוע רק לי. בשם הזה אף אחד לא ישתתף איתי. אבל בבית הספר הממשלתי הקפידו מאד על הדייקנות גם המשמעת , מי שעובר על ה"חוקים" ידו נפגעת . כך בדייקנות שוויצרית היכו אותי ביד שלא כותבים בה, מכות קשות במקל על אצבעות יד שמאל, גם לעמוד בפינה לעיני כל .אני משלם על כך שאני יהודי וזה כואב. אבל אותי אף אחד לא יכופף ! לא המדונה ולא הכומר. העונש חזר וחזר בכל יום א' בשבוע. עד שיום אחד משהוא הבין שהילד היהודי עקשן ולכן בעונש הזה יותר כבר לא היה עניין. אני בתוכי, גם מול הילדים חייכתי עם ניצחון יקר. פטור משעורים אלו קבלנו, לכל הילדים היהודיים יותר מאוחר.
פסח זה עוד מעט , בשבוע הבא אחרי שבת. הבית הזה, בית היתומים, הוא מקום זמני אנחנו פה רק לזמן קצר גם על תנאי, כי אמרו לנו שצריך להגיע שליח לקרוא לנו : "מי לישראל אלי" ! ואז ייקח אותי השליח לישראל בפעם אחת - ודי. אולי אפילו נצליח יחד כולנו, לחצות את הים, לארץ שלנו . בשבוע של לפני ערב ליל הסדר יש לנקות את החדר. הכול נבדק במסדר שוויצרי מדוקדק. רק את המקל בסוד שמרתי, תחת למיטה הוא מסתתר, עליו אינני מוותר. משם לניקיון גם סידור חדר האכל, לקרצוף הספסלים והשולחנות . בערב ליל הסדר כך אמרו, אולי יהיו הפתעות. מרור יש לנו בשפע אבל יש גם אפיקומן. אתגר לאחד ויחיד מכולם. גם שכרו בצדו, למי שיצליח לגנוב אותו. הבנתי היטב, זאת ההזדמנות שלי, הכול התרחש בסדר מופתי וגם אני דבק במשימתי. בקומתי הקטנה וקצת תחכום וזריזות, הצלחתי, האפיקומן בידי ! העמדתי פנים כמו כל החוגגים שלא ירגישו כי הסוד, מונח אצלי מתחת לבגדים . כמקובל, הכריז עורך הסדר: "איפה האפיקומן, זה לא בסדר". יש לשלם עבור האפיקומן לחשו הנערים שמסביב לשולחן. אז קמתי . מרסלו מזומן לבקש משאלה שאיש לא יוכל לסרב לקיימה, הכריז . טכס הסדר נעצר . המתח גבר , נקרא לילד - מה ידבר ומה יספר, במה חשקה נפשו ,מה הדבר האחד שיבקש לעצמו . משאלה אחת יש לי כך בקשתי, גם אמרתי ממקומי בקול רם : כדי לחצות את הים אל ארץ קדשינו, בבקשה , תנו לי, את המטה של משה רבינו.

למנהיגות שלנו נדמה, שאנחנו באוהל שלהם ולא הם באוהל שלנו - זה שורש כל הבעיה!

פתחנו מהלך אסטרטגי רחב – סדרת סיורי שטח והראשון היה לנגב - כדי לחשוף את המציאות בדרום כפי שהיא באמת. לא כפי שמציירים אותה משרדי הממשלה – אלא כפי שחווים אותה האנשים שחיים כאן, יום-יום.

עוד לפני שיצאנו מבאר שבע לשטח נשאלנו שאלה אחת:
"אתם בטוחים שאתם רוצים להיכנס לשם? יש לכם נשק?"
בישראל 2025 – זו שאלה מתבקשת.

המפגש עם התושבים זעק את האמת:
פחד לנסוע על כבישים מסוימים. הימנעות ממגע עם הבדואים. תחושת בעלות אבודה על המרחב.
בנגב, אנחנו אורחים בארצנו.

הנגב לא נכבש – הוא נמסר.
ההשתלטות על קרקע, מים, חשמל – היא לא תוצאה של כאוס, אלא של תודעה שהתפרקה.
וכשהתודעה מתפרקת – גם המדינה מתפרקת: פקידים, שופטים, שוטרים – שוכחים שזו מדינת העם היהודי.

אנחנו באוהל שלהם.
הם בעלי הבית. ואנחנו מבקשים "רשות".
זו לא רק שאלה של ביטחון – בשורש זו שאלה של זהות.
בלי זהות אין ריבונות
וב-7.10 למדנו על בשרנו, שבלי ריבונות אין קיום.

מול כל זה יצאנו לדרך חדשה. לא עוד דיבורים – מהלך שיטתי, נחוש, לשיקום הזהות ולשיקום הריבונות והמדינה.

מי שסוחט, מאיים, מחזיק נשק לא חוקי – צריך להיות בכלא.
מדינה לא יכולה להרשות לעצמה להיות מוזמנת לאוהל. היא צריכה לדעת שהיא בעלת הבית.

הנגב הוא המראה.
אם לא נוכל לחיות בבאר שבע – לא נוכל לחיות בתל אביב.
אם לא נחזיר את הריבונות בדרום – נאבד אותה בכל מקום.

האם נוכל להוריש לבנינו את המדינה היהודית שקיבלנו מאבותינו?
בלי זהות – זה לא יקרה.

הסרטון שלפניכם הוא הראשון בסדרת סרטונים מהשטח.
אנחנו נמשיך לחשוף, להסביר – ולפעול.

מחזירים את המדינה לעם!
משה פייגלין