אוקיי, היה לכם יום סביר, אז הגיע הזמן שנספר לכם עוד סיפור על עוד הצלחה מפוארת של המוקד להגנת המחבל ("הפרט"), שהצליחה לייבא לכאן עוד משפחת מחבלים מפוארת הודות לשופטי בגץ.
הכל, בהמשך נסיון לפורר את מדינת ישראל בחסות הפוליטיקאים עוטי הגלימה שלנו.
אבל תחזיקו חזק, כן?

ובכן, במרכז ענייננו סיפור אהבה פלסטיני אינטר גלקטי שאיכשהו שוב נגמר בכספי המיסים שלכם.
הבעל היה תושב קבע וברנש מפוקפק ממזרח ירושלים, האמא פלסטינית ושוהה שלא כחוק במדינת ישראל כ-25 שנה, בקשה לאיחוד המשפחות הוגשה בעבר אך נדחתה בגלל חשש לסכנה בטחונית.
לאחר שהבקשה נדחתה (וכשהמשפחה כמובן בארץ) גם הבן התברר כמחבל וכיום הוא כבר יושב בכלא בשל עבירות בטחוניות.
נו, מה כבר יכול להשתבש?

ובכן, לא אלמן ישראל.
אחרי כמעט 20 שנה ששהתה שלא כחוק בישראל ואחרי שבעלה מת האמא העבריינית הגישה בקשה נוספת לועדה המקצועית המייעצת למתן מעמדים הומניטריים. הפעם עם טענות לאלימות הבעל (שמת כבר) – בלי להציג כמעט שום ראיה או אפילו תמונה, דוח רפואי, עדות חיצונית או תלונה למשטרה -
אלא רק דיווח לקוני של פקיד רווחה שחובר לפני הגשת הבקשה (ואחרי מות הבעל!).
מה הקשר של אלימות של בעל שמת כבר לכך שבקשה שכבר הוגשה נדחתה בגלל חשש לסכנה בטחונית בשל האיחוד?
ובכן, אולי תבינו בהמשך (ספויילר: לא תבינו)

כי אז, חברים, נכנסו טחנות הצדק המפוארות והתאבדותיות של מדינת ישראל לטחון.

ומה זה בעצם אומר בירוקרטיה התאבדותית בחסות אויבי ישראל?

שמיד אחרי הגשת הבקשה של אם המחבל העבריינית שבנוסף כבר סורבה בעבר בנסיבות בטחוניות,
בן רגע ממש,
אחרי עתירה, דיון בוועדה, דחית הבקשה שכן היא נובעת מטעמים כלכליים, הגשת עתירה נוספת (באותו יום!), השבת המקרה לבחינה נוספת של הוועדה, ערר לבית הדין העררים, קיום דיון נוסף של הוועדה, המלצה מקצועית לדחות את הבקשה, אימוץ המלצת הוועדה על ידי שרת הפנים שקד, הגשת עתירה נוספת, דחיית ההחלטה בשל עבריינות של האשה סימנים שהיא משקרת וטעמים נוספים ערעור לעליון, התעקשות המדינה, קיום דיון, לחץ של ההרכב (עמית, ברק ארז ושטיין) לחזור ולשקול שוב הנפקת היתרי שהייה לעבריינית, דיון נוסף בוועדה, הותרת הערעור תלוי ועומד, עריכת שימוע לעבריינית, המלצה נוספת של הוועדה לדחות את הבקשה בשל מספר טעמים ובהם הסכנה הבטחונית והפלילית של בנה של המערערת, אישור נוסף של שר פנים (אחר) להמלצת הוועדה, וחזרת הערעור בדלת האחורית לאותו הרכב –
נגמר הסיפור.
ומה לדעתם פסק בית המשפט העליון ירום הודו?

ובכן, אם תהיתם, למרות שהיא ערכאה ערעורית (ומבחינה מהותית בערך גלגול שישי) דפנה ברק ארז לא היססה לקבל את כל טענותיה של העבריינית שבאה מרקע בטחוני וכיום גם בנה הוא מחבל רשמי – ועל בסיס ניתוח ספקולטיבי קבעה כי "ניתן להתרשם" שכל הערכאות הוועדות, הגורמים המקצועיים, השופטים ושני שרי הפנים שלפניה שגו עובדתית -
ורק היא צודקת בקשר לקבלת טענותיה של העבריינית .

לכן, איך לא, החליטה ברק ארז לבנות קונסטרוקציה משפטית שתסביר שבגלל טענות האלימות, משום מה, היא לא הסדירה את מעמדה (למרות שהעבריינית כן ניסתה להסדיר רק נדחתה מטעמים בטחוניים!) לבטל את פסק הדין של משרד הפנים אישרה מתן מעמד מטעמים הומניטריים.

האח הידד!

אה, ועל הדרך ברק ארז והעליון כמובן מסרסים (עוד יותר) את הוראת השעה בענין איחוד משפחות, מפזרת אינספור מניפולציות הטעיות ודריסת כל מי שמנסה לשמור על גבולות ישראל (בחסות רטוריקה פמיניסטית) -
וכמובן פוסקת למוקד להגנת המחבל הוצאות של 15 אלף שקלים.

עכשיו, זה סיפור 'קטן', וכנראה לא הכי חשוב, שטובע במלל חמקמק ולרלרת אינסופית - כמו כל עוול, גם כאן רטוריקה ארכנית וז'רגון מקצועי היא התרופה הטובה ביותר - אבל כדאי להבין שהסיפורים האלה הם יומיומיים.

עוד סיפור שבו אנשים ששונאים אותנו ילכו ויישתקעו במדינת ישראל בחסות שופטי העליון.

אבל זה גדול מזה.
יש פה אנשים שמזמן איבדו בושה.
אנשים שלקחו את ארגז הכלים המשפטי שבידם והפכו אותו - בנכלוליות אין קץ וביומרות פרוגרסיביות ואנטי ציוניות כמעט בלתי מוסתרות - לכלי נגד מדינת ישראל.

המחאות נגד הפוליטיקאים המופקרים האלה - לא מתקרבות לדגדג את הנזק שהאנשים האלה מייצרים בפועל למדינת ישראל.

אגב חוסר בושה,
למשפטנים מביניכם,
ממליץ לחזור מדי פעם לפסק הדין האזרחי הגרוע והמביך ביותר שפורסם בעשור האחרון בבית המשפט העליון (הישג מפוקפק ביותר) בענין ג'עאוני בו הפכו ברק ארז ועמית ארבעה שופטים בערכאות הקודמות בהליך שנמשך למעלה מ-20 שנה.

פייר, אפשר לכתוב סמינריון על הזנות המשפטית שברק ארז (ועמית באופן מתוחכם יותר) מבצעים פה.
(בונוס מיוחד לקוראים הנאמנים: דעת מיעוט מנומסת, מליצית וחסרת משמעות של הסמרטוט המדופלם המאחד וההו-כה-שמרן נעם סולברג!)
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/21/010/024/a25&fileName=21024010.A25&type=4

תזכורת תמציתית לזנות המשפטית חסרת הבושה של ברק ארז - למי שמעוניין

ואם כבר אז עוד תזכורת:
הימין הפוליטי בישראל איטי, לייט אדופטר מתון ושמרני.

אבל התגברות המחאות והתסיסה בקרב האזרחים ששלטון המשפטנים פועל לבטל עבורם את הקלפי - שהדגמה שלה ראינו אתמול במחאה החשובה של ההורים השכולים -
רק חלך ויתגבר.

מתישהו, אם משה כהן אליה לא ישיג אותם עם טראמפ,
המחאה הזו תעבור הילוך.

למעשה, הימין כבר מבין שהדרך האפקטיבית הכמעט-יחידה להכריח את מדינת ישראל להגן עליה היא ליצור לחץ על הנהגת השמאל הפוליטי ששולטת במוקדי הכח.
הנהגה שמעשית אינה בובות הגרב המדקלמות של לפיד וגנץ אלא קהיליית משפטנים מצומצמת למדי שחלקה הגדול מרוכז בקמ"ר אחד בצפון תל אביב.

הם הולכים ומבינים שמה שחשוב הוא לא מי מחוקק את החוק אלא מי מפרש אותו. מי אוכף את קיומו.

מתישהו יבינו גם המוני מתיישבים ביו"ש ש-500 אנשים מוחים מחוץ לביתם של ברק ארז, עמית, מיארה ולימון חשובים פי מאה מהפנינג באביתר או מעגלי חיבוקים בלתי נגמרים.

כי השמאל החריב את כללי המשחק.
ומתישהו, גם הימין הישנוני יבין מה אפקטיבי,
זה רק ענין של זמן.

אובדן האמון מוביל תופעות הזויות וקונספירציות מופרעות למדי.

אבל אסור לשכוח לרגע את הבסיס - אינספור אנשי מקצוע שבוגדים בשליחותם ובגלל אג'נדות וטעמים פוליטיים משקרים בנושאים שמצויים בלב העיסוק שמכוחו אנחנו משלמים להם ומכבדים אותם.

והכל חלק מהתופעה המרכזית של העשורים האחרונים, בישראל ובעולם בכלל:
בגידת המומחים.

שוב ושוב אנחנו רואים קורלציה מובהקת בין פוליטיזציה של ארגונים לבין ירידה חדה במקצועיות במומחיות ובאיכות שלהם. זה נכון ביחס לצמרת השב"כ, לצמרת הצבא, לאקדמיה (במיוחד במדעי החברה והרוח) וכמובן למערכת המשפט.

ובגידת המומחים רק הולכת ומקצינה.
הכל, כמעין גלגל שוטה טראגי במיוחד.
שהרי מכיוון שהפוליטיזציה רק מחמירה, וככלל היא משקפת כמעט תמיד עמדות מיעוט אליטיסטיות וניידות של שמאל רדיקלי -
הציבור ונבחריו מתחילים להאבק במערכות הללו ולדרוש לתקנם ולהכפיף אותם לאינטרס לאומי או לכללי משחק כלשהם.

או אז, מחליט 'המומחה' שהגיעה שעת השין.
קץ הדמוקרטיה. מלחמה על כל הקופה.
הרי אי אפשר יותר להקפיד על קוצו של יוד ועל אתיקה מקצועית. זו מלחמה. הברברים מגיעים.
המבצר נופל. ארצנו משנה את פניה.
"אתה רציני?", ישאל 'המומחה' את הקולגה בשיחה כנה ונוקבת, "דודי אמסלם בשער המבצר ואתה מדבר איתי על ענייניות, דיוק בעובדות או התייחסות לטיעונים?!"

וכך, במקום שהמומחיות של אדם תחייב אותו ותציב לו רף גבוה של מקצועיות, דיוק -
היא משמשת לו ככלי משחית לעיוות מציאות לטובת השפעה פוליטית אידיאולוגית.

כי כמו הביביזם, הטמטום בשיח הציבורי, הסרבנות, האקטיביזם השיפוטי, התמריצים ההרסניים לפוליטיקאים ועוד (ראו בהרחבה 👆) -
גם בגידת המומחים היא לא באג אלא פיצ'ר.

המטרה הייתה ונותרה לנטרל את העמדה הציונית-לאומית של רוב העם ולאיין את יכולתו של הציבור למשול ולעצב את חייו באמצעות נבחריו.

מדמיין חבורת אשכנזים מקשישים וזועפים רוקדים חבוקים במעגל וזועקים בזעם ובאמונה יוקדת :
"בשלטון הבבונים אין אנו מאמינים אין אנו מאמיייניייים - ובמטוסיהם אין אנו מתייצבים אין אנו מתיייצביייים"

קח גלולה אדומה אחת, אל תבלע את כל הבקבוק

קונטקסט והרחבה מעניינת למדי לחובבי ז'אנר האיזון בין בגידת המומחים מול קונספירציה כדרך חיים:
פרק ובו דאגלס מארי מתארח אצל ג'ו רוגן בעודו גומז את דייב סמית' (סטנדאפיסט יהודון שמקושש לייקים ותשומת לב סביב שנאה לישראל) עם כמה התכתשויות מרהיבות במיוחד.

ובפינת המובן מאליו,
את התרומה של מארי לציונות מזמן כבר אי אפשר לפתור בעץ ובהגדרה כחסיד אומות העולם -
הפנומן הדגול הזה צריך לקבל יער שלם
https://www.youtube.com/watch?app=desktop&v=Ah6kirkSwTg&ab_channel=PowerfulJRE

אין מה לראות פה, אפשר להתקדם. סך הכל היועצת המשפטית לממשלה, שסירבה להגן על עמדת הממשלה בעתירה,
שכזכור הוגשה על ידי טרדנים לא קשורים בשם 'הנפגע' רונן בר שבכלל סירב לעתור ולמרות זאת העתירה לא נבעטה על הסף -
כעת עברה לייצג דה פקטו את בר ולהגיש בקשות אישיות בשמו בענין תצהיר אישי נגד הממשלה שבית המשפט איפשר לו להגיש במסגרת הבורדל המכונה דיון בבגץ.

והכל, בזמן שיש עתירה תלויה ועומדת נגד מיארה בטענות משכנעות למדי - שלמיטב הידיעה מעולם לא הוכחשו או נסתרו באופן רשמי - על ניגוד ענינים במערכת היחסים שלה מול בר (ונדב ארגמן).

מה שבאמת מדהים שאותו סולברג שכאן מאפשר את הבורדל כדי לא לריב עם אדוניו-חבריו להרכב, הוא בדיוק זה שחתום על פסק דין בן שש שורות (!!) בו יחד עם עמית ומינץ בית המשפט העליון דחה על הסף בבעיטת וולה את דודי אמסלם בבגץ 8876/21.

עזבו דיון של יום שלם. שש שורות זה כל מה שאמסלם זכה לו.
פסק הדין אפילו לא טרח להציע לצרף משיבים נוספים או להרחיב טיעונים, אלא פשוט קבע בלקוניות בשש שורות כי "על פניו העותר רב בריב לא לו", שאין לאמסלם שום קשר אישי לסעד המבוקש ובהתאם לדין "אין לעותר זכות עמידה להגשת העתירה"

בזמנו, למיטב זכרוני, ביקרתי את אמסלם על אופן ההתנסחות.
עדיין ניתן בהחלט לטעון שאפשר להתנהל ביותר קלאס ואפקטיביות - אבל כשרואים את אותו סולברג מקפץ ומרקד ומגמגם ומאפשר בורדל דיוני, הזעם של דודי אמסלם בהחלט מקבל משמעות חדשה.

שום משמעות למשפט.
פוליטיקה טהורה מושחחת וצינית

אז נכון, התרגלנו לכך שאין שום משמעות לחוק, סדרי דין או לפסיקה מחייבת - וממילא הציבור הרחב פחות רגיש לדקויות שכאלה - אבל חשוב מאד להבין עד כמה מבחינה משפטית האירוע שלפנינו הזוי.

רונן בר החליט שלא להתייצב בישיבת ממשלה כדי לטעון את טענותיו במקום אחר.
אם לא די בהזיה הזו לאחר מכן הוא גם נמנע מלעתור בעצמו נגד הממשלה.
במקומו קפצו כל מיני עסקנים פוליטיים שקשקשו טיעונים על סמך ציוצים, כתבות וספקולציות.
אבל בית המשפט, ובכלל זאת השמרן הדגול נעם סולברג, לא רק שלא בעט אותם מכל המדרגות - בנושא שגם כך הוא לא שפיט בשום צורה ומבוסס על חקיקה מפורשת ביחס למערכת יחסים בטחונית רגישה - אלא שקיים דיון ממושך, הוציא צו ביניים, טירפד דה פקטו את שליטת הממשלה בשב"כ, הדגיש בלי בושה שלסמכות שלו למנוע החלפת ראש שבכ שום קשר לאחריות שלו למה שקרה בפועל.
וכעת, איך לא, הוא גם מבקש לאסוף תצהירים כדי להיות בורר-על בסוגיית היחסים הבינאישיים בין ראש הממשלה לרונן בר הכפוף אליו -
בסיוע מיארה שבמקום לייצג את הממשלה מייצגת בחוסר סמכות גורם חיצוני בטענותיו נגד הממשלה.

אין לאנשים הללו שום בושה.

אפשר לדבר בלי סוף על התצהיר הקפלניסטי-עד-גיחוך של מי שעמד עד לא מזמן בראשות השב"כ (ופורמאלית מכהן שם גם כיום)

על העדות הכבושה והגרסה המתפתחת מדי חמש דקות של בר.

על החוצפה של מי שבניגוד לחובתו על פי חוק ובניגוד להוראת הממשלה לא נקף אצבע נגד הסרבנות – ובמובנים רבים ניסה לעודד אותה בהדלפות, תדרוכים וספינים – להתלונן על בקשת הממשלה לאכוף את הדין ביחס לסרבנות ולדוחפיה.

על העזות של מי שכלל לא ניסה לבלום את שיבוש חיי אזרחי המדינה – בניגוד להתנתקות שם השב"כ פעל ב-200 קמ"ש בליווי המשפטנים לבלום באופן דרקוני מחאות מבעוד מועד – להזדעזע

על מי שפעם אחר פעם נכשל בהגנה פיזית על ראש הממשלה ועל השרים – וככל הנראה חלק מבכירי הארגון גם שיתפו פעולה עם הפורעים בהסגרת מידע ומיקומים – מתלונן על רצונו של ראש הממשלה להבטיח דאגה לבטחונו (אחרי שהחיזבאללה כבר ניסה לטווח את ביתו בקיסריה)

על הניתוק המוחלט של מי שהחוק מורה במפורש על כפיפותו לממשלה שרואה את עצמו – כמו היועמשית, כמו מחלקת בגצים, ואולי גם חלק מראשי הצבא – כזרוע הארוכה של שלטון המשפטנים, וככח חלוץ שעיקר תפקידו להיות מוכן ל'מבחן הטנקים' המופרע של אהרן ברק.

וכמובן, על הגרוטסקה בדיון משפטי שמתמקד, כביכול, בפרוצדורה ובהאם ואיך ומתי ובאיזו צורה ובאיזו התראה נערך שימוע לרונן בר – כשבפועל בר עצמו מצהיר שהוא אוטוטו מתפטר אבל יש פה נושאים עקרוניים שנוגעים לעצם סמכותה של הממשלה להיות אחראית על פעילות השב"כ.

אבל הרי כל זה מיותר, נכון?
האם נותר מישהו שלא הבין שאין פה אפילו מיליגרם אחד של ענייניות?
שהכל פוליטי וציני?

כי הרי אין פה שום טעם בטיעונים או עובדות או רציונאל.
אין שום דבר ענייני בתצהיר העילג אך מהונדס שלפנינו.

רונן בר הוא כשלון מקצועי שנכשל בתפקידו ובשליחות העל שלו – להגן על אזרחי ישראל ולספק מודיעין על כוונות טרור.

החושם שהשקיע משאבים אינסוף בגרפיטי ובאלימות זניחה למדי של קומץ יהודים, וזרק עם העבריינים במיליציה שלו נערים עם גוזמבות לתאים עם עכברים בלי ראיות –
לא טרח למצוא מקור סביר שיספר לו על 6000 נוכבות שהתכוננו כל הלילה לפשוט לאנוס ולטבוח יהודים באשר הם.

ומכאן הגיע כל ההליך.
הכל פוליטי.