בעולם של היסודות המשפטיים הכי קרדינליים, גם קלף 'השימוע' או זכות הטיעון - כאילו היינו בדיון על אחמש בסלקום - בטל מאליו בנסיבות שלפנינו.

כי בואו נניח שאנחנו לא מדינה במלחמה אלא אסופת לבלרים ופקידים. מין שלטון מגה-בירוקרטי בו גם במקרה של פקיד כושל שכל הממשלה שנהנית מאמונה של הכנסת סבורה שצריך להחליפו - עדיין חייבים לערוך לו דיון מקיף ולאפשר לו להציג מסמכים או להתייעץ עם עורכי דין או וואטאבר.
נניח.

הרי ברגע שאותו פקיד נמנע מהדיון הבסיסי שהוזמן אליו בו עלו הטענות נגדו - הוא ממילא מנוע מלהעלות טיעונים כאלו.
אם לא אפשרת לפורום המחליט להתחיל לשמוע את הטענות שלך - איך אתה יכול לטעון על כך שלא יכלת למצות אותן עד תום?

אין ספק -
בניגוד לממשלה שאולי לא דקדקה אחרי קוצו של יוד -
זו פרוצדורה מדהימה, מסודרת ונטולת פגמים מצד בית המשפט.

יושב בנאדם, מחליט לא לעתור, נהנה ממעמדו כמשיב, משאיר את הפתח לשמונה עתירות שמבוססות על ציוצים כתבות וספקולציות -
ואז הוא מבשר באמצעות צד שלישי שאולי יואיל בטובו להגיע כמומחה-יודע-כל ולענות בדלתיים סגורות על שאלות.

וישאל השואל שאינו מטומטם גמור:
אם בלב הדיון עומד שיח כל כך אינטימי ורגיש עד שהוא חייב להתנהל בדלתיים סגורות, אז מה הקשר לכל העותרים ולפמפלטים שהם חיברו עוד לפני קבלת ההחלטה בממשלה?

ויותר מכך, אם מדובר במידע בטחוני כל כך רגיש וחשאי ובטחוני עד שכל-כולו צריך להתקיים בדלתיים סגורות, באיזה עולם ערכאה שיפוטית יכולה לדרוס פה את פעילות הממשלה? למה זה שפיט? איך זה יעיל לכפות קשר כל כך אינטימי הדוק ורגיש?

ועוד נקודה בסיסית שצריך להזכיר: תוצאות הקרקס הפוליטי שאנחנו רואים באולם ג' הוכתבו על ידי הפוליטיקאי עמית כבר בקביעת ההרכב.

ברגע שהפוליטיקאי עמית בחר בכוונת מכוון שהפרשה ההו-כה-חמורה-ותקדימית-שתשליך-על-כל-השירות-הציבורי (כך, כטענת היועמשית) הכתיב את הרכב השלושה (עם ברק ארז וסולברג) הוא כבר יכול לעשות מה שהוא רוצה.

רוב אוטומטי וכוח מוחלט לעצב את הדיון ואת תוצאותיו.
הכי גרוע שיכול לקרות - דעת מיעוט מנומסת וומליצית של נעם סולברג.

כי בעצם,
למה להסתכן עם הרכב של חמישה ולהוסיף את מינץ ואפילו יוסף אלרון שלא עשוי מהחומר השיפוטי של שופטי עליון ולא מתקפל בפני כל גרעפס של עמית?

דפנה ואיציק ינהלו לנו את המדינה.

בלי אלרון, בלי מינץ, בלי אבות שכולים שצועקים, בלי קהל בדיון, בלי כל הבבונים והנודניקים שבחרו בממשלה הזו, עם יועצת בניגוד ענינים בעצמה ועם עוד שמונה עותרים לא-קשורים-לכלום שיעזרו לנו לייצר פסאודה של הליך משפטי.

ועוד נקודה עקרונית, אם משחקים בתאטרון ה'משפט המנהלי'.

נשים בצד את הפרשנות המופרכת של מיארה על כך שצריך לחזור לועדת גרוניס. היא מופרכת -ונובעת מהטיות פוליטיות וניגודי ענינים - אבל זו משפטנות טרחנית ולא נכנס אליה.

אבל מה שהרבה יותר ברור זה שכל הטענה הזו מתבססת לא על חוק ולא על תקנות אלא על החלטת ממשלה.

המשמעות פשוטה מאד. הפה שאסר הוא גם הפה שהתיר.
במלים אחרות:
גם אם הפרשנות היתה נכונה, זכותה של הממשלה לשנות החלטות ממשלה מן העבר, וכך בדיוק היא עשתה.

מזל שהטייסים מעודדי הסרבנות רק ניסו לפרק את הצבא בזמן מלחמה ולכן הרמטכל ומפקד חיל האוויר מזמנים אותם לפגישות התחנפות ומרימים אותם כוסיות יין בחברות -
אם הם רק היו לוחמים שעושים משהו חמור באמת כמו לרסס גרפיטי של מגן דוד, אז הם כבר היו רואים מה זה!

אוקיי, היה לכם יום סביר, אז הגיע הזמן שנספר לכם עוד סיפור על עוד הצלחה מפוארת של המוקד להגנת המחבל ("הפרט"), שהצליחה לייבא לכאן עוד משפחת מחבלים מפוארת הודות לשופטי בגץ.
הכל, בהמשך נסיון לפורר את מדינת ישראל בחסות הפוליטיקאים עוטי הגלימה שלנו.
אבל תחזיקו חזק, כן?

ובכן, במרכז ענייננו סיפור אהבה פלסטיני אינטר גלקטי שאיכשהו שוב נגמר בכספי המיסים שלכם.
הבעל היה תושב קבע וברנש מפוקפק ממזרח ירושלים, האמא פלסטינית ושוהה שלא כחוק במדינת ישראל כ-25 שנה, בקשה לאיחוד המשפחות הוגשה בעבר אך נדחתה בגלל חשש לסכנה בטחונית.
לאחר שהבקשה נדחתה (וכשהמשפחה כמובן בארץ) גם הבן התברר כמחבל וכיום הוא כבר יושב בכלא בשל עבירות בטחוניות.
נו, מה כבר יכול להשתבש?

ובכן, לא אלמן ישראל.
אחרי כמעט 20 שנה ששהתה שלא כחוק בישראל ואחרי שבעלה מת האמא העבריינית הגישה בקשה נוספת לועדה המקצועית המייעצת למתן מעמדים הומניטריים. הפעם עם טענות לאלימות הבעל (שמת כבר) – בלי להציג כמעט שום ראיה או אפילו תמונה, דוח רפואי, עדות חיצונית או תלונה למשטרה -
אלא רק דיווח לקוני של פקיד רווחה שחובר לפני הגשת הבקשה (ואחרי מות הבעל!).
מה הקשר של אלימות של בעל שמת כבר לכך שבקשה שכבר הוגשה נדחתה בגלל חשש לסכנה בטחונית בשל האיחוד?
ובכן, אולי תבינו בהמשך (ספויילר: לא תבינו)

כי אז, חברים, נכנסו טחנות הצדק המפוארות והתאבדותיות של מדינת ישראל לטחון.

ומה זה בעצם אומר בירוקרטיה התאבדותית בחסות אויבי ישראל?

שמיד אחרי הגשת הבקשה של אם המחבל העבריינית שבנוסף כבר סורבה בעבר בנסיבות בטחוניות,
בן רגע ממש,
אחרי עתירה, דיון בוועדה, דחית הבקשה שכן היא נובעת מטעמים כלכליים, הגשת עתירה נוספת (באותו יום!), השבת המקרה לבחינה נוספת של הוועדה, ערר לבית הדין העררים, קיום דיון נוסף של הוועדה, המלצה מקצועית לדחות את הבקשה, אימוץ המלצת הוועדה על ידי שרת הפנים שקד, הגשת עתירה נוספת, דחיית ההחלטה בשל עבריינות של האשה סימנים שהיא משקרת וטעמים נוספים ערעור לעליון, התעקשות המדינה, קיום דיון, לחץ של ההרכב (עמית, ברק ארז ושטיין) לחזור ולשקול שוב הנפקת היתרי שהייה לעבריינית, דיון נוסף בוועדה, הותרת הערעור תלוי ועומד, עריכת שימוע לעבריינית, המלצה נוספת של הוועדה לדחות את הבקשה בשל מספר טעמים ובהם הסכנה הבטחונית והפלילית של בנה של המערערת, אישור נוסף של שר פנים (אחר) להמלצת הוועדה, וחזרת הערעור בדלת האחורית לאותו הרכב –
נגמר הסיפור.
ומה לדעתם פסק בית המשפט העליון ירום הודו?

ובכן, אם תהיתם, למרות שהיא ערכאה ערעורית (ומבחינה מהותית בערך גלגול שישי) דפנה ברק ארז לא היססה לקבל את כל טענותיה של העבריינית שבאה מרקע בטחוני וכיום גם בנה הוא מחבל רשמי – ועל בסיס ניתוח ספקולטיבי קבעה כי "ניתן להתרשם" שכל הערכאות הוועדות, הגורמים המקצועיים, השופטים ושני שרי הפנים שלפניה שגו עובדתית -
ורק היא צודקת בקשר לקבלת טענותיה של העבריינית .

לכן, איך לא, החליטה ברק ארז לבנות קונסטרוקציה משפטית שתסביר שבגלל טענות האלימות, משום מה, היא לא הסדירה את מעמדה (למרות שהעבריינית כן ניסתה להסדיר רק נדחתה מטעמים בטחוניים!) לבטל את פסק הדין של משרד הפנים אישרה מתן מעמד מטעמים הומניטריים.

האח הידד!

אה, ועל הדרך ברק ארז והעליון כמובן מסרסים (עוד יותר) את הוראת השעה בענין איחוד משפחות, מפזרת אינספור מניפולציות הטעיות ודריסת כל מי שמנסה לשמור על גבולות ישראל (בחסות רטוריקה פמיניסטית) -
וכמובן פוסקת למוקד להגנת המחבל הוצאות של 15 אלף שקלים.

עכשיו, זה סיפור 'קטן', וכנראה לא הכי חשוב, שטובע במלל חמקמק ולרלרת אינסופית - כמו כל עוול, גם כאן רטוריקה ארכנית וז'רגון מקצועי היא התרופה הטובה ביותר - אבל כדאי להבין שהסיפורים האלה הם יומיומיים.

עוד סיפור שבו אנשים ששונאים אותנו ילכו ויישתקעו במדינת ישראל בחסות שופטי העליון.

אבל זה גדול מזה.
יש פה אנשים שמזמן איבדו בושה.
אנשים שלקחו את ארגז הכלים המשפטי שבידם והפכו אותו - בנכלוליות אין קץ וביומרות פרוגרסיביות ואנטי ציוניות כמעט בלתי מוסתרות - לכלי נגד מדינת ישראל.

המחאות נגד הפוליטיקאים המופקרים האלה - לא מתקרבות לדגדג את הנזק שהאנשים האלה מייצרים בפועל למדינת ישראל.

אגב חוסר בושה,
למשפטנים מביניכם,
ממליץ לחזור מדי פעם לפסק הדין האזרחי הגרוע והמביך ביותר שפורסם בעשור האחרון בבית המשפט העליון (הישג מפוקפק ביותר) בענין ג'עאוני בו הפכו ברק ארז ועמית ארבעה שופטים בערכאות הקודמות בהליך שנמשך למעלה מ-20 שנה.

פייר, אפשר לכתוב סמינריון על הזנות המשפטית שברק ארז (ועמית באופן מתוחכם יותר) מבצעים פה.
(בונוס מיוחד לקוראים הנאמנים: דעת מיעוט מנומסת, מליצית וחסרת משמעות של הסמרטוט המדופלם המאחד וההו-כה-שמרן נעם סולברג!)
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/21/010/024/a25&fileName=21024010.A25&type=4

תזכורת תמציתית לזנות המשפטית חסרת הבושה של ברק ארז - למי שמעוניין

ואם כבר אז עוד תזכורת:
הימין הפוליטי בישראל איטי, לייט אדופטר מתון ושמרני.

אבל התגברות המחאות והתסיסה בקרב האזרחים ששלטון המשפטנים פועל לבטל עבורם את הקלפי - שהדגמה שלה ראינו אתמול במחאה החשובה של ההורים השכולים -
רק חלך ויתגבר.

מתישהו, אם משה כהן אליה לא ישיג אותם עם טראמפ,
המחאה הזו תעבור הילוך.

למעשה, הימין כבר מבין שהדרך האפקטיבית הכמעט-יחידה להכריח את מדינת ישראל להגן עליה היא ליצור לחץ על הנהגת השמאל הפוליטי ששולטת במוקדי הכח.
הנהגה שמעשית אינה בובות הגרב המדקלמות של לפיד וגנץ אלא קהיליית משפטנים מצומצמת למדי שחלקה הגדול מרוכז בקמ"ר אחד בצפון תל אביב.

הם הולכים ומבינים שמה שחשוב הוא לא מי מחוקק את החוק אלא מי מפרש אותו. מי אוכף את קיומו.

מתישהו יבינו גם המוני מתיישבים ביו"ש ש-500 אנשים מוחים מחוץ לביתם של ברק ארז, עמית, מיארה ולימון חשובים פי מאה מהפנינג באביתר או מעגלי חיבוקים בלתי נגמרים.

כי השמאל החריב את כללי המשחק.
ומתישהו, גם הימין הישנוני יבין מה אפקטיבי,
זה רק ענין של זמן.

אובדן האמון מוביל תופעות הזויות וקונספירציות מופרעות למדי.

אבל אסור לשכוח לרגע את הבסיס - אינספור אנשי מקצוע שבוגדים בשליחותם ובגלל אג'נדות וטעמים פוליטיים משקרים בנושאים שמצויים בלב העיסוק שמכוחו אנחנו משלמים להם ומכבדים אותם.

והכל חלק מהתופעה המרכזית של העשורים האחרונים, בישראל ובעולם בכלל:
בגידת המומחים.

שוב ושוב אנחנו רואים קורלציה מובהקת בין פוליטיזציה של ארגונים לבין ירידה חדה במקצועיות במומחיות ובאיכות שלהם. זה נכון ביחס לצמרת השב"כ, לצמרת הצבא, לאקדמיה (במיוחד במדעי החברה והרוח) וכמובן למערכת המשפט.

ובגידת המומחים רק הולכת ומקצינה.
הכל, כמעין גלגל שוטה טראגי במיוחד.
שהרי מכיוון שהפוליטיזציה רק מחמירה, וככלל היא משקפת כמעט תמיד עמדות מיעוט אליטיסטיות וניידות של שמאל רדיקלי -
הציבור ונבחריו מתחילים להאבק במערכות הללו ולדרוש לתקנם ולהכפיף אותם לאינטרס לאומי או לכללי משחק כלשהם.

או אז, מחליט 'המומחה' שהגיעה שעת השין.
קץ הדמוקרטיה. מלחמה על כל הקופה.
הרי אי אפשר יותר להקפיד על קוצו של יוד ועל אתיקה מקצועית. זו מלחמה. הברברים מגיעים.
המבצר נופל. ארצנו משנה את פניה.
"אתה רציני?", ישאל 'המומחה' את הקולגה בשיחה כנה ונוקבת, "דודי אמסלם בשער המבצר ואתה מדבר איתי על ענייניות, דיוק בעובדות או התייחסות לטיעונים?!"

וכך, במקום שהמומחיות של אדם תחייב אותו ותציב לו רף גבוה של מקצועיות, דיוק -
היא משמשת לו ככלי משחית לעיוות מציאות לטובת השפעה פוליטית אידיאולוגית.

כי כמו הביביזם, הטמטום בשיח הציבורי, הסרבנות, האקטיביזם השיפוטי, התמריצים ההרסניים לפוליטיקאים ועוד (ראו בהרחבה 👆) -
גם בגידת המומחים היא לא באג אלא פיצ'ר.

המטרה הייתה ונותרה לנטרל את העמדה הציונית-לאומית של רוב העם ולאיין את יכולתו של הציבור למשול ולעצב את חייו באמצעות נבחריו.

מדמיין חבורת אשכנזים מקשישים וזועפים רוקדים חבוקים במעגל וזועקים בזעם ובאמונה יוקדת :
"בשלטון הבבונים אין אנו מאמינים אין אנו מאמיייניייים - ובמטוסיהם אין אנו מתייצבים אין אנו מתיייצביייים"

קח גלולה אדומה אחת, אל תבלע את כל הבקבוק

קונטקסט והרחבה מעניינת למדי לחובבי ז'אנר האיזון בין בגידת המומחים מול קונספירציה כדרך חיים:
פרק ובו דאגלס מארי מתארח אצל ג'ו רוגן בעודו גומז את דייב סמית' (סטנדאפיסט יהודון שמקושש לייקים ותשומת לב סביב שנאה לישראל) עם כמה התכתשויות מרהיבות במיוחד.

ובפינת המובן מאליו,
את התרומה של מארי לציונות מזמן כבר אי אפשר לפתור בעץ ובהגדרה כחסיד אומות העולם -
הפנומן הדגול הזה צריך לקבל יער שלם
https://www.youtube.com/watch?app=desktop&v=Ah6kirkSwTg&ab_channel=PowerfulJRE

אין מה לראות פה, אפשר להתקדם. סך הכל היועצת המשפטית לממשלה, שסירבה להגן על עמדת הממשלה בעתירה,
שכזכור הוגשה על ידי טרדנים לא קשורים בשם 'הנפגע' רונן בר שבכלל סירב לעתור ולמרות זאת העתירה לא נבעטה על הסף -
כעת עברה לייצג דה פקטו את בר ולהגיש בקשות אישיות בשמו בענין תצהיר אישי נגד הממשלה שבית המשפט איפשר לו להגיש במסגרת הבורדל המכונה דיון בבגץ.