רגע רגע רגע, אז קידוש 'חופש המחאה' בכל מחיר מביא לפיצוץ דיונים גם אצל הפוליטיקאים הלא נבחרים?

שוד ושבר הלם ותדהמה חזיז ורעם,
מי ראה את זה בא?!

מאה אחוז חוצפה,
אפס אחוז מודעות.

משתין על הקבר של אביו אותו רצח - ותוך כדי ממרר בבכי שהוא יתום.

כדאי לא התבלבל.
קילומטרים לפני הפלפולים, הססמאות והנסיונות של העסקנים לעטות על עצמם ארשת חמורת סבר ולבחון את ניסוח החלטה 1148 אל מול סעיפי 4602 וביחס אל תחולת החלטה 4470 או כל ממבו ג'מבו אחר -
עצם הדיון פה הזוי בכל היבט וענין.

עוד לפני אי השפיטות, כיבוד הרשויות, רמיסת יחסי אמון שבין הממשלה לנושאי המשרה הכפופים לה - ואפילו לפני הוראות החוק המפורשות - אין פה אפילו התחלת הליך.

אם רונן בר לא עותר -
אין עתירה.

יש פה ענין קריטי שגם הלא-משפטנים מביניכם צריכים להבין.
דחיית התיק כשהנפגע לא עותר הוא הארד-קור משפטי.
זה האלף-בית של דיני המשפט המנהלי כפי שהותוו במשך עשרות שנים על ידי בית המשפט העליון בעצמו.
גם אחרי רמיסת מוסד זכות העמידה בידי הפוליטיקאים בבגץ, מבצר אחר נשמר בקפידה - אין עתירה ציבורית כשיש נפגע אישי שלא עתר.

למעשה, אינספור הליכים דומים נבעטו על הסף אחרי חמש דקות בהעדר עותר.
בית המשפט העליון לא מצמץ לרגע גם כשדחה בכמה שורות עתירות של שרים בממשלה (!) - כי ציין שהנפגעים האישיים

אבל פה? המשפט נמחק ונברא מחדש.
שתי מערכות משפט לשני מחנות פוליטיים.

אין היום אדם בישראל, טיפש ונאיבי ככל שיהא, שלא מבין שהרטוריקה המשפטית היא רק כסות לאג'נדות פוליטיות-מחנאיות.

זה לא משפט זה בורדל פוליטי חסר בושה.

עד איפה הדברים מגיעים?

העסקנים הפוליטיים עם הגלימה אשכרה מעזים לדבר על פרוצדורה של שימוע - כאילו היינו בהחלפת מנהל קופה ביוחננוף - מול ראש משטרה חשאית שפאקינג לא הגיע לישיבה שבה נדונה סוגיית סיום העסקתו.

הרי על מה הדיון המופרך הזה?
על האיש שבליל השישי באוקטובר לא ספר את ראש הממשלה ולא יידע אותו,
שבשנה וחצי מאז תידרך והדליף ללא סוף בכל פינה נגד הממשלה שמינתה אותה, שסירב להגיע לישיבה שבה הממשלה שהוא כפוף לה על פי חוק דנה בהעסקתו,
ושגם היום לא טרח לעתור (או לפנות לבית הדין לעבודה) או אפילו להתייצב לדיון בעניינו -
והעסקנים טוענים בשם רונן בר הכושל על פרוצדורה?
עד כמה אתם חושבים שכולנו מטומטמים?!

להקשיב לדיון הזה זו חוויה נפשית לא פשוטה למי שמכבד את עולם המשפט ואת היסודות המרכזיים שלו.

בעולם של היסודות המשפטיים הכי קרדינליים, גם קלף 'השימוע' או זכות הטיעון - כאילו היינו בדיון על אחמש בסלקום - בטל מאליו בנסיבות שלפנינו.

כי בואו נניח שאנחנו לא מדינה במלחמה אלא אסופת לבלרים ופקידים. מין שלטון מגה-בירוקרטי בו גם במקרה של פקיד כושל שכל הממשלה שנהנית מאמונה של הכנסת סבורה שצריך להחליפו - עדיין חייבים לערוך לו דיון מקיף ולאפשר לו להציג מסמכים או להתייעץ עם עורכי דין או וואטאבר.
נניח.

הרי ברגע שאותו פקיד נמנע מהדיון הבסיסי שהוזמן אליו בו עלו הטענות נגדו - הוא ממילא מנוע מלהעלות טיעונים כאלו.
אם לא אפשרת לפורום המחליט להתחיל לשמוע את הטענות שלך - איך אתה יכול לטעון על כך שלא יכלת למצות אותן עד תום?

אין ספק -
בניגוד לממשלה שאולי לא דקדקה אחרי קוצו של יוד -
זו פרוצדורה מדהימה, מסודרת ונטולת פגמים מצד בית המשפט.

יושב בנאדם, מחליט לא לעתור, נהנה ממעמדו כמשיב, משאיר את הפתח לשמונה עתירות שמבוססות על ציוצים כתבות וספקולציות -
ואז הוא מבשר באמצעות צד שלישי שאולי יואיל בטובו להגיע כמומחה-יודע-כל ולענות בדלתיים סגורות על שאלות.

וישאל השואל שאינו מטומטם גמור:
אם בלב הדיון עומד שיח כל כך אינטימי ורגיש עד שהוא חייב להתנהל בדלתיים סגורות, אז מה הקשר לכל העותרים ולפמפלטים שהם חיברו עוד לפני קבלת ההחלטה בממשלה?

ויותר מכך, אם מדובר במידע בטחוני כל כך רגיש וחשאי ובטחוני עד שכל-כולו צריך להתקיים בדלתיים סגורות, באיזה עולם ערכאה שיפוטית יכולה לדרוס פה את פעילות הממשלה? למה זה שפיט? איך זה יעיל לכפות קשר כל כך אינטימי הדוק ורגיש?

ועוד נקודה בסיסית שצריך להזכיר: תוצאות הקרקס הפוליטי שאנחנו רואים באולם ג' הוכתבו על ידי הפוליטיקאי עמית כבר בקביעת ההרכב.

ברגע שהפוליטיקאי עמית בחר בכוונת מכוון שהפרשה ההו-כה-חמורה-ותקדימית-שתשליך-על-כל-השירות-הציבורי (כך, כטענת היועמשית) הכתיב את הרכב השלושה (עם ברק ארז וסולברג) הוא כבר יכול לעשות מה שהוא רוצה.

רוב אוטומטי וכוח מוחלט לעצב את הדיון ואת תוצאותיו.
הכי גרוע שיכול לקרות - דעת מיעוט מנומסת וומליצית של נעם סולברג.

כי בעצם,
למה להסתכן עם הרכב של חמישה ולהוסיף את מינץ ואפילו יוסף אלרון שלא עשוי מהחומר השיפוטי של שופטי עליון ולא מתקפל בפני כל גרעפס של עמית?

דפנה ואיציק ינהלו לנו את המדינה.

בלי אלרון, בלי מינץ, בלי אבות שכולים שצועקים, בלי קהל בדיון, בלי כל הבבונים והנודניקים שבחרו בממשלה הזו, עם יועצת בניגוד ענינים בעצמה ועם עוד שמונה עותרים לא-קשורים-לכלום שיעזרו לנו לייצר פסאודה של הליך משפטי.

ועוד נקודה עקרונית, אם משחקים בתאטרון ה'משפט המנהלי'.

נשים בצד את הפרשנות המופרכת של מיארה על כך שצריך לחזור לועדת גרוניס. היא מופרכת -ונובעת מהטיות פוליטיות וניגודי ענינים - אבל זו משפטנות טרחנית ולא נכנס אליה.

אבל מה שהרבה יותר ברור זה שכל הטענה הזו מתבססת לא על חוק ולא על תקנות אלא על החלטת ממשלה.

המשמעות פשוטה מאד. הפה שאסר הוא גם הפה שהתיר.
במלים אחרות:
גם אם הפרשנות היתה נכונה, זכותה של הממשלה לשנות החלטות ממשלה מן העבר, וכך בדיוק היא עשתה.

מזל שהטייסים מעודדי הסרבנות רק ניסו לפרק את הצבא בזמן מלחמה ולכן הרמטכל ומפקד חיל האוויר מזמנים אותם לפגישות התחנפות ומרימים אותם כוסיות יין בחברות -
אם הם רק היו לוחמים שעושים משהו חמור באמת כמו לרסס גרפיטי של מגן דוד, אז הם כבר היו רואים מה זה!

אוקיי, היה לכם יום סביר, אז הגיע הזמן שנספר לכם עוד סיפור על עוד הצלחה מפוארת של המוקד להגנת המחבל ("הפרט"), שהצליחה לייבא לכאן עוד משפחת מחבלים מפוארת הודות לשופטי בגץ.
הכל, בהמשך נסיון לפורר את מדינת ישראל בחסות הפוליטיקאים עוטי הגלימה שלנו.
אבל תחזיקו חזק, כן?

ובכן, במרכז ענייננו סיפור אהבה פלסטיני אינטר גלקטי שאיכשהו שוב נגמר בכספי המיסים שלכם.
הבעל היה תושב קבע וברנש מפוקפק ממזרח ירושלים, האמא פלסטינית ושוהה שלא כחוק במדינת ישראל כ-25 שנה, בקשה לאיחוד המשפחות הוגשה בעבר אך נדחתה בגלל חשש לסכנה בטחונית.
לאחר שהבקשה נדחתה (וכשהמשפחה כמובן בארץ) גם הבן התברר כמחבל וכיום הוא כבר יושב בכלא בשל עבירות בטחוניות.
נו, מה כבר יכול להשתבש?

ובכן, לא אלמן ישראל.
אחרי כמעט 20 שנה ששהתה שלא כחוק בישראל ואחרי שבעלה מת האמא העבריינית הגישה בקשה נוספת לועדה המקצועית המייעצת למתן מעמדים הומניטריים. הפעם עם טענות לאלימות הבעל (שמת כבר) – בלי להציג כמעט שום ראיה או אפילו תמונה, דוח רפואי, עדות חיצונית או תלונה למשטרה -
אלא רק דיווח לקוני של פקיד רווחה שחובר לפני הגשת הבקשה (ואחרי מות הבעל!).
מה הקשר של אלימות של בעל שמת כבר לכך שבקשה שכבר הוגשה נדחתה בגלל חשש לסכנה בטחונית בשל האיחוד?
ובכן, אולי תבינו בהמשך (ספויילר: לא תבינו)

כי אז, חברים, נכנסו טחנות הצדק המפוארות והתאבדותיות של מדינת ישראל לטחון.

ומה זה בעצם אומר בירוקרטיה התאבדותית בחסות אויבי ישראל?

שמיד אחרי הגשת הבקשה של אם המחבל העבריינית שבנוסף כבר סורבה בעבר בנסיבות בטחוניות,
בן רגע ממש,
אחרי עתירה, דיון בוועדה, דחית הבקשה שכן היא נובעת מטעמים כלכליים, הגשת עתירה נוספת (באותו יום!), השבת המקרה לבחינה נוספת של הוועדה, ערר לבית הדין העררים, קיום דיון נוסף של הוועדה, המלצה מקצועית לדחות את הבקשה, אימוץ המלצת הוועדה על ידי שרת הפנים שקד, הגשת עתירה נוספת, דחיית ההחלטה בשל עבריינות של האשה סימנים שהיא משקרת וטעמים נוספים ערעור לעליון, התעקשות המדינה, קיום דיון, לחץ של ההרכב (עמית, ברק ארז ושטיין) לחזור ולשקול שוב הנפקת היתרי שהייה לעבריינית, דיון נוסף בוועדה, הותרת הערעור תלוי ועומד, עריכת שימוע לעבריינית, המלצה נוספת של הוועדה לדחות את הבקשה בשל מספר טעמים ובהם הסכנה הבטחונית והפלילית של בנה של המערערת, אישור נוסף של שר פנים (אחר) להמלצת הוועדה, וחזרת הערעור בדלת האחורית לאותו הרכב –
נגמר הסיפור.
ומה לדעתם פסק בית המשפט העליון ירום הודו?

ובכן, אם תהיתם, למרות שהיא ערכאה ערעורית (ומבחינה מהותית בערך גלגול שישי) דפנה ברק ארז לא היססה לקבל את כל טענותיה של העבריינית שבאה מרקע בטחוני וכיום גם בנה הוא מחבל רשמי – ועל בסיס ניתוח ספקולטיבי קבעה כי "ניתן להתרשם" שכל הערכאות הוועדות, הגורמים המקצועיים, השופטים ושני שרי הפנים שלפניה שגו עובדתית -
ורק היא צודקת בקשר לקבלת טענותיה של העבריינית .

לכן, איך לא, החליטה ברק ארז לבנות קונסטרוקציה משפטית שתסביר שבגלל טענות האלימות, משום מה, היא לא הסדירה את מעמדה (למרות שהעבריינית כן ניסתה להסדיר רק נדחתה מטעמים בטחוניים!) לבטל את פסק הדין של משרד הפנים אישרה מתן מעמד מטעמים הומניטריים.

האח הידד!

אה, ועל הדרך ברק ארז והעליון כמובן מסרסים (עוד יותר) את הוראת השעה בענין איחוד משפחות, מפזרת אינספור מניפולציות הטעיות ודריסת כל מי שמנסה לשמור על גבולות ישראל (בחסות רטוריקה פמיניסטית) -
וכמובן פוסקת למוקד להגנת המחבל הוצאות של 15 אלף שקלים.

עכשיו, זה סיפור 'קטן', וכנראה לא הכי חשוב, שטובע במלל חמקמק ולרלרת אינסופית - כמו כל עוול, גם כאן רטוריקה ארכנית וז'רגון מקצועי היא התרופה הטובה ביותר - אבל כדאי להבין שהסיפורים האלה הם יומיומיים.

עוד סיפור שבו אנשים ששונאים אותנו ילכו ויישתקעו במדינת ישראל בחסות שופטי העליון.

אבל זה גדול מזה.
יש פה אנשים שמזמן איבדו בושה.
אנשים שלקחו את ארגז הכלים המשפטי שבידם והפכו אותו - בנכלוליות אין קץ וביומרות פרוגרסיביות ואנטי ציוניות כמעט בלתי מוסתרות - לכלי נגד מדינת ישראל.

המחאות נגד הפוליטיקאים המופקרים האלה - לא מתקרבות לדגדג את הנזק שהאנשים האלה מייצרים בפועל למדינת ישראל.

אגב חוסר בושה,
למשפטנים מביניכם,
ממליץ לחזור מדי פעם לפסק הדין האזרחי הגרוע והמביך ביותר שפורסם בעשור האחרון בבית המשפט העליון (הישג מפוקפק ביותר) בענין ג'עאוני בו הפכו ברק ארז ועמית ארבעה שופטים בערכאות הקודמות בהליך שנמשך למעלה מ-20 שנה.

פייר, אפשר לכתוב סמינריון על הזנות המשפטית שברק ארז (ועמית באופן מתוחכם יותר) מבצעים פה.
(בונוס מיוחד לקוראים הנאמנים: דעת מיעוט מנומסת, מליצית וחסרת משמעות של הסמרטוט המדופלם המאחד וההו-כה-שמרן נעם סולברג!)
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/21/010/024/a25&fileName=21024010.A25&type=4

תזכורת תמציתית לזנות המשפטית חסרת הבושה של ברק ארז - למי שמעוניין

ואם כבר אז עוד תזכורת:
הימין הפוליטי בישראל איטי, לייט אדופטר מתון ושמרני.

אבל התגברות המחאות והתסיסה בקרב האזרחים ששלטון המשפטנים פועל לבטל עבורם את הקלפי - שהדגמה שלה ראינו אתמול במחאה החשובה של ההורים השכולים -
רק חלך ויתגבר.

מתישהו, אם משה כהן אליה לא ישיג אותם עם טראמפ,
המחאה הזו תעבור הילוך.

למעשה, הימין כבר מבין שהדרך האפקטיבית הכמעט-יחידה להכריח את מדינת ישראל להגן עליה היא ליצור לחץ על הנהגת השמאל הפוליטי ששולטת במוקדי הכח.
הנהגה שמעשית אינה בובות הגרב המדקלמות של לפיד וגנץ אלא קהיליית משפטנים מצומצמת למדי שחלקה הגדול מרוכז בקמ"ר אחד בצפון תל אביב.

הם הולכים ומבינים שמה שחשוב הוא לא מי מחוקק את החוק אלא מי מפרש אותו. מי אוכף את קיומו.

מתישהו יבינו גם המוני מתיישבים ביו"ש ש-500 אנשים מוחים מחוץ לביתם של ברק ארז, עמית, מיארה ולימון חשובים פי מאה מהפנינג באביתר או מעגלי חיבוקים בלתי נגמרים.

כי השמאל החריב את כללי המשחק.
ומתישהו, גם הימין הישנוני יבין מה אפקטיבי,
זה רק ענין של זמן.

אובדן האמון מוביל תופעות הזויות וקונספירציות מופרעות למדי.

אבל אסור לשכוח לרגע את הבסיס - אינספור אנשי מקצוע שבוגדים בשליחותם ובגלל אג'נדות וטעמים פוליטיים משקרים בנושאים שמצויים בלב העיסוק שמכוחו אנחנו משלמים להם ומכבדים אותם.