מה שנשבר אי אפשר לתקן", אומרת לילה, אמו של סאמר אל-טלאלקה, ומוסיפה "אם את שואלת אותי מה אני מרגישה עכשיו, אני לא מרגישה כלום".

בשבעה באוקטובר נחטף סאמר מקיבוץ ניר עם. לורין אבו-גאפר, בריאיון עם בני משפחתו של סאמר אל-טלאלקה, חטוף שנורה בידי צה"ל: https://politicallycorret.co.il/samer/

התשובה הפמיניסטית לכוח היא לא עוד כוח, אלא תנועה מתמדת בין האישי לפוליטי, בין יחסי כוח ופריבילגיות, כשלפעמים אני המדכאת במשוואה ולפעמים אני היא זו שחווה את הדיכוי. התנועה הפמיניסטית מעולם לא יצאה למסע הרג של גברים כהתנגדות לרצח נשים, מעולם לא ננקטו אמצעי מלחמה כדי לקדם נשים למוקדי כוח, או כדי לפרק מבנים פטריארכליים דכאניים. וגם כאן, כתשובה לרצח, להתעללות ולאונס שביצע חמאס, אל לנו לדרוש פתרון של כוח שמביא לעוד הרג, עוד "הותר לפרסום" ועוד מראות קשים מעזה ומישראל.

על שותפות פמיניסטית ישראלית-פלסטינית:
https://politicallycorret.co.il/morroco-smol-5/

חודש לפני השבעה באוקטובר מת עץ הלימון בחצר משפחת שרמן. אחרי שלושים שנה בהן נהנו מפירותיו, העץ פשוט נבל בן רגע, בלי כל סיבה נראית לעין. "זה היה העץ הכי יפה שהיה לנו, הכי חי שהיה לנו והכי מניב פרי", מספרת מעיין שרמן, אימו של רון שרמן שנחטף לעזה בשבעה באוקטובר.

חודשיים וחצי לאחר חטיפתו, אחרי ימים ארוכים של מאבק עיקש להשבתו, התבשרו בני משפחתו כי נרצח בשבי חמאס וגופתו הוחזרה לארץ על ידי חיילי צה"ל. כמו עץ הלימון, גם על רון לא היו שום סימנים נראים לעין. מלבד שתי אצבעות שבורות, גופו הוחזר משבי החמאס שלם לחלוטין. רק רוחו חסרה. חודש לאחר מכן, מנסה אימו לחבר את הנקודות, להתאים בין החלקים ולהרכיב את הפאזל שיסביר לה מה באמת קרה לבנה.

לכתבה המלאה: https://politicallycorret.co.il/ron/

הקשבתי לתמר לויתן, תושבת נחל עוז בת 85. שבעה מבני משפחתה נחטפו כשהתחבאה בממ"ד. אחד מהם, טל שוהם, עודנו בשבי. עוד באותו היום, בשבעה באוקטובר, עלתה תמר על האמר צבאי ביחד עם החיילים שהגיעו לקיבוץ וסרקה את כל האיזור בחיפוש אחר ביתה ונכדתה, שהגיעו לבקר אותה - ונחטפו גם כן. בקולה של תמר מעורבבות פלדה ועברית רהוטה. היא מתארת את קורות היום ההוא בקור רוח, תוך הבנה עמוקה של תמונת המצב: "הבנתי שהמחבלים פרצו פנימה, כי רסיסי הזכוכית נפלו בתוך הסלון. לא ראיתי כתמי דם. הבנתי שהן נחטפו".

בימים האלה, בעוד תותחי המלחמה ממשיכים להרעים, סיפורי מלחמת השבעה באוקטובר כבר הולכים ונכתבים. ההיסטוריה של ישראל שזורה בנקודות מבטם של גנרלים, "קודקודים" ושאר גברים. אך המלחמה הזו מרחיבה את האתוס הישראלי, שוברת חומות, מנתצת אמיתות קודמות. אחיותיי גיבורות התהילה, יש משמעות למי עושה ומי כותבת את ההיסטוריה, ההיסטוריה שמובילה למדיניות, שמובילה למלחמה או לשלום. ולא יכתבו אותה יותר בלעדינו.

שירה ברביבאי-שחם, "ביטחוניסטית מזרח תיכונית", על ההיסטוריה הנכתבת בימים אלה ועל החשיבות של השתתפותן של נשים בכתיבתה. לכתבה המלאה: https://politicallycorret.co.il/bitho-11/

לפני שבוע הוציא חמאס מניפסט פוליטי בשם "חמאס – הנרטיב שלנו". ב-18 עמודים צבעוניים, הכתובים באנגלית, חמאס מעביר את העולם שיעור מאלף באיך להצדיק מעשי זוועה, אונס, רצח וחטיפת חפים מפשע, כ"מעשה גבורה פרוגרסיבי". למעשה, מסבירים חמאס, מעשי הזוועה היו מעשים של גבורה, של חירות ושל שחרור.

"העם הפלסטיני האיתן שלנו, האומות הערביות והאסלאמיות. העמים החופשיים ברחבי העולם ואלה שדוגלים בחירות, צדק וכבוד האדם... היינו רוצים להבהיר לעמנו ולעמי העולם החופשיים את המציאות של מה שקרה ב-7 באוקטובר, המניעים מאחורי, ההקשר הכללי לעניין הפלסטיני, כמו גם הפרכה לטענות הישראליות ולשים את העובדות בפרספקטיבה".

כך כותבים אנשי חמאס במסמך שהופץ ברחבי העולם, בסופו, הם פונים לעולם החופשי ומבקשים ממנו לנקוט עמדה בעד חמאס. לשיטתם - בעד חופש, שוויון, חירות וכבוד האדם. כן. ממש כך.

בזמן שבישראל מתעטפים באידיאולוגית התיישבות, מתבודדים מהעולם ומבינים פחות ופחות מה הולך מסביבנו, קם לו ארגון שלמד לשחק לפי כללי המשחק המערביים. הוא טובח בנו ומציג פני תמים. לירון לביא, "שיחות של שמאל מרוקאי": https://politicallycorret.co.il/morroco-smol-7/

להצטרפות לקבוצת העדכונים של חדשות פוליטיקלי קוראת: https://t.me/PoliticallyCorret

בימים הראשונים של המלחמה ניסיתי להבין מה חשב סינואר כשהוציא את אנשיו לטבוח בתושבי העוטף. - מה, הוא לא חשב שישראל תחריב את עזה אחרי זה? איך הוא לא תכנן קדימה? איך הוא לא ציפה לזה?

אבל הוא כן תכנן. תכנן ועוד איך. 125 ימים אל תוך המלחמה האיומה הזו, התחיל ליפול לי האסימון. על פני השטח, נראה שסינואר מעוניין בעסקה להחזרת חטופים בתמורה לאסירי חמאס. אבל מתחת לפני השטח, אם אני קוראת נכון את המציאות, אי-החזרת החטופים משרתת את מטרותיו הרבה יותר.

אז לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לצלול אל תוך ראשו של סינואר. מה הוא חשב? מה הוא תכנן? והאם יכול להיות שאנחנו, אזרחי מדינת ישראל, נמצאים כעת עמוק בתוך המלכודת? לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/sinoar/

---
להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת
בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO
בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

יום ראשון, הארבעה בפברואר. ישראל ממתינה לתשובת חמאס למתווה עסקת החטופים הנוספת. בסיטואציה שלא מתכתבת בשום תרחיש עם המילה "ננצח", קריאה בהירה של המציאות מראה כי השבעה באוקטובר עודנו נמתח וממשיך להיות מנוהל על ידי חמאס. נכון, צה"ל שינה את הרצועה מקצה לקצה, ישראל גבתה מעזה מחיר שאמור לאותת בכל רחבי המזרח התיכון כי מתקפות עתידיות ייענו באש ובאפר. ועדיין, ידו של מי שהגה את השחמט רב השלבים הזה, יחיא סינוואר, עדיין על ההגה ובזה, צורב וכואב להודות, אך נדרש.

במקביל, מפרסמת סעודיה הצהרה מדינית: "לא ליחסים עם ישראל לפני הכרה במדינה פלסטינית". ההצהרה מתחילה במילה "לא", אבל טומנת בחובה וואחד "כן", כשבלינקן האמריקאי מגיע לביקור במזרח התיכון עם מתווה שעשוי לתת לישראל הישג אסטרטגי ענק במגרש הערבי-סוני ולאפשר לה נקודת יציאה מהמלכוד אליה הכניס אותנו חמאס.

שירה ברביבאי-שחם, ביטחוניסטית מזרח תיכונית, על הדהירה של ארה"ב והציר הסוני-ערבי לפתרון כולל - ועל ישראל שבוחרת להישאר מאחור. לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/bitho-12/

--
להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת:

בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO

בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

"כל דקה שאנחנו מבזבזים ולא מאשרים עסקה, היא גזר דין מוות לחטוף", שמעתי היום את מרב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי שנחטף בשבעה באוקטובר ונרצח בשבי, אומרת. אחיה, איתי, נרצח על ידי המחבל שהחזיק בו בעת שברחו מהפצצות צה"ל. במילים אחרות, כפי שמוסיפה מרב סבירסקי, "הלחץ הצבאי על חמאס הרג אותו".
"אחרי שהודיעו על המוות של אחי, הייתי בטוחה שכל עם ישראל יצא לרחוב", היא אמרה בריאיון, נדהמת מהאדישות. מוקדם יותר השבוע צפיתי בשרון אלוני קוניו, שחזרה עם בנותיה ועם אחותה משבי החמאס אך בעלה עודנו מוחזק שם, מפצירה בדמעות, ממש מתחננת בשידור, שנצא מהאדישות הזו לגורל החטופים.

למעלה מארבעה חודשים שהם שם.

ביום שלישי האחרון, בעת שהפגינו משפחות החטופים מול הקריה בתל אביב, פרסם עיתון הניו יורק טיימס שעל פי צה"ל, סביר להניח ששלושים מבין החטופים כבר אינם בחיים. צה"ל הוסיף שהוא בוחן את מצבם של עשרים נוספים. אין אלא להסיק שדבריה של מרב סבירסקי מדויקים. הלחץ הצבאי על חמאס, שאמור היה לשמש מנוף לעסקת חטופים שישראל לא משלמת בה מחירים כבדים מדיי, עושה בדיוק את ההפך. החטופים נהרגים אחד-אחד והמחירים שחמאס דורש רק הולכים ועולים.
ועל אף תחושת חוסר האונים המשתקת, על אף הכאב המפלח בהבנה שכל החטופים הללו עדיין שם, עלינו להביט למציאות בעיניים ולהתחיל לדרוש בקול גדול מהממשלה להשיב אותם הביתה, ממש ממש עכשיו.

בשבועות האחרונים הכותבות של פוליטיקלי קוראת מביטות למציאות הישר בעיניים ומנסות, באומץ, לתווך אותה אליכן.ם, הקוראות והקוראים, באופן ברור וישיר. בניוזלטר שלפניכן.ם תמצאו פרשנויות, ראיונות, דיווחים מהשטח וכתבות שמסקרות את מה שקורה אצלנו באמת, גם אם אף אחד אחר לא מדבר על זה.

לניוזלטר המלא של פוליטיקלי קוראת: https://mailchi.mp/a8c1824cd3ca/politicallynewsletter110224?e=b62926319c

--

*להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי:*
בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO

בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

עדן קלייבן פקטר, כתבת פוליטיקלי קוראת:

הבוקר הודיעו על מציאת גופתה של הינד רג׳אב בת השש בעזה. מזה 12 ימים שאני עוקבת אחר מאמצי החיפוש והניסיונות למצוא אותה. ב-29 בינואר התקשרה הינד לסהר האדום, לאחר שבני משפחתה שהיו איתה ביחד במכונית, בניסיון לברוח מהמקום בו שהו, נהרגו. היא שוחחה עם המוקדנית במשך שלוש שעות, אך צוותי החילוץ לא הצליחו להגיע אליה.

הבוקר נמצאה הינד מתה, באותה מכונית ממנה התקשרה. כמה מטרים ספורים ממכוניתם, נמצא האמבולנס שנשלח להצילה מפוצץ, ובתוכו שני פרמדיקים הרוגים.

לפני כמה שבועות ראיינתי את ראדה, אשתו של עמאר אבו-סבילה, שנרצח בעת שהציל שתי ילדות קטנות מהטבח הנורא של אותה שבת. ההקלטות מאותם הרגעים, בהם רומי סויסה בת השש מוודאת את זהות השוטרים שהגיעו לרכב בו הסתתרו היא ואחותה ("אתם של ישראל?"), הגיעו לכל אוזן בישראל. ילדה חדה ומדויקת בת שש, מנהלת מבצע חילוץ של אחותה הקטנה, תחת ירי בלתי פוסק. "תקחו אותנו", היא זועקת אל עבר כוחות ההצלה.

כששמעתי את הינד המתוקה מדברת עם הסהר האדום לפני כמעט שבועיים, הלב שלי רעד בדיוק כמו ביום שהאזנתי לרומי. "אני מפחדת", "בבקשה תבואו", "בואו תקחו אותי". שתי ילדות אמיצות שבתושיית אין קץ, על רקע קולות ירי של לחימה בלתי פוסקת, מכוונות צוותי סיוע לחילוצן. האחת נותרה יתומה משני הוריה, כשעל כתפיה אחריות כבדה על אחותה הקטנה והשניה, נמצאה לאחר 12 יום ללא רוח חיים. ספק נהרגה במקום, ספק סבלה במשך זמן רב.

שתי ילדות אמיצות שבחסות מדיניות הדמים שכולנו התרגלנו אליה, נאלצו לסגל לעצמן כוחות שלא לגילן. ואני בתור אמא תוהה, האם יש עתיד לילדים שנולדים לאדמה הזו? האם יש להם גורל אחר מלבד להירצח או להיות רוצחים?

אל לנו להיות קהי חושים, אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי לעצור את המעגל הזה.

לפני מספר ימים צפיתי בסרטון קצר מתוך אייטם ששודר בערוץ 14. בסרטון מתראיינת אישה לינון מגל. היא קוראת לאחדות וגם מאשימה את אנשי הרוח והתרבות בחוסר האחדות בעם ומסמנת אותם כאויב מבפנים.

מילים כמו להביס, אויב וניצחון מוחלט הם צד אחד של היהדות שהפך לבלעדי בעוד שמילים כמו חלוקה, שיתוף, התדיינות, שלום נדחקות אל מחוץ לשוליים. החגיגות המופרעות בכנס לעידוד התיישבות בעזה מעידות יותר מכל שחלק גדול באוכלוסייה הפך שיכור לכוח שבידיו וגם אוחז ביהדות כבת ערובה.

מושקא קורקוס בטור נוסף: לא אחדות, אחידות, על חלוקת הכוח ופיזורו ביהדות כשם שעשה יעקב כשחילק את הכוח בין 12 השבטים
https://politicallycorret.co.il/ahdut/

*להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי:*
בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO

בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

השבוע נכחה שירה שחם ברביבאי, בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה בנושא הטרור המגדרי שבו נקט חמאס. עם זאת, האירוע המעניין והדרמטי שם היה, מספר ארגוני הנשים שהעבירו את הדיון לנושא הוצאת רישיונות נשק לנשים, חימוש נשים, כמות המטווחים הזמינים, האופן שבו אפשר להעניק רישיונות נשק לנשים שאינן עומדות בקריטריונים, ועוד.

חשוב להבין: במבנה של מדינה, המונופול על הכוח והאלימות (הפעלת החוק, אכיפתו והפעלת נשק וכוח במקרים שבהם הוא לא מספיק) ניתן למדינה. 'כוחות הביטחון הישראלים' הוא שם כולל למערכת של ארגוני ביטחון ומודיעין רבים ומבוססים, שכל תפקידם הוא לייצר ביטחון ולספק הגנה לכל אזרח.ית. ועדיין, אזרחיות בישראל חשות היום שאין שכבת הגנה מספקת המפרידה בין משפחתן לבין טרוריסטים רצחניים.

אז מה זה בעצם בטחון לאומי, אם נשים הגיעו לדיון על אלימות מינית בכנסת עם בקשות לחימוש והתחמשות מפני שמה שהן שמעו כשראו את כותרת הדיון? לטור השבועי של בטחוניסטית מזרח תיכונית: https://politicallycorret.co.il/bitho-13/

מלחמות היו תמיד מרחב של גברים, של אחוות לוחמים. וכולנו מודים להם על ההקרבה ועל המסירות. ביחד עם זאת, שדה הקרב שמורכב מרוב מוחלט של לוחמים, לא יכול להכתיב את התיקון של 2024, בטח שלא אחרי השבעה באוקטובר.

בזמן שחברי תנועת תיקון 2024 היו בשדה הקרב, מאות אלפי נשים החזיקו את המשק, את הבית, את מקומות העבודה. הוואקום שהשאירו המילואימניקים לא נשאר ריק. המשק המשיך לפעול, עם כל הקושי והאתגר. נשים נושאות על עצמן יותר תפקידים, בבית ובשוק העבודה. הרי שום דבר לא באמת נעצר.

כל תנועת תיקון שקמה כעת חייבת לשים בראש החזון שלה תמונת מראה הפוכה לממשלה הקיימת – תמונת מראה שבה שוויון מגדרי הוא ערך עליון. כי בזמן שגברים רבים לחמו בשדה הקרב, נשים רבות לחמו על המדינה, על החיים, על המשפחה, על השגרה, על השפיות.

יעל יחיאלי על תנועת התיקון הנחוצה בעת הזאת, והיא חייבת
לכלול 50% נשים: https://politicallycorret.co.il/tikoon/

בימים קשים אלו, של מלחמה כתגובה על טבח נורא ושיא של מעשי אכזריות הרוע האנושי (בשביעי באוקטובר 23), בגיל 86, עוזבת פרופ׳ (אמריטוס) מרילין ספר את הארץ, חזרה למולדתה ארה״ב, לאחר 55 שנות מאבק פמיניסטי בארץ – ולא בלי הצגת השאלה – עד כמה הושגו מטרותיו?

ההחלטה לבוא למדינת ישראל, משתפת ספר, עלתה לאחר ששמעה שראש הממשלה היא אישה, שנשים משרתות בצבא, וכי קיים שוויון בין המינים בקיבוץ: ״באתי לארץ מתוך אמונה, שמצב הנשים כאן טוב יותר מאשר בארצות הברית, שזו מדינה מתקדמת יותר במעמד האישה. "מהר מאוד נוכחתי לדעת שכול מה שחשבתי ביחס לשוויון נשים בארץ לא נכון, ואז התחלתי לחקור את המציאות הזו".

לכתבה המלאה על פעילותה של ספר, בכתבה של נורית כהנא: https://politicallycorret.co.il/marilyn-sefer/

לפני מספר ימים צפיתי בסרטון קצר מתוך אייטם ששודר בערוץ 14. בסרטון מתראיינת אישה לינון מגל. היא קוראת לאחדות וגם מאשימה את אנשי הרוח והתרבות בחוסר האחדות בעם ומסמנת אותם כאויב מבפנים.

מילים כמו להביס, אויב וניצחון מוחלט הם צד אחד של היהדות שהפך לבלעדי בעוד שמילים כמו חלוקה, שיתוף, התדיינות, שלום נדחקות אל מחוץ לשוליים. החגיגות המופרעות בכנס לעידוד התיישבות בעזה מעידות יותר מכל שחלק גדול באוכלוסייה הפך שיכור לכוח שבידיו וגם אוחז ביהדות כבת ערובה.

מושקא קורקוס בטור נוסף: לא אחדות, אחידות, על חלוקת הכוח ופיזורו ביהדות כשם שעשה יעקב כשחילק את הכוח בין 12 השבטים
https://politicallycorret.co.il/ahdut/

להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי:
בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO

בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

נועה בורשטיין חדד בדבר העורכת לניוזלטר של השבוע.
לניוזלטר המלא: https://mailchi.mp/31bdeea65215/politicallynewsletter250224?e=b62926319c

בניוזלטר הקודם כתבתי כאן על מרב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי שנרצח בשבי החמאס. השבוע פגשתי אותה לשיחה ארוכה על המאבק להשבת החטופים שהוא, במובנים רבים, המאבק על קיומה של המדינה שלנו. הריאיון עם מרב יתפרסם בהמשך השבוע, בזמן שנעקוב אחר המו"מ הנוכחי להשבת החטופים. היכולת שלנו בפוליטיקלי קוראת לנהל שיחות ארוכות, מורכבות, מהותיות עם הקורבנות הישירים של המלחמה הזו,

היא פועל יוצא של צורת העבודה שלנו. בחודשים האחרונים פגשנו עשרות א.נשים שנפגעו ממלחמת השבעה באוקטובר לשיחות עומק מהותיות. השיחות הללו בשילוב התפיסה הפמיניסטית שלנו, מאפשרות לנו לראות במבט רחב את ההשלכות של המלחמה הזו על חיינו ועל עתידנו. ואם לומר את האמת, בימים הללו אני פוחדת. מאוד.

הווליום של האלימות הולך ומתגבר, במישור האזרחי ובמישור הבטחוני. השבוע פורסמו עדויות על אלימות מינית של חיילי צה"ל כלפי פלסטיניות, במקביל, התפרסם הדוח של איגוד מרכזי הסיוע על האלימות המינית בה נקט החמאס כלפי קורבנותיו בשבעה באוקטובר. יש משהו מזעזע במחשבה הזו, שהגוף שלנו כנשים עדיין מופקר ליצריהם של גברים - המיניים, המלחמתיים, הנקמניים, הרצחניים. כל עוד גוף של אישה אחת מופקר – הגוף של כולנו מופקר.

אז עם כל הפחד הזה, כל שנותר לנו, נשות מערכת פוליטיקלי קוראת, לעשות – זה לכתוב. לכתוב למרות התגובות הקשות, לכתוב למרות ההכחשות, לכתוב למרות שקשה להביט למציאות בעיניים (ותאמינו לי שזה קשה להיות שם ולהביט בה, פיזית, בעיניים), לכתוב בשביל לשנות מציאות. זו התפיסה שהובילה את פוליטיקלי קוראת מהרגע הראשון ותמשיך להוביל אותנו גם עכשיו – עם חילופי הדורות.

בשבוע שעבר נכנסה לירון לביא לנעליה של מאיה רומן, אותה תחליף כמנכ"לית. לירון, שהגיעה לפוליטיקלי לפני שש שנים, החלה את דרכה כעורכת סושיאל. לפני כשנתיים יזמה וייסדה את תכנית ההכשרות שלנו, בשיתוף עם ארגון אעלם. לאורך כל הדרך היא הובילה קו של תוכן אמיץ וישיר, תוך הרחבת הכלים הפמיניסטיים שלנו לקריאת המציאות ושל פתיחת הדלת, החלון וכל מה שצריך כדי להכניס עוד ועוד קולות מגוונים של נשים לעיתונות ולפוליטיקלי. מאיה שלנו, שלאורך 11 שנים ניתבה את פוליטיקלי, הכניסה את הארגון שלנו ללבבות, ייסדה וניסחה את הבסיס עליו אנחנו עומדות ובתוכו אנו פועלות, נתנה לנו גב רחב כארגון וכאינדיבידואליות לאורך כל מהמורה בדרך והובילה אותנו ברגישות עצומה למקומנו כגוף התקשורת הפמיניסטי הגדול בישראל, הוקדשה בחודשים האחרונים כל כולה למאבק להשבת החטופים. כעת היא יוצאת לדרך חדשה – אבל אל דאגה, היא הבטיחה לנו שתישאר בסביבה.

אז אנחנו כאן וכך נמשיך. היום יותר מתמיד, בתוך המצב המערער אליו נקלענו, אנחנו זקוקות לעזרה ולתמיכה של אלו שמבינות שעיתונות פמיניסטית היא קריטית ליצירת עתיד אחר.

שלכן.ם תמיד,
נועה בורשטיין חדד
עורכת ראשית, בשם צוות פוליטיקלי קוראת
לשליחת סיפורים, מחשבות, הגיגים והצעות: politically.corret@gmail.com

---

להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת
וואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO
טלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

בעיר הרגישה והנפיצה בעולם, ירושלים, יש מתכון כמעט בלתי ניתן להסבר, לשמירה על חיים סבירים. לאחרונה תיאר לי איש חכם, שהיה מפקד מחוז ירושלים בעברו את היכולת להחזיק את החיים בעיר הזו במונח "אדמה קרה". הוא הסביר לי שאין דרך למנוע מגפרור הנוחת על מדורה לוחשת להבעיר אש – וירושלים משולה למדורה שגחליה כל הזמן לוחשות. "במזרח התיכון תמיד יהיו גפרורים שיציתו אש", הוא אמר לי אז. "אין לי שליטה עליהם". אבל יש לו, הסביר, שליטה יחסית על המדורה, אם דאג מבעוד מועד לקרר את האדמה.

בימים אלה, מתעקש השר לביטחון לאומי להגדיל את ההגבלות לעלייה להר הבית ולמנוע גם מערבים אזרחי ישראל להגיע, לקיים את מנהגיהם ולהתפלל.

שירה ברביבאי-שחם, ביטחוניסטית מזרח תיכונית, על האירועים שטלטלו את אל-אקצא לאורך השנים ועל האפשרות לשלוט בגובה הלהבות, במיוחד עכשיו.

לכתבה המלאה:
https://politicallycorret.co.il/bitho-13-2/

ג'קי חורי חושף כי ראש הלשכה המדינית של חמאס, הנייה, קורא למוסלמים בירושלים, בגדה ובגבולות ישראל להגיע למסגד אל אקצא ולהתבצר בו עם תחילת הרמאדן. שירה שחם-ברביבאי, ביטחוניסטית מזרח תיכונית, על הנפיצות של הר הבית ועל העדינות הנדרשת בטיפול בגובה הלהבות המתחממות בירושלים. לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/bitho-13-2/

---
להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת
וואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO
טלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

בשבועות האחרונים, עם שחרורם של עשרות אלפי מילואמניקים לאחר ארבעה וחצי חודשי לחימה, התחילו להתפרסם כתבות, פוסטים ודיונים על החזרה ההדרגתית לשגרה ועל הקושי של מעבר בין חיי המילואים לחיים האזרחיים והמשפחתיים. אין ספור כתבות סיפרו על המעבר החד, הסיכון לפוסט טראומה ועל העיבוד שעושים החיילים לפני החזרה לחיי היומיום. אבל מתחת לפני השטח, התחלנו לשמוע גם קולות אחרים. קולות שמבטאים פחד וחרדה, ששואלים שאלות על מטרת הלחימה, על מוסר, על אלימות וגבריות, הקשר לאבהות ועל המוטיבציה לצאת למלחמה.

שרון אורשלימי ישבה לשיחה עם מ', מילואמניק שחזר ממהלחימה בעזה, לשמוע את כל מה שאסור להם לומר - טור ראשון בסדרה: https://politicallycorret.co.il/mmm/

#מילואימניקים_מדברים