הביזוי הזה של אישה שדרכה היא דרך השלום מצטרף גם לביזוי של יוכבד ליפשיץ, שכששוחררה התעקשה להושיט יד למחבל ששחרר אותה – אקט שבעולם כולו פורסם בהערכה והערצה לגדלות הנפש של האישה הזו, אך בישראל כמו בישראל, ספג קללות, נאצות וביזוי. מעניין שכשנרצחים אנשים מצדו השני של המתרס הפוליטי, כמו למשל האחים הלל ויגל בחווארה, אף אחד לא אמר ש"מגיע להם, הנה עכשיו הם יבינו שהדרך שלהם לא הצליחה".
https://www.facebook.com/share/p/q11Xy4rVWCiSwzeH/?mibextid=I6gGtw

עסקת חטופים רצינית ראשונה על הפרק. על פי מקורות ביטחוניים, אם העסקה הזו תשתבש - כל העסק עשוי להתפוצץ לנו בפנים.



על פי גורמים אמריקאיים ישראל הגיעה לקצה מגבלת הכוח - כשהלחץ הצבאי על חמאס הביא לתוצאות שכעת, יבואו לידי ביטוי בשולחן המשא ומתן בקטאר ובמצרים.
נועה בורשטיין חדד בשיחות עם גורמים מהארץ ומהעולם, בניתוח תמונת המצב העכשווית של החטופים ושל עתיד מלחמת השביעי באוקטובר. לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/hatufim/

התמונה בה מונף דגל הגאווה, עם הסיסמא "בשם האהבה" על רקע הריסות וחורבן עזה, מכילה ניגודיות שקשה לתאר במילים. השבועות האחרונים הם שברון פנימי ולאומי עמוק. ההלם עוד לא עבר, תחושת החוסר אונים אל מול כיבוש יישובים יהודיים, רצח, מעשי זוועה ואונס, לא מניחים את דעתי.

אבל כשאנחנו מניפים דגל גאווה בעזה, זה לא אומר שהבאנו לעם העזתי זכויות להט"ב, זה בא להגיד שאנחנו נאורים יותר וטובים יותר.

למאמר המלא: https://politicallycorret.co.il/in-the-name-of-love/

עם אירועי השבעה באוקטובר, קשה שלא לעשות את ההיקש בין אותו מחדל שאפשר לאזרח ישראלי לחצות לשטח עוין לבין המחדל שאפשר את כניסתו של האויב העוין לתוך שטח מדינת ישראל. מחדל מנגסטו המשיך גם שנה לאחר מכן, כאשר בשנת 2015 הישאם א-סייד, גם הוא מתמודד נפש, מצליח בלא תחכום או עורמה לחצות את הגבול שבין ישראל לעזה ולהיכנס ישירות לרצועה.

שוחחנו עם משפחותיהם של אברה והישאם ועם טליינש פנטה, מי שניהלה את המטה להשבת אברה וכיום פועלת במסגרת 'קבוצת החברים למען אברה', כדי להבין האם אירוע החטופים מהשבעה באוקטובר משנה את סיכויי החזרה של אברה מנגסטו והישאם א-סייד והיכן האירועים הנוראים הללו תופסים אותם במאבקם הארוך לשחרור הבנים החטופים.

כתבתה של אבקילש קולץ': https://politicallycorret.co.il/two

את המלחמה בעזה מנהל היום קבינט מלחמתי שאין לי (ולרבים בציבור הישראלי) שום אמון בו. חבורה של אנשים שנכשלו בכל קנה מידה מנהיגותי הם אלה השולחים את החיילים לשדה הקרב. החשש הגדול ביותר הוא שמטרות המלחמה הענייניות מתערבבות עם מטרות פוליטיות של אלה שנכשלו ורוצים להבטיח כי ישובו לכיסאם, שרואים לנגד עיניהם רק את תמונת הניצחון שתנער מעליהם את וועדות החקירה, את ההמון הזועם, את חבל התלייה המטאפורי.

גם למשפחות החטופים, על פי מקורות פנימיים, לא ברור כרגע מי מנהל את העסקה ומי מקבל את ההחלטות – נתניהו? גנץ? האם ההחלטות הללו מתקבלות בשל תפיסת ביטחון עניינית, ממלכתית? האם האינטרסים של המשפחות ושל החטופים עומדים לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות? או שמא, אינטרסים פוליטיים צרים שעוסקים בשימור השלטון של אלה שכשלו?

לקריאת הפרשנות המלאה של נועה בורשטיין חדד, העורכת הראשית של פוליטיקלי קוראת: https://politicallycorret.co.il/hatufim/

לאורך כל הימים הבלתי נגמרים האלו, מאז ה-7.10, הנפש שלי בתודעת מלחמה והישרדות. התחושה העמוקה של חוסר התכלית, של הבור השחור הזה של הקיום האלים שאנו בתוכו ונשאבים עוד יותר ועוד יותר למטה, אל תהומותיו. חלל שגם כל ההסברים הרציונליים, הרוחניים, הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים, הלאומיים והקיומיים, לא ממלאים אותו.

תחושה עמוקה שאנחנו נמצאים במציאות חולה, שהעולם שלנו בוער, שהוא מכלה את עצמו. שאנחנו כבני אדם קיימים כבר אלפי שנים, ועדיין הורגים אחד את השני כאילו כלום לא השתנה מאז קין והבל, כאילו לא למדנו כלום חוץ משפת הכח והשליטה.

מחשבותיו של אורי שרמן-קנוהל, אבא, חייל מילואים: https://politicallycorret.co.il/soul-of-reservist/

שתי עיתונאיות של פוליטיקלי קוראת הותקפו הערב במהלך סיקור הפגנות בפארק צ'ארלס קלור.
הערב, כידוע, התארגנה הפגנה תחת אישור משטרה הקוראת להפסקת אש ולעצירת המלחמה, במקביל אליה התארגנה הפגנה של פעילי ימין.

עיתונאיות פוליטיקלי קוראת סיקרו את האירועים והותקפו על ידי בחור בקסדה, שהסתובב במקום במשך זמן רב ואיים על העוברים ושבים. בשלב מסוים, נתן הבחור אגרוף לאחת מעיתונאיות פוליטיקלי וחטף לה את הטלפון, אותו הכניס לכיסו. שוטרים שנכחו במקום החזירו לכתבת את הטלפון. העיתונאית הספיקה לצלם את התקיפה.

תקיפת עיתונאיות הפכה להיות דבר בשגרה בימים אלו.

כבר שבוע שביעי, שבו אימהות שרגילות לחלוק את ההורות עם בן זוג, הפכו לחד הוריות. על פי החוק, בת הזוג זכאית לעבוד שעה אחת פחות בכל יום, אך מה תעשה בשאר השעות? עם מי יישארו הילדים כדי שהיא תלך לעבוד? על השאלה הזו לחוק אין עדיין פתרון. השבוע יתקיים דיון על כך בכנסת בוועדה לקידום מעמד האישה ברשות ח"כ פנינה תמנו שאטה, אך בוועדות האחרות – זה נושא מושתק. יעל יחיאלי על מיזם "העוגן למשפחות המילואים" שהוקם ממש עם פרוץ המלחמה, ועל החשיבות של תמיכה חברתית-כלכלית ושוויון מגדרי, גם ביום שאחרי המלחמה - לכתבה המלאה: https://politicallycorret.co.il/familyatwar/

כולנו חייבים להן סליחה. אלו התצפיתניות שאיש לא הקשיב להתרעותיהן ולאזהרותיהן באשר למתרחש ליד הגדר מצד החמאס, שנרצחו ונחטפו בפלישה של הרוצחים לנחל עוז, בשבעה באוקטובר 2023.

כשהן התריעו, זלזלו בהן, כעסו עליהן, מפקד בכיר אמר להן ״אני לא רוצה לשמוע עוד פעם על השטויות האלה. אם שוב תציקו עם הדברים האלה, אתן תעמדו למשפט״.

•
סליחה שזלזלו בכן, סליחה שהפקירו אתכן, סליחה שלא הקשיבו לכן, סליחה ששכרון הכוח של המפקדים שלכן גבר על האמת שזעקתן. סליחה שאתן לא מוערכות מספיק, סליחה שברגעים האחרונים שלכן חוויתן את הסיוט הכי גדול שמפניו התרעתן.

סליחה שאתן בשבי בגללנו, בגלל ההפקרות, בגלל הזלזול בנשים בצבא ובתצפיתניות בפרט. אתן גיבורות, אני מעריצה אתכן, מצדיעה לכן ולכל תצפיתנית וסמבצית בצהל - התפקידים הכי חשובים שיש. כל שנותר הוא לבקש סליחה, ולהתפלל שהחטופות יחזרו בשלום.
הלוואי שמותן של הנופלות לא יהיה לשווא
גיבורות ישראל, יהי זכרן ברוך.
סליחה.

פארן רז
@faran.raz

גם אני מאחלת את הגרוע מכל למי שביצעו את טבח השביעי באוקטובר. ואני גם מבינה, באמת, את האנשים שרוצים להתחמש עכשיו, אחרי פגיעה כל כך דרמטית בביטחון האישי של כולנו. ועדיין, בשני האירועים האלה, שמפחידים אותי עד מאוד, יש שתי הנחות ששווה להתעכב עליהן: (1) ההנחה ש*עוד* כוח הוא תמיד לטובתנו, ושזה הכלי היחיד שעומד לרשותנו, ו-(2) התעלמות מופגנת מהיום שאחרי.

בשניהם, אין מסוגלות להתמודד עם האפשרות שהנזק ההיקפי מהפעולה שלנו יהפוך להיות הנזק המרכזי שאיתו נצטרך להישאר ולהתמודד ביום שאחרי, וייתכן מאוד שהנזק הזה יהפוך להיות משמעותי ומסוכן עבורנו יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות.

לטקסט המלא של ליהי יונה: https://politicallycorret.co.il/gaza-mad/

"כמו כל אחד ואחת מהנרצחות והנרצחים בשבעה באוקטובר, גם דניאל הייתה עולם ומלואו – בוודאי עבור הקרובים לה ועבור אלה שפגשו אותה בתחנות חייהם. גילה מצאה בסיפור על דניאל כוחות של ריפוי ושל השלמה עם האובדן. חשבתי שאם אוכל לסייע לה ולו במעט, בתהליך הריפוי ובהנצחתה של דניאל – אז אני שם איתה. בשבילה ובשביל דניאל".

גילה, חברתה של דניאל בן סניור ז"ל, פנתה אלינו וביקשה לספר על דניאל ושאנשים ישמעו מי היא הייתה בחייה, כמה השפעה טובה הייתה לה על אנשים וכמה טוב ואהבה היא הרבתה בעולם, ולא רק על האופן בו היא נרצחה. היה לה חשוב שאנשים יכירו ויזכרו את דניאל כפי שהיא הכירה אותה.

לכתבתה של אתי בן שימול: https://politicallycorret.co.il/danielbesenior/

#פוליטיקלי_מנציחות
רוצות להנציח את היקירים והיקרות לכן.ם באתר שלנו?
יחד נכתוב את סיפורם וסיפורן של מי שאיבדנו בשבעה באוקטובר.
לפנייה: politically.corret@gmail.com

לפני כמה חודשים כתבתי על הוצאתו להורג של זוהיר רליד, משת"פ פלסטיני שהוצא להורג, לאחר שנסחט על ידי צה"ל רקע נטייתו המינית. הסיפור של רליד הוא סיפור ידוע, של כיצד הצבא שלנו משתמש באלימות מגדרית באופן שוטף ובגלוי. הם משתמשים באלימות מגדרית בשביל "לגייס" משת"פים. לא מזמן, חברה לסבית מהגדה סיפרה לי שהיא כבר לא יוצאת לדייטים בגלל שהפחד שתצא עם משת"פית גדול מידי, אי אפשר לסמוך על אף אחת. והיא לא צריכה להיות מחבלת כדי לפחד, כשהזהות שלך היא קלף מיקוח פוטנציאלי, הפחד תמיד קיים.

לכתבה המלאה של איילת גל: https://politicallycorret.co.il/lgtb-at-war/

על הקירות של בתי בארי לא כתובות קריאות לשחרור פלסטין, אלא שמותיהם של ארגוני הטרור שהגיעו, כבשו, רצחו וטבחו. "היינו פה, גדודי עז א-דין אל-קאסם". כיבוש גופה של ילדה, רצח תינוק בעריסתו. כמו פיראטים זועמים, תאבי דם, חוזרים הביתה עם ראשים כרותים. בשם איזו התנגדות נעשתה הזוועה הזו? ובאיזה עולם אפשר יהיה להצדיק את ההתנגדות לכיבוש דרך תינוק שנרצח בעריסה, או דרך ילדה שנאנסה.

בחרנו להביא את הסיפורים הקשים ואת תיאורי הזוועות דווקא בגלל ההשתקה וההכחשה שתופסות תאוצה ברחבי העולם. יש תחושה כאילו ככל שאנחנו מתרחקות מהשבעה באוקטובר, מנגנוני ההכחשה וההדחקה עובדים שעות נוספות וכל עדות על אכזריות המתקפה, אונס, טבח, כריתת ראשים, נדחקת הצידה כשאנשים מעדיפים לסובב את הראש ולומר "לא היה ולא נברא".

אז הנה. היה, נברא ושאלוהים ישמור אותנו מאלו המסוגלים למעשים כאלו.

לכתבה המלאה של לירון לביא מקיבוץ בארי:
https://politicallycorret.co.il/visit-beeri/

נשות מסאפר יטא מאז החלה הלחימה בעזה נותרו לבדן בכפרים, בעוד הגברים יצאו לעבוד בערים ובגלל הדרכים החסומות בגדה לא יכולים לשוב הביתה מדי יום נותרו הכפרים בידיהן של הנשים וילדיהן.

אמש חושפת אילנה דיין שהשר לביטחון לאומי (!!!) מתיר את דמן של אותן נשים וילדיהן בידי טרוריסטים יהודים והנשים נאלצות להתמודד לבדן עם מתקפות המתנחלים בגיבוי צה"ל.

לנו הן מספרות: "כדי שנוכל להתקדם קדימה חייבים לחייך. להראות לילדים שלנו שיש בשביל מה לחיות. אנחנו מחייכות כדי שלא נמות"

לכתבה המלאה של גלי אלון: https://politicallycorret.co.il/msaferyata

בשעה ארבע אחה״צ הגענו למטה העיתונות הממשלתית ברחוב קפלן בתל אביב שם הקרינו בלייב את מסע החטופים מרצועת עזה לגבולות ישראל. חיכינו במתח, ביחד עם העיתונאים של התקשורת הזרה לכל פיסת מידע. את מי מחזירים? מתי נראה אותם בריאים ושלמים? מתי נחזור לנשום שוב?

ראינו את הסרטונים הראשונים של רכבי הצלב האדום עוברים במעבר רפיח. קודם האזרחים התאילנדים ואחריהם הישראליות, מנופפות לשלום מהרכבים. התרגשנו לראות את חנה קציר, שהיו שמועות שנפטרה בשבי, חוזרת בריאה ושלמה. את יפה אדר, שכולנו זוכרות את תמונות החטיפה שלה, חוזרת הביתה, אלינו.
הן איתנו.
תודה לאל שהם איתנו.

משם עברנו לכיכר החטופים, שם התרכזו מאות ישראלים ליד השולחן הארוך הערוך, לצפות במסך קטן בשידור החי מערוצי החדשות.
אנשים במעגל נשאו תפילה לשלומם של החוזרים ולשובם במהרה של אלו שעדיין בשבי. הגענו גם למטה המשפחות בו שהו משפחות שיקיריהם עדיין לא שבו.

נושמות לרגע, עם חזרתם של השבים אלינו.
לא שוכחות לרגע את אלה שעדיין שם.
אמן שיחזרו כולם.

שחרור חטופים משבי החמאס לידי הצלב האדום