"הם עולים על החומה, יושבים עליה, זורקים בקבוקי תבערה על רכבים של מג"ב, יש הרבה יריות, המואזין מאוד חזק כאילו את בתוך הכפר. אבל הכי מעצבן זה הלייזרים".
זה אולי לא מזיק כמו ירי רובה, אבל מייצר תחושה תמידית של איום, של פחד, של "אנחנו יכולים להגיע אליכם". ניסינו לדמיין את עצמנו יושבות אחר הצהריים עם הילדים בסלון וחרדות שבכל רגע יכול לחדור כדור ולאיים על חיינו. מפחיד.

יצאנו לדבר עם תושבות ותושבים החיים בסמוך לגדר, על תחושות החרדה, חוסר מענה ביטחוני והרתמות האזרחים להגנה על היישוב.

לכתבה המלאה של מושקא קורקוס ועדן קליבן פקטר: https://politicallycorret.co.il/separation_wall/

השמאל בישראל חווה בגידה אמיתית מהשמאל העולמי, שדוחה בשאט נפש את המראות מהדרום, את תחושת הפחד שלנו. השמאל בעולם בוחר להתעטף בדגל פלסטין, להכיר אך ורק בכאב העזתי, תוך התעלמות מוחלטת מהצד הישראלי. ומהצד השני, בישראל, אלו ימים בהם כל ציון עמדה ליברלית, שמאלנית הדוגלת באמצעי שלום ולא באמצעי מלחמה תיענה בהשתקה, קריאות בגידה ונידוי. לא סתם נדמו עד השתתקו לחלוטין קולות השמאל.

הכתף הקרה שמקבלים חבריי בשמאל הישראלי מהשמאל העולמי נכון להיום, מתחברת לכתף הקרה שקיבלתי בעצמי מאותם חברים בשמאל הישראלי בימי שגרה. לירון לביא מארחת את ליאור אלפנט בשיחות של שמאל מרוקאי

לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/morroco-smol-3/
צילום: אדם גריי AFP

הביזוי הזה של אישה שדרכה היא דרך השלום מצטרף גם לביזוי של יוכבד ליפשיץ, שכששוחררה התעקשה להושיט יד למחבל ששחרר אותה – אקט שבעולם כולו פורסם בהערכה והערצה לגדלות הנפש של האישה הזו, אך בישראל כמו בישראל, ספג קללות, נאצות וביזוי. מעניין שכשנרצחים אנשים מצדו השני של המתרס הפוליטי, כמו למשל האחים הלל ויגל בחווארה, אף אחד לא אמר ש"מגיע להם, הנה עכשיו הם יבינו שהדרך שלהם לא הצליחה".
https://www.facebook.com/share/p/q11Xy4rVWCiSwzeH/?mibextid=I6gGtw