בימים קשים אלו, של מלחמה כתגובה על טבח נורא ושיא של מעשי אכזריות הרוע האנושי (בשביעי באוקטובר 23), בגיל 86, עוזבת פרופ׳ (אמריטוס) מרילין ספר את הארץ, חזרה למולדתה ארה״ב, לאחר 55 שנות מאבק פמיניסטי בארץ – ולא בלי הצגת השאלה – עד כמה הושגו מטרותיו?

ההחלטה לבוא למדינת ישראל, משתפת ספר, עלתה לאחר ששמעה שראש הממשלה היא אישה, שנשים משרתות בצבא, וכי קיים שוויון בין המינים בקיבוץ: ״באתי לארץ מתוך אמונה, שמצב הנשים כאן טוב יותר מאשר בארצות הברית, שזו מדינה מתקדמת יותר במעמד האישה. "מהר מאוד נוכחתי לדעת שכול מה שחשבתי ביחס לשוויון נשים בארץ לא נכון, ואז התחלתי לחקור את המציאות הזו".

לכתבה המלאה על פעילותה של ספר, בכתבה של נורית כהנא: https://politicallycorret.co.il/marilyn-sefer/

לפני מספר ימים צפיתי בסרטון קצר מתוך אייטם ששודר בערוץ 14. בסרטון מתראיינת אישה לינון מגל. היא קוראת לאחדות וגם מאשימה את אנשי הרוח והתרבות בחוסר האחדות בעם ומסמנת אותם כאויב מבפנים.

מילים כמו להביס, אויב וניצחון מוחלט הם צד אחד של היהדות שהפך לבלעדי בעוד שמילים כמו חלוקה, שיתוף, התדיינות, שלום נדחקות אל מחוץ לשוליים. החגיגות המופרעות בכנס לעידוד התיישבות בעזה מעידות יותר מכל שחלק גדול באוכלוסייה הפך שיכור לכוח שבידיו וגם אוחז ביהדות כבת ערובה.

מושקא קורקוס בטור נוסף: לא אחדות, אחידות, על חלוקת הכוח ופיזורו ביהדות כשם שעשה יעקב כשחילק את הכוח בין 12 השבטים
https://politicallycorret.co.il/ahdut/

להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי:
בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO

בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

נועה בורשטיין חדד בדבר העורכת לניוזלטר של השבוע.
לניוזלטר המלא: https://mailchi.mp/31bdeea65215/politicallynewsletter250224?e=b62926319c

בניוזלטר הקודם כתבתי כאן על מרב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי שנרצח בשבי החמאס. השבוע פגשתי אותה לשיחה ארוכה על המאבק להשבת החטופים שהוא, במובנים רבים, המאבק על קיומה של המדינה שלנו. הריאיון עם מרב יתפרסם בהמשך השבוע, בזמן שנעקוב אחר המו"מ הנוכחי להשבת החטופים. היכולת שלנו בפוליטיקלי קוראת לנהל שיחות ארוכות, מורכבות, מהותיות עם הקורבנות הישירים של המלחמה הזו,

היא פועל יוצא של צורת העבודה שלנו. בחודשים האחרונים פגשנו עשרות א.נשים שנפגעו ממלחמת השבעה באוקטובר לשיחות עומק מהותיות. השיחות הללו בשילוב התפיסה הפמיניסטית שלנו, מאפשרות לנו לראות במבט רחב את ההשלכות של המלחמה הזו על חיינו ועל עתידנו. ואם לומר את האמת, בימים הללו אני פוחדת. מאוד.

הווליום של האלימות הולך ומתגבר, במישור האזרחי ובמישור הבטחוני. השבוע פורסמו עדויות על אלימות מינית של חיילי צה"ל כלפי פלסטיניות, במקביל, התפרסם הדוח של איגוד מרכזי הסיוע על האלימות המינית בה נקט החמאס כלפי קורבנותיו בשבעה באוקטובר. יש משהו מזעזע במחשבה הזו, שהגוף שלנו כנשים עדיין מופקר ליצריהם של גברים - המיניים, המלחמתיים, הנקמניים, הרצחניים. כל עוד גוף של אישה אחת מופקר – הגוף של כולנו מופקר.

אז עם כל הפחד הזה, כל שנותר לנו, נשות מערכת פוליטיקלי קוראת, לעשות – זה לכתוב. לכתוב למרות התגובות הקשות, לכתוב למרות ההכחשות, לכתוב למרות שקשה להביט למציאות בעיניים (ותאמינו לי שזה קשה להיות שם ולהביט בה, פיזית, בעיניים), לכתוב בשביל לשנות מציאות. זו התפיסה שהובילה את פוליטיקלי קוראת מהרגע הראשון ותמשיך להוביל אותנו גם עכשיו – עם חילופי הדורות.

בשבוע שעבר נכנסה לירון לביא לנעליה של מאיה רומן, אותה תחליף כמנכ"לית. לירון, שהגיעה לפוליטיקלי לפני שש שנים, החלה את דרכה כעורכת סושיאל. לפני כשנתיים יזמה וייסדה את תכנית ההכשרות שלנו, בשיתוף עם ארגון אעלם. לאורך כל הדרך היא הובילה קו של תוכן אמיץ וישיר, תוך הרחבת הכלים הפמיניסטיים שלנו לקריאת המציאות ושל פתיחת הדלת, החלון וכל מה שצריך כדי להכניס עוד ועוד קולות מגוונים של נשים לעיתונות ולפוליטיקלי. מאיה שלנו, שלאורך 11 שנים ניתבה את פוליטיקלי, הכניסה את הארגון שלנו ללבבות, ייסדה וניסחה את הבסיס עליו אנחנו עומדות ובתוכו אנו פועלות, נתנה לנו גב רחב כארגון וכאינדיבידואליות לאורך כל מהמורה בדרך והובילה אותנו ברגישות עצומה למקומנו כגוף התקשורת הפמיניסטי הגדול בישראל, הוקדשה בחודשים האחרונים כל כולה למאבק להשבת החטופים. כעת היא יוצאת לדרך חדשה – אבל אל דאגה, היא הבטיחה לנו שתישאר בסביבה.

אז אנחנו כאן וכך נמשיך. היום יותר מתמיד, בתוך המצב המערער אליו נקלענו, אנחנו זקוקות לעזרה ולתמיכה של אלו שמבינות שעיתונות פמיניסטית היא קריטית ליצירת עתיד אחר.

שלכן.ם תמיד,
נועה בורשטיין חדד
עורכת ראשית, בשם צוות פוליטיקלי קוראת
לשליחת סיפורים, מחשבות, הגיגים והצעות: politically.corret@gmail.com

---

להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת
וואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO
טלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

בעיר הרגישה והנפיצה בעולם, ירושלים, יש מתכון כמעט בלתי ניתן להסבר, לשמירה על חיים סבירים. לאחרונה תיאר לי איש חכם, שהיה מפקד מחוז ירושלים בעברו את היכולת להחזיק את החיים בעיר הזו במונח "אדמה קרה". הוא הסביר לי שאין דרך למנוע מגפרור הנוחת על מדורה לוחשת להבעיר אש – וירושלים משולה למדורה שגחליה כל הזמן לוחשות. "במזרח התיכון תמיד יהיו גפרורים שיציתו אש", הוא אמר לי אז. "אין לי שליטה עליהם". אבל יש לו, הסביר, שליטה יחסית על המדורה, אם דאג מבעוד מועד לקרר את האדמה.

בימים אלה, מתעקש השר לביטחון לאומי להגדיל את ההגבלות לעלייה להר הבית ולמנוע גם מערבים אזרחי ישראל להגיע, לקיים את מנהגיהם ולהתפלל.

שירה ברביבאי-שחם, ביטחוניסטית מזרח תיכונית, על האירועים שטלטלו את אל-אקצא לאורך השנים ועל האפשרות לשלוט בגובה הלהבות, במיוחד עכשיו.

לכתבה המלאה:
https://politicallycorret.co.il/bitho-13-2/

ג'קי חורי חושף כי ראש הלשכה המדינית של חמאס, הנייה, קורא למוסלמים בירושלים, בגדה ובגבולות ישראל להגיע למסגד אל אקצא ולהתבצר בו עם תחילת הרמאדן. שירה שחם-ברביבאי, ביטחוניסטית מזרח תיכונית, על הנפיצות של הר הבית ועל העדינות הנדרשת בטיפול בגובה הלהבות המתחממות בירושלים. לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/bitho-13-2/

---
להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת
וואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO
טלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

בשבועות האחרונים, עם שחרורם של עשרות אלפי מילואמניקים לאחר ארבעה וחצי חודשי לחימה, התחילו להתפרסם כתבות, פוסטים ודיונים על החזרה ההדרגתית לשגרה ועל הקושי של מעבר בין חיי המילואים לחיים האזרחיים והמשפחתיים. אין ספור כתבות סיפרו על המעבר החד, הסיכון לפוסט טראומה ועל העיבוד שעושים החיילים לפני החזרה לחיי היומיום. אבל מתחת לפני השטח, התחלנו לשמוע גם קולות אחרים. קולות שמבטאים פחד וחרדה, ששואלים שאלות על מטרת הלחימה, על מוסר, על אלימות וגבריות, הקשר לאבהות ועל המוטיבציה לצאת למלחמה.

שרון אורשלימי ישבה לשיחה עם מ', מילואמניק שחזר ממהלחימה בעזה, לשמוע את כל מה שאסור להם לומר - טור ראשון בסדרה: https://politicallycorret.co.il/mmm/

#מילואימניקים_מדברים

בשיטוט פייסבוקי יומיומי נתקלתי בידיעה על מותו של חמייס אלזיאדנה. אני לא מכירה את חמייס, אבל פגשתי את בני משפחתו האמיצים והנפלאים, כשהגעתי לבקר את משפחת אלזיאדנה בתחילת המלחמה, משפחה שנלקחו ממנה ארבעה אנשים – ונחטפו לעזה.

יוסף, אב המשפחה, בנו של חמייס, נחטף לשם ביחד עם שלושה מילדיו: חמזה, בילאל ועאישה. בעסקת החטופים ההיא, שנתנה לנו קצת אוויר לנשימה והיום נראה כאילו התרחשה לפני מיליון שנים, השתחררו בילאל ועאישה, שנחשבים לילדים. הם הביאו איתם את החדשות האחרונות הידועות על מצבם של יוסף וחמזה והם גם זכו לפגוש את הסבא שלהם בימיו האחרונים.

לא פורסמה שום ידיעה בשום אתר חדשות על מותו. הרי מוות טבעי הוא לא דבר חדשותי. ובכל זאת, אני מרגישה שאנחנו חייבות וחייבים להתעכב על האירוע הזה.

חמייס אלזיאדנה נפטר מבלי שזכה לפגוש את יוסף וחמזה. מבלי שקיבל כל מידע על מצבם הנוכחי. יוסף, שם בעזה, לא יודע דבר על ההתדרדרות במצבו של אביו ובוודאי שלא על מותו. הוא לא זכה לקבור אותו, להתאבל עליו בקרב משפחתו, לחבק את ילדיו שנמצאים כאן, נכדיו של חמייס, בעודם מתאבלים. גם לא את שני בניו ששבו מהשבי ונאלצים להתמודד כעת עם האובדן. גם חמזה לא זכה להיפרד מסבו ולא זכה לחבק את שני ילדיו הקטנים, שנפרדו גם הם מדמות משמעותית בחייהם, סבא רבה.

כמה נורא לחשוב על זה – בזמן שהם עדיין שם, אלה לא רק החיים שממשיכים פה בלעדיהם, אלא גם המוות. הוא לא מחכה לנו, הוא לא מחכה לאף אחד.
https://politicallycorret.co.il/ziadne/

"אני חושבת שהחוכמה היא להציג לציבור עובדות. למשל העובדה שיש 134 חטופים בעזה, העובדה שאנחנו נמצאים בתוך מלחמה סבוכה עם חזית צפונית וחזית דרומית והעובדה שאנחנו עומדים בפתח הרמדאן – חודש בו כל העולם המוסלמי מסתכל עלינו. מערכת הביטחון שלנו מתוחה עד לקצה, אנחנו לא צריכים עוד זירה להשקיע בה. אנחנו יכולים לנפנף במילים כמו "ריבונות", אבל יותר חשוב שנבין מה המשמעות האמיתית שלהן. אני חושבת שהשבעה באוקטובר אומר גם לנו להשתנות. לא רק להתפכח. אנחנו גם חייבים להשתנות. ואחת העובדות שהציבור חייב לשמוע מהמנהיגים שלנו היא שעבודה נכונה מול הר הבית היא ההבדל בין אינתיפאדה, לבין מעבר של החג הזה בשלום".

שירה ברביבאי-שחם, הפרשנית הביטחונית של פוליטיקלי קוראת, התראיינה הבוקר ברדיו חיפה. קחו שמונה דקות להאזין לניתוח העומק שאף פרשן ביטחוני אחר לא דואג להביא אליכן.

להאזנה: https://youtu.be/Kdko3D1RGgI

בעז אקרמן, בן 28 מתל אביב (ירושלים במקור), סטודנט בתכנית פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) ועובד בקידום מדיניות, התעורר בשבת השבעה באוקטובר מרעש האזעקות ויום למחרת כבר גויס למילואים:

"הייתה נסיעה בציר מסוכן, שירו בו RPG על שיירה לוגיסטית אחרת שבוע לפני. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שלא הייתי על 'איתן', אז הייתי חשוף. זה היה בלילה, ופתאום מחוץ ל'איתן' אתה רואה ממדים של הרס… בכל מקום. וזו שיירה לוגיסטית, אז נוסעים לאט, לאורך זמן, וכל הזמן רואים הרס, הרס בלתי נגמר. אמנם פינינו פצועים תחת אש, אבל אתה כל כך מרוכז והפצוע לרוב צורח, או מדמם, או שאיברים… ו… אין זמן להתרכז עכשיו בסכנת החיים. זה לא מעניין".

מורן דרסלר נפגשה עם בעז לשמוע על הדברים שאסור לנו, כלומר למילואימניקים, לומר. כתבה שניה בסדרה: https://politicallycorret.co.il/mmboaz/

---
להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת
וואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO
טלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

"כיצד עוד ניתן לזעוק בחוצות שחמאס הם חיות אדם אך בה בעת לקוות שמשום מה ישחררו את חטופינו מרצונם? איזה עוד לחץ צבאי ניתן לדמיין שלא הופעל עדיין ברצועת עזה? כיצד עוד ניתן לנתק את גורלם של הפלסטינים מגורלנו?

אם נרצה שאיש מבין החטופים יחזור לפה עם נשמתו באפו נצטרך לעמוד כנגד הממשלה ולדרוש בכל הכח שהאש תיפסק, שתיסגר עסקה, שיהיה הסדר קבע. החלוקה היא כזו – הסרוב לחיים משותפים משמעו שותפות במוות, בכל המובנים של הדבר".

רוני צורף בטור נוקב, על התגלגולתה של ההיסטוריה על פיה ובקשתה המאוחרת מסבה, ניצול השואה, ללמוד כיצד ניתן לעצור את הטרגדיה שאנחנו נמצאות בה: https://politicallycorret.co.il/life-and-death

---
להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת
וואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO
טלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

בשבוע שעבר, ד״ר יעל אדמי, ממקימות ומובילות של ארגון ״נשים עושות שלום״ נבחרה להיות אחת מ – 12 מנהיגות יוצאות דופן, כאשר לצידה נבחרה רים לד׳אג׳רה ממחנה הפליטים דהיישה ממייסדות ״נשות השמש הפלסטינית״. שותפתה של ד״ר אדמי הייתה ויויאן סילבר ז״ל, שנרצחה בבארי באותה שבת ארורה. ויויאן ז״ל, ד״ר אדמי ועוד נשים רבות אחרות, בונות שנים על גבי שנים אבני דרך שאמורות להוביל אותנו אל שולחן המשא ומתן. שולחן בו לא בוחרים יותר בכאב.

דרך חשיבתן של הנשים הללו הוא בעד עשייה. כשאת עסוקה בבנייה, את פחות פנויה לעסוק בתככים, טרור, חורבן ועוד. זו חשיבה שלא מאפשרת סיפוקים מיידים. ההישגים של משתתפי המשא ומתן נבנים תוך כדי הצעידה המשותפת, תוך למידה והנאה מהדרך. זה כמו אורגזמה נשית, שיש בה הנאה מהדרך ולא כיבוש של עוד יעד".

לכבוד זכייתה של ד"ר יעל אדמי בפרס מנהיגות יוצאות דופן ולזכרה של ויויאן סילבר ז"ל, אלינור אשל בטור אישי על מנהיגות שלא סוחרת בכאב:
https://politicallycorret.co.il/trading-pain/

בשני הקרוב ימונו חברים חדשים לוועדה למינוי דיינים ונשים חייבות להיות חלק מהוועדה למינוי דיינים. בימים האחרונים ישנו עיסוק חרישי בסוגיית הרכב הוועדה למינוי דיינים, שבדומה לוועדה למינוי שופטים היא הוועדה הבוחרת אילו דיינים למנות לשיפוט, אילו לקדם, ואילו למנות לבית הדין הרבני הגדול, ערכאת הערעור המקבילה לבית המשפט העליון. ההתרחשויות במערכת המשפט הזו, עוברת מתחת לרדאר ונדמה כי מינויים רבים נסגרים בדילים פוליטיים מפוקפקים. יתכן שהסיבה לחוסר העניין בנושא היא תחושה ציבורית שהמערכת הזו לא נוגעת לכלל האזרחים, אלא רק לציבור שומר מצוות. מדובר בטעות, כל אזרח יהודי במדינת ישראל עלול יום אחד להגיע לאולמות בית הדין.

תפקידה המקצועי של הוועדה קריטי לכל יהודי המדינה. זהות הדיינים שישבו על כס השיפוט, תפיסת עולמם ודרך פסיקתם היא קריטית, במיוחד עבור נשים, שסובלות מהעדר שוויון מובנה בדין הדתי שחל בענייני הגירושין והנישואין בישראל. בוועדה למינוי דיינים ישנם 13 חברים, 5 מקומות משוריינים לנשים. שמונת האחרים כמעט תמיד גברים, ובהרכב הנוכחי ישנם שישה חברים מהציבור החרדי. בשונה משאר חברי הוועדה, על נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לייצג את הציבור כולו. על כתפי נציגי הלשכה רובצת אחריות כבדה לאזן את הוועדה ולייצג ביתר שאת את הערכים הליברליים במטרה להביא למינוי דיינים ראויים לטובת כלל הציבור הישראלי, שנשים הן 50% מ'קהל לקוחותיו'. בתוככי לשכת עורכי הדין היתה כוונה למנות כנציג הלשכה וועדה-עתירת-הגברים-החרדים, עוד גבר חרדי. ולא סתם, אלא את מי ששימש כיועמ"ש של אחת המפלגות החרדיות. זאת במקום בחירה מתבקשת במינוי נציגות.ים, עם רקורד ליברלי מובהק, בדגש על מינויה של עו"ד ניצן כספי שילוני. שילוני, מועמדת מוכשרת, דתית ופמינסטית, בקיאה היטב במהלכים בבית הדין ומכירה מקרוב את מגוון הדיינים המכהנים ואת הקשיים אותם יש לפתור.

לשמחתנו הביקורת נפלה על אזניים קשובות, ובלשכה נעשו פעולות מהירות המשפרות את המצב באמצעות תמיכה במועמד ראוי יותר שזכויות נשים יקרות לליבו. עד יום שני, אז יבחרו חברי מועצת הלשכה את נציגיה לוועדה, יש לעו"ד בכר ולסיעתו הזדמנות לעשות היסטוריה ולהנהיג בחירה בשתי נשים להיות נציגותינו בוועדה למינוי דיינים.

לפוסט המלא: https://www.facebook.com/story.php?story_fbid=797544645738891&id=100064500890003&mibextid=WC7FNe

---
להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת
וואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO
טלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

בשבוע שעבר ביקרתי בעוטף – בכפר עזה ובנתיב העשרה. פסעתי בשבילי המוות, ראיתי עצים מחוררים מכדורים ומיגוניות עם ציורים יפהפיים עומדות מול בתי תושבים ריקים, על שפת דשא הולך וגובה, שאיש לא מקצר. פסעתי בתוך מגרש המכוניות ממנו גנבו מחבלי החמאס רכבי קיבוץ ומילאו אותם בחטופות ובחטופים. ראיתי קירות שרופים, ערמות של עפר ואפר ופצעי ירי בקירות. א.נשים הסתובבו בישובים הנטושים, והרבה חיילים עמוסי ציוד ונשק עלו לעוד משמרת. הא.נשים באים לקחת דבר מה מהבית, לטפל בגינה, לעשב את גינת השכן שהוריו נהרגו, להדליק את האור בגלריית האמנות או לאסוף עוד ממצא, עוד זיכרון, עוד חלקיק מידע עבור מסע התיעוד האישי של יקיריהם שכבר לא יחלמו על עתיד אחר.

תוך כדי הליכה בנתיבי היישוב, במהלכה אנו שומעים את קורות אותו הבוקר על המחבלים שצנחו ליישוב עם מצנחי רחיפה והחלו את מסע הקטל, מופיע לפתע מצנח רחיפה בשמיים. לרגע, זה נראה לא אמיתי. הרי צה"ל ברצועה, מה המצנח הזה עושה כאן? לאחר ריצה קלה למרחב מוגן, ג'יפים שדוהרים ביישוב ובירור קצר, האירוע 'מחוזלש'. מדובר בחבילת מזון מוצנחת שהרוח הסיעה מספר מטרים צפונה מידי. הכאוס בהתגלמותו. לעמוד ביישוב ישראלי ריק, עם הא.נשים שזה היה ביתם – אך הם כבר לא מזהים בו בית בטוח ולהיבהל מחבילות מזון המוצנחות לאויב הרעב. להבין ברגע אחד, של ריצה לממ"ד, שהתקומה שלנו ושל השכנים מעבר לגדר כרוכה באופן טרגי – האחת בשנייה. עזה צריכה להתאושש ולאפשר חיים סבירים לתושביה כדי שישראל תוכל להתאושש ותושביה יוכלו לחזור לבתיהם. ולהפך.

שירה ברביבאי-שחם, ביטחוניסטית מזרח תיכונית, על תהליך של "בנייה מדינתית" ועל מה שצריך לקרות שם וכאן, כדי שנוכל לחזור לחיים.

לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/bitho-17/

נתחיל מהסוף: י' לא שירת במלחמה הנוכחית. לאחר שלחם במלחמת 'צוק איתן', לקראת סוף שירותו הצבאי, הוא הוכר כהלום קרב. השבעה באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו, היא עבורו, כמו עבור הלומי קרב רבים אחרים - טריגר. בשיחה עם פוליטיקלי קוראת הוא פותח את כל הפצעים, נזכר באירועים שעיצבו את הלם הקרב שלו, בדריכות
הקבועה שלא עוזבת אותו גם שנים רבות אחרי. הוא מתאר לפרטי פרטים הזכרונות שצפים בו ברגעים הקשים ובעיקר - מבקש מהחיילים ומהמילואימניקים ששבו מהקרבות - תדברו על מה שעובר עליכם. אל תשמרו בפנים.

"גם אם לא ראיתם שום דבר דרמטי, גם אם לא חוויתם חוויה שנראית לכם קיצונית. שתדעו שהסיפור הזה של הציפייה הדרוכה, של השגרה שבתוך הדריכות - דווקא זה מייצר את הפצע בנפש. זה כל כך שקט וכל כך חשאי שכמעט לא שמים לב. בין אם זה טיפול ובין אם זה שיחה עם חבר או חברה קרובים - תוציאו את זה. תשפכו אור ואוויר על הפצע. כי חושך ואטימות רק יחמירו את זה".

למונולוג המלא של י': https://politicallycorret.co.il/mmy/

#מילואימניקים_מדברים

נשים וגברים ששבו מהקרבות ורוצים לקחת חלק בפרויקט מוזמנות.ים לכתוב לנו הודעה כאן או במייל Politically.corret@gmail.com

לפני שלושה שבועות פגשתי את מרב סבירסקי – אחותו של איתי, שנרצח בשבי חמאס וביתם של רפי ואורית, שנרצחו בבארי בטבח השבעה באוקטובר. איתי שרד בשבי 99 ימים עד שנורה למוות על ידי השובה שלו בעת שברחו מהפצצות צה"ל. בתום שלוש וחצי שעות שיחה, מצאתי את עצמי הלומת מחשבות וכאב. דבריה של מרב נשארו איתי ימים ולילות. "היום אלה אנחנו – מחר זה יכול להיות כל אחד אחר", אמרה, מזכירה את המאבק ארוך השנים של משפחות גולדין, מנגיסטו, שאול וא-סייד.

מרב מנתחת בחדות ובכנות את המאבק להשבת החטופים, נוגעת בתחושות הקשות של שעות האמת בשבעה באוקטובר ("סמכנו על זה שמישהו יגיע"), חושפת את הדינמיקות הפוליטיות אליהן נחשפה ("התחושה היא שנשארנו לגמרי לבד"), מספרת על המהלך הנרטיבי שנעשה על גבם של החטופים ("בזמן שהמשפחות נמנעות מפוליטיקה, יש מי שעוסק ללא הרף בפוליטיקה"), אבל יותר מכל אלה, מה שנשאר איתי מהשיחה שלנו, הוא הרגש. רגש של אחות שעשתה כל מה שאפשר כדי להציל את אחיה האהוב - ובכל זאת נכשלה.

ואולי זו לא היא שנכשלה, אלא אנחנו, ה"עם המאוחד", ש-134 מאחיו ואחיותיו אוטוטו סוגרים חצי שנה שם, בשבי. בעזה. "התחושה שאני שבויה על ידי המדינה שלי, היא הדבר הכי קשה בעולם", אומרת מרב.

על רקע השיחות המתחדשות והמגעים לעסקה, דבריה הם סדק ב"קונספציה" שצמחה פה בחמשת החודשים האחרונים – הקונספציה לפיה השארת החטופים בשבי היא דבר הגיוני. תשמעו אותה.

לראיון המלא: https://politicallycorret.co.il/itay-svirsky/

קבלו אותה: יארה שאהין גראבלה

מדור חדש השם בפרונט נשים המבקשות לתת תקווה, מביאות שיח אלטרנטיבי וסוללות דרך לשינוי בשטח.
דווקא בתקופה זו, דווקא במקום בו הייאוש שולט הן מוצאות נקודות אור להיאחז בהן ולמען אפשרות לעתיד טוב יותר.

״אנחנו חייבים לבקש ולדרוש משהו אחר. אנחנו לא צריכות להסתפק בצורת החיים הנוכחית״.
לריאיון המלא במדור החדש של מושקא קורקוס:

https://politicallycorret.co.il/yara

שרון אורשלימי מסכמת את היום:

באמצע היום התבשרנו על רצח אישה נוספת שנמצאה דקורה בכל חלקי גופה בתל אביב. זו האישה העשירית שנרצחת מתחילת השנה ואנחנו רק במרץ! לשם ההשוואה, בשנה שעברה נרצחו 22 נשים לאורך כל השנה. כאילו זה לא מספיק, היום הזה הביא עמו שלל ידיעות שחושפות את מצבנו העגום בדבר מעמדן, זכויותיהן וביטחונן של נשים.

השבוע עתרה מפלגת העבודה לבג"צ בדרישה לפסול את כל רישיונות הנשק שחולקו שלא כדין. תזכורת – מאז החלה המלחמה, הופצו מעל למאה אלף נשקים במרחב האזרחי, רבים מהם חולקו שלא כדין. מדובר במספר מופרע ומסוכן, לנשים במיוחד אבל לא רק. כי גברים עם נשקים הורגים גם גברים אחרים. כל מחקר בעולם מצביע על הקשר הישיר בין מספר הנשקים שיש לאנשים בחברה לבין עלייה בכמות האלימות ומקרי הרצח.

דוגמא מובהקת לכך היא פסק הדין שניתן היום במשפטו של דר גיורא פרי שהורשע ברצח אשתו אסתר אהרונוביץ' ויישלח למאסר עולם. משפטו ארך ארבע (!) שנים. אם זה לא עינוי דין, אני לא יודעת מה כן. ואת האצבע המאשימה אני מפנה כלפי שר המשפטים יריב לוין, שממשיך בעקשנותו ושנאתו למערכת המשפט ואינו ממנה שופטים, שחסרים ללא כל ספק במערכת המשפט שלנו, שקורסת מעומס. כ-54 תקנים של שופטים אינם מיואשים רק כי שר המשפטים מסרב לכנס את הועדה למינוי שופטים. וכן, לכן לוקח ארבע שנים להרשיע את מי שרצח בדם קר ובנשק חם את אשתו.

ואם כל זה אינו מספיק, עוד שתי ידיעות מהיום: תוך שעות בודדות נמכרו כל הכרטיסים לארבע הופעות של אייל גולן, במהירות כזאת שהוא היה חייב לפתוח עוד תאריכי הופעות. מעולם לא התביישתי ככה. ט' ו-נ' ושאר הנפגעות של פרשת "משחקי חברה" פשוט נעלמו, התאדו והתפיידו לנו מהעיניים. כך גם הצדק.

לסיום סיומת, האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה הכריזה על הזוכים בפרס הסיקור תוך סיכון חייהם של כתבים במערכות החדשות בצפון ובדרום. ונחשו מה? נכון מאוד. רק גברים. מזמן כבר הבנו שאולפני החדשות הם זירה גברית שלא רק מדירה נשים אלא גם מכתיבה ומעצבת מציאות, ואם זו המציאות שמשתקפת לנו משם, אבוי לנו.

ועוד לא דיברנו על החטופות.

כשלנו כחברה. כשלנו כמדינה. כשלנו. מה נtמר ומה נגיד לבנותינו? זכויות נשים מעולם לא היו כל כך נמוך סדרי העדיפויות של המדינה, התרבות, החברה. הבטחון שלנו, החיים שלנו, פשוט לא חשובים.

*קריאה לשבת*
כל הכתבות והטורים שהתפרסמו השבוע בפוליטיקלי קוראת

*"לעולם לא נדע למה ירו באיתי"*: אחרי חמישה וחצי חודשים של מאבק בו שקלה כל מילה, מרב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי שנרצח בשבי חמאס, מתיישבת לשיחה ללא פילטרים עם פוליטיקלי קוראת. https://politicallycorret.co.il/itay-svirsky/

*"יש מצב שאני מפלצת?"*: י' לא שירת במלחמה הנוכחית. הוא הוכר כהלום קרב אחרי מלחמת צוק איתן. במונולוג מצמרר הוא מספר על האירועים שהפכו לטראומה ומבקש מהחיילים והחיילות של המלחמה הזו - תדברו על מה שעובר עליכם. #מילואימניקים_מדברים: https://politicallycorret.co.il/mmy/

*חיים סבתו של מלחמת השבעה באוקטובר*: השבוע נחשפנו להקלטות בקשר של התצפיתנית רוני אשל, שנרצחה בטבח השבעה באוקטובר. רוני הייתה קו ההגנה הראשון והיא תפקדה באופן מקצועי ומלא ביטחון, עד הסוף המר. איתה בקו ההגנה: אזרחים ואזרחיות העוטף. ביטחוניסטית מזרח תיכונית על גיבורי המלחמה הזו - לא גנרלים גדולים. https://politicallycorret.co.il/bitho-18/

*בְּפָנַיִךְ: מדור חדש* נשים אמיצות שמבקשות ליצור אלטרנטיבה דווקא בימים המתוחים והקשים האלה, מדברות עם פוליטיקלי קוראת במדור חדש. הראשונה בתור - יארה שאהין גראבלה: https://politicallycorret.co.il/yara/

*איך לנהל קבוצת ווצאפ גדולה בלי להשתגע?* הילית קראוזה ישראל בטיפים לתקופה המתוחה הזו: https://politicallycorret.co.il/whatsapp/

ב1999 הייתי קצינת מבצעים צעירה בחטיבה על גבול הלבנון. פיקדתי על החמ"ל החטיבתי ועל עוד עשרות סמב"ציות ותצפיתניות ששירתו במוצבי הגבול הלבנוני, פעילויות חודרות, מארבים, צרחות בקשר של מי שעלו על מטענים וקטיושות, כל אלה היו השגרה שלנו. בתוך עמק החולה היפהפה, המשקיף אל לבנון הירוקה, מרוצפת הכפרים הנושקים לים. שגרה של תופת.

תוך כדי שירותי הצבאי הוקמה תנועת "ארבע אימהות", כשהן הביאו לנסיגה הישראלית מלבנון, הרגשתי כאילו הקרקע נשמטת תחת רגלינו. לא הבנתי איך אפשר לשנות מציאות שהייתה כל כך שגרתית עבורנו.

השבוע, בדוכן ספרים פגומים של סטימצקי, מצאתי את ספרה של רחל מדפיס-בן דור מייסדת התנועה, "אמא, יצאתי מלבנון!". קול מן העבר דפק על דלתי. דווקא עכשיו, בימים בהם לא צריך להיות מדינאית דגולה כדי להבין שהמדיניות הישראלית בעזה, כמו אז בלבנון, מדשדשת. בן דור מתארת את מהלכי התנועה החלוצית שהקימה לפני שלושים שנה ומתוך התיאורים אני קולטת פתאום. נשים, אימהות, מעיזות "לחצות את הרוביקון" ולצעוד בתוך שטחי האש שהיו שמורים עד אז לגנרלים, אלופים, שרי ביטחון ולשעברים. הן חטפו מכל כיוון: מהבכירים ומהציבור, אבל בסופו של דבר הביאו לשינוי יסודי בתפיסות הביטחון הישראליות.

שלושים שנים אחר כך, אנחנו אמנם לוחמות, מתצפתות, מטיסות. יש נשות סייבר ומודיעין, יש אפילו כמה פרשניות ביטחון בתקשורת הישראלית. אבל מי שעדיין משרטטים, מייצרים ומובילים את הדוקטרינה הביטחונית - הם אותם הגברים, אותם הגנרלים, שממנים תחתיהם עוד ועוד גנרלים בדמותם. האם ישראל תהפוך למקום בטוח יותר אם חמישים אחוז מהאוכלוסייה תהיה מיוצגת בקבינט? התשובה היא כן.

שירה שחם-ברביבאי, ביטחוניסטית מזרח תיכונית, על ה"קונספציה" העיקרית שאנחנו צריכות לנפץ. לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/bitho-19/