*אזהרת טריגר חמורה*

נציג זקא, חיים אוטמזגין, בכינוס מיוחד של הוועדה למעמד האישה בנוגע ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים בדגש על אירועי השביעי באוקטובר בכנסת. לדבריו אלו נושאים שהוא לא מתעסק בהם לרוב אבל מאז השביעי באוקטובר הוא מגוייס בצו שמונה ואמון על הטיפול בחללים . מתנדבי הארגון טיפלו בחללים במסיבה ובהמשך בחללים שנותרו באזור הדרום גלויים. הוא בחר לשתף עובדות מהתיעוד בשטח כך שאי אפשר להתכחש להן.
הוא התמקד בתיאור פגיעות מיניות *טריגר*
במוצאי שבת הוא חזר וירד מהאמבולנס בדרום, הוא רואה רכב עם אדם ירוי ודלתות פתוחות שמצביעות על כך שאנשים נמלטו מהרכב. אחת הנשים שהיו ברכב הייתה חשופה בחלקה העליון, בגד קרוע, שבבירור נקרע במכוון.
בקיבוץ אחד, באחד הבתים הוא ראה ממד שהמנעול שלו קרוע מהדף, הדלת מלאה בכדורים, בצמוד לדלת שתי נשים, אמא ובת, ירויות, בחדר ממול נערה בת 19 שמכנסיה מופשלות.
עכשיו תגידו לי אם כשהחליטו להכנס לממד, אחת הבנות לא נכנסה לממד.

מדובר בתיאורים קשים אבל לאור מה שעלה בוועדה, לאור הצורך לקבל הכרה בינלאומית במה שקרה, החלטנו שיש חשיבות לחלוק את העדות.

עאישה ובלאל בני 17 ו-19 ממשפחת אל-זיאדנה המתגוררת בכפר לא מוכר, דרומית לרהט, לא נכללו עד כה בעסקת חילופי השבויים. משפחת אלזיאדנה חששה לפרסם את סיפורם של ארבעת החטופים בתקשורת והיום נדרשת להפעיל לחץ ציבורי אדיר על מנת להשיב את בניה ובנותיה הביתה ולהכליל אותם בעסקת השבויים.

אחותם הגדולה כותבת לפוליטיקלי קוראת:
"פקידים רבים, תומכים, חברי כנסת, מנחמים, אנשי העיתונות הצהובה והלא צהובה נהרו לכפר מאז הידיעה על היעלמותם של בניו. אנחנו שומעים אותם אומרים שוב ושוב "אנחנו רוצים להשמיע את קולכם לעולם, אנחנו רוצים לעזור לכם, אל תשתקו".
והקול שלנו, הקול האמיתי שלנו שכולם חייבים לשמוע, הוא קולו של הכאב. קולו של החשש לגורל ילדינו ולעתידם.

אנו שותים מרירות ויגון מידי יום ממדיניות הריסת הבתים, מהמחסור במים, מהבתים השבירים, מהמחסור במקלטים בטוחים, חוסר במסגרות לילדים, חוסר ברחובות, בתשתיות, בתחבורה ובמה לא.
וזה הקול האמיתי שלנו.
אנחנו רוצים לחיות חיים מכובדים, בטוחים. חיים בטוחים! עם משפחותינו"
לטקסט המלא: https://politicallycorret.co.il/ziadne/

מתרגשות לבשר שעאישה ובילאל אל זיאדנה עתידים להשתחרר היום משבי חמאס. השניים, תושבי רהט, נחטפו מקיבוץ חולית כשהגיעו לעבוד שם עם אביהם.

סיפרנו את סיפורם השבוע:

https://politicallycorret.co.il/ziadne/

בועז, בנו של אריה זלמנוביץ, שמשפחתו התבשרה כי נרצח בשבי חמאס, סיפר על הפרטים שגילו הוא ומשפחתו בימים האחרונים: אריה נלקח לעזה בכוח, אחרי שנשאל על ידי המחבל אם יעדיף למות או לעלות לאופנוע. 'בחרתי בחיים', אמר לחטופים ששהו עימו. במהלך ימי השבי, אכל אריה, איש בריא בן 86 כמעט רק תה וביסקוויטים, כיוון שלא יכול היה לעכל את האורז המתובל שניתן לחטופים. החטופים ששהו עימו אמרו שהוא הוצא מהחדר כשהוא עומד על שתי רגליו - ולא חזר.

בועז אמר שאביו מת לבד, רחוק ממשפחתו, מקהילתו ומחבריו ואמנם המשפחה מתעקשת שישראל תדאג להשבת הגופה אך קודם לכן, אמר - על ישראל לדאוג להשבת החטופים שעודם בחיים. על מדינת ישראל לקיים את ההסכם שהפרה בשבעה באוקטובר, לדאוג לביטחון אזרחיה ולהשיב אותם הביתה.

"אנחנו לא רוצים לשמוע עוד סיפורים על מוות של חטופים. אבא שלי הוא סמל ודוגמא לדחיפות לשחרורם. כל יום הוא קריטי עבורם".

בשבעה באוקטובר, היה עאמר אבו סבילה בשדרות. "שלחתי לו הודעה על הבוקר", מספרת לנו ראדה אישתו. "אבל הוא לא ענה לי". אחרי כמה שעות כתב עאמר לאביו שהוא מסייע לאישה עם שתי ילדות להגיע לתחנת המשטרה. היו אלה אודיה סויסה ושתי בנותיה. דולב, האב, נרצח דקות ספורות קודם לכן ועאמר, ששמע את אודיה קוראת לעזרה, נכנס למושב הנהג והחליט לנסוע לתחנת המשטרה. ממדי האירוע עוד לא היו ברורים ולעאמר לא היה מושג שהוא נוסע הישר אל תוך מלכודת מוות.

סמוך לתחנת המשטרה בשדרות, המחבלים יורים למוות באודיה ובעאמר. הבנות הקטנות, בנות שש ושלוש, מתחבאות במושב האחורי, מכוסות בסדין לבן שהן, אימן, אביהן או עאמר פרשו קודם מעליהן. כמה ימים לאחר מכן נשמע בסרטון שמופץ לכל עבר, את קולה של רומי בת השש, שואלת, "אתם של ישראל?".

יומיים לאחר מכן, באחד הניסיונות של ראדה להשיג את בעלה, ענה שוטר לטלפון הנייד שלו ואמר לה "מי שהטלפון הזה שייך לו נרצח - אבל הוא הציל את חייהן של שתי ילדות".

זהו סיפורה של אישה צעירה, שנותרה אלמנה בזמן שבעלה האהוב הציל את חייהן של שתי ילדות שלא הכיר. לראיון המלא עם ראדה אבו סבילה: https://politicallycorret.co.il/rada/

לפני מספר שבועות סיפרנו על הגורמים הביטחוניים בקבינט המלחמה המצומצם, שמזהירים מפני מגבלות הכוח: לחץ צבאי על חמאס הוא הכרחי ויעיל – אבל לחץ צבאי רב מידי עלול ליצור מצב בו לחמאס לא משתלם להחזיק בחטופים חיים והוא מתחיל לרצוח אותם אחד אחד.

אחרי התמונות מאתמול, של חיילים שנהרגים בעת חילוץ גופות של חטופים, נראה כאילו המצב ממנו חששנו הגיע.
"החטופים והפצע": סדרת כתבות על מאמצי השחרור של חטופי השבעה באוקטובר

לחלק הראשון: https://politicallycorret.co.il/hatufim/

לחלק השני: https://politicallycorret.co.il/the-switch-2/

אני לא יכולה לעצור את הדמעות, כשאני חושבת על הרגעים האחרונים של אותם חטופים. כיצד במשך ימים ניסו לסמן לחיילים את מיקומם עד שהבינו שאין ברירה אלא לצאת אליהם. כיצד הכינו דגל לבן מבד שמצאו. כיצד אחד מהם הגה את הרעיון להתפשט מחולצותיהם – כדי שהחיילים לא יחשבו אותם למחבלים מתאבדים. כיצד כרתו ברית אמיצה של חברות ברגעים בלתי נתפסים, נשמו נשימה עמוקה, עודדו זה את זה – ויצאו החוצה. מה עבר בראשו של השלישי אחרי ששני חבריו נורו למוות? האם לקחו בחשבון את האופציה שאיש לא ישמע אותם, שחיילי צה"ל פשוט ירו בהם ללא התראה? האם כששמעו שחיילי צה"ל בסביבה, התעוררה תקווה בליבם?

צה"ל פרסם היום תחקיר ראשוני על אירוע הירי אתמול בבוקר, שגבה את חייהם של שלושה חטופים. אבל אלה לא רק הנהלים שהופרו, שגרמו למותם, אלא גם מדיניות "אלה החיים" שהפכה למדיניות המובילה במלחמת השבעה באוקטובר. לכתבה המלאה עם כל פרטי התחקיר: https://politicallycorret.co.il/hatufim-3/

קוראות.ים יקרות.ים,
אמש הותרה לפרסום הידיעה בדבר מותה של ענבר הימן בשבי החמאס. ענבר הייתה חברה של אחותי הקטנה, ובמשך שבעים ימים קיווינו, חיכינו וציפינו לשובה. ענבר נרצחה על ידי המחבלים שהחזיקו בה, לאחר שנחטפה מהמסיבה ברעים. החודש הייתה אמורה לחזור לשנת הלימודים הרביעית שלה בלימודי תקשורת חזותית. היא הייתה פעילה פמיניסטית ואמנית גרפיטי מבטיחה ומיוחדת.

הידיעה על מותה התפרסמה דקות אחדות אחרי מסיבת עיתונאים שכינסו מטה משפחות החטופים, שבה הודיעו שאם עד הערב ממשלת ישראל לא תודיע על מתווה להחזרת החטופים שנותרו בשבי חמאס, הם יעבירו את כל פעילותם אל הקריה: "אם הם לא באים לפגוש אותנו, אנחנו נבוא לפגוש אותם". בנתיים, הודיעו גנץ ואייזנקוט שיפגשו עם המשפחות.

מסיבת העיתונאים הזו כונסה לאחר הודעת דובר צה"ל על הטרגדיה בשג'אעייה, בה נהרגו שלושה חטופים מאש צה"ל: יותם חיים, אלון שמריז וסאמר פואד אלטלאלקה. הם יצאו ממבנה כשבידיהם דגל לבן וצעקו בעברית לחיילים אך נורו למוות.

ארבעת השמות הללו מצטרפים לרשימה ארוכה של חטופים שהגיעו לעזה בחיים ואינם עוד: עדן זכריה, איתן לוי, סהר ברוך, יונתן סמרנו, ג'ושוע לואיטו מולל, רון שרמן, ניק בייזר, אריה זלמנוביץ', מיה גורן, רונן אנג'ל, אליהו מרגלית, גיא אילוז, עפרה קידר, נועה מרציאנו, יהודית ווייס ואופיר צרפתי.

חלקם נרצחו על ידי מחבלי חמאס, חלקם נהרגו מהפצצות צה"ל וסיבת המוות של חלקם עדיין לא ברורה. כך או אחרת, בעזה יש עוד 97 חטופים חיים. כל יום עבורם הוא כמו רולטה רוסית וכל שעה מסכנת את חייהם. החטופים שאינם בחיים עוד הם עדות טרגית וכואבת לעובדה שהצלת חייהם של החטופים היא פונקציה של זמן. אין לנו זמן.

לפני מספר שבועות ראיינו את אחיו של אברה מנגיסטו שנמצא בשבי חמאס כבר תשע שנים. הוא השתמש במושג "פצע", על מנת לתאר את החטופים והסביר – חטופים הם פצע שהולך איתך לכל מקום. אם הם לא יחזרו, לא תהיה לנו תקומה מהאסון.

פוליטיקלי קוראת כאן כדי להשאיר את הסיפור של החטופות, החטופים ומשפחותיהם בלב הסיקור התקשורתי, הניוזלטר הזה מוקדש להםן.

נועה בורשטיין חדד,
בשם צוות העורכות

לניוזלטר המלא: https://mailchi.mp/5596a93b0c1f/politicallynewsletter101223-17589777?e=b62926319c

"אנחנו יודעים שגם גברים עברו תקיפה מינית בשבי אבל ההבדל בין נשים לגברים שעוברים אונס הוא שנשים עלולות לחזור בהריון".

את המשפט הזה אמרה נוגה ניר נאמן באחד משידורי התכנית "אזור מלחמה" של רביב דרוקר בקשת 13. המשפט הזה החזיר את שרון אורשלימי למחשבה הטורדנית שאחזה בה בדבר היררכיית שחרור החטופים והתשובה היחידה האפשרית לתעדוף נשים על פני גברים: הפריון הנשי וההיבט הג'נוסיידי של אונס בזמן מלחמה. לטקסט המלא: https://politicallycorret.co.il/pirion/

קרדיט לצילום: ליאור שגב, שתיל סטוק

"הארגון לשחרור פלסטין הוא הכתובת היחידה לעם הפלסטיני, כל הפלגים מוזמנים להצטרף תחת האג'נדה והמדיניות של אש"ף" כך התבטא השבוע חסיין א-שייח', מזכ"ל הועד הפועל של אש"ף - הרשות הפלסטינית. הוא הוסיף שכרגע נלחמים אבל עם תום המלחמה "יגיע הזמן לבוא חשבון עם חמאס".

כן, גם בצד השני יש מי שאומר "זה לא הזמן לוועדות חקירה - החשבון יגיע אחר כך". הרשות הפלסטינית מתעוררת אחרי קיפאון של שנים. 60% מהעם הפלסטיני לא מאמין ביכולה להנהיג אותו, אבל היא מנסה למצב את עצמה כאלטרנטיבה היחידה.

בנתיים בישראל קיבלנו השבוע מהמנהיגות שלנו מסקנה שלא הושקע בה שום תהליך משמעותי. נמצא האשם המוחלט
שבוודאי ישא באחריות מחדל השבעה באוקטובר: אוסלו.

המנהיגות הישראלית והמנהיגות הפלסטינית מפגינות בחוסר מודעות משווע את הטרגיות של שחקן שאין לו שום תקווה חדשה להציע, מלבד חזרה אל העבר ונבירה בו. ואם כבר אוסלו: חמאס היה אז בחיתוליו, הוא יוסד בעזה בימי האינתיפאדה הראשונה. ועם כל הכבוד לרשות הפלסטינית, לא היא הובילה את מתקפת הטרור הקטלנית ביותר שהלמה בנו.

שירה ברביבאי-שחם, ביטחוניסטית מזרח תיכונית. לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/bitho-5/

מה שנשבר אי אפשר לתקן", אומרת לילה, אמו של סאמר אל-טלאלקה, ומוסיפה "אם את שואלת אותי מה אני מרגישה עכשיו, אני לא מרגישה כלום".

בשבעה באוקטובר נחטף סאמר מקיבוץ ניר עם. לורין אבו-גאפר, בריאיון עם בני משפחתו של סאמר אל-טלאלקה, חטוף שנורה בידי צה"ל: https://politicallycorret.co.il/samer/

התשובה הפמיניסטית לכוח היא לא עוד כוח, אלא תנועה מתמדת בין האישי לפוליטי, בין יחסי כוח ופריבילגיות, כשלפעמים אני המדכאת במשוואה ולפעמים אני היא זו שחווה את הדיכוי. התנועה הפמיניסטית מעולם לא יצאה למסע הרג של גברים כהתנגדות לרצח נשים, מעולם לא ננקטו אמצעי מלחמה כדי לקדם נשים למוקדי כוח, או כדי לפרק מבנים פטריארכליים דכאניים. וגם כאן, כתשובה לרצח, להתעללות ולאונס שביצע חמאס, אל לנו לדרוש פתרון של כוח שמביא לעוד הרג, עוד "הותר לפרסום" ועוד מראות קשים מעזה ומישראל.

על שותפות פמיניסטית ישראלית-פלסטינית:
https://politicallycorret.co.il/morroco-smol-5/

חודש לפני השבעה באוקטובר מת עץ הלימון בחצר משפחת שרמן. אחרי שלושים שנה בהן נהנו מפירותיו, העץ פשוט נבל בן רגע, בלי כל סיבה נראית לעין. "זה היה העץ הכי יפה שהיה לנו, הכי חי שהיה לנו והכי מניב פרי", מספרת מעיין שרמן, אימו של רון שרמן שנחטף לעזה בשבעה באוקטובר.

חודשיים וחצי לאחר חטיפתו, אחרי ימים ארוכים של מאבק עיקש להשבתו, התבשרו בני משפחתו כי נרצח בשבי חמאס וגופתו הוחזרה לארץ על ידי חיילי צה"ל. כמו עץ הלימון, גם על רון לא היו שום סימנים נראים לעין. מלבד שתי אצבעות שבורות, גופו הוחזר משבי החמאס שלם לחלוטין. רק רוחו חסרה. חודש לאחר מכן, מנסה אימו לחבר את הנקודות, להתאים בין החלקים ולהרכיב את הפאזל שיסביר לה מה באמת קרה לבנה.

לכתבה המלאה: https://politicallycorret.co.il/ron/

הקשבתי לתמר לויתן, תושבת נחל עוז בת 85. שבעה מבני משפחתה נחטפו כשהתחבאה בממ"ד. אחד מהם, טל שוהם, עודנו בשבי. עוד באותו היום, בשבעה באוקטובר, עלתה תמר על האמר צבאי ביחד עם החיילים שהגיעו לקיבוץ וסרקה את כל האיזור בחיפוש אחר ביתה ונכדתה, שהגיעו לבקר אותה - ונחטפו גם כן. בקולה של תמר מעורבבות פלדה ועברית רהוטה. היא מתארת את קורות היום ההוא בקור רוח, תוך הבנה עמוקה של תמונת המצב: "הבנתי שהמחבלים פרצו פנימה, כי רסיסי הזכוכית נפלו בתוך הסלון. לא ראיתי כתמי דם. הבנתי שהן נחטפו".

בימים האלה, בעוד תותחי המלחמה ממשיכים להרעים, סיפורי מלחמת השבעה באוקטובר כבר הולכים ונכתבים. ההיסטוריה של ישראל שזורה בנקודות מבטם של גנרלים, "קודקודים" ושאר גברים. אך המלחמה הזו מרחיבה את האתוס הישראלי, שוברת חומות, מנתצת אמיתות קודמות. אחיותיי גיבורות התהילה, יש משמעות למי עושה ומי כותבת את ההיסטוריה, ההיסטוריה שמובילה למדיניות, שמובילה למלחמה או לשלום. ולא יכתבו אותה יותר בלעדינו.

שירה ברביבאי-שחם, "ביטחוניסטית מזרח תיכונית", על ההיסטוריה הנכתבת בימים אלה ועל החשיבות של השתתפותן של נשים בכתיבתה. לכתבה המלאה: https://politicallycorret.co.il/bitho-11/

לפני שבוע הוציא חמאס מניפסט פוליטי בשם "חמאס – הנרטיב שלנו". ב-18 עמודים צבעוניים, הכתובים באנגלית, חמאס מעביר את העולם שיעור מאלף באיך להצדיק מעשי זוועה, אונס, רצח וחטיפת חפים מפשע, כ"מעשה גבורה פרוגרסיבי". למעשה, מסבירים חמאס, מעשי הזוועה היו מעשים של גבורה, של חירות ושל שחרור.

"העם הפלסטיני האיתן שלנו, האומות הערביות והאסלאמיות. העמים החופשיים ברחבי העולם ואלה שדוגלים בחירות, צדק וכבוד האדם... היינו רוצים להבהיר לעמנו ולעמי העולם החופשיים את המציאות של מה שקרה ב-7 באוקטובר, המניעים מאחורי, ההקשר הכללי לעניין הפלסטיני, כמו גם הפרכה לטענות הישראליות ולשים את העובדות בפרספקטיבה".

כך כותבים אנשי חמאס במסמך שהופץ ברחבי העולם, בסופו, הם פונים לעולם החופשי ומבקשים ממנו לנקוט עמדה בעד חמאס. לשיטתם - בעד חופש, שוויון, חירות וכבוד האדם. כן. ממש כך.

בזמן שבישראל מתעטפים באידיאולוגית התיישבות, מתבודדים מהעולם ומבינים פחות ופחות מה הולך מסביבנו, קם לו ארגון שלמד לשחק לפי כללי המשחק המערביים. הוא טובח בנו ומציג פני תמים. לירון לביא, "שיחות של שמאל מרוקאי": https://politicallycorret.co.il/morroco-smol-7/

להצטרפות לקבוצת העדכונים של חדשות פוליטיקלי קוראת: https://t.me/PoliticallyCorret

בימים הראשונים של המלחמה ניסיתי להבין מה חשב סינואר כשהוציא את אנשיו לטבוח בתושבי העוטף. - מה, הוא לא חשב שישראל תחריב את עזה אחרי זה? איך הוא לא תכנן קדימה? איך הוא לא ציפה לזה?

אבל הוא כן תכנן. תכנן ועוד איך. 125 ימים אל תוך המלחמה האיומה הזו, התחיל ליפול לי האסימון. על פני השטח, נראה שסינואר מעוניין בעסקה להחזרת חטופים בתמורה לאסירי חמאס. אבל מתחת לפני השטח, אם אני קוראת נכון את המציאות, אי-החזרת החטופים משרתת את מטרותיו הרבה יותר.

אז לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לצלול אל תוך ראשו של סינואר. מה הוא חשב? מה הוא תכנן? והאם יכול להיות שאנחנו, אזרחי מדינת ישראל, נמצאים כעת עמוק בתוך המלכודת? לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/sinoar/

---
להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת
בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO
בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

יום ראשון, הארבעה בפברואר. ישראל ממתינה לתשובת חמאס למתווה עסקת החטופים הנוספת. בסיטואציה שלא מתכתבת בשום תרחיש עם המילה "ננצח", קריאה בהירה של המציאות מראה כי השבעה באוקטובר עודנו נמתח וממשיך להיות מנוהל על ידי חמאס. נכון, צה"ל שינה את הרצועה מקצה לקצה, ישראל גבתה מעזה מחיר שאמור לאותת בכל רחבי המזרח התיכון כי מתקפות עתידיות ייענו באש ובאפר. ועדיין, ידו של מי שהגה את השחמט רב השלבים הזה, יחיא סינוואר, עדיין על ההגה ובזה, צורב וכואב להודות, אך נדרש.

במקביל, מפרסמת סעודיה הצהרה מדינית: "לא ליחסים עם ישראל לפני הכרה במדינה פלסטינית". ההצהרה מתחילה במילה "לא", אבל טומנת בחובה וואחד "כן", כשבלינקן האמריקאי מגיע לביקור במזרח התיכון עם מתווה שעשוי לתת לישראל הישג אסטרטגי ענק במגרש הערבי-סוני ולאפשר לה נקודת יציאה מהמלכוד אליה הכניס אותנו חמאס.

שירה ברביבאי-שחם, ביטחוניסטית מזרח תיכונית, על הדהירה של ארה"ב והציר הסוני-ערבי לפתרון כולל - ועל ישראל שבוחרת להישאר מאחור. לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/bitho-12/

--
להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי קוראת:

בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO

בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

"כל דקה שאנחנו מבזבזים ולא מאשרים עסקה, היא גזר דין מוות לחטוף", שמעתי היום את מרב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי שנחטף בשבעה באוקטובר ונרצח בשבי, אומרת. אחיה, איתי, נרצח על ידי המחבל שהחזיק בו בעת שברחו מהפצצות צה"ל. במילים אחרות, כפי שמוסיפה מרב סבירסקי, "הלחץ הצבאי על חמאס הרג אותו".
"אחרי שהודיעו על המוות של אחי, הייתי בטוחה שכל עם ישראל יצא לרחוב", היא אמרה בריאיון, נדהמת מהאדישות. מוקדם יותר השבוע צפיתי בשרון אלוני קוניו, שחזרה עם בנותיה ועם אחותה משבי החמאס אך בעלה עודנו מוחזק שם, מפצירה בדמעות, ממש מתחננת בשידור, שנצא מהאדישות הזו לגורל החטופים.

למעלה מארבעה חודשים שהם שם.

ביום שלישי האחרון, בעת שהפגינו משפחות החטופים מול הקריה בתל אביב, פרסם עיתון הניו יורק טיימס שעל פי צה"ל, סביר להניח ששלושים מבין החטופים כבר אינם בחיים. צה"ל הוסיף שהוא בוחן את מצבם של עשרים נוספים. אין אלא להסיק שדבריה של מרב סבירסקי מדויקים. הלחץ הצבאי על חמאס, שאמור היה לשמש מנוף לעסקת חטופים שישראל לא משלמת בה מחירים כבדים מדיי, עושה בדיוק את ההפך. החטופים נהרגים אחד-אחד והמחירים שחמאס דורש רק הולכים ועולים.
ועל אף תחושת חוסר האונים המשתקת, על אף הכאב המפלח בהבנה שכל החטופים הללו עדיין שם, עלינו להביט למציאות בעיניים ולהתחיל לדרוש בקול גדול מהממשלה להשיב אותם הביתה, ממש ממש עכשיו.

בשבועות האחרונים הכותבות של פוליטיקלי קוראת מביטות למציאות הישר בעיניים ומנסות, באומץ, לתווך אותה אליכן.ם, הקוראות והקוראים, באופן ברור וישיר. בניוזלטר שלפניכן.ם תמצאו פרשנויות, ראיונות, דיווחים מהשטח וכתבות שמסקרות את מה שקורה אצלנו באמת, גם אם אף אחד אחר לא מדבר על זה.

לניוזלטר המלא של פוליטיקלי קוראת: https://mailchi.mp/a8c1824cd3ca/politicallynewsletter110224?e=b62926319c

--

*להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי:*
בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO

בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret

עדן קלייבן פקטר, כתבת פוליטיקלי קוראת:

הבוקר הודיעו על מציאת גופתה של הינד רג׳אב בת השש בעזה. מזה 12 ימים שאני עוקבת אחר מאמצי החיפוש והניסיונות למצוא אותה. ב-29 בינואר התקשרה הינד לסהר האדום, לאחר שבני משפחתה שהיו איתה ביחד במכונית, בניסיון לברוח מהמקום בו שהו, נהרגו. היא שוחחה עם המוקדנית במשך שלוש שעות, אך צוותי החילוץ לא הצליחו להגיע אליה.

הבוקר נמצאה הינד מתה, באותה מכונית ממנה התקשרה. כמה מטרים ספורים ממכוניתם, נמצא האמבולנס שנשלח להצילה מפוצץ, ובתוכו שני פרמדיקים הרוגים.

לפני כמה שבועות ראיינתי את ראדה, אשתו של עמאר אבו-סבילה, שנרצח בעת שהציל שתי ילדות קטנות מהטבח הנורא של אותה שבת. ההקלטות מאותם הרגעים, בהם רומי סויסה בת השש מוודאת את זהות השוטרים שהגיעו לרכב בו הסתתרו היא ואחותה ("אתם של ישראל?"), הגיעו לכל אוזן בישראל. ילדה חדה ומדויקת בת שש, מנהלת מבצע חילוץ של אחותה הקטנה, תחת ירי בלתי פוסק. "תקחו אותנו", היא זועקת אל עבר כוחות ההצלה.

כששמעתי את הינד המתוקה מדברת עם הסהר האדום לפני כמעט שבועיים, הלב שלי רעד בדיוק כמו ביום שהאזנתי לרומי. "אני מפחדת", "בבקשה תבואו", "בואו תקחו אותי". שתי ילדות אמיצות שבתושיית אין קץ, על רקע קולות ירי של לחימה בלתי פוסקת, מכוונות צוותי סיוע לחילוצן. האחת נותרה יתומה משני הוריה, כשעל כתפיה אחריות כבדה על אחותה הקטנה והשניה, נמצאה לאחר 12 יום ללא רוח חיים. ספק נהרגה במקום, ספק סבלה במשך זמן רב.

שתי ילדות אמיצות שבחסות מדיניות הדמים שכולנו התרגלנו אליה, נאלצו לסגל לעצמן כוחות שלא לגילן. ואני בתור אמא תוהה, האם יש עתיד לילדים שנולדים לאדמה הזו? האם יש להם גורל אחר מלבד להירצח או להיות רוצחים?

אל לנו להיות קהי חושים, אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי לעצור את המעגל הזה.

לפני מספר ימים צפיתי בסרטון קצר מתוך אייטם ששודר בערוץ 14. בסרטון מתראיינת אישה לינון מגל. היא קוראת לאחדות וגם מאשימה את אנשי הרוח והתרבות בחוסר האחדות בעם ומסמנת אותם כאויב מבפנים.

מילים כמו להביס, אויב וניצחון מוחלט הם צד אחד של היהדות שהפך לבלעדי בעוד שמילים כמו חלוקה, שיתוף, התדיינות, שלום נדחקות אל מחוץ לשוליים. החגיגות המופרעות בכנס לעידוד התיישבות בעזה מעידות יותר מכל שחלק גדול באוכלוסייה הפך שיכור לכוח שבידיו וגם אוחז ביהדות כבת ערובה.

מושקא קורקוס בטור נוסף: לא אחדות, אחידות, על חלוקת הכוח ופיזורו ביהדות כשם שעשה יעקב כשחילק את הכוח בין 12 השבטים
https://politicallycorret.co.il/ahdut/

*להצטרפות לקבוצת העדכונים של פוליטיקלי:*
בוואטסאפ: https://chat.whatsapp.com/I2wpxukTqIzCC1qtVK2pIO

בטלגרם: https://t.me/PoliticallyCorret