לפני כמה חודשים כתבתי על הוצאתו להורג של זוהיר רליד, משת"פ פלסטיני שהוצא להורג, לאחר שנסחט על ידי צה"ל רקע נטייתו המינית. הסיפור של רליד הוא סיפור ידוע, של כיצד הצבא שלנו משתמש באלימות מגדרית באופן שוטף ובגלוי. הם משתמשים באלימות מגדרית בשביל "לגייס" משת"פים. לא מזמן, חברה לסבית מהגדה סיפרה לי שהיא כבר לא יוצאת לדייטים בגלל שהפחד שתצא עם משת"פית גדול מידי, אי אפשר לסמוך על אף אחת. והיא לא צריכה להיות מחבלת כדי לפחד, כשהזהות שלך היא קלף מיקוח פוטנציאלי, הפחד תמיד קיים.

לכתבה המלאה של איילת גל: https://politicallycorret.co.il/lgtb-at-war/

על הקירות של בתי בארי לא כתובות קריאות לשחרור פלסטין, אלא שמותיהם של ארגוני הטרור שהגיעו, כבשו, רצחו וטבחו. "היינו פה, גדודי עז א-דין אל-קאסם". כיבוש גופה של ילדה, רצח תינוק בעריסתו. כמו פיראטים זועמים, תאבי דם, חוזרים הביתה עם ראשים כרותים. בשם איזו התנגדות נעשתה הזוועה הזו? ובאיזה עולם אפשר יהיה להצדיק את ההתנגדות לכיבוש דרך תינוק שנרצח בעריסה, או דרך ילדה שנאנסה.

בחרנו להביא את הסיפורים הקשים ואת תיאורי הזוועות דווקא בגלל ההשתקה וההכחשה שתופסות תאוצה ברחבי העולם. יש תחושה כאילו ככל שאנחנו מתרחקות מהשבעה באוקטובר, מנגנוני ההכחשה וההדחקה עובדים שעות נוספות וכל עדות על אכזריות המתקפה, אונס, טבח, כריתת ראשים, נדחקת הצידה כשאנשים מעדיפים לסובב את הראש ולומר "לא היה ולא נברא".

אז הנה. היה, נברא ושאלוהים ישמור אותנו מאלו המסוגלים למעשים כאלו.

לכתבה המלאה של לירון לביא מקיבוץ בארי:
https://politicallycorret.co.il/visit-beeri/

נשות מסאפר יטא מאז החלה הלחימה בעזה נותרו לבדן בכפרים, בעוד הגברים יצאו לעבוד בערים ובגלל הדרכים החסומות בגדה לא יכולים לשוב הביתה מדי יום נותרו הכפרים בידיהן של הנשים וילדיהן.

אמש חושפת אילנה דיין שהשר לביטחון לאומי (!!!) מתיר את דמן של אותן נשים וילדיהן בידי טרוריסטים יהודים והנשים נאלצות להתמודד לבדן עם מתקפות המתנחלים בגיבוי צה"ל.

לנו הן מספרות: "כדי שנוכל להתקדם קדימה חייבים לחייך. להראות לילדים שלנו שיש בשביל מה לחיות. אנחנו מחייכות כדי שלא נמות"

לכתבה המלאה של גלי אלון: https://politicallycorret.co.il/msaferyata

בשעה ארבע אחה״צ הגענו למטה העיתונות הממשלתית ברחוב קפלן בתל אביב שם הקרינו בלייב את מסע החטופים מרצועת עזה לגבולות ישראל. חיכינו במתח, ביחד עם העיתונאים של התקשורת הזרה לכל פיסת מידע. את מי מחזירים? מתי נראה אותם בריאים ושלמים? מתי נחזור לנשום שוב?

ראינו את הסרטונים הראשונים של רכבי הצלב האדום עוברים במעבר רפיח. קודם האזרחים התאילנדים ואחריהם הישראליות, מנופפות לשלום מהרכבים. התרגשנו לראות את חנה קציר, שהיו שמועות שנפטרה בשבי, חוזרת בריאה ושלמה. את יפה אדר, שכולנו זוכרות את תמונות החטיפה שלה, חוזרת הביתה, אלינו.
הן איתנו.
תודה לאל שהם איתנו.

משם עברנו לכיכר החטופים, שם התרכזו מאות ישראלים ליד השולחן הארוך הערוך, לצפות במסך קטן בשידור החי מערוצי החדשות.
אנשים במעגל נשאו תפילה לשלומם של החוזרים ולשובם במהרה של אלו שעדיין בשבי. הגענו גם למטה המשפחות בו שהו משפחות שיקיריהם עדיין לא שבו.

נושמות לרגע, עם חזרתם של השבים אלינו.
לא שוכחות לרגע את אלה שעדיין שם.
אמן שיחזרו כולם.

שחרור חטופים משבי החמאס לידי הצלב האדום

נשות "תחנת אליק" של הCIA עקבו במשך שנים אחר צמיחתו של ארגון "אל קעאדה". כל האותות המרכזיים לתקיפת ה11/9 היו שם – אך אזהרותיהן נענו בתגובות מזלזלות, שמסגרו אותן כ"חבורה של בנות היסטריות". במקום אחר, 22 שנים אחר כך, נעשתה אותה הטעות – כשקצינים בכירים בצה"ל התייחסו לאזהרותיהן החוזרות ונשנות של התצפיתניות הישראליות, בביטול – כהיסטריה נשית מדומיינת.

זה היה השיעור האחרון שלנו. לעם ישראל אין אפשרות להכיל עוד בדל של היתכנות לאסונות נוספים. קולן של נשים במוסדות הביטחון קורא לכולנו להשתנות ולהפוך לחלק מעיצוב וייצוב המציאות בה אנו חיות.

שירה ברביבאי-שחם, "ביטחוניסטית מזרח תיכונית", בטור פרשנות חדש: https://politicallycorret.co.il/bitho-1/

שלוש אסירות פלסטיניות שהשתחררו בעסקת השבויים ביום הראשון להפסקת האש (24.11) מודות לחמאס, בריאיון לתקשורת הפלסטינית, על שחרורן מידי הכיבוש הישראלי. "עמדת בהבטחתך מוחמד דף", היא אומרת. "הצדעה של נאמנות וניצחון ברצועת עזה, לימדה אותנו את משמעות הכוח של אנשינו בעזה!".

אותם רוצחים שנכנסו לערים, לקיבוצים ולמושבים – רצחו, שחטו בני אדם חפים מפשע, מוטטו אסון על תושבי עזה אחרי שהשתמשו בהם שוב ושוב כמגינים אנושיים, עכשיו מצליחים לייצר בקרב העם הפלסטיני תמונת ניצחון, כאילו מה שעשו היה להיטיב עם בני עמם.
השקר הזה – חמאס כארגון שחרור והתנגדות – הצליח.

שיחות של שמאל מרוקאי - על תמונת הניצחון של חמאס. לטור המלא של לירון לביא:
https://politicallycorret.co.il/morroco-smol-4/

The walls of the Beeri houses do not have calls for the liberation of Palestine written on them. They have the names of the terror organizations that came there, occupied, murdered and slaughtered. “We were here, Izz ad-Din al-Qassam Brigades”. Conquering a girl’s body, murdering a baby in her crib. Just like raging and bloodthirsty pirates, they returned home with severed heads. In the name of what resistance was this horror carried out? And in what world can resistance to occupation be justified by a baby murdered in his crib, or a child who’s been raped?

Read the full article on Kibbutz Be'eri, by Liron Lavie: https://politicallycorret.co.il/human-tapestry/
Translation: Nancy Zeitlin

"התחיל מאבק על הידית. אני שומע אותם צועקים לי 'איפתח אל באב' ואני לא פותח. שתקנו שנינו. לא ענינו. אשתי עזרה לי להחזיק את הידית. שבע שעות החזקתי את הידית. בשלב מסוים הם עזבו את הדלת ונשארו בבית שלי", כך מספר לנו ישראל, תושב הקיבוץ כפר עזה.

במשך 36 שעות הם שהו בממ"ד כשהמחבלים עומדים על גג ביתם ובתוכו, יורים בעוברים והשבים. "שמענו שמות, שמענו צרחות שנכנסו לנו לתוך הלב. ונשארנו שם בפנים". ישראל נושם לאט, נעצר בדבריו. נוגע בשרשרת החטופים. "כשחולצנו מהבית, ביום ראשון אחרי צוהריים, עוד היו כאן מחבלים ובכניסה לבית שלי עשרות גופות", הוא מספר.

ביקרנו בכפר עזה ושמענו את סיפוריהם של התושבים ואת סיפור הקרב על הידית: https://politicallycorret.co.il/kefar-azza/

*אזהרת טריגר חמורה*

נציג זקא, חיים אוטמזגין, בכינוס מיוחד של הוועדה למעמד האישה בנוגע ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים בדגש על אירועי השביעי באוקטובר בכנסת. לדבריו אלו נושאים שהוא לא מתעסק בהם לרוב אבל מאז השביעי באוקטובר הוא מגוייס בצו שמונה ואמון על הטיפול בחללים . מתנדבי הארגון טיפלו בחללים במסיבה ובהמשך בחללים שנותרו באזור הדרום גלויים. הוא בחר לשתף עובדות מהתיעוד בשטח כך שאי אפשר להתכחש להן.
הוא התמקד בתיאור פגיעות מיניות *טריגר*
במוצאי שבת הוא חזר וירד מהאמבולנס בדרום, הוא רואה רכב עם אדם ירוי ודלתות פתוחות שמצביעות על כך שאנשים נמלטו מהרכב. אחת הנשים שהיו ברכב הייתה חשופה בחלקה העליון, בגד קרוע, שבבירור נקרע במכוון.
בקיבוץ אחד, באחד הבתים הוא ראה ממד שהמנעול שלו קרוע מהדף, הדלת מלאה בכדורים, בצמוד לדלת שתי נשים, אמא ובת, ירויות, בחדר ממול נערה בת 19 שמכנסיה מופשלות.
עכשיו תגידו לי אם כשהחליטו להכנס לממד, אחת הבנות לא נכנסה לממד.

מדובר בתיאורים קשים אבל לאור מה שעלה בוועדה, לאור הצורך לקבל הכרה בינלאומית במה שקרה, החלטנו שיש חשיבות לחלוק את העדות.

עאישה ובלאל בני 17 ו-19 ממשפחת אל-זיאדנה המתגוררת בכפר לא מוכר, דרומית לרהט, לא נכללו עד כה בעסקת חילופי השבויים. משפחת אלזיאדנה חששה לפרסם את סיפורם של ארבעת החטופים בתקשורת והיום נדרשת להפעיל לחץ ציבורי אדיר על מנת להשיב את בניה ובנותיה הביתה ולהכליל אותם בעסקת השבויים.

אחותם הגדולה כותבת לפוליטיקלי קוראת:
"פקידים רבים, תומכים, חברי כנסת, מנחמים, אנשי העיתונות הצהובה והלא צהובה נהרו לכפר מאז הידיעה על היעלמותם של בניו. אנחנו שומעים אותם אומרים שוב ושוב "אנחנו רוצים להשמיע את קולכם לעולם, אנחנו רוצים לעזור לכם, אל תשתקו".
והקול שלנו, הקול האמיתי שלנו שכולם חייבים לשמוע, הוא קולו של הכאב. קולו של החשש לגורל ילדינו ולעתידם.

אנו שותים מרירות ויגון מידי יום ממדיניות הריסת הבתים, מהמחסור במים, מהבתים השבירים, מהמחסור במקלטים בטוחים, חוסר במסגרות לילדים, חוסר ברחובות, בתשתיות, בתחבורה ובמה לא.
וזה הקול האמיתי שלנו.
אנחנו רוצים לחיות חיים מכובדים, בטוחים. חיים בטוחים! עם משפחותינו"
לטקסט המלא: https://politicallycorret.co.il/ziadne/

מתרגשות לבשר שעאישה ובילאל אל זיאדנה עתידים להשתחרר היום משבי חמאס. השניים, תושבי רהט, נחטפו מקיבוץ חולית כשהגיעו לעבוד שם עם אביהם.

סיפרנו את סיפורם השבוע:

https://politicallycorret.co.il/ziadne/

בועז, בנו של אריה זלמנוביץ, שמשפחתו התבשרה כי נרצח בשבי חמאס, סיפר על הפרטים שגילו הוא ומשפחתו בימים האחרונים: אריה נלקח לעזה בכוח, אחרי שנשאל על ידי המחבל אם יעדיף למות או לעלות לאופנוע. 'בחרתי בחיים', אמר לחטופים ששהו עימו. במהלך ימי השבי, אכל אריה, איש בריא בן 86 כמעט רק תה וביסקוויטים, כיוון שלא יכול היה לעכל את האורז המתובל שניתן לחטופים. החטופים ששהו עימו אמרו שהוא הוצא מהחדר כשהוא עומד על שתי רגליו - ולא חזר.

בועז אמר שאביו מת לבד, רחוק ממשפחתו, מקהילתו ומחבריו ואמנם המשפחה מתעקשת שישראל תדאג להשבת הגופה אך קודם לכן, אמר - על ישראל לדאוג להשבת החטופים שעודם בחיים. על מדינת ישראל לקיים את ההסכם שהפרה בשבעה באוקטובר, לדאוג לביטחון אזרחיה ולהשיב אותם הביתה.

"אנחנו לא רוצים לשמוע עוד סיפורים על מוות של חטופים. אבא שלי הוא סמל ודוגמא לדחיפות לשחרורם. כל יום הוא קריטי עבורם".

בשבעה באוקטובר, היה עאמר אבו סבילה בשדרות. "שלחתי לו הודעה על הבוקר", מספרת לנו ראדה אישתו. "אבל הוא לא ענה לי". אחרי כמה שעות כתב עאמר לאביו שהוא מסייע לאישה עם שתי ילדות להגיע לתחנת המשטרה. היו אלה אודיה סויסה ושתי בנותיה. דולב, האב, נרצח דקות ספורות קודם לכן ועאמר, ששמע את אודיה קוראת לעזרה, נכנס למושב הנהג והחליט לנסוע לתחנת המשטרה. ממדי האירוע עוד לא היו ברורים ולעאמר לא היה מושג שהוא נוסע הישר אל תוך מלכודת מוות.

סמוך לתחנת המשטרה בשדרות, המחבלים יורים למוות באודיה ובעאמר. הבנות הקטנות, בנות שש ושלוש, מתחבאות במושב האחורי, מכוסות בסדין לבן שהן, אימן, אביהן או עאמר פרשו קודם מעליהן. כמה ימים לאחר מכן נשמע בסרטון שמופץ לכל עבר, את קולה של רומי בת השש, שואלת, "אתם של ישראל?".

יומיים לאחר מכן, באחד הניסיונות של ראדה להשיג את בעלה, ענה שוטר לטלפון הנייד שלו ואמר לה "מי שהטלפון הזה שייך לו נרצח - אבל הוא הציל את חייהן של שתי ילדות".

זהו סיפורה של אישה צעירה, שנותרה אלמנה בזמן שבעלה האהוב הציל את חייהן של שתי ילדות שלא הכיר. לראיון המלא עם ראדה אבו סבילה: https://politicallycorret.co.il/rada/

לפני מספר שבועות סיפרנו על הגורמים הביטחוניים בקבינט המלחמה המצומצם, שמזהירים מפני מגבלות הכוח: לחץ צבאי על חמאס הוא הכרחי ויעיל – אבל לחץ צבאי רב מידי עלול ליצור מצב בו לחמאס לא משתלם להחזיק בחטופים חיים והוא מתחיל לרצוח אותם אחד אחד.

אחרי התמונות מאתמול, של חיילים שנהרגים בעת חילוץ גופות של חטופים, נראה כאילו המצב ממנו חששנו הגיע.
"החטופים והפצע": סדרת כתבות על מאמצי השחרור של חטופי השבעה באוקטובר

לחלק הראשון: https://politicallycorret.co.il/hatufim/

לחלק השני: https://politicallycorret.co.il/the-switch-2/

אני לא יכולה לעצור את הדמעות, כשאני חושבת על הרגעים האחרונים של אותם חטופים. כיצד במשך ימים ניסו לסמן לחיילים את מיקומם עד שהבינו שאין ברירה אלא לצאת אליהם. כיצד הכינו דגל לבן מבד שמצאו. כיצד אחד מהם הגה את הרעיון להתפשט מחולצותיהם – כדי שהחיילים לא יחשבו אותם למחבלים מתאבדים. כיצד כרתו ברית אמיצה של חברות ברגעים בלתי נתפסים, נשמו נשימה עמוקה, עודדו זה את זה – ויצאו החוצה. מה עבר בראשו של השלישי אחרי ששני חבריו נורו למוות? האם לקחו בחשבון את האופציה שאיש לא ישמע אותם, שחיילי צה"ל פשוט ירו בהם ללא התראה? האם כששמעו שחיילי צה"ל בסביבה, התעוררה תקווה בליבם?

צה"ל פרסם היום תחקיר ראשוני על אירוע הירי אתמול בבוקר, שגבה את חייהם של שלושה חטופים. אבל אלה לא רק הנהלים שהופרו, שגרמו למותם, אלא גם מדיניות "אלה החיים" שהפכה למדיניות המובילה במלחמת השבעה באוקטובר. לכתבה המלאה עם כל פרטי התחקיר: https://politicallycorret.co.il/hatufim-3/

קוראות.ים יקרות.ים,
אמש הותרה לפרסום הידיעה בדבר מותה של ענבר הימן בשבי החמאס. ענבר הייתה חברה של אחותי הקטנה, ובמשך שבעים ימים קיווינו, חיכינו וציפינו לשובה. ענבר נרצחה על ידי המחבלים שהחזיקו בה, לאחר שנחטפה מהמסיבה ברעים. החודש הייתה אמורה לחזור לשנת הלימודים הרביעית שלה בלימודי תקשורת חזותית. היא הייתה פעילה פמיניסטית ואמנית גרפיטי מבטיחה ומיוחדת.

הידיעה על מותה התפרסמה דקות אחדות אחרי מסיבת עיתונאים שכינסו מטה משפחות החטופים, שבה הודיעו שאם עד הערב ממשלת ישראל לא תודיע על מתווה להחזרת החטופים שנותרו בשבי חמאס, הם יעבירו את כל פעילותם אל הקריה: "אם הם לא באים לפגוש אותנו, אנחנו נבוא לפגוש אותם". בנתיים, הודיעו גנץ ואייזנקוט שיפגשו עם המשפחות.

מסיבת העיתונאים הזו כונסה לאחר הודעת דובר צה"ל על הטרגדיה בשג'אעייה, בה נהרגו שלושה חטופים מאש צה"ל: יותם חיים, אלון שמריז וסאמר פואד אלטלאלקה. הם יצאו ממבנה כשבידיהם דגל לבן וצעקו בעברית לחיילים אך נורו למוות.

ארבעת השמות הללו מצטרפים לרשימה ארוכה של חטופים שהגיעו לעזה בחיים ואינם עוד: עדן זכריה, איתן לוי, סהר ברוך, יונתן סמרנו, ג'ושוע לואיטו מולל, רון שרמן, ניק בייזר, אריה זלמנוביץ', מיה גורן, רונן אנג'ל, אליהו מרגלית, גיא אילוז, עפרה קידר, נועה מרציאנו, יהודית ווייס ואופיר צרפתי.

חלקם נרצחו על ידי מחבלי חמאס, חלקם נהרגו מהפצצות צה"ל וסיבת המוות של חלקם עדיין לא ברורה. כך או אחרת, בעזה יש עוד 97 חטופים חיים. כל יום עבורם הוא כמו רולטה רוסית וכל שעה מסכנת את חייהם. החטופים שאינם בחיים עוד הם עדות טרגית וכואבת לעובדה שהצלת חייהם של החטופים היא פונקציה של זמן. אין לנו זמן.

לפני מספר שבועות ראיינו את אחיו של אברה מנגיסטו שנמצא בשבי חמאס כבר תשע שנים. הוא השתמש במושג "פצע", על מנת לתאר את החטופים והסביר – חטופים הם פצע שהולך איתך לכל מקום. אם הם לא יחזרו, לא תהיה לנו תקומה מהאסון.

פוליטיקלי קוראת כאן כדי להשאיר את הסיפור של החטופות, החטופים ומשפחותיהם בלב הסיקור התקשורתי, הניוזלטר הזה מוקדש להםן.

נועה בורשטיין חדד,
בשם צוות העורכות

לניוזלטר המלא: https://mailchi.mp/5596a93b0c1f/politicallynewsletter101223-17589777?e=b62926319c

"אנחנו יודעים שגם גברים עברו תקיפה מינית בשבי אבל ההבדל בין נשים לגברים שעוברים אונס הוא שנשים עלולות לחזור בהריון".

את המשפט הזה אמרה נוגה ניר נאמן באחד משידורי התכנית "אזור מלחמה" של רביב דרוקר בקשת 13. המשפט הזה החזיר את שרון אורשלימי למחשבה הטורדנית שאחזה בה בדבר היררכיית שחרור החטופים והתשובה היחידה האפשרית לתעדוף נשים על פני גברים: הפריון הנשי וההיבט הג'נוסיידי של אונס בזמן מלחמה. לטקסט המלא: https://politicallycorret.co.il/pirion/

קרדיט לצילום: ליאור שגב, שתיל סטוק

"הארגון לשחרור פלסטין הוא הכתובת היחידה לעם הפלסטיני, כל הפלגים מוזמנים להצטרף תחת האג'נדה והמדיניות של אש"ף" כך התבטא השבוע חסיין א-שייח', מזכ"ל הועד הפועל של אש"ף - הרשות הפלסטינית. הוא הוסיף שכרגע נלחמים אבל עם תום המלחמה "יגיע הזמן לבוא חשבון עם חמאס".

כן, גם בצד השני יש מי שאומר "זה לא הזמן לוועדות חקירה - החשבון יגיע אחר כך". הרשות הפלסטינית מתעוררת אחרי קיפאון של שנים. 60% מהעם הפלסטיני לא מאמין ביכולה להנהיג אותו, אבל היא מנסה למצב את עצמה כאלטרנטיבה היחידה.

בנתיים בישראל קיבלנו השבוע מהמנהיגות שלנו מסקנה שלא הושקע בה שום תהליך משמעותי. נמצא האשם המוחלט
שבוודאי ישא באחריות מחדל השבעה באוקטובר: אוסלו.

המנהיגות הישראלית והמנהיגות הפלסטינית מפגינות בחוסר מודעות משווע את הטרגיות של שחקן שאין לו שום תקווה חדשה להציע, מלבד חזרה אל העבר ונבירה בו. ואם כבר אוסלו: חמאס היה אז בחיתוליו, הוא יוסד בעזה בימי האינתיפאדה הראשונה. ועם כל הכבוד לרשות הפלסטינית, לא היא הובילה את מתקפת הטרור הקטלנית ביותר שהלמה בנו.

שירה ברביבאי-שחם, ביטחוניסטית מזרח תיכונית. לטור המלא: https://politicallycorret.co.il/bitho-5/

מה שנשבר אי אפשר לתקן", אומרת לילה, אמו של סאמר אל-טלאלקה, ומוסיפה "אם את שואלת אותי מה אני מרגישה עכשיו, אני לא מרגישה כלום".

בשבעה באוקטובר נחטף סאמר מקיבוץ ניר עם. לורין אבו-גאפר, בריאיון עם בני משפחתו של סאמר אל-טלאלקה, חטוף שנורה בידי צה"ל: https://politicallycorret.co.il/samer/

התשובה הפמיניסטית לכוח היא לא עוד כוח, אלא תנועה מתמדת בין האישי לפוליטי, בין יחסי כוח ופריבילגיות, כשלפעמים אני המדכאת במשוואה ולפעמים אני היא זו שחווה את הדיכוי. התנועה הפמיניסטית מעולם לא יצאה למסע הרג של גברים כהתנגדות לרצח נשים, מעולם לא ננקטו אמצעי מלחמה כדי לקדם נשים למוקדי כוח, או כדי לפרק מבנים פטריארכליים דכאניים. וגם כאן, כתשובה לרצח, להתעללות ולאונס שביצע חמאס, אל לנו לדרוש פתרון של כוח שמביא לעוד הרג, עוד "הותר לפרסום" ועוד מראות קשים מעזה ומישראל.

על שותפות פמיניסטית ישראלית-פלסטינית:
https://politicallycorret.co.il/morroco-smol-5/