ההיסטוריה מראה שלסחורות יש לרוב "קורלציה נמוכה" (ולפעמים אפילו שלילית) לשוק המניות. כשיש משבר גיאופוליטי, מלחמה או זינוק באינפלציה שמפילים את הבורסה - מחירי הנפט, החיטה והזהב דווקא מזנקים. הסחורות משמשות כ**"בולמי הזעזועים"** של התיק שלכם. הן הגידור שלכם נגד סוף העולם (או לפחות נגד אינפלציה קשה).

כלל הברזל: חוק ה-5% עד 10%

אם סחורות הן ביטוח כל כך טוב, למה לא לשים שם חצי מהכסף? הסיבה היא שסחורות הן נכס בעייתי לאחזקה לטווח ארוך מדי.

בניגוד לחברות כמו אפל או מיקרוסופט שמייצרות ערך, מפתחות טכנולוגיה ומחלקות דיבידנדים, חבית נפט היא רק חבית נפט. היא לא מייצרת כלום. הרווח שלכם תלוי אך ורק בזה שמישהו אחר יסכים לשלם עליה יותר מחר. בנוסף, מדובר בשוק תנודתי ואכזרי מאוד.

לכן, האסטרטגיה המקצועית גורסת שסחורות צריכות להוות בין 5% ל-10% לכל היותר מתיק ההשקעות הכולל.
תחשבו על סחורות כמו על פלפל חריף בתבשיל:

אם לא תשימו בכלל - התבשיל יהיה תפל וחשוף, ואתם תרגישו כל משבר אינפלציוני במלוא העוצמה.

אם תשימו מעט (5%-10%) - זה בדיוק המינון שייתן לתיק "קיק" של הגנה כשהשווקים רועדים, ויאזן את ההפסדים במניות.

אם תשפכו חצי בקבוק (50%) - התבשיל ייהרס, והתנודתיות תרסק לכם את התיק ואת השקט הנפשי.


המשקיע המקצועי לא מנסה לנחש אם מחר מחיר הקפה יעלה או מחיר האלומיניום יירד. במקום לבחור סחורות ספציפיות, הוא קונה קרן סל (ETF) סל סחורות רחב. קרנות כאלו מחזיקות סל מגוון של אנרגיה, חקלאות ומתכות יחד. כך אתם מקבלים חשיפה למנוע הצמיחה והאינפלציה העולמי, בלי הלחץ של לעקוב אחרי יבול התירס בברזיל.


סחורות הן כלי נשק הגנתי בארגז הכלים שלכם. הן שם כדי לשמור עליכם ביום שבו הכותרות בעיתון הופכות לשחורות, ולדאוג שהתיק שלכם יישאר יציב גם כשהעולם מסביב סוער.

בפוסט הבא והאחרון לשיעור זה, נעשה סיכום קצר וקולע של כל מה שלמדנו על העולם המרתק של חומרי הגלם.

אם יש דבר אחד מרכזי שחשוב שתיקחו מהשיעור הזה, הוא ההבנה ששוק ההון הוא לא רק גרפים ומספרים שקופצים על מסך. הוא השתקפות ישירה של המציאות הפיזית שלנו.

הנה 3 תובנות הברזל שאנחנו אורזים איתנו להמשך:

נפט: הגיאופוליטיקה ככוח עליון (אפקט המפרץ הפרסי)

דיברנו על הנפט כ"דם" של הכלכלה, אבל ראינו שמה שקובע את המחיר שלו זה לא תמיד כמה נפט יש, אלא איפה הוא נמצא ומי שולט בו. דוגמה מושלמת לכך היא איראן והמפרץ הפרסי. מספיק שאיראן תאיים לחסום את מיצרי הורמוז (אגב זה נכתב לפני המלחמה) צוואר בקבוק שדרכו עוברת כ-20% מאספקת הנפט העולמית - כדי שמחירי הנפט בבורסה בניו יורק יזנקו בטירוף ביום אחד. זהו אפקט גיאופוליטי טהור: הפחד ממחסור עולמי מייקר את עלויות ההובלה, ומי שמשלם על זה בסוף הוא אתם - במחיר הקורנפלקס או הדלק בסופר. הכל קשור להכל.

לדעת להקשיב לשוק (נחושת מול זהב)

למדנו שלסחורות יש שפה. "דוקטור נחושת" מאותת לנו כשהעולם אופטימי, בונה וצומח. לעומתו, הזהב מתעורר ונוצץ דווקא כשהפחד שולט, כשהבנקים המרכזיים אוגרים רזרבות בקצב שיא של 50 שנה, וכשהכלכלה רועדת. שתי מתכות, שני סיפורים הפוכים לגמרי על מצב הכלכלה.

לחשוב כמו מקצוענים (המעגל השני וניהול סיכונים)

הבנו שההשקעה החכמה היא לא תמיד לרדוף אחרי חבית הנפט עצמה, אלא לחפש את החברות שמספקות את הציוד - "המעדרים והאתים" של הכלכלה המודרנית, מה שקראנו לו "המעגל השני". ולבסוף, למדנו שסחורות הן "התבלין" של התיק. הן בולמות זעזועים מעולות בזמן משבר, אבל כדי לשמור על יציבות, המינון הנכון שלהן בתיק צריך לעמוד על כ-5% עד 10%, בדרך כלל דרך קרן סל (ETF) סל סחורות רחב.

אז נסכם:

היה שיעור מרתק (נראה לי). אנחנו יוצאים ממנו עם ההבנה שהסחורות הן הבסיס של הכל. הן הדרך שלנו להשקיע בנכסים אסטרטגיים, ומי שמבין את הצינורות הפיזיים והגיאופוליטיים שמניעים את העולם, יודע לקרוא את הגרף הרבה יותר טוב מכל אלגוריתם.

תחשבו על הפעם האחרונה שהייתם במסיבה או באירוע חברתי צפוף. אתם לא רק "נמצאים" שם כגוף פיזי, המוח שלכם עובד שעות נוספות בסריקה של הסובבים אתכם. אתם לא רק שואלים את עצמכם "מה אני חושב על האירוע הזה?", אלא בעיקר "מה הם חושבים עליי?", וחשוב מכך - "מה הם חושבים שאני חושב עליהם?". המעגל האינסופי הזה של מחשבות הוא לא רק עניין של נימוסים והליכות, הוא הבסיס לאחת התובנות הכי מטלטלות שפיטר ברנשטיין מביא ב"נגד האלים": שוק ההון הוא לא קרב בין אדם למספרים, אלא קרב בין אדם לאנשים אחרים.

עד אמצע המאה ה-20, רוב הכלכלנים התייחסו למשקיע כאל יצור בודד שיושב בחדר סגור ומנתח נתונים. הם חשבו שאם רק נבין את הסטטיסטיקה של החברה, נדע מה המחיר הנכון. אבל אז הגיע ג'ון פון נוימן, גאון מתמטי עם חיבה עזה להימורים ופוקר, ויחד עם אוסקר מורגנשטרן הוא פירק את התפיסה הזו לרסיסים. הם הבינו שבחיים האמיתיים - ובמיוחד בבורסה - התוצאה של הפעולה שלי לא תלויה רק בבחירה שלי, אלא בבחירות של כל שאר השחקנים מסביב. זהו הולדתה של "תורת המשחקים".

ג'ון מיינרד קיינס, עוד לפני שהתפרסמה תורת המשחקים הרשמית, השתמש באנלוגיה מפורסמת שברנשטיין מצטט בספר: "תחרות היופי". דמיינו עיתון שמפרסם תמונות של מאה נשים ומבקש מהקוראים לבחור את שש הנשים היפות ביותר. מי שיקלע לטעם של רוב הקוראים - יזכה בפרס. בסיטואציה כזו, אדם חכם לא יבחר את הנשים שהוא אישית חושב שהן הכי יפות. הוא גם לא יבחר את אלו שהאדם הממוצע חושב שהן יפות. הוא ינסה לנחש מה האדם הממוצע חושב שהאדם הממוצע חושב.

כשמסתכלים על שוק ההון דרך המשקפיים האלה, הכל משתנה. המחיר של מניה הוא לא "הערך האמיתי" שלה, אלא מה שהשוק מוכן לשלם עליה עכשיו. ואם אני חושב שמחר כולם יחשבו שהמניה הזו שווה יותר, אני אקנה אותה היום - גם אם אני חושב שהחברה עצמה היא זבל מוחלט. אנחנו לא משקיעים בחברות, אנחנו משקיעים בציפיות של אנשים אחרים. זה הופך את הבורסה לבית של מראות שבו כולם מנסים להקדים את כולם בצעד אחד.

ברנשטיין מראה לנו שזה המקור האמיתי לסיכון. הסיכון הגדול בשוק ההון הוא לא שהחברה תפסיד כסף (זה סיכון מדיד וברור), אלא שהפסיכולוגיה הקולקטיבית תשתנה. אם פתאום "האופנה" משתנה וכולם מחליטים שהייטק זה "אאוט" ואנרגיה ירוקה זה "אין", המחירים יזוזו בעוצמה שלא קשורה לשום דוח כספי. ניהול סיכונים בתורת המשחקים אומר להבין שאתה משחק נגד יריבים חכמים, ושהם מנסים לנחש אותך בדיוק כפי שאתה מנסה לנחש אותם.

הבעיה היא שזה מרוץ ללא קו סיום. ככל שאנחנו מנסים להיות יותר מתוחכמים, אנחנו יוצרים שוק יותר תנודתי ויותר מסוכן. כשאנחנו רואים "עדר" שרץ לקנות משהו, זה לא תמיד כי הם טיפשים לפעמים הם פשוט מהמרים על כך שיגיעו עוד אנשים אחריהם שיקנו במחיר גבוה יותר. זה מה שיוצר בועות, וזה מה שיוצר קריסות. בתורת המשחקים, ההחלטה הרציונלית של הפרט (לקנות כשהמחיר עולה) יכולה להוביל לתוצאה קטסטרופלית עבור הכלל.

אולי הלקח הכי חשוב של ברנשטיין כאן הוא שהדרך היחידה לא להשתגע בתוך המשחק הזה היא לפעמים... פשוט לא לשחק אותו. כשאתה משקיע לטווח ארוך מאוד, אתה מפסיק לנסות לנחש מה "האדם הממוצע חושב היום" ומתחיל להישען שוב על היסודות של החברה. אבל כל עוד אתה נמצא בתוך השוק, אתה חייב לזכור שאתה לא לבד בחדר.

אני תוהה, כמה מהחלטות הקנייה והמכירה שלנו מבוססות על מה שאנחנו באמת חושבים על נכס, וכמה מהן הן בעצם ניסיון לנחש מה ה"עדר" עומד לעשות בעוד רגע? האם אנחנו השחקנים, או שאנחנו רק חלק מהתפאורה במשחק של מישהו אחר?