ה-S&P 500 מדגדג את ה-7,000 מלמטה (סגירה ב-6,978 ליתר דיוק), אה פתאום אין פאניקה? הכל תקין? בכל אופן תזכרו מה שאני אומר לכם, לא משנה מה אנחנו חושבים על הכלכלה, נשיא ארצות הברית מפמפם את שוק ההון, רוב המניות יקרות, אבל יש לא מעט מציאות, ועונת הדוחות בינתיים נותנת בראש ומראה שאנחנו לא הולכים לשום מקום, יותר מאוחר ארחיב על הדוח המטורף של ASML.

גוף של 2 טריליון דולר, פתאום נזכר לגייס ראש תחום נכסים דיגיטליים. הדינוזאורים מתעוררים רעבים.

אבל יש גם את הצד השני של המטבע, והוא חלוד (טוב תלוי את מי שואלים). הדולר בשפל של 4 שנים. הבנקים בארה"ב יושבים על הפסדים לא ממומשים של 337 מיליארד דולר. זה כמו המינוס בבנק שאתם מפחדים לבדוק, רק עם הרבה יותר אפסים. תוסיפו לזה סיכוי של 80% להשבתת הממשל בשבת, וקיבלתם קוקטייל מסוכן.

טראמפ? הוא בשיא שלו. טוען ש"מכסים יביאו שלום עולמי" (רעיון מעניין), מבטיח שהריבית תרד ברגע שג'רום פאואל יארוז את המשרד, ומסכם במשפט הצנוע: "עשיתי הרבה אנשים עשירים" (ולכמה אנשים הורדת את השיער מלחץ?).

ובפינת הריאליטי הכואב: אמזון שולחת הביתה 16,000 עובדי מטה. הסיבה? "תחרות AI". זה כבר לא מדע בדיוני, זה מכתב פיטורים במייל. העולם מתייעל, ומי שלא לומד להשתמש בכלים האלה נשאר מאחור. אה, וגם רשת המבורגרים בשם Steak 'n Shake קנתה ביטקוין ב-5 מיליון דולר. כי למה לא, בעצם?

לפעמים, כשאני מנסה לדמיין את העולם שלפני המהפכה שפיטר ברנשטיין מתאר, אני מרגיש מעין סחרחורת מוזרה. זה לא הפער הטכנולוגי שקשה לתפוס, אנחנו רגילים לזה שפעם לא היו סמארטפונים, זה הפער בתחושת המסוגלות. תחשבו על סוחר ביוון העתיקה או חקלאי באירופה של ימי הביניים. עבור האנשים האלה, המושג "עתיד" לא היה מרחב של אפשרויות, אלא סדרת גזירות שנפלו עליהם מהשמיים. אם הספינה שלו הגיעה לנמל, זה כי האלים חייכו. אם היבול נרקב, זה כי הם כעסו. לא הייתה שם טיפה של בעלות אנושית על מה שעתיד לקרות.

ברנשטיין טוען ב"נגד האלים" שהגבול האמיתי שמפריד בין העולם המודרני לכל מה שהיה לפניו הוא לא המצאת המנוע או הדפוס, אלא המהפכה התודעתית שבה למדנו למדוד סיכון. זה נשמע טכני, אולי אפילו יבש, אבל זה הדבר הכי רגשי שיש. זה הרגע שבו האדם הפסיק להיות צופה פסיבי בטרגדיה של חייו והתחיל להרגיש שהוא יכול, אולי, להחזיק בהגה.

מעניין להסתכל על היוונים, למשל. הם היו גאונים, הם המציאו את הגיאומטריה, הם בנו מבנים שעד היום אנחנו מנסים להבין איך הם מחזיקים מעמד. אבל בכל מה שנגוע בעתיד, הם היו משותקים. הם שיחקו בקובייה, אבל הם לא חשבו לרגע שיש שם חוקיות מתמטית. מבחינתם, התוצאה של הקובייה הייתה הדרך של האלים לדבר איתם. כשאתה מאמין שהקובייה היא קולו של האל, אתה לא מנסה לחשב הסתברויות. אתה פשוט מקשיב. המחסום שלהם לא היה אינטלקטואלי, הוא היה פסיכולוגי-דתי. הם לא היו מסוגלים לדמיין עולם שבו המקרה הוא פשוט... מקרה.

וזה לא רק העניין הפילוסופי, היה כאן גם מחסום טכני כמעט מגוחך: המספרים. נסו פעם לחלק את המספר MDCCLXXXVIII (1,788) ב-XXIV (24) בראש. זה כמעט בלתי אפשרי. הספרות הרומיות היו נהדרות בשביל לחקוק על מבנים או לספור עמודים במקדש, אבל הן היו כלי עבודה נוראי לכל מה שקשור לחישובים מורכבים. בלי האפס, ובלי המערכת ההודית-ערבית שהגיעה לאירופה הרבה יותר מאוחר, המתמטיקה של הסיכון פשוט לא יכלה להיוולד. היינו תקועים בתוך מערכת מספרים שלא מאפשרת לנו לחשוב על דינמיקה, על שינוי, על הסתברות.

השינוי התחיל לקרות כשמשהו בתפיסה העצמית שלנו נסדק.

כשהמסחר התחיל לגדול והסוחרים הבינו שהם לא יכולים להשאיר הכל ליד הגורל. הם היו צריכים דרך לישון בלילה כשהספינה שלהם בלב ים. הצורך הזה - הצורך האנושי הכל כך בסיסי בביטחון בתוך חוסר ודאות - הוא שדחף אותנו להתחיל להסתכל על המספרים אחרת. פתאום, העתיד הפך ממשהו שמתפללים אליו למשהו שמחשבים אותו. זה לא שהפסקנו לפחד, או שהעולם הפך לבטוח, אבל הכלי הזה, היכולת להגיד "יש סיכוי של 10% שזה יקרה", נתן לנו סוג של חופש שמעולם לא היה לאדם לפני כן.

היום אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו. אנחנו בודקים את התחזית, אנחנו קונים ביטוח רכב, אנחנו בונים תיקי השקעות מורכבים. אנחנו חיים בתוך האשליה, או אולי הידיעה, שאנחנו מנהלים את הסיכונים שלנו. אבל בבסיס של כל זה נמצא אותו רגע שבו מישהו העז להסתכל לשמיים ולא להוריד את הראש בהכנעה, אלא להוציא דף ועט ולהתחיל לספור. זה המעבר מהימורים כטקס דתי לניהול סיכונים ככלי לחיים. וזה, אולי, הסיפור הכי גדול של המין האנושי.