והמחשבה האחרונה שרציתי לחלוק השבת...

מחשבה על הנשים הרגישות, ט' באב, והבלתי-נפרדות של הקיום

השבוע ציינו את ט' באב. בין אם את עפה על קינה ואבל ושלושה שבועות של אנרגיות קשות, ובין אם לא התחברת בכלל, זה לא העניין כרגע. נפקחו לי עיני הלב ב ט' באב להבנה של משהו שאולי הוא ממש גדול, ואני עוד בודקת את גבולותיו. ורוצה אתכן איתי, לפדבק לי, מה זה עושה לכן להרגיש.

בתורת החסידות, תניא, זוהר, מלמדים אותנו שוב ושוב ושוב להזכר ולהחזיק חזק בתודעה שכולנו אחד, לא סתם אחד אלא ה-אחד.

גם הפיזיקה הקוואנטית כבר גילתה את זה, ואת השדה המאוחד, וחוק הצופה, והמיתרים ועוד כל מיני שמות שמנסים להכניס לתבנית את חוקי הקיום, שבעצם הכל אחד.

ב"תורת הנפרדות" הבלתי הרשמית (הרגע המצאתי) שכולנו הודחקנו לנעליה הצרות, אנחנו נפרדים, יושבים בנפרד בממ"דים וחדרים אטומים, אסור לנו להזדהות עם האחר כי אז ניפגע, נתינה לאחר היא פראייריות, צריך לא לגלות קלפים, לא לשמור ביצים בסל אחד, ועוד ועוד משלים לחיזוק נראטיב הנבדלות והבודדות. תחרותיות היא כמעט ערך, משחקי תחרותיות ופגיעה באחר הם טאבו מילדות (כדורגל, חיי שרה, ועוד). השקר הפונדמנטלי של תרבותנו.

אומרים על האנשים הרגישים הרבה דברים מעניינים. אומרים שאנחנו כחמישה אחוז מהאוכלוסיה, שיש לנו תפקיד שרידותי אבולוציוני, אנחנו שופרות ההתרעה כשמשהו משתבש, אנחנו הראשונים להרגיש. אומרים שאנחנו מחזיקים את הלב הפתוח, כהני הלגיטימציה הרגשית. שאנחנו המרפאים, ההילרים, השאמאנים, הכהנים. לא צריך הרבה מאיתנו אבל אי אפשר בלעדינו.

בט' באב זה הכה בי.

מה אם יש לנו עוד תפקיד קיומי?

מי פה מזדהה עם הקושי לא להיות בהזדהות? שצופה בסרט ובשבריר שניה היא הדמות הראשית וכל דמויות המשנה, סוחבת את המורכבות הרגשית של כל הדמויות ונצרכת ימים רבים לצאת מהסרט? שחווה טרגדיה אישית עמוקה כשקורה משהו טראגי למישהו זר? שמרגישה את העולם, את הצמחים, החיות, שכואב לה לראות ילד דורך על נמלה, ששמחה עד גג העולם ובוכה עם דמעות משמחה כשקורה משהו ממש טוב למישהו אחר?

מי מכן פה שיודעת היטב על מה אני מדברת - כמה פעמים שמעת את המשפטים: אל תקחי ללב? את חייבת להפריד בינך לבין..., את בסוף תהיי חולה אם תקחי ככה ללב, ועוד ועוד?
מי מאיתנו שגם עוסקות במקצועות הריפוי - מה הכלל הכי בסיסי? לא להיות בהזדהות נכון? להיות אמפטי אבל לא להזדהות?

כי מה יקרה?

מה אם...

מה אם אנחנו, המזדהות בקלות, אלה שמסוגלות ברגע להיות במה שקרוי בתורת הקבלה ב"הרגש הזולת", מה אם אנחנו האלה שמחזיקות את שרידי הידיעה הקיומית שכולנו אחד?

שוב

מה אם אנחנו האלה שמחזיקות את הידיעה הברורה המוחשית העוצמתית שאין נפרדות? לא רק ידיעה, מה אם אנחנו ההוכחה החיה לכך?

כשקורה למישהי משהו ואני מרגישה את זה בגוף, מה זה מאפשר לי? זה מאפשר לי לדעת איך זה מרגיש להיות היא... ואז מה? אולי מאפשר לי לדעת בבירור מה היא צריכה כרגע? ואולי לתת לה את זה?

אם אני יכולה לחוש מה שחש האחר אולי אני כמו חוט נחושת, מוליכה רגשית? מוליכת על יש לומר (יש מונח כזה באלקטרוניקה/כימיה לחומרים מוליכים במיוחד). אולי אני יכולה להעביר ולהדהד הלאה מידע למי שלא מוליכי על כמוני?

אולי חיוני ואפילו קריטי שאהיה בהזדהות? אפילו לשבריר שניה, כדי להעביר מידע? כדי לתווך לשאר האורגניזם הענק הזה מה קורה?
אם כולנו אחד, סופר אורגניזם, אולי אנחנו מערכת העצבים שלו?

ישבנו בט' באב, חבורת חברים, בבית כנסת חדש וצנוע בחדר סדנאות של חברה. ישבנו על הרצפה, עם טקסטים. מגילת איכה, קינות מסורתיות מצמררות, ואז קינות עדכניות מהשנה האחרונה.

ישבנו, בכינו, סוף סוף, דיברנו מהלב, שאלנו שאלות, תהינו תהיות, חיפשנו יחד תשובות.
ואז זה עלה בי.
אני לא רוצה לא להיות בהזדהות. ההזדהות מחברת אותי.

ההזדהות הרגה אותי השנה, פצעה את נפשי ואת גופי אנושות, אבל זה קרה כי נהרגו אחיי ואחיותי ויכולתי לחוש את זה. הייתי כולם כולם. הפורטל העוצמתי הזה יכול גם להעביר תקשורת לצד השני ואני יכולה להדהד אהבה וריפוי ממני אל מי שצריך, והוא יגיע. אני יודעת את זה בודאות.

ואז מה אם נפגעתי? רק אני חשובה פה? ואז מה, אי אפשר להשתקם? בוודאי שכן, וגם השיקום יבוא מהזדהות. מהזדהות עם השלם והאפשרות שריפוי קיים, הזדהות עם שיקום של אחרים, שיקום ביחד עם אחרים. מהזדהות מוחלטת עם אהבה ועם מהות הקיום שלי. אולי זו בכלל הזדהות עם אלוהים. בודאות זו הזדהות עם האלקית שאני.

אז מה האסון הגדול? מה יקרה אם נזדהה קצת? הזדהות = כאב וחולי? הזדהות זה גם גן העדן!

האסון הגדול האמיתי הוא הנפרדות המדומה שמשתקת אותנו, ואולי תפקידנו, הנשים הרגישות (ווהגברים הרגישים), הוא לעזור להסיר גם את השקר הזה?

כשאני עובדת עם נשים אני בהזדהות עם הסיפור והכאב שלהן, ולו לשבריר רגע. זה עוזר לי להבין אותן, להרגיש אותן. אם הרגשתי איך זה מרגיש להיות הן לרגע, כשאני חוזרת לעצמי יש לי מידע משמעותי כיצד לעזור להן.

כשאני נושמת עם מטופלות אני מבקשת מהקב"ה שיעזור לי להרגיש ולהיות צינור לקבלת מידע מהן. ומתעוררים לי כאבים בגוף ומחשבות ורגשות שאני תמהה עליהם וכשמשקפת אותם מגלה שהם לא בשבילי, הם ממנה אליה דרכי. פורטל! תקשורת! חיבור! אחדות!

אז זהו. זה מה שרציתי להניח פה.

וכמובן שחייבות להשאל השאלות המודאגות.

בתחום המקצועי, של סכנות ההזדהות עם מטופלים התשובה שלי היא: הזדהות ללא אגו! הזדהות עם אגו היא כבר השלכה, העברה, וכו. היא נובעת מפצע שלי שלא נרפא ולכן אני עלולה להעביר את הפציעה שלי דרך הפורטל. ולכן יש להיות בקשב רב וכנות גמורה למה שמתחולל בתוכי, ולהחזיק היטב ובתבונה את המצב.

בתחום האישי, סכנת היעדר המידתיות בהזדהות, מבלי שיש כלי להכיל, שמכיל ומחזיק גם אור. במצבים של יום יום, ולא 7/10 שהיה מוטרף בכל קנה מידה אפשרי, בהחלט אפשר להחזיק חזק ולשמור על גבולות, ולבחור מתי נכון לאפשר הזדהות ומתי ממש לא. גם פה צריך הרבה כנות עצמית והיכרות עם הגבולות.

פווו

עכשיו ממש אשמח לקבל מכן תחושות, תובנות, פידבקים. יש לי קהל ענק של נשים רגישות פה בערוץ. ובכלל. זה תנאי קבלה למועדון האנדו היוקרתי. ספרו לי מה עולה לכן, מה מהדהד לכן בלב מהמילים האלה. בתגובות או בפרטי. אנא מכן 🙏

באהבה
חני

ערב ט"ו באב הערב,
טילים ממטירים על הצפון, פיגוע בקדומים,
בטח עשרות תינוקות כבר נולדו הערב, בטח כמה אנשים עשו עלייה, כמה קיבלו בשורה טובה זו או אחרת.

מה זו אהבה בשבילך ברגע זה?

(בתמונה, הערב מוקדם יותר, הירח זורח מעל לרמת הגולן, שולח נצנוצי זהב וכסף על הכנרת. חוף סלינה, מימין האורות של טבריה)

מעבירה מאיש יקר שמנהל בהתנדבות את המיזם החשוב והמרגש הזה. אנא העבירו הלאה, שנגיע למשפחות הנפגעים מאיזור הצפון שצריכות את החמצן הזה:

בוקר טוב, מתנה משנת חיים לשבת.
כדאי לצפות עם דף וטוש נצנצים כלשהו ולכתוב בענק את המילים: מאושר, עבריין, חכם, ואת המשמעות העצומה והלא צפויה (או הכן צפויה) שמתגלה בסרטון.
סרטון משנה חיים.
ותודה לרותי ששלחה אותו בקבוצת יבנאל.
נוצץ ביותר ✨

עורכת, הנה עוד פרטים:
https://tcheletperlmutter.wixsite.com/oferandekel

חובה צפייה. אחד הסרטונים הטובים שראיתי👆👆

לאכול בשקט...

הידעתן שכדי שארוחה תהיה מושלמת היא צריכה להיאכל כשיש שקט פנימי?

בלי דיבורים, בלי רעשי רקע, בלי לשבת על הטלפון תוך כדי, אפילו בלי לקרוא ספר.

פשוט להיות בלעיסה מודעת. לשים לב למרקם של האוכל כשהוא נבלע (הכי מחית שאפשר, הכי טוב), לשים לב לטעמים, לתחושות בקיבה, לתחושות בבטן, לשים לב לנשימה, לישיבה.

איך אפשר להצליח במשימה הזו אם את אמא ישראלית באוגוסט במלחמה????

הבוקר הצלחתי 💃

חיכיתי עד שאסיים ורק אז שלפתי את הטלפון.

איזו חוויה.

תיכף תגיע תמונה של מה שהיה בקערה :)

באהבה
חני

חסה, מלא סוגי נבטים, נבטוטי עדשים, מנגו, אגוזי מלכה, זרעי דלעת, שמן זית, שמן קצח

(ברקע נח הפטיש... משעשע לא שמתי לב שהוא נכנס לתמונה. סימבולי)

"אני לא טובה מספיק..."
אמרה לי הקטנה שלי באיזה בוקר, בשעת התמרחות משותפת על הספה מול משהו מרצד.

הלב שלי החסיר פעימה קלה...
האם היא מתכוונת באמת? או שרק מצטטת מהסרט הגאוני שצפינו בו יומיים קודם בקולנוע? ("הקול בראש 2" סרט חובה לכל הגילאים! צפינו פעמיים! בקולנוע!)
אולי גם וגם?

בתור מומחית להערכת סיכונים לא יכולתי פשוט לבטל את מה שאמרה, מה אם היא מהדהדת משהו עמוק?
"אני לא טובה מספיק", אוהו, אני יכולה לעשות הרצאה באורך מלא על מאיפה זה בא ולאן זה הולך. סיפורה של מחלה.

ואז עלה מתוכי משפט מתקן, להולדת אמונה מתקנת, שמאז שיצא לי מהפה בשביל הינוקא הוא יוצא מפי כמעט בכל יום, גם בשיחות עם מטופלות וגם בשיחות עם עצמי:

"את תמיד הכי טובה שאת יכולה להיות עכשיו!"

תקראי שוב

אני הכי טובה שאני יכולה להיות עכשיו!!!

אמן

באהבה
חני

(בתמונה, הרגע המכונן מהסרט, בו "חרדה" מגלה שהאמונה שנטעה עמוק בתחושת העצמי של ריילי היא "אני לא טובה מספיק"... עושה לי לבכות הרגע הזה)

למי שסקרנית, מצרפת את הקטע המכונן, רגע פסגה, מהסרט... לא מצאתי גרסה עברית שכבר זמינה ביוטיוב (יש בטיקטוק מי שמחוברת).

ממליצה בחום ללכת לצפות. עוד סרט מקדם ריפוי... אמנם חסרים בו כמה דברים חשובים בהבנת השורש של היווצרות האמונות המגבילות, חרדה היא לא השורש, משהו עמוק יותר הוליד אותה והוא לא מדובר בצורה ברורה שם (ההורים שלה...יש ביקורת סמויה על ההורות האמריקאית בסרט הזה שצריך עין חדה לקלוט) אבל בכל זאת, זה סרט עמוק מרגש ומאד חשוב לתיווך רגשי עם ילדים.

https://youtu.be/ullGgjwLZok?si=_lJieU3O2i3uJkN7

ילד רגיש מאד - הנחיות לסגל חינוכי

בוקר טוב,
לרגל תחילת השנה הלימודים שמגיעה אלינו בדהרה בצד השני של סוף השבוע, קיבלתי עכשיו מסמך כל כך מוצלח וחיוני בקבוצת ההורים (ההיסטריים) של כתה א' שלנו.
אני מאד רוצה לשתף אותו פה, הוא נכתב על ידי שרי גת, מנחת הורים מוכרת. כי מי אנחנו (או רובנו) אם לא נשים אולטרה רגישות, עם רגישות גבוהה, רוב הסיכויים שפוספסנו בטירוף בילדות, ורוב הסיכויים שאם אנחנו אמהות אז שגם הילדים שלנו הם כאלה. מסמך מסדר שכל, רגיש, נוגע ללב, ופרקטי, להעברה לסגל חינוכי (ובחיי, גם להורים!).

שיהיה בהצלחה
חני

סיפורי ניסים לשבת,

שבת שלום, אומרים שעל ניסים חייבים לספר. אני דוגלת במיוחד בלספר את הניסים הקטנים האלה שקורים כשהמציאות החיצונית מגיבה מיד לשינוי במציאות הפנימית, ואז אנחנו בשוק מאיך שהעולם הזה כולו קסם:

נס #1:
היום אחהצ מתקשרת אליי הרבנית היקרה שמלמדת אותי תניא :"חני יקרה, אני לא רוצה להפריע לך, רציתי לספר לך שקיבלנו כיתה בבית ספר #@&₪& (השם המלא שמור במערכת ☺️), הבנים יעלו לכתה א ביום ראשון! המועצה מיקמה מבנה, שמה דשא סינתטי, גידרה, יש תקציב!".
כמעט התעלפתי.
צמרמורות בכל הגוף.
איזה קטע!
ממה התעלפתי את שואלת?

מריצה אחורה יומיים לרביעי בערב. שיעור תניא לנשים פרק ל"ה, דיבורים על גילוי השכינה, ולא הבנתי עם הלב הפעם. מיליון שאלות ואין קליק.
איך זה מרגיש? השכינה?
מחפשת בנרות את נר השכינה.

בשלב מסוים הרבנית משתפת על קושי פרטי עצום - היא מורה בבית ספר. מחכה כיתה קטנטנה של כמה בנים שעולים לא' ואין להם מבנה, ואין לאן ללכת. חיכוכים פוליטיים איומים על גבם של חמישה ילדים רכים, שכבר קנו תלבושות וספרים ואין להם איפה להתחיל שנה בעוד ארבעה ימים.

ועולה כאב שמגיר ממנה זיעה קרה על פילוג, על שנאת חינם, על אכזבה ותחושת כישלון, על השתוקקות להציל ולעשות טוב.

מכירות אותי? אני חני חפירות.

השיעור נגמר ונפתח שוב הלב על אותו כאב. ואני חושבת בקול רם - אם עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני, בואי נשים את העולם בצד ונצלול פנימה.
וואלה צללה איתי.
תוך חמש דקות היינו בגיל ארבע, התגלה שורש הכאב, יצאה אמונה מתקנת מהלב, הריאות התרחבו ומיד נכנס יותר אוויר, התחבקנו והרגשנו כולנו מתודלקות באהבה, מחוברות אחת לשניה.

ואז אמרתי - או, עכשיו סוף סוף הבנתי את השיעור. זו השכינה.

יומיים אחר כך, כשכבר היה ברור שאין מוצא ויאוש מוחלט, פתאום יש כתה, יש תקציב, יש אוויר בלב ותחושת נס!!!

"אני בטוחה שזה קשור למשפטים שכתבנו" היא אמרה לי.
גם לי יש תחושה טובה לגבי זה.
ברוך השם.

נס #2:
השבוע ארז לקח את הילדים לכמה ימים במדבר אצל אחיו התאום ונשארתי לבד עם החיות. זה כשלעצמו נס גלוי. מיולי שעבר (באמת!) לא היה לי יום אחד לבד לעצמי ברציפות. נס.

בשלושה ימים עברתי מסע. מההקלה שבהתחלה, דרך ההתרסקות אל תוך הרגשות שהציפו, כי פתאום היה להם מקום, רגשות של השנה הקשה ביקום, כולל כמובן התרסקות גופנית קצרצרה והולמת, אל התעלות הנפש והגוף, התחדשות והתאוששות.

יצאתי מהמסע הקצר והחיוני הזה עם הבנה עמוקה: אני רוצה להפסיק להיות המשאב הבלתי נדלה (המאד נדלה) של "אמא בע"מ". נתינה בלתי מוגבלת ללא קבלה והדדיות היא סוג של טפילות, ואני כבר נגמר לי הדם.
לא עוד. הילדים כבר גדולים ואני צריכה לתת להם קצת יותר קרדיט, לתת יותר מקום לכוחות שלהם להתבטא, ולחזור לתת לעצמי מקום.

כשכולם חזרו, שוחחתי עם ארזון וסיפרתי לו איך הרגשתי. "אני רוצה שהילדים יעזרו יותר בבית. שיפנו מדיח, יפזרו כביסה, יסדרו אחריהם, ומה שנרגיש שמתאים ונחוץ" אמר הלב שלי.
אולי הרחם אמרה בכלל.
ארז הסכים איתי.
זה היה אתמול.

לפני שאספר מה קרה היום, רקע קצר: שני ילדיי האהובים גודלו כנסיך ונסיכה, לא צופה מהם לחלוק בעול החיים ולכן שרירי העזרה-בבית שלהם ברמת ניוון די מתקדמת. כשהתעוררנו בשנים האחרונות והתחלנו לבקש עזרה, הם לא ממש מבינים מה עובר עלינו, ובעיקר מסרבים... רוב הקונפליקטים ביננו לבינם בבית נעים סביב זה.

מאתמול להיום ל-א עברנו טיפול משפחתי, הדרכת הורים, טיפול בפטריות מרפא או היפנוזה.

הערב, חזרנו מאוחר מבר מצווה, ישר למטבח להכנות לשבת, מלא מטלות, ארז אכל משהו לא טוב בבר מצווה ועבר למצב "ספה" תוך דקה.
תוך כדי ג'ינגול סירים ותבניות זרקתי באוויר בקשות לעזרה לילדים.
ואז היה שקט...

וילדה אחת בת כמעט שבע באה לפנות מדיח לראשונה בחייה, בחן, חיוך ומצברוח טוב, וילד אחד בן 11.5 ניקה שולחן והתחיל לערוך, ואחותו מצטרפת אליו, ואני תוך כדי בישולים מעכלת את השוק... או את גודל הנס, עם חיוך ענק בלב. לא לקחתי אותם לשיחה, לא איימתי או שיחדתי. נשבעת שרק ביקשתי.
אז ככה זה עובד...
לא התקרבנתי יותר,
התקרבתי
אליי
וזה כל מה שהיה נצרך.
פלא.

ברוך עושה נפלאות

שבת שלום
באהבה
חני
✨✨✨

מחר מתחילים הלימודים, בהצלחה לכל ההורים והילדים, שיהיה שינוי מבורך לטובה ✨

בתמונה: כמנהגי העתיק כשילדי המשפחה עולים לא', קרצנו הערב עוגיות ושרנו עם נעמי שמר את שיר האלף בית. זה דרש תמונה...

צהריים טובים,
בקשה קטנה ומאד פרטית במציאות שלרובנו היא קשה מהכיל.
אני מאמינה גדולה בקסמים, ובכוונות, כוחם של הרבים, וגם כוחו של היחיד להשפיע על האחר.

אמי האהובה, גיבורת החיל מאין כמוה, שהתמודדה ומתמודדת בחייה עם קשיים שמספיקים לפחות לעשרה אנשים שונים (ושכנראה יש לה כוחות כמו לעשרה אנשים יחד) עומדת להכנס עכשיו לניתוח בהדסה עין כרם.

מי שבא לה/לו לשלוח כוונות טובות, לומר תפילה, פרק תהילים, לעשות מעשה טוב בשמה וכו, אני בטוחה ומשוכנעת שזה ישפיע עליה ויחזק אותה.

לרפואת צביה בת חנה, בין כל חולי ישראל
תודה מכל הלב
🙏❤️✨

ברוך השם היא יצאה ומתאוששת. תודה על כל הכוונות, הברכות והתפילות ❤️

ערב א' אלול, חודש הסליחות
חודש בריאת המציאות והשוואת הצורה
חודש אולטרה מגניב של הזדמנויות לקוסמות מתקדמת.

המקלחת ששטפה ממני את לחצי היום הזה סוף סוף, אפשרה לי לשמוע בליבי הזמנה לקחת אתכן איתי החודש, חודש יום ההולדת ה 45 שלי, למסע שהלוואי שאעבור גם השנה במהלך החודש הזה.

החודש בדיוק לפני שנה, אמי היקרה עברה ניתוח חירום להוצאת שתל סיליקון אונקולוגי שהגוף שלה דחה אחרי 14 שנות פולשנות. עברנו שתינו תהליך מאד עוצמתי לקראת הניתוח הלא צפוי הזה, שבו עלה חזק חזק נושא הסליחה. סליחה עצמית. כתבתי על זה פה הרבה ואפילו העליתי לייב ביוטיוב. חפשי את המילה "סליחה".

איכשהו שוב אמי לוקחת אותי ללונה פארק רוחני השנה, הפעם עלינו על רכבות ההרים הכי מפחידות, האלה שעושות לופים בחושך. אין במה להחזיק. רק בהתבטלות אל חוסר השליטה ובקשת הכוונה מלמעלה, שברוך השם הגיעה וקרו ניסים. עלו גם אמונות מגבילות בלי סוף, מהאלה שקשה להודות בקיומן (אוף אתן עוד כאן???), אשמה בכמויות, ועוד כל מיני טרלולים ועוואנטות שממש מצריכים ממני עכשיו לקחת את עצמי לשבת על כוס לב ולהסתכל לעצמי בעיניים. לבקש סליחה ולסלוח על עוד ערימה של פשעים נגד האנושות.

במסגרת הניסים הקטנים של החיים, אחד הניסים שלא סיפרתי לכן שקרה הוא הלילות השקטים שנולדו לנו מאז שהתחלתי לקרוא לילדים את קריאת שמע שעל המיטה לפני השינה. זה כל כך מוצלח שהבן שלי מבקש שאקריא את כל הנוסח למבוגרים ולא רק את הקיצור של הילדים.

הנוסח המלא מתחיל במילים משנות חיים.
"ריבונו של עולם, הריני מוחל וסולח..."
ובכל ערב אנחנו עוצרים כאן ובודקים למי אנחנו סולחים. לרוב הילדים סולחים אחד לשני על שהציקו זה לזה, לפעמים זה מתניע התנצלויות עמוקות ומורכבות, ותמיד זה מרגיש מנקה ומזכך.

הערב הריני מוחלת וסולחת לעצמי, על כמה דברים שאני כבר בשלה להכיל ולסלוח עליהם בחמלה ובגרות מתפרצת.

מחר יום שכולו תורה בערוץ של הרב נווה, מוקדש להעמקה ברוחניות של חודש אלול. בשנה שעברה הוא היה לי עוגן במסדרונות שיבא. מחר זה יהיה במסדרונות הדסה. אם מישהי מעוניינת שתגלה ואשלח קישור לערוץ הטלגרם.

הולכת לישון ברעדה והודיה על עוד יום שיש לי אמא. ברוך השם.

בשורות טובות, קטנות גדולות וענקיות
אמן

כשהילדים רוצים קטשופ:
חצי בקבוק רסק עגבניות (מבקבוק זכוכית)
כפית גדושה סוכר חום
שתי כפיות גדושות מאד אבקת בצל
כפית חומץ תפוחים

לערבב, לתקן טעמים
הכי טוב זה להכין עם הילדים. שילמדו איך קטשופ ביתי הרבה יותר טעים

יוצא מושלם, עם הרבה אהבה, בלי טונות סוכר לבן, תוספות מיותרות ושאריות הורמונליות מאריזת הפלסטיק

רחמית שוטפת

אתמול חברה הזמינה אותי להצטרף לקבוצת וואצאפ של רחלי ראובן (חלי ראובן), המשוררת שנותנת קול ללב-רחם של כל כך הרבה נשים. שמדברת רחמית שוטפת, שפותחת כמו אב-הבית (אם הבית!) את הלב עם מפתח מאסטר.

חלי היא משלנו, אין פלא, זה מסביר הכל.

מעתיקה לכאן שיר כה נוגע ומערב שעלה הבוקר בקבוצה.

אני קוראת לאנדומטריוזיס "דלקת של האמא הפנימית", וזה נושא עמוק ורבוד, וכואב, ומחייה, ומרפא ומופלא כשאנחנו מעיזות לצלול לתוכו ולגעת שם. זה שורש הריפוי בעיני. לגעת שם בפצע הקדום של היעדר אהבת חינם, ולצקת שם קצת אימהיות בלתי מוותרת.

תשמעו רגע את השיר הזה עם הלב, ושחקו רגע משחק. רגע היי את הפונה לאמך, ורגע היי את הפונה אלייך... אל האמא הפנימית שבתוכך.

מקווה שיניע משהו.
יום טוב
חני


כשאת מקשיבה / חלי ראובן

תקשיבי
רק תקשיבי
אבל תעשי קודם שקט
בין המחשבות שלך
שלא ירעישו לי את עצמי
אמא
שלא יתערבב קולך בקולי
שאדע איפה את נגמרת
ואני מתחילה
אמא
שלא יבואו עלי
סיפורי ילדותך
ויטרפוני
אל תיבהלי להקשיב לי
בהלתך משתיקה אותי ממך
וגוזרת עלי בדידות
אל תמהרי למלא את הפחדים שלי
בעצות שמרגיעות את הפחדים שלך
רק היי נוכחת
באוזניים כרויות
בלב בוטח
ההקשבה שלך,
כשהיא שקטה
וחומלת,
נותנת לי סיכוי לנוע מהעבר שלך
לעתיד שאפשרי לי
היא
נושאת אותי כמו כנפיים פרושות
למקום היפה ביותר עבורי

💜💕💜💕💜💕