הו אלוהים, סלט... עוד רגע בוכה מהתרגשות... שבועות רבים שלא היה לי רגע שקט לחתוך לי סלט ולשבת ללעוס...

חסה, לקט נבטים (הזה השווה מניצת), מלפפון, תפוח, אגס, אגוזי מלכה, זרעי חמניה, כפית פולן, שמן קצח, שמן זית, קצת לימון. טעיםםםם ליייייייייי 😭

מחשבות רבות רבות עולות לי לקראת השבת הזו, נראה מה אצליח לשגר כאן.

מתחילה עם הכי פשוט:

הכנה לניתוח
היום מצאתי את עצמי מכינה לאמי היקרה, שתחייה עד 120 בשמחה ואושר ובריאות טובה, כמה מצרכים חשובים לחיזוק הגוף לקראת הניתוח הקרב ובא (בעוד שבועיים):

1. מרק עוצמות מושקע בטירוף - כדי לחזק את הגוף, ולהרוות אותו בחומרי גלם החשובים לבניין ושיקום רקמות. הפעם הוא הכיל: חבילה שלמה של גרונות עוף אורגניים, מעט חומץ (לעודד מינרלים לברוח מהעצמות ושאר הרכיבים למים), דלעת יפנית על כל גרעיניה (גרעיני דלעת עשירים ביותר במינרלים), חבילת תרד, חבילת מנגולד, חבילת פטרוזיליה, חצי חבילת שורש כורכום פרוס, שני בצלים גדולים בשביל הטעם (והקוורצטין), וקישוא. הכל אורגני. בישול ארוך של 24 שעות. מרוב שיצא מרוכז במינרלים הוא נהייה מלוח ונאלצתי למהול עד למליחות עדינה. כוס ביום על בטן ריקה. הקפאתי בצנצנות גדולות.

2. מיץ ירוקים - לחיזוק הכבד, שעבר תלאות בגלל מצב החירום דאשתקד, בו אמי עברה שני ניתוחי חירום ושלושה חודשי אנטיביוטיקה ותרופות. חשוב לחזק את הכבד לפני עוד חשיפה לחומרים. ראש חסה, קילו מלפפונים, שתי חבילות פטרוזיליה, חבילת נבטי חמניה, חצי חבילת שורש כורכום, חצי קופסת מיץ נבט חיטה קפוא, ולימון שלם ללא קליפה להאטת חימצון. סחיטה איטית במכונת הפלא של אתי. יצא ליטר וחצי מיץ מרוכז שמהלתי עם עוד חצי ליטר מים מסוננים. הקפאתי במנות כדי שאמאלה תוכל להפשיר כל יום ולשתות. עדיף להכין טרי! אצלנו אין אפשרות.

בתמונות:
מכונת הפלא של אתי, ה green star שהלוואי עליי שתהיה לי כזו כשאגדל, אחרי שכל המטבח נהיה ירוק ופצחתי במבצע ניקוי...

ואוסף הצנצנות במקפיא לקראת ביקור הוריי מחר: מרק עוצמות, ומיץ ירוק.

שבת שלום,
אתמול בערב היתה לי התכתבות עם אשה יקרה, עם אנדומטריוזיס סוערת לא מאוזנת, שאובחנה עם אבנים במרה והומלצה על ניתוח כריתת כיס מרה.

הזדעקתי ושלחתי לה את הפוסט הזה שכתבתי מזמן. כריתת כיס מרה יכולה לגרום לבעיות עיכול לכל החיים, בשל הקושי המובנה שנוצר בפירוק וספיגת שומנים באופן יעיל. תסמונת פוסט כריתת כיס מרה איננה מדוברת או מוזכרת על ידי רופאים שממליצים על הניתוח, והיא כמובן לא משהו שרופאים יודעים לטפל בה. זה הליך בלתי הפיך של הטלת מום בגוף שגם אינו פותר דברים מהשורש וגם יש עבורו אלטרנטיבות שכדאי בעיני לנסות, בהתאם לחומרת המצב, לפני שעושים את הצעד של כריתת כיס מרה.

בעיות בכיס מרה גם הן יכולות לבוא עם רקע של דומיננטיות אסטרוגנית, ולכן הגיוני שיגיעו עם אנדומטריוזיס, וכמובן שאף אחד לא יטרח לקשר.

אנא זכרו זאת.

ב"ה אכתוב מהפוסט הזה מאמר נורמלי באתר שלי בקרוב.

באהבה חני

עוד מאתמול...

שיר לשבת - שיר לעברית/ תאיר צברי

אתמול ברגע של נחת על הספה לפני ארוחת השבת, אחרי עמלנות מרובה במטבח, ישבנו אדמי ואני והוא ביקש שנפתח ביוטיוב את השיר הזה. לא האזנתי לו המון זמן, והרבה קרה מאז שהוא יצא לפני שנה.

כשהשיר הזה יצא הוא ריגש אותי מאד, עד לעצמות, והאזנתי לו שוב ושוב ושוב, כשבכל השמעה אני צוללת עמוק יותר ויותר ויותר לתוכי. שיר שנוגעת בו שכינה אין ספק. גם שלחתי אותו כאן עם פוסט מתרגש משתפך...

אתמול כשהאזנו הוא עדיין ריגש אותי, ואני רוצה שוב לשלוח לכן אותו. אנא האזינו למילים. תאיר המשוררת הרגישה, שמוכיחה בשיר הזה כמה היא כותבת מחוננת בעברית למרות מה שנאמר בשיר הזה, לוקחת את המאזינה הרגישה למסע עמוק אל תוך מערכת היחסים שלה עם השפה העברית. אותי היא לקחה בשניות עמוק אל תוך היחסים שלי עם עצמי. היא מדברת אבולוציה של מסע ריפוי.
אבולוציה של התאהבות.
פורטת על מיתרים צורמים וכאילו תוך כדי השיר היא מצליחה לכוון מיתר אחרי מיתר, בכאב, להרמוניה מושלמת שמנגנת אהבה. כאילו מטפסת מילה אחרי מילה מתוך חשכת השנאה העצמית לגבהי האהבה העצמית הזוהרת. היא בעיני מדברת ריפוי וחיבור לקדושה הקיימת בפנים אשר תמיד נמצאת שם, גם כשעיוורון וחושך שולטים.

מרגשת אותי תאיר צברי.

מוזמנות להאזין (שוב ושוב) ולהנות.
שיר (וקליפ) מושלם.

שבת שלום
באהבה חני



https://www.youtube.com/watch?v=f9n3b1lR82U

והמחשבה האחרונה שרציתי לחלוק השבת...

מחשבה על הנשים הרגישות, ט' באב, והבלתי-נפרדות של הקיום

השבוע ציינו את ט' באב. בין אם את עפה על קינה ואבל ושלושה שבועות של אנרגיות קשות, ובין אם לא התחברת בכלל, זה לא העניין כרגע. נפקחו לי עיני הלב ב ט' באב להבנה של משהו שאולי הוא ממש גדול, ואני עוד בודקת את גבולותיו. ורוצה אתכן איתי, לפדבק לי, מה זה עושה לכן להרגיש.

בתורת החסידות, תניא, זוהר, מלמדים אותנו שוב ושוב ושוב להזכר ולהחזיק חזק בתודעה שכולנו אחד, לא סתם אחד אלא ה-אחד.

גם הפיזיקה הקוואנטית כבר גילתה את זה, ואת השדה המאוחד, וחוק הצופה, והמיתרים ועוד כל מיני שמות שמנסים להכניס לתבנית את חוקי הקיום, שבעצם הכל אחד.

ב"תורת הנפרדות" הבלתי הרשמית (הרגע המצאתי) שכולנו הודחקנו לנעליה הצרות, אנחנו נפרדים, יושבים בנפרד בממ"דים וחדרים אטומים, אסור לנו להזדהות עם האחר כי אז ניפגע, נתינה לאחר היא פראייריות, צריך לא לגלות קלפים, לא לשמור ביצים בסל אחד, ועוד ועוד משלים לחיזוק נראטיב הנבדלות והבודדות. תחרותיות היא כמעט ערך, משחקי תחרותיות ופגיעה באחר הם טאבו מילדות (כדורגל, חיי שרה, ועוד). השקר הפונדמנטלי של תרבותנו.

אומרים על האנשים הרגישים הרבה דברים מעניינים. אומרים שאנחנו כחמישה אחוז מהאוכלוסיה, שיש לנו תפקיד שרידותי אבולוציוני, אנחנו שופרות ההתרעה כשמשהו משתבש, אנחנו הראשונים להרגיש. אומרים שאנחנו מחזיקים את הלב הפתוח, כהני הלגיטימציה הרגשית. שאנחנו המרפאים, ההילרים, השאמאנים, הכהנים. לא צריך הרבה מאיתנו אבל אי אפשר בלעדינו.

בט' באב זה הכה בי.

מה אם יש לנו עוד תפקיד קיומי?

מי פה מזדהה עם הקושי לא להיות בהזדהות? שצופה בסרט ובשבריר שניה היא הדמות הראשית וכל דמויות המשנה, סוחבת את המורכבות הרגשית של כל הדמויות ונצרכת ימים רבים לצאת מהסרט? שחווה טרגדיה אישית עמוקה כשקורה משהו טראגי למישהו זר? שמרגישה את העולם, את הצמחים, החיות, שכואב לה לראות ילד דורך על נמלה, ששמחה עד גג העולם ובוכה עם דמעות משמחה כשקורה משהו ממש טוב למישהו אחר?

מי מכן פה שיודעת היטב על מה אני מדברת - כמה פעמים שמעת את המשפטים: אל תקחי ללב? את חייבת להפריד בינך לבין..., את בסוף תהיי חולה אם תקחי ככה ללב, ועוד ועוד?
מי מאיתנו שגם עוסקות במקצועות הריפוי - מה הכלל הכי בסיסי? לא להיות בהזדהות נכון? להיות אמפטי אבל לא להזדהות?

כי מה יקרה?

מה אם...

מה אם אנחנו, המזדהות בקלות, אלה שמסוגלות ברגע להיות במה שקרוי בתורת הקבלה ב"הרגש הזולת", מה אם אנחנו האלה שמחזיקות את שרידי הידיעה הקיומית שכולנו אחד?

שוב

מה אם אנחנו האלה שמחזיקות את הידיעה הברורה המוחשית העוצמתית שאין נפרדות? לא רק ידיעה, מה אם אנחנו ההוכחה החיה לכך?

כשקורה למישהי משהו ואני מרגישה את זה בגוף, מה זה מאפשר לי? זה מאפשר לי לדעת איך זה מרגיש להיות היא... ואז מה? אולי מאפשר לי לדעת בבירור מה היא צריכה כרגע? ואולי לתת לה את זה?

אם אני יכולה לחוש מה שחש האחר אולי אני כמו חוט נחושת, מוליכה רגשית? מוליכת על יש לומר (יש מונח כזה באלקטרוניקה/כימיה לחומרים מוליכים במיוחד). אולי אני יכולה להעביר ולהדהד הלאה מידע למי שלא מוליכי על כמוני?

אולי חיוני ואפילו קריטי שאהיה בהזדהות? אפילו לשבריר שניה, כדי להעביר מידע? כדי לתווך לשאר האורגניזם הענק הזה מה קורה?
אם כולנו אחד, סופר אורגניזם, אולי אנחנו מערכת העצבים שלו?

ישבנו בט' באב, חבורת חברים, בבית כנסת חדש וצנוע בחדר סדנאות של חברה. ישבנו על הרצפה, עם טקסטים. מגילת איכה, קינות מסורתיות מצמררות, ואז קינות עדכניות מהשנה האחרונה.

ישבנו, בכינו, סוף סוף, דיברנו מהלב, שאלנו שאלות, תהינו תהיות, חיפשנו יחד תשובות.
ואז זה עלה בי.
אני לא רוצה לא להיות בהזדהות. ההזדהות מחברת אותי.

ההזדהות הרגה אותי השנה, פצעה את נפשי ואת גופי אנושות, אבל זה קרה כי נהרגו אחיי ואחיותי ויכולתי לחוש את זה. הייתי כולם כולם. הפורטל העוצמתי הזה יכול גם להעביר תקשורת לצד השני ואני יכולה להדהד אהבה וריפוי ממני אל מי שצריך, והוא יגיע. אני יודעת את זה בודאות.

ואז מה אם נפגעתי? רק אני חשובה פה? ואז מה, אי אפשר להשתקם? בוודאי שכן, וגם השיקום יבוא מהזדהות. מהזדהות עם השלם והאפשרות שריפוי קיים, הזדהות עם שיקום של אחרים, שיקום ביחד עם אחרים. מהזדהות מוחלטת עם אהבה ועם מהות הקיום שלי. אולי זו בכלל הזדהות עם אלוהים. בודאות זו הזדהות עם האלקית שאני.

אז מה האסון הגדול? מה יקרה אם נזדהה קצת? הזדהות = כאב וחולי? הזדהות זה גם גן העדן!

האסון הגדול האמיתי הוא הנפרדות המדומה שמשתקת אותנו, ואולי תפקידנו, הנשים הרגישות (ווהגברים הרגישים), הוא לעזור להסיר גם את השקר הזה?

כשאני עובדת עם נשים אני בהזדהות עם הסיפור והכאב שלהן, ולו לשבריר רגע. זה עוזר לי להבין אותן, להרגיש אותן. אם הרגשתי איך זה מרגיש להיות הן לרגע, כשאני חוזרת לעצמי יש לי מידע משמעותי כיצד לעזור להן.

כשאני נושמת עם מטופלות אני מבקשת מהקב"ה שיעזור לי להרגיש ולהיות צינור לקבלת מידע מהן. ומתעוררים לי כאבים בגוף ומחשבות ורגשות שאני תמהה עליהם וכשמשקפת אותם מגלה שהם לא בשבילי, הם ממנה אליה דרכי. פורטל! תקשורת! חיבור! אחדות!

אז זהו. זה מה שרציתי להניח פה.

וכמובן שחייבות להשאל השאלות המודאגות.

בתחום המקצועי, של סכנות ההזדהות עם מטופלים התשובה שלי היא: הזדהות ללא אגו! הזדהות עם אגו היא כבר השלכה, העברה, וכו. היא נובעת מפצע שלי שלא נרפא ולכן אני עלולה להעביר את הפציעה שלי דרך הפורטל. ולכן יש להיות בקשב רב וכנות גמורה למה שמתחולל בתוכי, ולהחזיק היטב ובתבונה את המצב.

בתחום האישי, סכנת היעדר המידתיות בהזדהות, מבלי שיש כלי להכיל, שמכיל ומחזיק גם אור. במצבים של יום יום, ולא 7/10 שהיה מוטרף בכל קנה מידה אפשרי, בהחלט אפשר להחזיק חזק ולשמור על גבולות, ולבחור מתי נכון לאפשר הזדהות ומתי ממש לא. גם פה צריך הרבה כנות עצמית והיכרות עם הגבולות.

פווו

עכשיו ממש אשמח לקבל מכן תחושות, תובנות, פידבקים. יש לי קהל ענק של נשים רגישות פה בערוץ. ובכלל. זה תנאי קבלה למועדון האנדו היוקרתי. ספרו לי מה עולה לכן, מה מהדהד לכן בלב מהמילים האלה. בתגובות או בפרטי. אנא מכן 🙏

באהבה
חני

ערב ט"ו באב הערב,
טילים ממטירים על הצפון, פיגוע בקדומים,
בטח עשרות תינוקות כבר נולדו הערב, בטח כמה אנשים עשו עלייה, כמה קיבלו בשורה טובה זו או אחרת.

מה זו אהבה בשבילך ברגע זה?

(בתמונה, הערב מוקדם יותר, הירח זורח מעל לרמת הגולן, שולח נצנוצי זהב וכסף על הכנרת. חוף סלינה, מימין האורות של טבריה)

מעבירה מאיש יקר שמנהל בהתנדבות את המיזם החשוב והמרגש הזה. אנא העבירו הלאה, שנגיע למשפחות הנפגעים מאיזור הצפון שצריכות את החמצן הזה:

בוקר טוב, מתנה משנת חיים לשבת.
כדאי לצפות עם דף וטוש נצנצים כלשהו ולכתוב בענק את המילים: מאושר, עבריין, חכם, ואת המשמעות העצומה והלא צפויה (או הכן צפויה) שמתגלה בסרטון.
סרטון משנה חיים.
ותודה לרותי ששלחה אותו בקבוצת יבנאל.
נוצץ ביותר ✨

עורכת, הנה עוד פרטים:
https://tcheletperlmutter.wixsite.com/oferandekel

חובה צפייה. אחד הסרטונים הטובים שראיתי👆👆

לאכול בשקט...

הידעתן שכדי שארוחה תהיה מושלמת היא צריכה להיאכל כשיש שקט פנימי?

בלי דיבורים, בלי רעשי רקע, בלי לשבת על הטלפון תוך כדי, אפילו בלי לקרוא ספר.

פשוט להיות בלעיסה מודעת. לשים לב למרקם של האוכל כשהוא נבלע (הכי מחית שאפשר, הכי טוב), לשים לב לטעמים, לתחושות בקיבה, לתחושות בבטן, לשים לב לנשימה, לישיבה.

איך אפשר להצליח במשימה הזו אם את אמא ישראלית באוגוסט במלחמה????

הבוקר הצלחתי 💃

חיכיתי עד שאסיים ורק אז שלפתי את הטלפון.

איזו חוויה.

תיכף תגיע תמונה של מה שהיה בקערה :)

באהבה
חני

חסה, מלא סוגי נבטים, נבטוטי עדשים, מנגו, אגוזי מלכה, זרעי דלעת, שמן זית, שמן קצח

(ברקע נח הפטיש... משעשע לא שמתי לב שהוא נכנס לתמונה. סימבולי)

"אני לא טובה מספיק..."
אמרה לי הקטנה שלי באיזה בוקר, בשעת התמרחות משותפת על הספה מול משהו מרצד.

הלב שלי החסיר פעימה קלה...
האם היא מתכוונת באמת? או שרק מצטטת מהסרט הגאוני שצפינו בו יומיים קודם בקולנוע? ("הקול בראש 2" סרט חובה לכל הגילאים! צפינו פעמיים! בקולנוע!)
אולי גם וגם?

בתור מומחית להערכת סיכונים לא יכולתי פשוט לבטל את מה שאמרה, מה אם היא מהדהדת משהו עמוק?
"אני לא טובה מספיק", אוהו, אני יכולה לעשות הרצאה באורך מלא על מאיפה זה בא ולאן זה הולך. סיפורה של מחלה.

ואז עלה מתוכי משפט מתקן, להולדת אמונה מתקנת, שמאז שיצא לי מהפה בשביל הינוקא הוא יוצא מפי כמעט בכל יום, גם בשיחות עם מטופלות וגם בשיחות עם עצמי:

"את תמיד הכי טובה שאת יכולה להיות עכשיו!"

תקראי שוב

אני הכי טובה שאני יכולה להיות עכשיו!!!

אמן

באהבה
חני

(בתמונה, הרגע המכונן מהסרט, בו "חרדה" מגלה שהאמונה שנטעה עמוק בתחושת העצמי של ריילי היא "אני לא טובה מספיק"... עושה לי לבכות הרגע הזה)

למי שסקרנית, מצרפת את הקטע המכונן, רגע פסגה, מהסרט... לא מצאתי גרסה עברית שכבר זמינה ביוטיוב (יש בטיקטוק מי שמחוברת).

ממליצה בחום ללכת לצפות. עוד סרט מקדם ריפוי... אמנם חסרים בו כמה דברים חשובים בהבנת השורש של היווצרות האמונות המגבילות, חרדה היא לא השורש, משהו עמוק יותר הוליד אותה והוא לא מדובר בצורה ברורה שם (ההורים שלה...יש ביקורת סמויה על ההורות האמריקאית בסרט הזה שצריך עין חדה לקלוט) אבל בכל זאת, זה סרט עמוק מרגש ומאד חשוב לתיווך רגשי עם ילדים.

https://youtu.be/ullGgjwLZok?si=_lJieU3O2i3uJkN7

ילד רגיש מאד - הנחיות לסגל חינוכי

בוקר טוב,
לרגל תחילת השנה הלימודים שמגיעה אלינו בדהרה בצד השני של סוף השבוע, קיבלתי עכשיו מסמך כל כך מוצלח וחיוני בקבוצת ההורים (ההיסטריים) של כתה א' שלנו.
אני מאד רוצה לשתף אותו פה, הוא נכתב על ידי שרי גת, מנחת הורים מוכרת. כי מי אנחנו (או רובנו) אם לא נשים אולטרה רגישות, עם רגישות גבוהה, רוב הסיכויים שפוספסנו בטירוף בילדות, ורוב הסיכויים שאם אנחנו אמהות אז שגם הילדים שלנו הם כאלה. מסמך מסדר שכל, רגיש, נוגע ללב, ופרקטי, להעברה לסגל חינוכי (ובחיי, גם להורים!).

שיהיה בהצלחה
חני

סיפורי ניסים לשבת,

שבת שלום, אומרים שעל ניסים חייבים לספר. אני דוגלת במיוחד בלספר את הניסים הקטנים האלה שקורים כשהמציאות החיצונית מגיבה מיד לשינוי במציאות הפנימית, ואז אנחנו בשוק מאיך שהעולם הזה כולו קסם:

נס #1:
היום אחהצ מתקשרת אליי הרבנית היקרה שמלמדת אותי תניא :"חני יקרה, אני לא רוצה להפריע לך, רציתי לספר לך שקיבלנו כיתה בבית ספר #@&₪& (השם המלא שמור במערכת ☺️), הבנים יעלו לכתה א ביום ראשון! המועצה מיקמה מבנה, שמה דשא סינתטי, גידרה, יש תקציב!".
כמעט התעלפתי.
צמרמורות בכל הגוף.
איזה קטע!
ממה התעלפתי את שואלת?

מריצה אחורה יומיים לרביעי בערב. שיעור תניא לנשים פרק ל"ה, דיבורים על גילוי השכינה, ולא הבנתי עם הלב הפעם. מיליון שאלות ואין קליק.
איך זה מרגיש? השכינה?
מחפשת בנרות את נר השכינה.

בשלב מסוים הרבנית משתפת על קושי פרטי עצום - היא מורה בבית ספר. מחכה כיתה קטנטנה של כמה בנים שעולים לא' ואין להם מבנה, ואין לאן ללכת. חיכוכים פוליטיים איומים על גבם של חמישה ילדים רכים, שכבר קנו תלבושות וספרים ואין להם איפה להתחיל שנה בעוד ארבעה ימים.

ועולה כאב שמגיר ממנה זיעה קרה על פילוג, על שנאת חינם, על אכזבה ותחושת כישלון, על השתוקקות להציל ולעשות טוב.

מכירות אותי? אני חני חפירות.

השיעור נגמר ונפתח שוב הלב על אותו כאב. ואני חושבת בקול רם - אם עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני, בואי נשים את העולם בצד ונצלול פנימה.
וואלה צללה איתי.
תוך חמש דקות היינו בגיל ארבע, התגלה שורש הכאב, יצאה אמונה מתקנת מהלב, הריאות התרחבו ומיד נכנס יותר אוויר, התחבקנו והרגשנו כולנו מתודלקות באהבה, מחוברות אחת לשניה.

ואז אמרתי - או, עכשיו סוף סוף הבנתי את השיעור. זו השכינה.

יומיים אחר כך, כשכבר היה ברור שאין מוצא ויאוש מוחלט, פתאום יש כתה, יש תקציב, יש אוויר בלב ותחושת נס!!!

"אני בטוחה שזה קשור למשפטים שכתבנו" היא אמרה לי.
גם לי יש תחושה טובה לגבי זה.
ברוך השם.

נס #2:
השבוע ארז לקח את הילדים לכמה ימים במדבר אצל אחיו התאום ונשארתי לבד עם החיות. זה כשלעצמו נס גלוי. מיולי שעבר (באמת!) לא היה לי יום אחד לבד לעצמי ברציפות. נס.

בשלושה ימים עברתי מסע. מההקלה שבהתחלה, דרך ההתרסקות אל תוך הרגשות שהציפו, כי פתאום היה להם מקום, רגשות של השנה הקשה ביקום, כולל כמובן התרסקות גופנית קצרצרה והולמת, אל התעלות הנפש והגוף, התחדשות והתאוששות.

יצאתי מהמסע הקצר והחיוני הזה עם הבנה עמוקה: אני רוצה להפסיק להיות המשאב הבלתי נדלה (המאד נדלה) של "אמא בע"מ". נתינה בלתי מוגבלת ללא קבלה והדדיות היא סוג של טפילות, ואני כבר נגמר לי הדם.
לא עוד. הילדים כבר גדולים ואני צריכה לתת להם קצת יותר קרדיט, לתת יותר מקום לכוחות שלהם להתבטא, ולחזור לתת לעצמי מקום.

כשכולם חזרו, שוחחתי עם ארזון וסיפרתי לו איך הרגשתי. "אני רוצה שהילדים יעזרו יותר בבית. שיפנו מדיח, יפזרו כביסה, יסדרו אחריהם, ומה שנרגיש שמתאים ונחוץ" אמר הלב שלי.
אולי הרחם אמרה בכלל.
ארז הסכים איתי.
זה היה אתמול.

לפני שאספר מה קרה היום, רקע קצר: שני ילדיי האהובים גודלו כנסיך ונסיכה, לא צופה מהם לחלוק בעול החיים ולכן שרירי העזרה-בבית שלהם ברמת ניוון די מתקדמת. כשהתעוררנו בשנים האחרונות והתחלנו לבקש עזרה, הם לא ממש מבינים מה עובר עלינו, ובעיקר מסרבים... רוב הקונפליקטים ביננו לבינם בבית נעים סביב זה.

מאתמול להיום ל-א עברנו טיפול משפחתי, הדרכת הורים, טיפול בפטריות מרפא או היפנוזה.

הערב, חזרנו מאוחר מבר מצווה, ישר למטבח להכנות לשבת, מלא מטלות, ארז אכל משהו לא טוב בבר מצווה ועבר למצב "ספה" תוך דקה.
תוך כדי ג'ינגול סירים ותבניות זרקתי באוויר בקשות לעזרה לילדים.
ואז היה שקט...

וילדה אחת בת כמעט שבע באה לפנות מדיח לראשונה בחייה, בחן, חיוך ומצברוח טוב, וילד אחד בן 11.5 ניקה שולחן והתחיל לערוך, ואחותו מצטרפת אליו, ואני תוך כדי בישולים מעכלת את השוק... או את גודל הנס, עם חיוך ענק בלב. לא לקחתי אותם לשיחה, לא איימתי או שיחדתי. נשבעת שרק ביקשתי.
אז ככה זה עובד...
לא התקרבנתי יותר,
התקרבתי
אליי
וזה כל מה שהיה נצרך.
פלא.

ברוך עושה נפלאות

שבת שלום
באהבה
חני
✨✨✨

מחר מתחילים הלימודים, בהצלחה לכל ההורים והילדים, שיהיה שינוי מבורך לטובה ✨

בתמונה: כמנהגי העתיק כשילדי המשפחה עולים לא', קרצנו הערב עוגיות ושרנו עם נעמי שמר את שיר האלף בית. זה דרש תמונה...