השבוע מישהו כתב לי שבלבנון משתמשים במילה ׳קארית׳ה׳ ( שזו למעשה המילה ׳שואה׳) אך בהקשר אחר לחלוטין כי הם טוענים שגם להם הייתה שואה.
האמת היא שלמרות שהציבור הישראלי לא מכיר את העניין הרי שמדובר באחד הרגעים הטראגיים ביותר בתולדות לבנון
שמוכר יותר בערבית תחת השם "קפנו - הרעב הגדול" (1915-1918), שבמהלכו מתו מחצית מאוכלוסיית המדינה, בעיקר נוצרים מארונים.

הרעב בהר הלבנון מוטסריפאט, יחידה מנהלית עות'מאנית אוטונומית שהפכה מאוחר יותר לחלק מהרפובליקה הלבנונית של היום, נגרם ממספר גורמים.

א. חסימה חיצונית. זו הייתה מלחמת העולם הראשונה והצרפתים חסמו את מזרח הים התיכון כדי להחליש את האימפריה העות'מאנית. לפיכך, הלבנונים לא יכלו:

1. למכור משי לאירופה (העבודה המסורתית הייתה העיסוק העיקרי בהר הלבנון, והיוותה שליש מהכנסותיה);

2.לקבל מזון וסיוע אחר מהפזורה הגדולה בצפון ודרום אמריקה.

ב. חסימה פנימית. הצרפתים סירבו להודות באחריות לרעב, ואמרו כי הר הלבנון קיבל את מרבית התבואה והאספקה ​​האחרת שלו מעמקי בקעה והאוראן, וכי לנתיבי הים יש חשיבות משנית. אבל כאן היא מילאה תפקיד עצום במשימת הטורקים הצעירים להשמיד את האוכלוסייה הנוצרית:

ב-1914 בוטלה שיטת הסכמי הכניעה המסורתיים , שהבטיחו את שלומם של הנוצרים העות'מאנים. לפיכך בוטלה האוטונומיה של הר הלבנון והוכנס למעשה עוצר. המוטאסריפאט הופיע ב-1861 כתוצאה מההתערבות הצבאית הבינלאומית שהובילה צרפת, בעקבות הסכסוך בהר לבנון-דמשק (1860) ומעשי הטבח של הנוצרים המקומיים על ידי מיליציות דרוזיות. במהלך מלחמת העולם הראשונה, טבח חדש של נוצרים עשוי היה לגרום לצרפתים לנחות בלבנון, ולכן הטורקים החליטו לפעול בשקט, תוך שימוש ברעב כנשק ובראשונה מנעו מהנוצרים הגנה דיפלומטית ומגעים עם העולם החיצון;

לשם כך - ובנוסף לאמצעים הנ"ל - הרסו הטורקים את מערכת הכנסיות, משום שהכנסיות שימשו "חלון לאירופה" עבור הלבנונים. מיסיונרים מערביים גורשו כדי שלא יהיו עדים לרצח העם. כמרים מקומיים הוגלו או נתלו. רכוש הכנסיות הוחרם, והן עצמן היו ריקות או הפכו לצריפים ומחסנים;

המושל הצבאי, אחמד פאשה , הורה לתפוס כל חיטה, נפט, חיות, עופות ובקר.
ב-1916 חיילים טורקים אף פשטו על מטעים, גנים ויערות. כל זה נעשה באמתלה של צרכים צבאיים, אבל כשהטורקים לא יכלו לסחוב את האספקה, הם שרפו אותה;

גם כל חומרי הבנייה נתפסו. נוצרים שגססו מרעב מכרו את חפציהם, הרהיטים ובגדיהם, ולאחר מכן אפילו את קורות העץ של בתיהם. גגות קרסו ומשפחות שלמות מתו או הגיעו לרחובות. מה שאומר מוות - לא רק מתת תזונה, אלא גם מקור, תנאים לא סניטריים ומחלות;

טיפוס, כולרה, מגפה ומחלות אחרות התווספו לאסונות הלבנונים. בתי מרקחת נשדדו, תרופות הוחרמו, רופאים גויסו ונשלחו לטפל בחיילים;

היה מספיק אוכל בדמשק, אבל לא ניתן היה להעבירו - ג'מאל פאשה אסר זאת; הטורקים שלטו גם בתחבורה.

ג. פלישת ארבה . כמובן, זה גם מילא תפקיד, אבל עדיין לא גדול כמו ההשמדה הממוקדת של נוצרים לבנונים. כך, בשנת 1916, למרות פלישת הארבה, נותרו עתודות משמעותיות של חיטה, אשר נשרפו בפקודת ג'מאל פאשה.

ב-26 במאי 1916, המשורר הלאומי הלבנוני ג'יבראן ח'ליל ג'יבראן כתב:

הרעב בלבנון תוכנן ובוצע על ידי ממשלת טורקיה. כבר 80,000 אנשים מתו מרעב, ואלפים מתים מדי יום.

ג'יבראן הקדיש לקפנו שיר קורע לב, "העם שלי מת":

תרגום חופשי:
לו הייתי קלח תירס שגדל על האדמה
המדינה שלי, ילד רעב
הוא היה קורע אותי ויחד עם הגרגירים שלי היה מוציא את יד המוות מנשמתו.

אילו הייתי פרי בשל בגני ארצי, הנשים המורעבות היו קוטפות אותי ושומרות על עצמן בחיים.

אילו הייתי ציפור עפה בשמי ארצי, אחי הרעב היה צד אותי ומפשיט את בשרי מעצמותי, כשצל הקבר מפשיט את גופו.״