אתמול נשאלתי בתגובות על נושא האיראנים באיחוד האמירויות הערביות וזה אכן נושא מאד מעניין.

מכיוון שנדדה שנתי הלילה, כמדי לילה, כתבתי מעט בנושא:

האיראנים מהווים 5-8% מאוכלוסיית איחוד האמירויות. הם שומרים בקפידה על מסורותיהם, אך משולבים היטב בחברה המקומית, נטועים עמוק בחיי האמירויות ומאד מכובדים בשל תרומתם המשמעותית לפיתוח המדינה.

הקהילה האיראנית החלה להיווצר במה שהוא כיום איחוד האמירויות כבר בשנות המאה-18, מה שלא מפתיע בהתחשב
בנוכחות ההיסטורית של עמים איראנים באזור המפרץ הפרסי.

אז ככה, עד תחילת המאה ה-20. באבו דאבי חיו יותר מ-500 איראנים. דובאי, אחרי הכל, הייתה מרכז סחר עם איראן הרבה לפני ששש האמירויות הקימו מדינה ריבונית ב-1971 (אמירות שביעית, ראס אל-חיימה, הצטרפה ב-1972).

נמשיך.
בשנות ה-90 ייסדו סוחרים פרסיים את רובע אל בסטקיה (אל פאהידי) בדובאי, שכיום מוצג לתיירים כ"דובאי הישנה" ו"הלב ההיסטורי" של העיר לפני תנופת הנפט. אל-בסטקיה נקראת על שם העיר האיראנית בסטאק (היא ממוקמת במחוז הורמוזגן, שנמצא בדרום המדינה, גובל באיחוד האמירויות ובעומאן.
בירת הורמוזגן היא בנדר עבאס).

חשוב לדעת כי המורשת האיראנית של אל-בסטקיה עדיין מורגשת גם לאחר הפיתוח מחדש של האזור.
מבנים ואדריכלות איראנית נשמרה ואדריכלות זו נחוצה לאוורור מבנים ולשמירה על טמפרטורה נוחה בהם. קוראים לזה באגירים.
באגירים הם מרכיב באדריכלות המסורתית באיראן, כמו גם במדינות שהיו נתונות להשפעה פרסית בדרגות שונות (איחוד האמירויות, בחריין, ערב הסעודית, אפגניסטן, פקיסטן).

בנוסף, הגירתם של איראנים לדובאי התגברה בשנות ה-20. ביוזמתו של שייח' סעיד אל-מקטום (סעיד ב'), שהזמין כמה משפחות פרסיות עשירות לאמירות. במהלך שלטונו (1912-1958), נמל דובאי הפך לנמל המסחר הגדול ביותר במפרץ הפרסי ובחצי האי ערב. בנו של סעיד השני, שיח׳ ראשיד הפך לאחד מהאבות המייסדים של האמירויות.

כמו כן, הטריטוריה שבה נמצאת כעת איחוד האמירויות, בין השנים 1820-1971 הייתה תחת חסות בריטית ונקראה Trucial Oman. כאשר האמירויות התאחדו וקיבלו ריבונות, האיראנים המתגוררים בהן, כמו גם תושבים מקומיים אחרים, קיבלו דרכונים של המדינה החדשה על בסיס חוק האזרחות והדרכונים של איחוד האמירויות (1972).

עוד פרט מעניין -גודלה של הקהילה האיראנית באיחוד האמירויות גדל באופן דרמטי כתוצאה ממלחמת איראן-עיראק (1980-1988) וממשיך לגדול. מהגרים נמשכים מהקשרים התרבותיים, הכלכליים ואחרים בין איראן לאיחוד האמירויות.. סיכויי קריירה, חופש יחסי ורב-תרבותיות, קלות קבלת היתר שהייה, יתר על כן, אנשים רבים מעדיפים להתיישב קרוב יותר למולדתם.

וזה סבבה להם כי לאיראנים באיחוד האמירויות יש את כל התשתית הדרושה:

בית החולים איראן, שנפתח בשנת 1972, הוא בית החולים הוותיק ביותר בדובאי.

מעבר לכביש, ברחוב אל ואסל, נמצא מסגד האימאם חוסיין, שנוסד ביוזמת הקהילה האיראנית בדובאי ובתמיכת הסהר האדום האיראני.

באזור דרום דובאי יש את מסגד עלי אבו טאליב, דוגמה מצוינת לארכיטקטורה הפרסית.

מועדון דובאי של איראן, במימון טהראן.

מבנים אחרים (מסגדים, בתי ספר, מרפאות, מסעדות של מטבח לאומי וכו'), ישנן קבוצות המנגנות מוזיקה איראנית, הרכבים המנגנים בסגנון הבנדארי, הפופולרי בכל המפרץ הפרסי וכו'.

האיראנים באיחוד האמירויות נוהגים הן באמונות סוניות והן באמונות שיעיות.

כיום חיים יותר מחצי מיליון איראנים באיחוד האמירויות.
לפי כמה מקורות, מספרם מתקרב למיליון איש. יש יותר מ-8,000 עסקים הנתמכים על ידי איראן הפועלים בדובאי. איראנים רבים עוסקים בעסקים, עובדים בתחומי המדע והחינוך, הבריאות, המסחר, הבנייה והנדל"ן (מסוכנים ומתווכים ועד לבעלים של חברות משלהם). יש גם עובדים מיומנים רבים בקרב האיראנים. אזרחים האמירים ממוצא איראני מועסקים במינהל ציבורי.

ולמה כל זה חשוב?
כי אלו איראנים שרוצים להפיל את השלטון באיראן..