יש לנו תובנה על המציאות הנוראה של מלחמה לצד שגרה. שמנו לב שבימים הקשים האלה של המלחמה ושל ההרוגים כל יום, יש לערוצי התקשורת והטלוויזיה סוג של "תעריפון" למספרי הנופלים: אם זה חייל אחד או שניים, אז "הותר לפרסום" פותח את המהדורה בפרצוף עגום, עם הלוויות, ומיד חוזרים לשגרה. אם זה שלושה עד 5 חיילים הרוגים, זה כבר אירוע. פותחים את המהדורה עם השמות והפרצוף, עם הלוויות, המהדורה ארוכה מהרגיל, לפחות שעתיים, ואז כשעוברים לשידורים אחרים, עושים זאת בהתנצלות, שהחיים צריכים להמשיך, ואנו לא נכנעים לחמאס וממשיכים בשגרה, לצד הכאב. אם מדובר חלילה ביותר מ 6 הרוגים, אז המתכונת היא פותחים את המהדורה עם הותר לפרסום, פרצוף, לוויות, מהדורה ארוכה, ומבטלים את "רוקדים עם כוכבים" או האח הגדול. אם יש משחק של היורו, הוא עובר לערוץ נידח, ובערוץ כאן 11 ממשיכים באבל. מציאות נוראה ואיומה. תעריפון של האבל של כולנו. 😢

והפעם בפינת היצירתיות: אניו מוריקונה והטוב, הרע והמכוער.
ביצירתיות נקודת המוצא המחשבתית, זאת שממנה מתחילים לחפש פתרונות, היא בעלת תפקיד מכריע.
לאניו מוריקונה, שהלחין מוסיקה למעל 500 סרטים וזכה בשני אוסקרים (על מפעל חיים ועל המוסיקה ל-8 השנואים של טרנטינו) היתה גישה מהפכנית להלחנת מוסיקה לסרט. הוא נהג לצפות בסצינה ולחפש רעשי רקע טבעיים. הם היו נקודת ההתחלה, ההשראה, ממנה יצא אל המלודיה. ההשראה למוסיקה האיקונית של הטוב הרע והמכוער הגיעה מרעשי המדבר או יותר נכון מיללת הקויוט-זאב הערבות האמריקאי.
מזהים?
https://youtu.be/J9EZGHcu3E8?si=oZFeCP3vWn75OBLQ

והנה בגרסת התזמורת. גאונות.

https://youtu.be/enuOArEfqGo?si=JsGWCghYdOfLSkr8

תחליטו אתם במציאות המטורפת שלנו מי הטוב מי הרע ומי המכוער. 😅

האקדמיה לא רק נתקעה בזמן היא השתעבדה לו. למה תואר ראשון נמשך תמיד 3 שנים?

מי סופר את הצעירים פה? את המתים הצעירים סופרים אבל את הצעירים החיים מי סופר? מי סופר את ימי המילואים, את הפצועים, את פגועי הנפש שמחכה להם מסע ארוך במבוכי הביורוקרטיה של משרד הביטחון, את הארכת שירות הסדיר, את הדירות שאינן בהישג יד, את משבר האקלים והעתיד הקיומי הלוט בערפל.
הגיע הזמן לתנועה חברתית חדשה, של צעירים חסרי עתיד, שנשבר להם הז׳ שלא רואים אותם. השקופים החדשים. תנועה שמגיעה הכי מלמטה, שחוצה ימין ושמאל, חילונים וציונות דתית וגם צעירים ערבים שרוצים חיים. שהרי אלה וגם אלה מסתכלים על העתיד ורואים חור שחור, ואת קיצור תולדות הזמן שלהם. תנועה שתרעיד את אמות הסיפים של החברה הישראלית.
דרושה דפני ליף של 2010 או ניצ׳ נצ׳ מודל 2024

צילום: עידן סוראני, הארץ

“פוסט אורחת” - נטלי זהר 

גם מלכת היופי של הבינה המלאכותית לובשת חיג’אב!

קנזה ליילי, דמות AI ממוצא מרוקאי, זכתה בתחרות מיס בינה מלאכותית הראשונה! היא דיברה כמו בתחרות יופי אמיתית ואמרה שהמטרה שלה היא לחבר בין דמויות פיסיות לוירטואליות ולקדם נשים. התחרות, שאורגנה על ידי Fanvue World AI Creator Awards, כללה שופטים אנושיים ומודלים של AI. ליילי היא בוסט נוסף לטרנד השנוי במחלוקת של החיג’אב כסמל אופנה סקסי במערב.

מי עומד מאחורי הדמות? היוצרת זוהרה פדר, שרוצה לייצג את הגיוון והעוצמה של נשים מוסלמיות במאה ה-21.

סימולקרה: ניסו לירות בטראמפ או בביבי נתניהו?
אנחנו חיים בחוויה שבה הסמלים והדימויים שולטים בחיינו, במקום החיים עצמם.
אנחנו כבר מזמן לא חיים בחיים עצמם, במציאות, אלא בייצוג התודעתי שלה. המשמעות היא שאנחנו באמת לא חיים במימד הפיסי של החיים, כי אנחנו לא יודעים באמת מה קורה. אנחנו חיים ומתקשרים ומתדיינים על אירועים תודעתיים. ניתקנו קשר עם המציאות הפיסית החומרית, שהרי היא מתרחשת במסכים, לא במציאות.
סימולקרה זוהי מערכת היחסים בין החיים לדימויים. אנו חושבים שטראמפ אכן נורה והייצוג עם המאבטחת ודגל ארה״ב והדימום הופך אותו לגדול מהחיים. מעכשיו הסימולקרה הופכת להיות החיים ומפה הוא ימשיך ויגדיל את הייצוג בנאומים ועוד דימויים ואני ואני ואני. סקרי דעת קהל, דרך אגב זאת אחת הסימולקרות הכי חזקות של תקופתנו. ייצוג מספרי של כביכול המציאות של דעת הקהל שיוצר את המציאות.
אז במציאות המדומיינת שלנו, ניסו להרוג את טראמפ והוא ניצח. ביבי מרגיש שהוא בעצם הקורבן, ועוד רגע מנסים גם לירות בו. אולי הוא מייחל לכך. למה זה קורה רק לדונלד?

המלצת צפיה. סטיבי ואן זנדט. האיש מאחורי האלבומים הגדולים של ברוס ספרינגסטין, האיש שמקפץ על הבמה עם הגיטרה כאילו הוא ילד בן 20, האיש ששיחק את סילביו דנטה בסופרנוס ובעיקר ופה החידוש הגדול (לפחןת עבורי) האיש שבאמצעות המוסיקה הביא לשחרור של נלסון מנדלה. ממש ככה. Yes דוקו על כוחה של מוסיקה מחאתית ממוקדת מטרה.

שפל חדש!
אדידס בחרה בבלה חדיד, הידועה בדעותיה האנטישמיות והפרו-חמאסיות, כפנים של השקת נעלי אולימפיאדת מינכן 1972 מחדש. הרשת גועשת לאור הבחירה, במיוחד בהתחשב בטבח באולימפיאדת מינכן שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים על ידי טרוריסטים פלסטינים. עם השורשים הנאציים של אדידס והמשך התמיכה בקניה ווסט למרות התבטאויותיו האנטישמיות, מה אדידס מנסה להוכיח? 🤔 בינתיים, החברה הסירה את הקמפיין בעקבות הביקורת החריפה.

בשיחות שלנו בקבוצה הרפובליקה העלה נעם מחשבות בעקבות התקיפה בתימן, בפוסט מלא תובנות על הרגע הזה. הנה הפוסט כמו שהוא נכתב, מילה במילה: "זה כמו מבצע החילוץ של ארגמני. היינו בהיי 24 שעות וחזרנו לאותה מציאות. ישראל לא יכולה לבנות את עתידה על אירועים כאלה. בסוף זה יחסל אותנו. הוילה בג׳ונגל מתיישנת מסתאבת מתפוררת הטיח מתקלף ונדרשת תפיסה חדשה. גזר הרבה יותר דרמטי ומקל יותר נוראי. איראן נהיית גרעינית עוד דקה וחצי אם לא נשנה גישה יום אחד נפגוש פה פצצה גרעינית זה כבר ברור.את חלון ההזדמנויות של ההפצצות וזה פספסנו ומסמסנו. מה שנותר זה לנפנף עם שלנו במלוא העוצמה אבל מנגד להציע פה חזון אזורי חדש. להציע מדינת שלום בינלאומית חדשה פה. תם עידן ניהול הסכסוך. עכשיו או גישת בן גביר והמתנחלים של לכבוש הכל שזה הזוי או חזון אדיר חדש. אין יותר אמצע. זה נגמר". את הפוסט הזה הצגנו לכלי AI כדי ליצור דימוי מתאים, ונוצרה התמונה המצורפת. ביטוי מטורף לדיכוטומיה הישראלית, לוילה מותקפת בג'ונגל, לשריפה ולאימה מפני שואה גרעינית. הכל מתערבב כמו מעצב שאיבד את השפיות שלו. כמונו.

כשאתם חושבים על מהפכן סביר שמי שעולה לכם לראש מיד הוא צ׳ה גווארה אבל אני רוצה להציג פה דמות, בעיניי לא פחות מהפכנית, ובלי להרוג אף אחד ואפילו ההיפך, ד״ר רות וסטהיימר, שהלכה לעולמה לפני שבועיים בגיל 96. היא השפיעה על חייהם של מיליוני א.נשים ברחבי העולם שהיו כלואים בתפיסות שמרניות ושוביניסטיות ביחס לסקס. היא פרצה כל טאבו שאפשר בפריים טיים הטלויזיוני: נושאי, שפתי, מטפורי. הדודה שמדברת על סקס בחופשיות זוהי ד״ר רות או כמו שאמר רובין וויליאמס: זאת שמדברת על איברי מין כאילו זאת תוכנית בישול. תראו את הדוקו עליה ביס.

נאום הוא הופעה, ממש כמו שיר, והנואם הוא זמר של שורות ומשפטים ארוכים ללא להקה וללא זמרי ליווי. כשהקהל נמצא בהופעה - של סטיבי וונדר למשל - הוא בא להנות, הוא שר, זז, רוקד ומוחא כפיים. נסחף עם הכוכב שעל הבמה, מתרגש, מצטרף לחוויה. לרוב בהופעה הקהל פחות שם דגש על תוכן השירים, הוא יותר קשוב למקצב, לעיבוד, ללחן, לשפת הגוף של האמן לרגש ולצבע. זה פחות משנה לקהל אם זה שיר אהבה כזה או אחר העיקר שהמלים קליטות וניתן לפזם אותן עם הזמר.
אבל הנה ההבדל המהותי בין נאום לשיר, בנאום התוכן הוא מעבר לרטוריקה, מעבר למילים ולמנגינה. ואם התוכן והמשמעות של הדברים לא נכונים, לא משקפים אמת, לא מעוררי השראה ותקווה, אז נשארים עם להיט לרגע, חוויה ריקה ואפילו מרוקנת, שאף אחד לא יזכור עוד יומיים.

גבירותי ורבותי קבלו את סטיבי וונדר עם הלהיט : אמונה תפלה.

https://youtu.be/4Ia7QNUzO3U?si=33AEOJlqgnf9CPpI

מדור חדש: הדרך לבית הלבן של קמלה האריס. אנחנו פה נלווה את הקמפיין שלה ונציף את הטעויות ונראה מה היא עושה נכון.
המדור הפעם: קמלה נכנסת לטיקטוק.
1. רואים שזה לא טבעי לה: עצורה, קפואה קצת חסרת אנרגיה, ובעיקר כניסה מאוחרת ומהוססת לפלטפורמה. היא תשתחרר אני מניח אבל אין לה הרבה זמן לטעויות.
2. עצה מפשיניסט: דחוף לשנות גרדרובה. מספיק עם החליפות הגבריות האלה המנוכרות ואליטיסטיות. הן לא מתאימות פה.
3. הכי חשוב, הרבה יותר אנרגיה וחיות. האנרגיה שלה זה כרגע העקב אכילס שלה בטיקטוק ובכלל. האנרגיה בקמפיין בחירות היא הכל.

השלם קטן מסך חלקיו.

פער אדיר בין ההשקעה העצומה המחשבתית והיצירתית לחוויית הצפיה. דווקא הפירוק של השלם לאלפי רגעי הקסם שיעלו בטיקטוק וברשתות יעשה את אפקט הוואוו.

1. מצעד המשלחות מחוץ לאיצטדיון - החלטה יצירתית ונועזת, עם זאת מאות סירות (איפה החסקה שלנו?)על הסיין זה שעמום מובנה שנמשך שעות. הגיע הזמן להיפרד מזה בתצורה הנוכחית.
2. ⁠אובדן התמימות - הרבה מהמדינות הצועדות הן איומות ונוראות, דיקטטורות חשוכות ומפרות זכויות אדם סדרתיות. הן עומדות ומנופפות בדגלים באושר (איראן או קונגו כמשל) ובעצם מוצגות כחלק ממשפחת העמים הלגיטימית. דווקא בעידן הפייק זה כבר לא מחליק בגרון כי אנחנו מודעים לקיומו בכל רגע נתון.
3. ⁠ממדינות לענפי ספורט -
אולי תפיסת המדינות הצועדות סיימה את תפקידה ההיסטורי והגיע הזמן לחשוב מחוץ לדגלים. הנה רעיון: מצעד לפי תחומים, תוך ערבוב בין ספורטאי המדינות- שזה בעצם תמצית רעיון המשחקים האולימפיים. הקופצים במוט בסירה אחת והג׳ודוקאים בסירה אחרת והקלעים ואצנים וכו.
4. גודש מיצגים (חלקם אירוויזיון סטייל) - שעות של מיצגים השזורים בצילומי הסירות המשמימות לא מאפשרים להתפעם לאורך זמן וברצף.

הדרך לבית הלבן פרק 2: לרקוד כל הדרך לבית הלבן
הקמפיין הטרי של קמלה האריס מתחלק נכון לעכשיו לשני חלקים: הערוץ הרשמי והלא רשמי. בערוץ הרשמי קמלה עדיין מהוססת, רשמית מאוד, אנרגיה בינונית, מדברת כתובעת מעט טכנוקראטית בבית משפט.
מה שקורה בערוץ הלא רשמי זה הסיפור כרגע. הערוץ הלא רשמי מורכב בעצם מאלפי ערוצי fans חדשים בהם אנחנו רואים קמלה אחרת.
בערוצים הללו ששוטפים את הטיקטוק והרילס קמלה חיה, תוססת, אנרגטית ובעיקר רוקדת ורוקדת ורוקדת. בבחינת רוקדים עם כוכבת.
אבל זה לא נגמר פה, אלפי סרטונים כבר הפכו לגיפים מגניבים שחודרים לווטסאפ ולשפה היומיומית. ודור הטיקטוק? הוא נגנב, סוף סוף מועמד שמדבר בשפת הגוף שלו. הנתונים כרגע מראים על סחף צעירים לעברה. כי כמו שלמדנו ממלחמת התודעה עם החמאס הקרב אינו על דעת הקהל אלא על רגש הקהל.

האנרכיה היא כמו אמבה אוכלת מוח.

אנחנו נדהמים מהאירוע של פריצה לבסיס צה"ל. אזרחים ונבחרי ציבור, מקדמים מרד בתוך הצבא נגד המשטרה הצבאית. אנרכיה על מלא. אבל בעצם מה שצריך להבין זה שאנחנו כבר מזמן במציאות מתפוררת וקרובה לאנרכיה.
האנרכיות אחרות כבר הפכו לחלק מהנוף, כמעט התרגלנו: חוסר משילות בדרום, מה שקורה בשטחים, נערי הגבעות, מה שקורה בחברה הערבית, משפחות פשע ששולטות במרחב, המשטרה שנעלמה מהמאבק בפשיעה, והנורמות בכבישים ופה ברחובות. לא מעט שנים פשוט היה לנו נוח להתעלם להדחיק. עכשיו הם הגיעו לפרה הקדושה הנקראת צה"ל. האנרכיה כבר כאן ואי אפשר להתעלם יותר. התהליכים הם כמו ספירלה עולה, הריאקציה מביאה בסופה להחרפת התגובה, והשרשרת נמשכת, נמתחת ומתפרקת. וזה עוד יתפשט ויתפשט אם לא נעצור את זה.

חרדות ברזל:

אהרון נימצוביץ (1935-1886)
אבי תורת השחמט המודרני אמר שבשח:
The Threat is Stronger then the Execution
הוא הסביר, שאיום הוא מצב של חוסר ודאות מתמשך שמכניס את היריב ללחץ פסיכולוגי שבסופו צפויה קריסה מנטלית. ברגע שהאיום מתממש נוצרת ודאות איתה קל יותר להתמודד.
במלחמה הנוכחית לא ממהרים הצדדים להגיב על תוקפנות חוצה קו אדום מבחינתם. הם מודיעים שיגיבו ואז נותנים ליריב זמן להמתין למכה שתגיע. בזמן הזה נכנס הציבור לחרדה ומתחילות ספוקלציות וקונספירציות על מתי, איפה ואיך ובאיזה עוצמה תנחת המכה. מספרים נזרקים לחלל האויר ברשתות ובאולפנים בערימות: יש להם אלפי טילים לטווחים כאלה וכאלה ומיליוני רחפנים והם בכלל יפגעו במשלחת האולימפית או בשגרירויות שלנו וכל טראומות העבר ממינכן 1972 ובואנוס איירס (1992) צפות. הפרשנים מלהגים את עצמם לדעת עם תרחישי אימה והציבור מעביר כל פייק שרץ ברשת שחלקו בכלל זה לוחמה פסיכולוגית של היריב.
בשחמט החרדה כרגע תורנו להמתין כי המהלך הבא האזורי הוא בידי איראן. האם נפתיע ונשבור את הדפוס?