📌 הצפנה ב Rails - הטוב, הרע והמכוער

לריילס יש מנגנון מובנה להצפין מידע שנשמר בבסיס הנתונים. המנגנון מגדיר שני מפתחות הצפנה וביטים של מלח כדי לבלבל את האויב, כלומר אנחנו מגדירים בקונפיגורציה:

Add this entry to the credentials of the target environment:

active_record_encryption:
  primary_key: YehXdfzxVKpoLvKseJMJIEGs2JxerkB8
  deterministic_key: uhtk2DYS80OweAPnMLtrV2FhYIXaceAy
  key_derivation_salt: g7Q66StqUQDQk9SJ81sWbYZXgiRogBwS

ואז מהקוד אפשר להשתמש ב ActiveRecord::Encryption כדי להצפין או לפענח עם המפתחות האלה, או להגדיר שדות שאוטומטית יוצפנו בשמירה לבסיס הנתונים ויפוענחו בקריאה. במדריך השימוש יש להם אינסוף מידע על החלפת מפתחות, מתי להשתמש בהצפנה דטרמניסטית ומתי לא דטרמניסטית ושאר היבטים של אבטחת מידע. קל, זמין וטוב כמו שריילס יודע.

יש גם קלאס ישן ומכוער יותר להצפנה בשם MessageEncryptor. דוגמת השימוש מהתיעוד נראית כך:

len   = ActiveSupport::MessageEncryptor.key_len
salt  = SecureRandom.random_bytes(len)
key   = ActiveSupport::KeyGenerator.new('password').generate_key(salt, len) # => "\x89\xE0\x156\xAC..."
crypt = ActiveSupport::MessageEncryptor.new(key)                            # => #<ActiveSupport::MessageEncryptor ...>
encrypted_data = crypt.encrypt_and_sign('my secret data')                   # => "NlFBTTMwOUV5UlA1QlNEN2xkY2d6eThYWWh..."
crypt.decrypt_and_verify(encrypted_data)

זה קוד מכוער כי הוא מכריח אותי להגדיר לבד את המלח ולגזור בעצמי את המפתחות ועוד מציג את הבסיס ליצירת המפתח בצורה מפורשת בקוד. כן אפשר לכתוב הצפנה מאובטחת עם MessageEncryptor אבל זה ידרוש עבודה וידע שלא מופיעים בתיעוד.

וכשאנשים לא מספיק מקצועיים או סוכני קידוד נתקלים בכאלה בעיות הם נוטים לזרוק את החלקים הקשים ולהפוך את הקוד המכוער לקוד רע, לדוגמה קוד שקיבלתי מ ChatGPT:

secret_key = Rails.application.key_generator.generate_key("my-secret", 32)

encryptor = ActiveSupport::MessageEncryptor.new(secret_key)

# Encrypt + sign
encrypted = encryptor.encrypt_and_sign("Hello world")

# Decrypt + verify
decrypted = encryptor.decrypt_and_verify(encrypted)

puts encrypted
puts decrypted

לאן נעלמו הביטים האקראיים של המלח? צ'אט כנראה לא חשב שזה מספיק חשוב. פרומפט נוסף אגב החזיר לי את הקוד הזה:

secret_key_base = Rails.application.secret_key_base

# Derive a key
key_len = ActiveSupport::MessageEncryptor.key_len
salt = "my-encryption-salt"
key = ActiveSupport::KeyGenerator.new(secret_key_base).generate_key(salt, key_len)

encryptor = ActiveSupport::MessageEncryptor.new(key)

הפעם הבסיס למפתח הוא secret_key_base שכבר נמצא בשימוש כדי להצפין את הקוקיז וכך קיבלנו מיחזור של בסיס למפתח הצפנה לשימושים שונים. רק אם אני מבקש במפורש את שיטת ההצפנה החדשה עם ActiveRecord::Encryption אני באמת מקבל אותה.

לקחים? בהחלט. כשקוד תשתית דורש מיומנות ועדינות כדי להשתמש בו נכון יהיו בני אדם וסוכני קידוד שישברו אותו.

הי חברים תגידו מה דעתכם על קוד ופוליטיקה? הייתם משתמשים בספריית קוד פתוח עם באנר של פרי פלסטין? מה לגבי סלבה אוקראינה? ולמה?

📌 באבטחת מידע לא שואלים מה כבר יכול לקרות

הרבה יותר קל לראות חולשות בקוד מאשר להבין איך לנצל את אותן חולשות כדי לעשות נזק, אבל כשאנחנו משאירים חולשות בקוד שלנו רק בגלל שאנחנו לא רואים מה כבר הנזק שהן יכולות לגרום אנחנו בסך הכל נותנים יותר מוטיבציה לאנשים שמבינים בזה.

הסיפור הבא נכנס אצלי לאוסף בעיות אבטחת מידע שקשורות ל AI והוא מדגים בדיוק את הפער בין החולשה לניצול. סיליין החליטו לתת לקלוד למיין את ה Issues שמשתמשים פותחים בעזרת קונפיגורציה כזאת:

allowed_non_write_users: "*"
claude_args: >-
  --allowedTools "Bash,Read,Write,Edit,Glob,Grep,WebFetch,WebSearch"
prompt: |
  **Issue:** #${{ github.event.issue.number }}
  **Title:** ${{ github.event.issue.title }}

ראיתם את הבעיה? אני בטוח שכן. לוקחים את ה title של ה Issue ושולחים אותו לסוכן שיכול להריץ פקודות Shell ולגשת לאינטרנט.

עכשיו להגנתם הסוכן רץ על מכונה של Github Actions בלי הרשאות לעשות שום דבר. ופה אני שומע בראש את השאלה שבטח גם הם חשבו "מה כבר יכול להישבר?". נו, מסתבר שגם מכונת גיטהאב אקשן בלי הרשאות יכולה לעשות נזק והתוצאה היתה גירסה מלוכלכת של cline שעלתה ל npm.

הסיפור הטכני המלא למתעניינים נמצא בלינק הזה:
https://neciudan.dev/cline-ci-got-compromised-here-is-how#what-is-openclaw-and-why-should-you-care

הלקח הוא ישן ומלווה אותנו עוד הרבה לפני ימי ה AI. באבטחת מידע לא שואלים "מה כבר יכול לקרות". סוגרים את החולשות לפני שמישהו אחר ימצא את התשובה.

📌 גם גיטהאב לא בודקים זמינות לפני שמציעים שם לפרויקט

מסך יצירת ריפו חדש בגיטהאב כולל תווית מתחת לשם הפרויקט עם הצעה לשם אקראי. כל טעינה מחדש של העמוד משנה את השם. לכו נסו את זה אם אתם לא מכירים:

https://github.com/new

נשים לב שאחרי שלוחצים על השם האקראי שהוא הציע מופיעה תווית נוספת, Checking availability, ורק אחרי הבדיקה מופיעה התווית הירוקה שאומרת ששם הפרויקט זמין. ואתה רוצה לשאול, לא יכולתם לבדוק לפני? למה שתציעו לי שם אקראי אם הוא כבר תפוס?

גם בקוד שלי אני נתקל בדילמה דומה: קוד צד שרת מייצר מזהה אקראי וצריך להבין אם המזהה הזה בכלל חוקי לפני שמציע אותו ללקוח. האינסטינקט הוא לכתוב קוד "נכון", כלומר להגריל את המזהה, לוודא שהוא פנוי מול בסיס הנתונים וכך להמשיך בלולאה עד שמוצאים מזהה פנוי. ממילא לולאה כזאת לא תרוץ יותר מדי פעמים כי הסיכוי להגריל מזהה תפוס הוא מאוד נמוך.

גיטהאב אומרים לנו פה משהו מאוד חשוב לגבי קידוד - יש מצבים בהם יותר חשוב להחזיר תשובה מהר מאשר להחזיר את התשובה הנכונה. רוב האנשים שמגיעים למסך הזה ממילא לא ישתמשו בשם האקראי אלא יבחרו שם בעצמם, וגם אלה שיבחרו רוב הזמן יקבלו מזהה פנוי. הסיכוי לקבל מזהה תפוס הוא ממילא כל כך נמוך שחבל לבזבז לכולם זמן על הבדיקה הראשונה ועדיף לבדוק רק עבור מי שבאמת מתכוון להשתמש במזהה זה.

בביצועים, שלא כמו בחיים, המפתח לאושר הוא עצלות ודחיינות. מה שאפשר לא לעשות עדיף לא לעשות, ואם חייבים לעשות עדיף כמה שיותר מאוחר.

📌 טיפול בשגיאות בקוד asyncio

הקוד הבא הוא גרסה פשוטה של קטע שכתב לי סוכן קידוד ואני שמח שעצרתי לקרוא לפני שהסכמתי לקבל אותו. בואו נראה את הקוד ואז ננתח מה הסוכן עשה יפה, איפה הוא טעה ומה אפשר ללמוד על ביטולים ושגיאות ב asyncio:

async def worker(..., queue, visited, ...):
    while True:
        try:
            url, depth = await queue.get()
        except asyncio.CancelledError:
            break
            
        try:
            ...
        except Exception as e:
            logger.error(f"Error processing {url}: {e}")
        finally:
            queue.task_done()
            if stop_event.is_set():
                break

הקוד מושך url מתור ואז עושה משהו עם ה url הזה, אבל מה שמעניין בו הוא כל פקודות הטיפול בשגיאות ובביטולים.

✏ ביטול לפני קבלת אלמנט

נתבונן בבלוק הראשון:

while True:
    try:
        url, depth = await queue.get()
    except asyncio.CancelledError:
        break

מה פתאום יש שם טיפול נפרד ב CancelledError? ולמה רק הוא מקבל את ה break? התשובה שכשמבטלים פעולה אסינכרונית הביטול יגיע לאיזשהו await, כלומר כל await בפונקציה עלול לזרוק CancelledError. אם הביטול קורה לפני שמשכנו אלמנט מהתור עלינו לצאת מהלולאה בלי להודיע על task_done. בלי טיפול מיוחד זה השגיאה תגיע ל finally ו task_done ידווח גם במקרה של ביטול בזמן המתנה לאלמנט.

✏ טיפול בשגיאות ללא ביטולים

הבלוק השני מטפל בשגיאות מסוג Exception. כאן צריך לזכור ש CancelledError יורש מ BaseException בפייתון ולא מ Exception ולכן לא יטופל ב except. אני מזכיר הקוד היה:

try:
    ...
except Exception as e:
    logger.error(f"Error processing {url}: {e}")
finally:
    queue.task_done()
    if stop_event.is_set():
        break

שגיאה רגילה תגיע כאן ל except ותציג את הודעת השגיאה. אחריה יופעל ה finally, המשימה תדווח בתור הושלמה ואם הופעל דגל היציאה אז נצא מהלולאה. ביטול יגיע ישר ל finally, שוב יוביל לדיווח על task_done אבל אז ימשיך לפעפע למעלה ויוציא אותנו מהלולאה.

מה הבעיה עם זה? קוד חיצוני שהריץ את הפונקציה וביטל יצטרך להתמודד עם תשובה לא עקבית - אם הביטול התרחש בזמן המתנה לפריט מהתור אז מפעילים break ופשוט מסיימים את הפונקציה רגיל (בתור הצלחה). אם הביטול התרחש בזמן ביצוע העבודה ה CancelledException יגרום לסיום הפונקציה וקוד חיצוני יוכל לראות שהיא התרסקה בגלל ביטול.

בעיה שניה בקוד היא הטיפול בשגיאות שאינן ביטולים - כאן הטיפול הוא בסך הכל לכתוב הודעה ללוג למרות שבעבודת רשת נכון יותר לנסות פריט כמה פעמים, לפחות עבור שגיאות זמניות. הקוד כאן לא כולל מנגנון לקיטלוג שגיאות וגם לא מנגנון לנסיונות חוזרים.

סך הכל הקוד היה עובד טוב יותר עם context manager שיטפל ב task_done במקום מבנה ה except הכפול. לג'מיני לא היתה בעיה לכתוב את זה עם כמו שרציתי כשביקשתי הטריק היחיד היה לראות את הבעיות בקוד המקורי ולהבין איך זה צריך להיות. זה הקוד שלקחתי בסוף:

from contextlib import asynccontextmanager
import asyncio

@asynccontextmanager
async def get_task(queue):
    # If this is cancelled, Exception propagates and finally is NOT run (which is correct)
    item = await queue.get()
    try:
        yield item
    finally:
        queue.task_done()
        
        
async def worker(queue):
    # No need to catch CancelledError at all!
    # When task.cancel() is called, the exception will break the loop 
    # automatically and cleanly cancel the task.
    while True:
        async with process_task(queue) as (url, depth):
            ... # Do work

📌 חוזרים למציאות

כשאנחנו מבינים איך דברים עובדים הרבה יותר קל לנו לראות את האילוצים ואיתם להבדיל בין הבטחות להייפ. ברור שהלוטו חייב להרוויח ולכן הסיכויים שלך לזכות הם זניחים. אם יותר אנשים היו זוכים הלוטו אולי לא היה מרוויח.

ברור שבשביל לדבר שפה בצורה שוטפת צריך זמן. כשאני רואה פרסומת שמבטיחה לי שתוך שלושה חודשים אני אדבר סינית שוטף אני בורח. למדתי מספיק שפות בשביל להכיר את הגבולות והאילוצים שלי ואני יודע מה אפשרי ומה רק חלום.

ואחרי שלוש וחצי שנים של שיחות עם מודלי שפה ולימוד עקרונות העבודה שלהם אנחנו כבר אמורים לדעת מה אפשרי ומה רק חלום גם איתם. אנחנו מבינים ש LLM הוא מכונת השלמה ושהטקסט שהוא יכתוב הוא תוצאה של הפרומפט ושל נתוני האימון שלו, בתוספת תיבול סטטיסטי. למרות הרצון "לזכות בלוטו" קל לראות למה מוצרי AI רבים לא שווים את המאמץ.

כשמישהו מבטיח סוכן קולי שיסיים בשבילי משימות אני נזכר ב OpenClaw ובטעויות שהוא עשה לאנשים. הטעויות וההזיות הן חלק בלתי נפרד ממודל שפה ולכן ברור שאני לא יכול לסמוך על הכלי שלהם.

כשמישהו מבטיח סוף לבעיות אבטחת המידע בזכות מוצר AI חדש שיקרא את הקוד שלי כדי לחפש שגיאות אני נזכר שהפתרון לבעיות אבטחה הוא לא קריאה חד פעמית של הקוד אלא תהליך פיתוח וניהול ארגוני שלם. כלי בודד שרק עובר על הקוד יכול לעזור אבל בלי התהליך המלא לעולם לא נוכל לטפל בבעיות שקורות מחוץ לסקופ של אותו כלי (למשל שינויי גרסה בפלטפורמת הריצה, בעיות קונפיגורציה או הנדסה חברתית).

כשמישהו מבטיח סוכן AI שמוצא את הסיבה לכל תקלה במערכת אני אפילו לא מנסה אותו. אני בטוח שהכוונות שלהם טובות אבל אני נזכר בכל הפעמים שמודל שפה דמיין רמזים בלוגים על בסיס נתוני האימון שלו, רמזים שרק הובילו עמוק יותר למחילת הארנב. כל עוד הבסיס של הכלי שלך הוא מודל שפה הזיות הן חלק מהסיפור.

ההבטחה לזכות בלוטו בנויה על כך שתמיד יש את הסיכוי הקטן שתזכה. דום סקרולינג זה השם שנתנו לרשתות חברתיות בהן אנשים גוררים עוד ועוד בשביל הסיכוי הקטן לקרוא משהו מעניין. על אותו משקל צריך למצוא מושג שיתאר את המרדף אחרי המודל הבא, הכלי הבא, הקסם הבא. אבל אין שום טריק. בשביל להרוויח כסף עדיף לעבוד ולא למלא לוטו. בשביל לכתוב מערכות יציבות עדיף ללמוד תכנות ולא לקוות שסוכן הקידוד הבא יצליח לייצר בדיוק את המערכת שדמיינת.

📌 סקירת פונקציית TypeScript שכתב סוכן קידוד

נתקלתי ב stavrobot, סוכן AI שאמור להיות גרסה מאובטחת של אופןקלו. לא התקנתי אבל מאחר והפרויקט בקוד פתוח והמפתח הדגיש שהוא עבד עם סוכן קידוד כדי לבנות את זה היה לי מעניין להסתכל בקוד. אפשר למצוא את הפרויקט בקישור הזה:

https://github.com/skorokithakis/stavrobot

בפוסט היום נתבונן בפונקציה אחת מתוך הקוד ונאתר בה מספר Anti Patterns, כלומר תבניות קוד שליליות שאני מזהה שחוזרות בצורות שונות בקוד AI. תבניות אלה יעבדו נגדנו כשנרצה להמשיך ולפתח את הפרויקט.

נתחיל בהצגת קוד הפונקציה כמו שמצאתי אותה בפרויקט:

export function serializeMessagesForSummary(messages: AgentMessage[]): string {
  const lines: string[] = [];

  for (const message of messages) {
    if (message.role === "user") {
      let textContent: string;
      if (typeof message.content === "string") {
        textContent = message.content;
      } else {
        const content = Array.isArray(message.content) ? message.content : [];
        textContent = content
          .filter((block): block is TextContent => block.type === "text")
          .map((block) => block.text)
          .join("");
      }
      lines.push(`User: ${textContent}`);
    } else if (message.role === "assistant") {
      const content = Array.isArray(message.content) ? message.content : [];
      const textContent = content
        .filter((block): block is TextContent => block.type === "text")
        .map((block) => block.text)
        .join("");
      if (textContent) {
        lines.push(`Assistant: ${textContent}`);
      }
      for (const block of content) {
        if (block.type === "toolCall") {
          const toolCall = block as ToolCall;
          const args = Object.entries(toolCall.arguments)
            .map(([key, value]) => {
              if (typeof value === "string") {
                return `${key}=${JSON.stringify(value)}`;
              }
              if (typeof value === "object" && value !== null) {
                return `${key}=${JSON.stringify(value)}`;
              }
              return `${key}=${String(value)}`;
            })
            .join(", ");
          lines.push(`Assistant called ${toolCall.name}(${args})`);
        }
      }
    } else if (message.role === "toolResult") {
      const content = Array.isArray(message.content) ? message.content : [];
      const textContent = content
        .filter((block): block is TextContent => block.type === "text")
        .map((block) => block.text)
        .join("");
      lines.push(`Tool result (${message.toolName}): ${textContent}`);
    }
  }

  return lines.join("\n");
}

הפונקציה מקבלת מערך של הודעות וצריכה להפוך אותו למערך של שורות כלומר כל הודעה צריכה להפוך לשורת טקסט במערך התוצאה.

✏ לולאה יוצרת במקום map

תבנית בעייתית ראשונה בקוד היא לולאת ה for. בדוגמה פשוטה שתי הלולאות האלה זהות:

const messages = [{text: 'one'}, {text: 'two'}, {text: 'three'}];

// 1. using for loop
const lines1 = [];
for (const message of messages) {
    lines1.push(message.text);
}

// 2. using map
const lines2 = messages.map(message => message.text);

ההבדל בין שתי הלולאות הוא דווקא במה שאי אפשר לעשות בלולאה השניה. לולאת map מאפשרת רק החלפה של רשימת ערכים אחת לרשימה אחרת. לולאת for היא כללית יותר ומאפשרת גם פעולות נוספות. במקרה שלנו הלולאה באמת משתמשת ביכולת של for לייצר מערך פלט באורך שונה מהקלט, כלומר מערך השורות שמוחזר עשוי לכלול יותר משורה אחת לכל הודעה - אבל קשה לנו לראות את זה מקריאה פשוטה של הקוד.

פתרון מדויק יותר ישתמש ב flatMap כדי ליצור מספר שורות מכל הודעה. הנה דוגמה פשוטה בקוד קטן להמחיש את העקרון:

const messages = [{text: 'one', times: 3}, {text: 'two'}, {text: 'three'}];

const lines1 = [];
for (const message of messages) {
  const times = message.times ?? 1;
  for (let i=0; i < times; i++) {
    lines1.push(message.text);
  }
}
console.log(lines1);

function serializeMessage(message) {
  const times = message.times ?? 1;
  return new Array(times).fill(message.text);
}

const lines2 = messages.flatMap(serializeMessage);
console.log(lines2);

שתי הלולאות זהות ואחריהן המשתנים lines1 ו lines2 מכילים את אותו מערך. ההבדלים הם באפשרות לשימוש חוזר ובקריאות. הלולאה השנייה מבטיחה לי שאני לוקח מערך ומחזיר מערך כנראה לא באותו גודל, זה לא קל כמו map אבל עדיין אני מבין מה קרה פה. יותר מזה, הגישה השניה השאירה אותי עם פונקציה serializeMessage בה אפשר להשתמש בנפרד מהלולאה.

נשווה את זה לקטע מתוך הפונקציה המקורית:

for (const message of messages) {
  if (message.role === "user") {
    let textContent: string;
    if (typeof message.content === "string") {
      textContent = message.content;
    } else {
      const content = Array.isArray(message.content) ? message.content : [];
      textContent = content
        .filter((block): block is TextContent => block.type === "text")
        .map((block) => block.text)
        .join("");
    }
    lines.push(`User: ${textContent}`);
  } else if (message.role === "assistant") {

החלק הפנימי שהופך הודעה לשורת טקסטים יופיע בעוד מקומות בפרויקט אבל אי אפשר להשתמש באותו קוד כי הוא מוחבא בתוך לולאת ה for. יותר מזה, רק קריאה מלאה של כל הבלוק תאפשר לי להבין איך הפונקציה עובדת וכך בשביל לקרוא את הקוד סוכן הקידוד צריך לבזבז יותר מקום בחלון הקונטקסט.

תבנית טובה יותר לפונקציה היתה יכולה להיות:

function serializeAgentMessage(message: AgentMessage): string[] {
    switch(message.role) {
        case "user":
            return serializeUserMessage(message);
        case "assistant":
            return serializeAssistantMessage(message);
        case "toolResult":
            return serializeToolResult(message);
        default:
            throw new Error(`Unknown message role: ${message.role}`);

    }
}

export function serializeMessagesForSummary(messages: AgentMessage[]): string {
    return messages.flatMap(serializeAgentMessage).join("\n");
}

אנחנו רואים בפונקציה המקורית שחוסר הדיוק הוביל לכפל קוד והבלוק הזה מופיע מספר פעמים בפונקציה:

const textContent = content
  .filter((block): block is TextContent => block.type === "text")
  .map((block) => block.text)
  .join("");

✏ טיפול לא מוסבר בכל המקרים האפשריים (ובמקרים לא אפשריים)

נקודה שניה שחוזרת המון בקוד AI היא תכנות דפנסיבי, כלומר קוד מהסוג הזה:

if (message.role === "user") {
  let textContent: string;
  if (typeof message.content === "string") {
    textContent = message.content;
  } else {
    const content = Array.isArray(message.content) ? message.content : [];
    textContent = content
      .filter((block): block is TextContent => block.type === "text")
      .map((block) => block.text)
      .join("");
  }

נשים לב - אם תוכן ההודעה הוא מסוג string אז נקח אותו, אחרת אם הוא מסוג מערך אז ניקח ממנו את כל הבלוקים שהם מסוג טקסט, ניקח את הטקסט שלהם ונאחד אותם לשורה אחת. אם התוכן הוא מכל סוג אחר נחזיר מחרוזת ריקה.

הבלוק מטפל ב-3 מקרים אבל לא מסביר לנו איזה סוגי הודעות יש ולמה שהתוכן יהיה טקסט או מערך. יותר מזה הקוד מוכן לטפל בהודעה שיש בה מספר בלוקים של טקסט, למרות שאפשר היה לעצור בבלוק הראשון כי יכול להיות מקסימום בלוק טקסט אחד בהודעה. אם יהיה בעתיד שינוי במקום אחר שיגרום לזה שהפונקציה תופעל רק עם הודעות מסוג טקסט או רק עם הודעות מסוג מערך יהיה קשה לזהות את השינוי ולמחוק את הקוד המיותר.

ספריית pi שממנה הגיע הטיפוס AgentMessage והיא שמגדירה את ההודעות השתמשה בשורה הבאה כדי למצוא תוכן טקסטואלי מהודעה:

const content =
 typeof this.message.content === "string"
  ? this.message.content
  : this.message.content.find((c) => c.type === "text")?.text || "";

חוץ מזה שהקוד קצר יותר הוא גם הרבה יותר מדויק. בזכות הדיוק הם לא צריכים את ה map וה join כדי לאחד את כל הבלוקים של הטקסט כי ממילא יש רק אחד.

✏ חסר מעבר ניקיון

סוכני קידוד הרבה פעמים עוצרים לפני הזמן, כשברור שהם יכולים לתקן את הבעיה עם עוד איטרציה אבל משהו בלולאה לא עבד. נתבונן בבלוק הזה:

const args = Object.entries(toolCall.arguments)
  .map(([key, value]) => {
    if (typeof value === "string") {
      return `${key}=${JSON.stringify(value)}`;
    }
    if (typeof value === "object" && value !== null) {
      return `${key}=${JSON.stringify(value)}`;
    }
    return `${key}=${String(value)}`;
  })
  .join(", ");

על פניו יש פה שלושה מקרים כל אחד מייצר מחרוזת שונה, אבל בעצם שני המקרים הראשונים מכילים את אותו קוד לייצור מחרוזת ולא ברור באיזה מצבים המקרה השלישי אמור לטפל מאחר וארגומנטים של tool call תמיד ניתן להציג עם JSON.stringify. סך הכל ולמיטב הבנתי הקוד יהיה שקול ל:

const args = Object.entries(toolCall.arguments)
  .map(([key, value]) => `${key}=${JSON.stringify(value)}`)
  .join(", ");

סוכני קידוד שניסיתי להריץ על הקוד שמחו לנקות אותו ולהגיע לגרסה הקצרה לכן ברור שהם יכולים, פשוט לא תמיד בכתיבת הקוד הם יעשו את הצעד הנוסף הזה.

✏ שורה תחתונה

סוכני קידוד הם כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו וימשיכו להיות. הטעות היא לא השימוש בסוכן קידוד אלא העדפת מהירות הכתיבה על פני האיכות. האבסורד הוא שסוכני קידוד קנו לנו זמן בכך שהם חוסכים לנו מאבקים עם תחביר ומביאים אותנו הרבה יותר מהר לגרסה ראשונה עובדת. את הזמן הזה שחסכנו עלינו לנצל כדי ללמוד, להתמקצע ולשפר את הקוד.

המטרה אף פעם לא היתה יותר קוד גרוע שנכתב מהר יותר. המטרה היא מוצרים יציבים ופשוטים יותר, וקוד שמאפשר להתמודד טוב יותר עם מערכות גדולות לאורך זמן.

משתף כאן ניסוח מאוד מדויק של המפתחים ב Django
https://www.better-simple.com/django/2026/03/16/give-django-your-time-and-money/

מתוך הפוסט שלהם

This isn’t about whether you use an LLM, it’s about whether you still understand what’s being contributed.

וזה המפתח - תשתמשו בסוכן קידוד בשביל לבנות מהר יותר את הפתרונות הטובים שהייתם בונים בכל מקרה, לא בשביל לעשות ספיד ראן לטיקטים

📌 לדבר עם בן אדם

בני אדם אומרים "אני לא יודע".

בני אדם שואלים לשלומי ומתכוונים לזה.

בני אדם לא נכנסים ללולאה ובדרך כלל לא מוחקים את כל בסיס הנתונים מתוך יאוש.

בני אדם שואלים בני אדם אחרים ומשתמשים בהגיון כדי לסנן מידע נכנס.

בני אדם מוצאים פתרונות יצירתיים שאף אחד אף פעם לא חשב עליהם.

בני אדם ישאלו "מה התכוונת לעשות שם" לפני שיעזרו לי להתקדם בדרך הלא נכונה.

בני אדם לא יגידו "זה מסובך מדי אני אממש בינתיים פתרון חלקי" כשהם מקבלים משימה.

עדיין דואגים שמכונות יחליפו אתכם? כל מה שצריך זה להשקיע באותן תכונות שהופכות אתכם לבני אדם. חלק לא מבוטל מהזמן לדבר עם בן אדם זה מה שאנחנו צריכים.

📌 שתי גישות לבדיקת קוד מתוזמן ב Rails

בשביל לזהות טקסט AI בקטע ספרותי משתמשים במקפים המיוחדים שלהם שרק AI אוהב לכתוב. בשביל לזהות קוד שיוצר על ידי AI אנחנו נרצה לשים לב לשימוש יתר בתבניות וערבוב עדין בין תבניות. זה נראה יפה במבט ראשון אבל משהו קטן צורם שם. הדוגמה של היום היא בדיקה בתוכנית ריילס:

context 'when multi-part SMS - first chunk' do
  it 'stores in Redis and schedules delayed job' do
    allow(Vonage::InboundSmsService).to receive(:new).and_return(double(create_message: nil))
    allow(described_class).to receive(:set).and_return(described_class)
    allow(described_class).to receive(:perform_later)

    freeze_time

    described_class.handle_concatenated_chunk(params)

    expect(described_class).to have_received(:set).with(wait: 2.minutes)
  end
end

הקוד מטפל בסמסים שמגיעים בחלקים כי ההודעה ארוכה ורוצה לבדוק שאחרי החלק הראשון שמנו משימה ל-2 דקות קדימה שתאסוף את החלקים. החשיבות של משימה כזו היא לצורך טיפול בהודעה חלקית, כלומר אם כל החלקים הגיעו אז החלק האחרון יאסוף את כולם ויחבר אותם להודעה אחת. אבל אם רק חלק מהחלקים הגיעו אנחנו צריכים לזהות שעבר מספיק זמן מהחלק הראשון, להניח שההמשך כבר לא יגיע ולחבר את מה שיש. פה מוגדר פרק זמן של 2 דקות המתנה אבל אפשר לשחק עם זה. בכל מקרה מה שחשוב לסיפור שלנו הוא לא הקוד האמיתי אלא הבדיקה.

הבדיקה מנסה לוודא שאחרי הפעלת הפונקציה handle_concatenated_chunk נשלחת הודעה מתוזמנת לשתי דקות קדימה כדי לטפל בהודעות החלקיות. אבל היא עושה את זה באמצעות ערבוב של שתי תבניות:

1. דרך אחת לזהות שמשימה מתוזמנת נשלחה היא להסתכל על הקריאות לפונקציות של המשימה - אנחנו מצפים שהפונקציה set תקרא עם פרמטר של שתי דקות המתנה ובשביל זה אנחנו דורסים חלק מהפונקציות ומוודאים הפעלה.
2. דרך שניה לזהות שמשימה מתוזמנת נשלחה היא לא לדרוס מימושים אלא להסתכל בתור המשימות המתוזמנות ולראות שיש שם משימה מתוזמנת לשתי דקות קדימה. מי שירצה לעשות את זה יגלה שיש פער זמן קטן בין המשימה המתוזמנת בתור לבין "שתי דקות קדימה" מרגע הבדיקה, כי עברו כמה מילי שניות מהרגע שיצרנו את המשימה המתוזמנת לרגע בו בדקנו אותה. בשביל זה אנחנו נוהגים להקפיא את הזמן לפני הקריאה לפונקציה.

כלומר בגישה הראשונה נכתוב את הבדיקה הזו:

context 'when multi-part SMS - first chunk' do
  it 'stores in Redis and schedules delayed job' do
    allow(Vonage::InboundSmsService).to receive(:new).and_return(double(create_message: nil))
    allow(described_class).to receive(:set).and_return(described_class)
    allow(described_class).to receive(:perform_later)

    described_class.handle_concatenated_chunk(params)

    expect(described_class).to have_received(:set).with(wait: 2.minutes)
  end
end

ובגישה השנייה נכתוב את הבדיקה הזו:

context 'when multi-part SMS - first chunk' do
  it 'stores in Redis and schedules delayed job' do
    freeze_time

    expect do
      described_class.handle_concatenated_chunk(params)
    end.to have_enqueued_job(described_class).at(2.minutes.from_now)
  end
end

והגישה המעורבבת? רק עוד סימן לקוד שנכתב בלי השגחה.