⬅️טיפים ושכר העובדים
הסצנה הזו הציפה שאלה טובה וגרמה להרבה אנשים להרהר לגבי הרעיון של טיפים. אפשר לחשוב על טיפ כעל הבעת תודה, כתמריץ כלכלי לעובדים או כדרך לסייע לעובדים להשלים הכנסה. וכמובן מאחורי הכל יש את הנורמה החברתית. אז האם לתת טיפ ומה צריך להיות גובה הטיפ?
בישראל העיסוק בטיפים הוא בעיקר לנותני שירות בענף המזון, זאת אומרת מלצרים וברמנים במסעדות. בארצות הברית הציפייה לתת טיפ יותר רחבה וכולל גם עובדי דלפק בבתי קפה ונהגי מוניות.
אבל כדי להבין את ההקשר האמריקאי אנחנו צריכים לחזור קצת אחורה בזמן.
לפני 150 שנים, לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, העבדות בוטלה. אבל זה לא אומרת שבין לילה הגזענות והעוני שנלווה לעבדות נעלמו. בשנים שלאחר המלחמה אנשים במדינות הדרום השתמשו בכל מיני טכניקות כדי להמיר את העבדות בשליטה כלכלית על האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. אחת השיטות הייתה טיפים.
מעסיקים שילמו לעובדים אפרו-אמריקאים שכר מאוד נמוך, שאי אפשר להתקיים ממנו. אותם מעסיקים עודדו את הלקוחות לתת לעובדים טיפ כדי לסייע להם להתקיים. הטיפים שירתו מטרה כפולה - גם ביטאו את התפיסה הגזענית וגם איפשרו למעסיקים להמשיך לחסוך בהוצאות שכר (הם עדיין לא התרגלנו שאותם אנשים הפכו מעבדים לעובדים בשכר).
בתחילת המאה ה-20 נמתחה ביקורת קשה על תרבות הטיפים ועל השימוש בטיפים כדי להתחמק מתשלום לעובדים, בעיקר לעובדים חלשים. כתוצאה מכך, מספר מדינות בארה"ב העבירו חוקים שאסרו על מתן טיפים באופן גורף. בין המדינות האלו היו - ג'ורג'יה (המדינה ה-10 הכי מאוכלסת באותה תקופה), איווה, מיסיסיפי ועוד. מאחר שמדובר בעיקר במדינות מהדרום, אפשר להניח שהיה קשר בין בעיית הגזענות כלפי אפרו-אמריקאים, לבין השימוש הנצלני בטיפים באותם ימים.
בהמשך החוקים האלו בוטלו בגלל קושי לאכוף אותם (וזה כשלעצמו שיעור חשוב - לא לקבוע רגולציה שאי אפשר לאכוף).
⬅️שינוי כיוון בשנות ה-60
המצב השתנה במסגרת גל החקיקה למען זכויות האזרח של שנות ה-60 של המאה ה-20 (רק מאה שנה אחרי שהעבדות בוטלה).
בשנת 1966 תוקן החוק הפדרלי שמסדיר את שכר המינימום ה-Fair Labor Standards Act. לראשונה החוק התייחס לסוגיית הטיפים, אבל תתקשו לנחש איך הם תיקנו אותו.
בחוק נקבעה הוראה מיוחדת לגבי טיפים: אם עובד מקבל באופן קבוע יותר מ-20$ בחודש בטיפים - המעסיק יכול לשלם לו פחות משכר המינימום. החוק למעשה יוצר שתי מדרגות של שכר מינימום - שכר מינימום "רגיל" ושכר מינימום מופחת לעובדים שמקבלים טיפים. כיום לפי החוק הפדרלי שכר המינימום הוא 7.25$ לשעה, אבל אם עובד מקבל טיפים, שכר המינימום הוא רק 2.13$. זה ממש שכר רעב.
כן, החוק הפדרלי מאפשר לשלם לעובד פחות משכר המינימום. וזו הפחתה משמעותית של בערך 75%. ההנחה מאחורי החוק הייתה שהטיפים יפצו על השכר הנמוך והעובד לא יפגע מזה. אבל אם תעשו חישוב מתמטי פשוט תראו שרף של 20$ בחודש לא מבטיח את זה. זה המצב החוקי בארצות הברית גם היום.
שימו לב שכל הדיון כאן מתמקד בעובדים שמשתכרים שכר מינימום, העובדים החלשים שבשוליים. מי שמקבל משכורות נאות ונדיבות לא רלוונטי לדיון הזה.
הסצנה הזו הציפה שאלה טובה וגרמה להרבה אנשים להרהר לגבי הרעיון של טיפים. אפשר לחשוב על טיפ כעל הבעת תודה, כתמריץ כלכלי לעובדים או כדרך לסייע לעובדים להשלים הכנסה. וכמובן מאחורי הכל יש את הנורמה החברתית. אז האם לתת טיפ ומה צריך להיות גובה הטיפ?
בישראל העיסוק בטיפים הוא בעיקר לנותני שירות בענף המזון, זאת אומרת מלצרים וברמנים במסעדות. בארצות הברית הציפייה לתת טיפ יותר רחבה וכולל גם עובדי דלפק בבתי קפה ונהגי מוניות.
אבל כדי להבין את ההקשר האמריקאי אנחנו צריכים לחזור קצת אחורה בזמן.
לפני 150 שנים, לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, העבדות בוטלה. אבל זה לא אומרת שבין לילה הגזענות והעוני שנלווה לעבדות נעלמו. בשנים שלאחר המלחמה אנשים במדינות הדרום השתמשו בכל מיני טכניקות כדי להמיר את העבדות בשליטה כלכלית על האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. אחת השיטות הייתה טיפים.
מעסיקים שילמו לעובדים אפרו-אמריקאים שכר מאוד נמוך, שאי אפשר להתקיים ממנו. אותם מעסיקים עודדו את הלקוחות לתת לעובדים טיפ כדי לסייע להם להתקיים. הטיפים שירתו מטרה כפולה - גם ביטאו את התפיסה הגזענית וגם איפשרו למעסיקים להמשיך לחסוך בהוצאות שכר (הם עדיין לא התרגלנו שאותם אנשים הפכו מעבדים לעובדים בשכר).
בתחילת המאה ה-20 נמתחה ביקורת קשה על תרבות הטיפים ועל השימוש בטיפים כדי להתחמק מתשלום לעובדים, בעיקר לעובדים חלשים. כתוצאה מכך, מספר מדינות בארה"ב העבירו חוקים שאסרו על מתן טיפים באופן גורף. בין המדינות האלו היו - ג'ורג'יה (המדינה ה-10 הכי מאוכלסת באותה תקופה), איווה, מיסיסיפי ועוד. מאחר שמדובר בעיקר במדינות מהדרום, אפשר להניח שהיה קשר בין בעיית הגזענות כלפי אפרו-אמריקאים, לבין השימוש הנצלני בטיפים באותם ימים.
בהמשך החוקים האלו בוטלו בגלל קושי לאכוף אותם (וזה כשלעצמו שיעור חשוב - לא לקבוע רגולציה שאי אפשר לאכוף).
⬅️שינוי כיוון בשנות ה-60
המצב השתנה במסגרת גל החקיקה למען זכויות האזרח של שנות ה-60 של המאה ה-20 (רק מאה שנה אחרי שהעבדות בוטלה).
בשנת 1966 תוקן החוק הפדרלי שמסדיר את שכר המינימום ה-Fair Labor Standards Act. לראשונה החוק התייחס לסוגיית הטיפים, אבל תתקשו לנחש איך הם תיקנו אותו.
בחוק נקבעה הוראה מיוחדת לגבי טיפים: אם עובד מקבל באופן קבוע יותר מ-20$ בחודש בטיפים - המעסיק יכול לשלם לו פחות משכר המינימום. החוק למעשה יוצר שתי מדרגות של שכר מינימום - שכר מינימום "רגיל" ושכר מינימום מופחת לעובדים שמקבלים טיפים. כיום לפי החוק הפדרלי שכר המינימום הוא 7.25$ לשעה, אבל אם עובד מקבל טיפים, שכר המינימום הוא רק 2.13$. זה ממש שכר רעב.
כן, החוק הפדרלי מאפשר לשלם לעובד פחות משכר המינימום. וזו הפחתה משמעותית של בערך 75%. ההנחה מאחורי החוק הייתה שהטיפים יפצו על השכר הנמוך והעובד לא יפגע מזה. אבל אם תעשו חישוב מתמטי פשוט תראו שרף של 20$ בחודש לא מבטיח את זה. זה המצב החוקי בארצות הברית גם היום.
שימו לב שכל הדיון כאן מתמקד בעובדים שמשתכרים שכר מינימום, העובדים החלשים שבשוליים. מי שמקבל משכורות נאות ונדיבות לא רלוונטי לדיון הזה.
⬅️הבעיות שנובעות מהתבססות על טיפים
נתחיל בשתי בעיות עם החקיקה האמריקאית. מעבר למובן מאליו, שהחוק הזה לא מגן על העובדים, אלא בעיקר מאפשר פגיעה בהם, יש עוד בעיות.
הבעיה הכי בולטת עם החוק הזה היא שמאז 1966 בוצעו מספר תיקונים כדי להעלות את שכר המינימום הרגיל, אבל לא עדכנו ולא העלו את שכר המינימום המופחת למקבלי טיפים. לכן הפער כל כך גדול היום.
בנוסף, מעסיקים יכולים לנצל את המנגנון הזה ואת המורכבות שבו כדי לשלם לעובדים פחות שכר. למשל, אם יש עובד שרוב השנה מקבל יותר מ-20$ טיפ בחודש, המעסיק ישלם לו שכר מינימום מופחת גם בחודשים בהם אותו עובד לא קיבל טיפים. בכך המעסיק למעשה שולל שכר מהעובדים. חשוב לזכור שלרוב אלו יהיו העובדים הכי חלשים, עם השכר הכי נמוך (רבע משכר המינימום).
יש בארצות הברית מדינות שקובעות שכר מינימום מדינתי גבוה יותר משכר המינימום הפדרלי, אבל זה לא המצב בכל המדינות ולכן ההסדר הפדרלי יוצר עיוות.
הניסיון האמריקאי עם חוקים על שכר וטיפים חושף עוד בעיות עם טיפים:
התבססות על טיפים לצורך השכר העיקרי של העובד עלול לפגוע בעובדים בגלל אפליה בלתי נראית. למשל, מחקר אחד מצא שנהגי מוניות לבנים מקבלים טיפים גבוהים ב-61% יותר מנהגי מוניות אפרו-אמריקאיים. ובמקצועות רבים יש גם הטיות לטובת נשים צעירות (או במילים אחרות - לרעת עובדים מבוגרים יותר). כאשר טיפ הוא מעין "בונוס" מזדמן האפליה תהיה קיימת אך הנזק ממנה יהיה בשוליים. אבל כשטיפים מהווים רכיב מרכזי מתוך השכר של העובד, פער של 61% הוא דרמטי.
בעיה אחרת היא שלעיתים קרובות המעסיק גובה את הטיפ מהלקוח, אבל לא תמיד מעביר את הטיפים לעובדים. מבצע אכיפה של משרד העבודה הפדרלי בארצות הברית העלה ש-84% מהמסעדות לא העבירו את הטיפים לעובדים (בכלל או באופן חלקי).
נראה שבארצות הברית זו בעיית אכיפה: בשש מדינות אין בכלל מפקחים שעוסקים בפיקוח ובאכיפה של הפרות של שכר המינימום, וב-24 מדינות אחרות יש פחות מ-10 מפקחים בכל המדינה.
גם כשהטיפ לא "הולך לאיבוד" בדרך, יש בעיות לגבי החלוקה שלו. אפשרות אחת היא שכל עובד מקבל לכיסו את הטיפ שניתן לו. אבל יש עוד שיטות. אם מחלקים את כל הטיפים בין כל המלצרים - זה אומר שהטיפ יגיע גם למלצר שלא היה בקשר ישיר עם אותו לקוח. ואם ככה, אז אפשר לחלק את הטיפ גם לברמנים, לטבחים, למארחת ולאחראי המשמרת (ובעצם, למה לא לחלק גם למנקים?).
מעבר לשאלה העקרונית למי מגיע לקבל את הטיפ, ברגע שאותם עובדים יקבלו טיפים בהיקף של יותר מ-20$ בחודש, שכר הבסיס שלהם ירד משמעותית. חלוקת הטיפים ל"פול" פוגעת פעמיים - העובד שמתחלק בטיפ נפגע כי חלק קטן מהטיפ מגיע אליו; העובדים שלכאורה נהנים מטיפ של מישהו אחר עלולים להיפגע כי שכר הבסיס שלהם ירד. לכן ייתכן שעדיף שמעגל קטן של עובדים ישמרו לעצמם את הטיפים (ויספגו שכר בסיס נמוך תמורת זה), וכל היתר יהנו משכר בסיס גבוה יותר.
מר פינק היה מתנגד לתיקון משנת 1966. החוק הזה מאפשר למעסיק להפחית את השכר אם העובד מקבל טיפים. במילים אחרות, התיקון הזה מעביר את האחריות לשכר של העובד מהמעסיק אל הלקוח, כי הוא אומר שאם הלקוח משלם טיפ - המעסיק יכול לשלם פחות. זה בדיוק הפוך מהטענה של מר פינק.
ובחזרה ללקוח שמתלבט אם להשאיר טיפ או לא.
בארצות הברית מתן טיפ הוא פחות עניין של הוקרה והערכה, וגם לא של תמריץ או תגמול לעובד שנתן שירות יוצא דופן. הציפייה לשלם טיפ קשורה לכך שעובד שמקבל טיפים, מקבל שכר בסיס נמוך מאוד והוא תלוי בטיפים. הטיפים הפכו למלכודת - במקום להיות סוג של בונוס, הם גורמים להורדת שכר הבסיס ולפגיעה בעובד. ומכאן נובע הלחץ על הלקוח.
נתחיל בשתי בעיות עם החקיקה האמריקאית. מעבר למובן מאליו, שהחוק הזה לא מגן על העובדים, אלא בעיקר מאפשר פגיעה בהם, יש עוד בעיות.
הבעיה הכי בולטת עם החוק הזה היא שמאז 1966 בוצעו מספר תיקונים כדי להעלות את שכר המינימום הרגיל, אבל לא עדכנו ולא העלו את שכר המינימום המופחת למקבלי טיפים. לכן הפער כל כך גדול היום.
בנוסף, מעסיקים יכולים לנצל את המנגנון הזה ואת המורכבות שבו כדי לשלם לעובדים פחות שכר. למשל, אם יש עובד שרוב השנה מקבל יותר מ-20$ טיפ בחודש, המעסיק ישלם לו שכר מינימום מופחת גם בחודשים בהם אותו עובד לא קיבל טיפים. בכך המעסיק למעשה שולל שכר מהעובדים. חשוב לזכור שלרוב אלו יהיו העובדים הכי חלשים, עם השכר הכי נמוך (רבע משכר המינימום).
יש בארצות הברית מדינות שקובעות שכר מינימום מדינתי גבוה יותר משכר המינימום הפדרלי, אבל זה לא המצב בכל המדינות ולכן ההסדר הפדרלי יוצר עיוות.
הניסיון האמריקאי עם חוקים על שכר וטיפים חושף עוד בעיות עם טיפים:
התבססות על טיפים לצורך השכר העיקרי של העובד עלול לפגוע בעובדים בגלל אפליה בלתי נראית. למשל, מחקר אחד מצא שנהגי מוניות לבנים מקבלים טיפים גבוהים ב-61% יותר מנהגי מוניות אפרו-אמריקאיים. ובמקצועות רבים יש גם הטיות לטובת נשים צעירות (או במילים אחרות - לרעת עובדים מבוגרים יותר). כאשר טיפ הוא מעין "בונוס" מזדמן האפליה תהיה קיימת אך הנזק ממנה יהיה בשוליים. אבל כשטיפים מהווים רכיב מרכזי מתוך השכר של העובד, פער של 61% הוא דרמטי.
בעיה אחרת היא שלעיתים קרובות המעסיק גובה את הטיפ מהלקוח, אבל לא תמיד מעביר את הטיפים לעובדים. מבצע אכיפה של משרד העבודה הפדרלי בארצות הברית העלה ש-84% מהמסעדות לא העבירו את הטיפים לעובדים (בכלל או באופן חלקי).
נראה שבארצות הברית זו בעיית אכיפה: בשש מדינות אין בכלל מפקחים שעוסקים בפיקוח ובאכיפה של הפרות של שכר המינימום, וב-24 מדינות אחרות יש פחות מ-10 מפקחים בכל המדינה.
גם כשהטיפ לא "הולך לאיבוד" בדרך, יש בעיות לגבי החלוקה שלו. אפשרות אחת היא שכל עובד מקבל לכיסו את הטיפ שניתן לו. אבל יש עוד שיטות. אם מחלקים את כל הטיפים בין כל המלצרים - זה אומר שהטיפ יגיע גם למלצר שלא היה בקשר ישיר עם אותו לקוח. ואם ככה, אז אפשר לחלק את הטיפ גם לברמנים, לטבחים, למארחת ולאחראי המשמרת (ובעצם, למה לא לחלק גם למנקים?).
מעבר לשאלה העקרונית למי מגיע לקבל את הטיפ, ברגע שאותם עובדים יקבלו טיפים בהיקף של יותר מ-20$ בחודש, שכר הבסיס שלהם ירד משמעותית. חלוקת הטיפים ל"פול" פוגעת פעמיים - העובד שמתחלק בטיפ נפגע כי חלק קטן מהטיפ מגיע אליו; העובדים שלכאורה נהנים מטיפ של מישהו אחר עלולים להיפגע כי שכר הבסיס שלהם ירד. לכן ייתכן שעדיף שמעגל קטן של עובדים ישמרו לעצמם את הטיפים (ויספגו שכר בסיס נמוך תמורת זה), וכל היתר יהנו משכר בסיס גבוה יותר.
מר פינק היה מתנגד לתיקון משנת 1966. החוק הזה מאפשר למעסיק להפחית את השכר אם העובד מקבל טיפים. במילים אחרות, התיקון הזה מעביר את האחריות לשכר של העובד מהמעסיק אל הלקוח, כי הוא אומר שאם הלקוח משלם טיפ - המעסיק יכול לשלם פחות. זה בדיוק הפוך מהטענה של מר פינק.
ובחזרה ללקוח שמתלבט אם להשאיר טיפ או לא.
בארצות הברית מתן טיפ הוא פחות עניין של הוקרה והערכה, וגם לא של תמריץ או תגמול לעובד שנתן שירות יוצא דופן. הציפייה לשלם טיפ קשורה לכך שעובד שמקבל טיפים, מקבל שכר בסיס נמוך מאוד והוא תלוי בטיפים. הטיפים הפכו למלכודת - במקום להיות סוג של בונוס, הם גורמים להורדת שכר הבסיס ולפגיעה בעובד. ומכאן נובע הלחץ על הלקוח.
⬅️תובנות על טיפים - בכלל ובישראל
1. החקיקה האמריקאית משנות ה-60 נועדה להגן על העובדים, אבל זו "מדיניות בומרנג" מובהקת - מדיניות שהתוצאה שלה הפוכה בדיוק מהמטרה. זה לא אפקט הקוברה, אין פה השפעה בלתי צפויה.
זה ברור וגלוי לעין שיצירת שכר מינימום מופחת תפגע בעובדים.
לכן, אנחנו בישראל יכולים להיות שמחים שאין לנו סטנדרט כפול לגבי שכר מינימום.
2. בגלל שאין בישראל שכר מינימום מופחת למקבלי טיפ, אצלנו הבעיה עם טיפים לא כל כך חמורה. אפשר לטעון שבלי טיפים אותם עובדים ירוויחו מעט, אבל הם לא יקבלו רבע משכר המינימום (בישראל שכר המינימום השעתי הוא 30.61 ש"ח, אז אם נאמץ את המודל האמריקאי, עובד שמקבל טיפים ישתכר רק 7.5 ש"ח לשעה).
3. לאילו עובדים לתת טיפ ולאילו עובדים לא?
אם אתם בארה"ב אפשר למצוא תשובה פשוטה - לעובדים בשכר מינימום מופחת. אבל זו תשובה מעגלית, כי שכר המינימום שלהם מופחת בגלל שהם מקבלים טיפים. אז זה לא עוזר.
אז איך מחליטים? האם משאירים טיפ למלצרים? לברמנים? לבריסטה שמכין לכם את הקפה? למוכרת בחנות הבגדים לספר? לנהג מונית? לפקיד קבלה בבית מלון? לעורך דין?
למה כן? למה לא? לא ממש ברור איך משרטטים את הגבול.
נראה שזו שאלה חברתית ושל העדפה פרטית, ולא שאלת מדיניות. אז בכובע של מדיניות ציבורית נשאיר לכם את ההחלטה הזו.
4. יש בעולם הצעות לאסור מתן טיפ או לחייב שהטיפ יועבר ישירות לעובד ולא דרך המעביד. זה מעורר שאלות אחרת, כמו אופן גביית המס - כי הטיפ הוא הכנסה ואז מישהו צריך לדווח עליה ולנכות מתוכה אחוז מס מסויים. מבחינה בירוקרטית נטו, הכי נוח שהטיפים עוברים דרך המעסיק. אבל יש בזה חסרונות.
לסיכום, מר פינק מאוד משכנע אבל צריך לזכור שהמלצרית שמגישה לו קפה מסתמכת מאוד על הטיפ ממנו, בגלל שהיא מקבלת שכר מינימום מופחת. נראה שמר פינק צודק יותר דווקא לגבי המצב במדינות אחרות, כמו ישראל. אם טרנטינו יעשה סרט בישראל הוא יוכל לתקן את חוסר הדיוק הזה.
1. החקיקה האמריקאית משנות ה-60 נועדה להגן על העובדים, אבל זו "מדיניות בומרנג" מובהקת - מדיניות שהתוצאה שלה הפוכה בדיוק מהמטרה. זה לא אפקט הקוברה, אין פה השפעה בלתי צפויה.
זה ברור וגלוי לעין שיצירת שכר מינימום מופחת תפגע בעובדים.
לכן, אנחנו בישראל יכולים להיות שמחים שאין לנו סטנדרט כפול לגבי שכר מינימום.
2. בגלל שאין בישראל שכר מינימום מופחת למקבלי טיפ, אצלנו הבעיה עם טיפים לא כל כך חמורה. אפשר לטעון שבלי טיפים אותם עובדים ירוויחו מעט, אבל הם לא יקבלו רבע משכר המינימום (בישראל שכר המינימום השעתי הוא 30.61 ש"ח, אז אם נאמץ את המודל האמריקאי, עובד שמקבל טיפים ישתכר רק 7.5 ש"ח לשעה).
3. לאילו עובדים לתת טיפ ולאילו עובדים לא?
אם אתם בארה"ב אפשר למצוא תשובה פשוטה - לעובדים בשכר מינימום מופחת. אבל זו תשובה מעגלית, כי שכר המינימום שלהם מופחת בגלל שהם מקבלים טיפים. אז זה לא עוזר.
אז איך מחליטים? האם משאירים טיפ למלצרים? לברמנים? לבריסטה שמכין לכם את הקפה? למוכרת בחנות הבגדים לספר? לנהג מונית? לפקיד קבלה בבית מלון? לעורך דין?
למה כן? למה לא? לא ממש ברור איך משרטטים את הגבול.
נראה שזו שאלה חברתית ושל העדפה פרטית, ולא שאלת מדיניות. אז בכובע של מדיניות ציבורית נשאיר לכם את ההחלטה הזו.
4. יש בעולם הצעות לאסור מתן טיפ או לחייב שהטיפ יועבר ישירות לעובד ולא דרך המעביד. זה מעורר שאלות אחרת, כמו אופן גביית המס - כי הטיפ הוא הכנסה ואז מישהו צריך לדווח עליה ולנכות מתוכה אחוז מס מסויים. מבחינה בירוקרטית נטו, הכי נוח שהטיפים עוברים דרך המעסיק. אבל יש בזה חסרונות.
לסיכום, מר פינק מאוד משכנע אבל צריך לזכור שהמלצרית שמגישה לו קפה מסתמכת מאוד על הטיפ ממנו, בגלל שהיא מקבלת שכר מינימום מופחת. נראה שמר פינק צודק יותר דווקא לגבי המצב במדינות אחרות, כמו ישראל. אם טרנטינו יעשה סרט בישראל הוא יוכל לתקן את חוסר הדיוק הזה.
מתלבטים אם לצאת להצביע?
בפוסט הזה צללנו לעומק הרגולציה של השלטון המקומי וגילינו על כמה תחומי חיים הוא שולט ומשפיע.
זו הזווית הרגולטורית של השלטון המוקמי -
https://regulator.online/2018/10/01/municipalregulations/
בפוסט הזה צללנו לעומק הרגולציה של השלטון המקומי וגילינו על כמה תחומי חיים הוא שולט ומשפיע.
זו הזווית הרגולטורית של השלטון המוקמי -
https://regulator.online/2018/10/01/municipalregulations/
הרגולטור - גיא מור
רגולציה מקומית
לקראת הבחירות ברשויות המקומיות שיתקיימו ב-30.10 החלטתי לתת לכם הצצה לרגולציה שהרשויות המקומיות קובעות ואוכפות. כמו שתראו, הרשויות המקומיות מסדירות ומעצבות את חיינו בדרכים רבות ולכן להצבעה שלכם יש י…
ולמי שמעדיפה להאזין - זו גרסת הפודקאסט
https://open.spotify.com/episode/6Kzgnyu0gm6UPgYLI4vs3G?si=Yeu4qxpoSkqTcJDA4SaM_A
https://open.spotify.com/episode/6Kzgnyu0gm6UPgYLI4vs3G?si=Yeu4qxpoSkqTcJDA4SaM_A
מה ההשפעות של רגולציה של אסדרת מקצועות על העובדים?
מחקר שפורסם לאחרונה בדק שינוי הרגולציה על מקצועות בשורת מדינות בארה"ב בין 2017 ל-2022. המחקר בדק את הקשר בין היקף הרגולציה לבין שוק העבודה.
ממצאים מעניינים של המחקר:
1. בכמה גדלה הרגולציה?
מספר המגבלות הרגולטורים (הוראות שקובעות חובות או איסורים) גדלו בכמעט פי 3 מאז 2019. זה קצב גידול מאוד מהיר.
2. באילו מקצועות התווספו יותר מגבלות רגולטוריות?
תוספת הרגולציה התרחשה בעיקר במקצועות עם שכר חציוני נמוך לשעה. בקיצור - מטילים עוד רגולציה ועוד מגבלות על העובדים העניים.
3. מה ההשפעה של תוספת הרגולציה?
באמצעות השוואה בין שורת מקצועות ומספר מדינות בתוך ארה"ב החוקרים מוצאים שעלייה של 10% במספר המגבלות הרגולטוריות מובילה לעלייה של 3.3 אחוז בשכר השעתי אך לירידה של 4.4 אחוזים בתעסוקה. או במילים אחרות: כשיש יותר רגולציה על מקצוע מסוים - לאנשים יותר קשה לעסוק בו, אבל מי שצולח את החסם הרגולטורי מרוויח יותר. זה הגיוני, כי אם הרגולציה צמצמה את מספר העוסקים בתחום - יש פחות תחרות ואולי אפילו יש מחסור באותו סוג של עוסקים. גם על ההשפעות על השכר וגם ההשפעות על התעסוקה מתרכזות במקצועות שהשכר בהם נמוך.
לחצו כאן לקריאת המחקר המלא
לקריאת פוסטים נוספים על רגולציה של אסדרת עיסוק - לחצו כאן
מחקר שפורסם לאחרונה בדק שינוי הרגולציה על מקצועות בשורת מדינות בארה"ב בין 2017 ל-2022. המחקר בדק את הקשר בין היקף הרגולציה לבין שוק העבודה.
ממצאים מעניינים של המחקר:
1. בכמה גדלה הרגולציה?
מספר המגבלות הרגולטורים (הוראות שקובעות חובות או איסורים) גדלו בכמעט פי 3 מאז 2019. זה קצב גידול מאוד מהיר.
2. באילו מקצועות התווספו יותר מגבלות רגולטוריות?
תוספת הרגולציה התרחשה בעיקר במקצועות עם שכר חציוני נמוך לשעה. בקיצור - מטילים עוד רגולציה ועוד מגבלות על העובדים העניים.
3. מה ההשפעה של תוספת הרגולציה?
באמצעות השוואה בין שורת מקצועות ומספר מדינות בתוך ארה"ב החוקרים מוצאים שעלייה של 10% במספר המגבלות הרגולטוריות מובילה לעלייה של 3.3 אחוז בשכר השעתי אך לירידה של 4.4 אחוזים בתעסוקה. או במילים אחרות: כשיש יותר רגולציה על מקצוע מסוים - לאנשים יותר קשה לעסוק בו, אבל מי שצולח את החסם הרגולטורי מרוויח יותר. זה הגיוני, כי אם הרגולציה צמצמה את מספר העוסקים בתחום - יש פחות תחרות ואולי אפילו יש מחסור באותו סוג של עוסקים. גם על ההשפעות על השכר וגם ההשפעות על התעסוקה מתרכזות במקצועות שהשכר בהם נמוך.
לחצו כאן לקריאת המחקר המלא
לקריאת פוסטים נוספים על רגולציה של אסדרת עיסוק - לחצו כאן
Ssrn
How State Occupational Licenses Affect Jobs and Salaries
We present new data on regulatory restrictions across states and occupations between 2017 and 2022 to study the labor market effects of occupational licensing.
קרמר רק רצה להתקלח עם זרם נורמלי.
https://www.youtube.com/watch?v=vMITcQUe-9M
ככה הרגולציה קילקלה לו את המקלחת
https://regulator.online/2021/10/11/showerhead/
https://www.youtube.com/watch?v=vMITcQUe-9M
ככה הרגולציה קילקלה לו את המקלחת
https://regulator.online/2021/10/11/showerhead/
YouTube
Seinfeld-The Shower Head
Seinfeld 7x16-The Shower Head
האם שימוש בהצהרות (״אני מבטיח לדווח אמת״) יכול להפחית רמאות בדיווחים?
רגולציה רבה מבוססת על דיווחים. אבל מה שווים דיווחים לא נכונים?
את זה מנסים לפתור גם בכלים אלטרנטיביים לרגולציה, כמו תובנות התנהגותיות.
פרופ' איל פאר ערך מגה-מחקר יחד עם 44 חוקרות וחוקרים מרחבי העולם. הם בדקו 21 נוסחים שונים של הצהרות ובחנו את ההשפעה שלהן על מדגם של יותר מ-21 אלף איש בארה״ב ובריטניה.
בתמצית, המחקר בדק האם אנשים ימסרו דיווח שקרי על ביצוע מטלה במטרה לזכות בתגמול גדול יותר.
המחקר מצא שיש הצהרות שמצליחות לגביר משמעותית את דיווחי האמת ולצמצם רמאותיות. נוסח אחד הצליח להפחית רמאות בכמעט מחצית! רק הנוסח, לפני פיקוח ואכיפה.
זה אפקט עצום.
למידע נוסף על המחקר
בפוסט קודם סיפרתי על ניסוי מדיניות שבוצע במערכת המס ועל הצלחה פנומנלית
רגולציה רבה מבוססת על דיווחים. אבל מה שווים דיווחים לא נכונים?
את זה מנסים לפתור גם בכלים אלטרנטיביים לרגולציה, כמו תובנות התנהגותיות.
פרופ' איל פאר ערך מגה-מחקר יחד עם 44 חוקרות וחוקרים מרחבי העולם. הם בדקו 21 נוסחים שונים של הצהרות ובחנו את ההשפעה שלהן על מדגם של יותר מ-21 אלף איש בארה״ב ובריטניה.
בתמצית, המחקר בדק האם אנשים ימסרו דיווח שקרי על ביצוע מטלה במטרה לזכות בתגמול גדול יותר.
המחקר מצא שיש הצהרות שמצליחות לגביר משמעותית את דיווחי האמת ולצמצם רמאותיות. נוסח אחד הצליח להפחית רמאות בכמעט מחצית! רק הנוסח, לפני פיקוח ואכיפה.
זה אפקט עצום.
למידע נוסף על המחקר
בפוסט קודם סיפרתי על ניסוי מדיניות שבוצע במערכת המס ועל הצלחה פנומנלית
OSF
I Solemnly Swear I’m Up To Good: A Megastudy Investigating the Effectiveness of Honesty Oaths on Curbing Dishonesty
Dishonest behaviors such as tax evasion impose significant societal costs. Ex-ante honesty oaths—commitments to honesty before action—have been proposed as useful interventions to counteract dishonest behavior, but the heterogeneity in findings across op…
💸האם מיסים הם סוג של רגולציה?
מומלץ לקרוא באתר - שם יותר נוח ויש לינקים למקורות
מדינות בכל העולם קבעו כללים לאיך קובעים רגולציה ואיך מנהלים אותה. לעיתים קרובות מיסים הוחרגו מההסדר הזה.
לפני כמה שנים פרסמתי פוסט שהכותרת שלו הייתה - ההבדל בין רגולציה למיסים. היום אני רוצה לשים סימן שאלה ולבדוק אם יש הבדל שמצדיק יחס שונה.
🔷מה זה בעצם מיסים?
הממשלה קובעת שאתם חייבים לשלם לה כסף, כשהמטרה היא לממן את הוצאות הממשלה (בריאות, ביטחון, סלילת כבישים ותשלום משכורות למשרתי ציבור וכו').
אפשר לטעון שזאת רגולציה, הרי הממשלה מחייבת אתכם לעשות משהו (לשלם לה כסף) וזאת הוראה מחייבת שאפשר לאכוף (יש עונשים כבדים על העלמת מס).
הערה: כאשר אני כותב כאן על מיסים אני מתכוון לכל תשלומי החובה – מס, מכס, היטל, אגרה וכו'.
אז במיסים הממשלה גובה מאנשים כסף באמצעות רגולציה.
אבל לפעמים יש תחושה שמיסים הם לא בדיוק רגולציה, ומערכת מדיניות הרגולציה לא מתאימה להם.
🔷הדומה והשונה בין רגולציה למיסים
אני רוצה להציע את ההסבר שלי, שלדעתי אף גוף בארץ או בעולם הציג אותו או אימץ אותו, ולכן זה ניתוח שהוא לגמרי בגדר דעתי הפרטית.
בואו נסתכל על רגולציה ועל מיסים דרך שלושה פרמטרים: האם המטרה היא הגנה על אינטרס ציבורי או ניהול סיכונים, האם מנסים לשנות התנהגות והיחס להטלת עלויות ישירות על הציבור.
ככה זה נראה ברגולציה:
1. המטרה: רגולציה מיועדת להגן על אינטרס ציבורי או לנהל סיכונים. זה מעוגן בחוק עקרונות האסדרה, במסמכים של ה-OECD וגם אני כתבתי על זה בעבר (למשל פה).
2. שינוי התנהגות: רגולציה מיועדת לשנות את ההתנהגות של אנשים. באמצעות קביעת כללים, כמו אסור וחובה, אנחנו רוצים שאנשים יעשו משהו שהם לא היו עושים ללא הרגולציה (למשל לשמור מרחק בכביש או להתקין אמצעי בטיחות בעסק). מטרת הרגולציה היא לשנות את ההתנהגות של אנשים כדי להגן על אינטרס ציבורי או לנהל סיכונים.
3. עלויות ישירות: לרגולטור אין מטרה להטיל עלויות ציוד ישירות על המפקחים שלו. למשל כשמשרד התקשורת קובע כללים, הוא רוצה למנוע פגיעה ברשתות התקשורת אבל הוא לא רוצה להטיל עוד עלויות על חברות הטלקום. הטלת העלויות למפוקחים היא מחיר שאנחנו מוכנים לשלם אבל זו ממש לא המטרה שלנו. למעשה, לרגולטור אפילו עדיף שהעלויות יהיו נמוכות כי ככה יהיה למפוקחים יותר קל לציית להוראות שלו וזה עשוי להגביר ציות.
עכשיו בואו נראה את זה במיסים:
1. המטרה: מערכת המס נועדה לגבות כסף. יש עקרונות למערכת מס טובה, למשל שהמערכת תהיה פשוטה. את הכסף שאנחנו גובים במס אנחנו מעבירים לכל מיני גופים בממשלה: למשרד הבריאות שיקדם בריאות, למשרד התחבורה שיקדם בטיחות בדרכים, ועוד. מערכת המס לא מיועדת לקדם אינטרס ציבורי ספציפי או לנהל סיכונים ספציפיים. מערכת המס מספקת "דלק" (משאבים) למערכת הציבורית. בהמשך, המערכת הרגולטורית בתורה תנהל סיכונים, אבל זה לא המס שעושה את זה.
2. שינוי התנהגות: מס טוב אמור לא לשנות התנהגות. מומחים למדיניות מס וכלכלנים תמיד אומרים שהמטרה של מס זה לגבות כסף בלי להביא לשינוי התנהגות. זאת אומרת שאם אנחנו מטילים מס על הכנסה, אנחנו לא רוצים לגרום למצב שבו אנשים עובדים פחות, או עובדים במקצועות אחרים בגלל שהם לא רוצים לשלם מס. אידיאלית מערכת המס רוצה לגבות את הכסף בלי לעוות את ההתנהגות ובלי לשנות את הדרישות את הבחירות של הציבור.
3. עלויות ישירות: מערכת המס רוצה לייצר לכם עלויות ישירות. זו התכלית שלה לגבות מכם כסף, ולמעשה כל המהות של מערכת המס היא לייצר לציבור עלויות. רשות מיסים בארץ או בעולם – שלא גובה מהציבור כסף היא רשות כושלת, שלא עושה את מה שהיא נועדה לעשות.
סיכמתי את ההשוואה הזו בטבלה שמופיעה בפוסט בבלוג.
השוואה כזו מחדדת שלמרות שמערכת המס משתמשת ברגולציה כדי לגבות מיסים,יש שוני מאוד גדול במהות שלה. בעוד שהרגולציה רוצה לשנות התנהגות במינימום עלויות, מערכת המס רוצה לגבות מקסימום כסף (עלויות) בלי להשפיע על התנהגות.
מומלץ לקרוא באתר - שם יותר נוח ויש לינקים למקורות
מדינות בכל העולם קבעו כללים לאיך קובעים רגולציה ואיך מנהלים אותה. לעיתים קרובות מיסים הוחרגו מההסדר הזה.
לפני כמה שנים פרסמתי פוסט שהכותרת שלו הייתה - ההבדל בין רגולציה למיסים. היום אני רוצה לשים סימן שאלה ולבדוק אם יש הבדל שמצדיק יחס שונה.
🔷מה זה בעצם מיסים?
הממשלה קובעת שאתם חייבים לשלם לה כסף, כשהמטרה היא לממן את הוצאות הממשלה (בריאות, ביטחון, סלילת כבישים ותשלום משכורות למשרתי ציבור וכו').
אפשר לטעון שזאת רגולציה, הרי הממשלה מחייבת אתכם לעשות משהו (לשלם לה כסף) וזאת הוראה מחייבת שאפשר לאכוף (יש עונשים כבדים על העלמת מס).
הערה: כאשר אני כותב כאן על מיסים אני מתכוון לכל תשלומי החובה – מס, מכס, היטל, אגרה וכו'.
אז במיסים הממשלה גובה מאנשים כסף באמצעות רגולציה.
אבל לפעמים יש תחושה שמיסים הם לא בדיוק רגולציה, ומערכת מדיניות הרגולציה לא מתאימה להם.
🔷הדומה והשונה בין רגולציה למיסים
אני רוצה להציע את ההסבר שלי, שלדעתי אף גוף בארץ או בעולם הציג אותו או אימץ אותו, ולכן זה ניתוח שהוא לגמרי בגדר דעתי הפרטית.
בואו נסתכל על רגולציה ועל מיסים דרך שלושה פרמטרים: האם המטרה היא הגנה על אינטרס ציבורי או ניהול סיכונים, האם מנסים לשנות התנהגות והיחס להטלת עלויות ישירות על הציבור.
ככה זה נראה ברגולציה:
1. המטרה: רגולציה מיועדת להגן על אינטרס ציבורי או לנהל סיכונים. זה מעוגן בחוק עקרונות האסדרה, במסמכים של ה-OECD וגם אני כתבתי על זה בעבר (למשל פה).
2. שינוי התנהגות: רגולציה מיועדת לשנות את ההתנהגות של אנשים. באמצעות קביעת כללים, כמו אסור וחובה, אנחנו רוצים שאנשים יעשו משהו שהם לא היו עושים ללא הרגולציה (למשל לשמור מרחק בכביש או להתקין אמצעי בטיחות בעסק). מטרת הרגולציה היא לשנות את ההתנהגות של אנשים כדי להגן על אינטרס ציבורי או לנהל סיכונים.
3. עלויות ישירות: לרגולטור אין מטרה להטיל עלויות ציוד ישירות על המפקחים שלו. למשל כשמשרד התקשורת קובע כללים, הוא רוצה למנוע פגיעה ברשתות התקשורת אבל הוא לא רוצה להטיל עוד עלויות על חברות הטלקום. הטלת העלויות למפוקחים היא מחיר שאנחנו מוכנים לשלם אבל זו ממש לא המטרה שלנו. למעשה, לרגולטור אפילו עדיף שהעלויות יהיו נמוכות כי ככה יהיה למפוקחים יותר קל לציית להוראות שלו וזה עשוי להגביר ציות.
עכשיו בואו נראה את זה במיסים:
1. המטרה: מערכת המס נועדה לגבות כסף. יש עקרונות למערכת מס טובה, למשל שהמערכת תהיה פשוטה. את הכסף שאנחנו גובים במס אנחנו מעבירים לכל מיני גופים בממשלה: למשרד הבריאות שיקדם בריאות, למשרד התחבורה שיקדם בטיחות בדרכים, ועוד. מערכת המס לא מיועדת לקדם אינטרס ציבורי ספציפי או לנהל סיכונים ספציפיים. מערכת המס מספקת "דלק" (משאבים) למערכת הציבורית. בהמשך, המערכת הרגולטורית בתורה תנהל סיכונים, אבל זה לא המס שעושה את זה.
2. שינוי התנהגות: מס טוב אמור לא לשנות התנהגות. מומחים למדיניות מס וכלכלנים תמיד אומרים שהמטרה של מס זה לגבות כסף בלי להביא לשינוי התנהגות. זאת אומרת שאם אנחנו מטילים מס על הכנסה, אנחנו לא רוצים לגרום למצב שבו אנשים עובדים פחות, או עובדים במקצועות אחרים בגלל שהם לא רוצים לשלם מס. אידיאלית מערכת המס רוצה לגבות את הכסף בלי לעוות את ההתנהגות ובלי לשנות את הדרישות את הבחירות של הציבור.
3. עלויות ישירות: מערכת המס רוצה לייצר לכם עלויות ישירות. זו התכלית שלה לגבות מכם כסף, ולמעשה כל המהות של מערכת המס היא לייצר לציבור עלויות. רשות מיסים בארץ או בעולם – שלא גובה מהציבור כסף היא רשות כושלת, שלא עושה את מה שהיא נועדה לעשות.
סיכמתי את ההשוואה הזו בטבלה שמופיעה בפוסט בבלוג.
השוואה כזו מחדדת שלמרות שמערכת המס משתמשת ברגולציה כדי לגבות מיסים,יש שוני מאוד גדול במהות שלה. בעוד שהרגולציה רוצה לשנות התנהגות במינימום עלויות, מערכת המס רוצה לגבות מקסימום כסף (עלויות) בלי להשפיע על התנהגות.
🔷מיסים שמתנהגים כמו רגולציה
לחלקכם משהו מציק. יש מיסים שמיועדים לשנות התנהגות. בספרות הם נקראים מיסים פיגוביאנים. למשל מס על סיגריות, על דלק או על פליטות פחמן. אלו מיסים שאנחנו מטילים על פעולות שהוגדרו כמזיקות או בלתי רצויות ובאמצעות המס אנחנו רוצים לגרום לציבור לצמצם את הפעילויות האלה או להפסיק אותן כליל.
וזה החלק המוזר: זה מס שמטרתו לשנות התנהגות. בנוסף, מבחינת המדינה במקרים רבים זה מס שהיא בכלל לא רוצה לגבות. למשל, תחשבו על הבלו - המס שמוטל בישראל על סיגריות (כמו זה שמוטל על דלק, יש גם אחד על סיגריות). זה לא מס שהמדינה מטילה כדי לייצר לעצמה הכנסות. המדינה הייתה מעדיפה שאנשים לא יעשנו בכלל והיא לא תגבה את המס הזה.
המס הזה נועד לשנות התנהגות ולא נועד לייצר הכנסות למדינה. זה מס די מוזר, הוא לא כל כך מס בעצם טבעו (למרות שמבחינה פורמלית ומשפטית מדובר במס לכל דבר ועניין).
במקרים כאלו יכולנו תיאורטית להחליף את המס הזה בסוג של קנס. זה המחיר שאנחנו גובים מהציבור על כך שהוא מבצע פעולה מסוכנת או לא רצויה. ממש כמו שבקנסות המדינה לוקחת מכם כסף אבל הייתה מעדיפה שלא תפרו את הכללים והיא לא תצטרך לגבות מכם הקנס.
כשהמס דומה לקנס - הוא למעשה יותר קרוב לרגולציה.
ההבדל בין מס לקנס (אחד אנחנו רוצים לגבות ואת השני לא) הוא ההבדל בין מיסים לבין רגולציה.
🔷הצעה לחלוקה
אני מציע להבחין בין רגולציה לבין מיסים, לפי הקריטריונים שהצגתי קודם.
יש הבדל כשמדובר במס "קלאסי" שמטרתו לגבות כסף ולא לשנות התנהגות. אבל אם המס מיועד לשנות התנהגות - אז מדובר במס שלמעשה משמש ככלי רגולטורי.
אז מה צריכים להיות הכללים לגבי קביעה של מיסים?
⬅️אם מדובר במס שמיועד לשנות התנהגות אנחנו צריכים להסתכל עליו כמו על רגולציה.
הסיבה פשוטה: המס למעשה משמש אותנו כנורמה שמגדירה לציבור איך להתנהג ואמורה לשנות את ההתנהגות. אנחנו נגבש את המס הזה כמו שאנחנו מגבשים רגולציה: ננתח את הבעיה ואת הסיכונים, נבחן כמה חלופות (מס, רגולציה, גילוי מידע, תמריץ כלכלי אחר) ונבדוק את ההשפעות הישירות של כל חלופה, כולל עלויות. מס הוא רק חלופה אחת והתהליך של גיבוש רגולציה מתאים במקרה הזה. כנראה שהיבטים כמו גובה המס לא יהיו בליבת התהליך כי הם יותר שאלה כלכלית מאשר שאלה של ניהול סיכונים ומדיניות.
⬅️אם מדובר במס קלאסי - לא מדובר ברגולציה.
אם מדובר במס "קלאסי", שמטרתו להשיא הכנסות למדינה ולא לשנות התנהגות, לא מדובר ברגולציה.
במקרה כזה לא נתייחס אליו כאל רגולציה. קביעת גובה המס היא שאלת מדיניות ציבורית מתחום שונה מרגולציה.
לחלקכם משהו מציק. יש מיסים שמיועדים לשנות התנהגות. בספרות הם נקראים מיסים פיגוביאנים. למשל מס על סיגריות, על דלק או על פליטות פחמן. אלו מיסים שאנחנו מטילים על פעולות שהוגדרו כמזיקות או בלתי רצויות ובאמצעות המס אנחנו רוצים לגרום לציבור לצמצם את הפעילויות האלה או להפסיק אותן כליל.
וזה החלק המוזר: זה מס שמטרתו לשנות התנהגות. בנוסף, מבחינת המדינה במקרים רבים זה מס שהיא בכלל לא רוצה לגבות. למשל, תחשבו על הבלו - המס שמוטל בישראל על סיגריות (כמו זה שמוטל על דלק, יש גם אחד על סיגריות). זה לא מס שהמדינה מטילה כדי לייצר לעצמה הכנסות. המדינה הייתה מעדיפה שאנשים לא יעשנו בכלל והיא לא תגבה את המס הזה.
המס הזה נועד לשנות התנהגות ולא נועד לייצר הכנסות למדינה. זה מס די מוזר, הוא לא כל כך מס בעצם טבעו (למרות שמבחינה פורמלית ומשפטית מדובר במס לכל דבר ועניין).
במקרים כאלו יכולנו תיאורטית להחליף את המס הזה בסוג של קנס. זה המחיר שאנחנו גובים מהציבור על כך שהוא מבצע פעולה מסוכנת או לא רצויה. ממש כמו שבקנסות המדינה לוקחת מכם כסף אבל הייתה מעדיפה שלא תפרו את הכללים והיא לא תצטרך לגבות מכם הקנס.
כשהמס דומה לקנס - הוא למעשה יותר קרוב לרגולציה.
ההבדל בין מס לקנס (אחד אנחנו רוצים לגבות ואת השני לא) הוא ההבדל בין מיסים לבין רגולציה.
🔷הצעה לחלוקה
אני מציע להבחין בין רגולציה לבין מיסים, לפי הקריטריונים שהצגתי קודם.
יש הבדל כשמדובר במס "קלאסי" שמטרתו לגבות כסף ולא לשנות התנהגות. אבל אם המס מיועד לשנות התנהגות - אז מדובר במס שלמעשה משמש ככלי רגולטורי.
אז מה צריכים להיות הכללים לגבי קביעה של מיסים?
⬅️אם מדובר במס שמיועד לשנות התנהגות אנחנו צריכים להסתכל עליו כמו על רגולציה.
הסיבה פשוטה: המס למעשה משמש אותנו כנורמה שמגדירה לציבור איך להתנהג ואמורה לשנות את ההתנהגות. אנחנו נגבש את המס הזה כמו שאנחנו מגבשים רגולציה: ננתח את הבעיה ואת הסיכונים, נבחן כמה חלופות (מס, רגולציה, גילוי מידע, תמריץ כלכלי אחר) ונבדוק את ההשפעות הישירות של כל חלופה, כולל עלויות. מס הוא רק חלופה אחת והתהליך של גיבוש רגולציה מתאים במקרה הזה. כנראה שהיבטים כמו גובה המס לא יהיו בליבת התהליך כי הם יותר שאלה כלכלית מאשר שאלה של ניהול סיכונים ומדיניות.
⬅️אם מדובר במס קלאסי - לא מדובר ברגולציה.
אם מדובר במס "קלאסי", שמטרתו להשיא הכנסות למדינה ולא לשנות התנהגות, לא מדובר ברגולציה.
במקרה כזה לא נתייחס אליו כאל רגולציה. קביעת גובה המס היא שאלת מדיניות ציבורית מתחום שונה מרגולציה.
🔷שימוש במדיניות רגולציה לשיפור מערכת המס
גם בתוך מערכת המס הקלאסית יש דברים שאפשר לשפר כמו שאנחנו משפרים, באמצעות כלי מדיניות רגולציה:
1. הגדרות וקריטריונים - למשל, מי רשאי לפתוח עוסק פטור ומי רשאי לפתוח עוסק מורשה, אילו פעולות פטורות ממס (ולמה?). מדיניות רגולציה מתאימה כדי לבחון היבטים כאלו.
2. תהליכים – מה הם התהליכים והפעולות שאדם צריך לבצע מול מערכת המס כדי לעמוד בחובות שלו? מילוי טפסים, צירוף מסמכים, הגשת דיווחים שונים, האם צריך להגיע פיזית או שאפשר להעביר את המסמכים באופן דיגיטלי? האם צריך לשלם את המס כמקדמה בתחילת השנה או לאורכה? בעולם הרגולציה יש המון ניסיון וכלים בייעול תהליכים ובצמצום בירוקרטיה.
3. פיקוח ואכיפה – כאן יש דמיון רב בין עולם המיסים לעולם הרגולציה כי בשניהם צריך לבצע פיקוח ואכיפה כדי להגביר ולעודד ציות ובמקרה המתאים גם לכפות ציות ולהעניש. למעשה אפשר לטעון שבסוגיות של פיקוח ואכיפה כמעט אין הבדל בין רגולציה לבין מיסים. למשל, סוגיות של הרתעה וענישה, הצורך לבצע ניהול סיכונים ותעדוף משאבים, המתח שבין שירות לפיקוח, הצורך לבצע פיקוח קבוע וידוע מראש וגם פיקוח ופעולות פתע. בכל אלה מערכת המס ומערכת מדיניות הרגולציה יכולות להפיק תועלת מסנכרון והרמוניה.
שימו לב ששלוש הקבוצות שציירתי כאן לא מתייחסות לליבה של מערכת המס – בסיס המס (על מה מטילים את המס – הכנסה, רכוש, פעולה מסויימת) או על גובה המס עצמו. אלו החלטות שהן בליבה של מדיניות המס, והן לא תהליכיות או רגולטוריות. כמובן שגם בהחלטות האלה חשוב לבצע עבודת מטה סדורה ולהתבסס על נתונים. ואני בטוח שרשויות המס בעולם נוהגות ככה. למומחים למדיניות רגולציה ולייעול תהליכים אין יתרון יחסי בתחומים האלו ביחס למי שעוסק במדיניות מס.
🔷🔷
רגולציה ומיסים הם אחים בעולם המדיניות הציבורית. במבט ראשון הם נראים מאוד דומים – בשניהם אנחנו מחייבים את הציבור לעשות משהו ומי שלא מציית נענש.
אבל כשבוחנים את המהות העמוקה של רגולציה מול מיסים אנחנו רואים שיש שוני בסיסי במטרות ובתכליות של שני הכלים האלו.
יש לזה חריג: מיסים שלמעשה משמשים כעוד סוג של כלי מדיניות לשינוי התנהגות.
ראינו שגם בתוך מערכת המס הקלאסית יש תחומים שבהם ניתוח של מדיניות רגולציה בהחלט יכול להועיל ולשפר את המערכת, מבלי לפגוע במדיניות המס – כמו הגדרות, תהליכים, ופיקוח ואכיפה.
מדיניות רגולציה היא כלי שמשרת אותנו. אז כדאי להשתמש בה היכן שזה מועיל.
גם בתוך מערכת המס הקלאסית יש דברים שאפשר לשפר כמו שאנחנו משפרים, באמצעות כלי מדיניות רגולציה:
1. הגדרות וקריטריונים - למשל, מי רשאי לפתוח עוסק פטור ומי רשאי לפתוח עוסק מורשה, אילו פעולות פטורות ממס (ולמה?). מדיניות רגולציה מתאימה כדי לבחון היבטים כאלו.
2. תהליכים – מה הם התהליכים והפעולות שאדם צריך לבצע מול מערכת המס כדי לעמוד בחובות שלו? מילוי טפסים, צירוף מסמכים, הגשת דיווחים שונים, האם צריך להגיע פיזית או שאפשר להעביר את המסמכים באופן דיגיטלי? האם צריך לשלם את המס כמקדמה בתחילת השנה או לאורכה? בעולם הרגולציה יש המון ניסיון וכלים בייעול תהליכים ובצמצום בירוקרטיה.
3. פיקוח ואכיפה – כאן יש דמיון רב בין עולם המיסים לעולם הרגולציה כי בשניהם צריך לבצע פיקוח ואכיפה כדי להגביר ולעודד ציות ובמקרה המתאים גם לכפות ציות ולהעניש. למעשה אפשר לטעון שבסוגיות של פיקוח ואכיפה כמעט אין הבדל בין רגולציה לבין מיסים. למשל, סוגיות של הרתעה וענישה, הצורך לבצע ניהול סיכונים ותעדוף משאבים, המתח שבין שירות לפיקוח, הצורך לבצע פיקוח קבוע וידוע מראש וגם פיקוח ופעולות פתע. בכל אלה מערכת המס ומערכת מדיניות הרגולציה יכולות להפיק תועלת מסנכרון והרמוניה.
שימו לב ששלוש הקבוצות שציירתי כאן לא מתייחסות לליבה של מערכת המס – בסיס המס (על מה מטילים את המס – הכנסה, רכוש, פעולה מסויימת) או על גובה המס עצמו. אלו החלטות שהן בליבה של מדיניות המס, והן לא תהליכיות או רגולטוריות. כמובן שגם בהחלטות האלה חשוב לבצע עבודת מטה סדורה ולהתבסס על נתונים. ואני בטוח שרשויות המס בעולם נוהגות ככה. למומחים למדיניות רגולציה ולייעול תהליכים אין יתרון יחסי בתחומים האלו ביחס למי שעוסק במדיניות מס.
🔷🔷
רגולציה ומיסים הם אחים בעולם המדיניות הציבורית. במבט ראשון הם נראים מאוד דומים – בשניהם אנחנו מחייבים את הציבור לעשות משהו ומי שלא מציית נענש.
אבל כשבוחנים את המהות העמוקה של רגולציה מול מיסים אנחנו רואים שיש שוני בסיסי במטרות ובתכליות של שני הכלים האלו.
יש לזה חריג: מיסים שלמעשה משמשים כעוד סוג של כלי מדיניות לשינוי התנהגות.
ראינו שגם בתוך מערכת המס הקלאסית יש תחומים שבהם ניתוח של מדיניות רגולציה בהחלט יכול להועיל ולשפר את המערכת, מבלי לפגוע במדיניות המס – כמו הגדרות, תהליכים, ופיקוח ואכיפה.
מדיניות רגולציה היא כלי שמשרת אותנו. אז כדאי להשתמש בה היכן שזה מועיל.
עדכון רגולציה: רפורמת "מה שטוב לאירופה - טוב לישראל" מתקדמת עוד צעד.
ביום חמישי בערב פורסמו טיוטות של 4 חוקים כדי לקדם את הרפורמה: בתחום המזון, בתחום התמרוקים (משרד הבריאות), בתחום התקנים (משרד הכלכלה) ובתחום מוצרי החשמל (משרד האנרגיה).
התיקונים מיועדים להקל את היבוא של מוצרים שמשווקים באירופה וליצור מסלולי יבוא חדשים. ההקלה וההתאמה לאירופה היא במספר טכניקות.
תיקוני החקיקה מקודמים במסלול מהיר - הם פורסמו להערות הציבור למשך שבועיים (עד ה-21.3).
אם יש לכם הערות - מהרו להעביר אותן.
לינקים לתזכירים - למעלה.
ביום חמישי בערב פורסמו טיוטות של 4 חוקים כדי לקדם את הרפורמה: בתחום המזון, בתחום התמרוקים (משרד הבריאות), בתחום התקנים (משרד הכלכלה) ובתחום מוצרי החשמל (משרד האנרגיה).
התיקונים מיועדים להקל את היבוא של מוצרים שמשווקים באירופה וליצור מסלולי יבוא חדשים. ההקלה וההתאמה לאירופה היא במספר טכניקות.
תיקוני החקיקה מקודמים במסלול מהיר - הם פורסמו להערות הציבור למשך שבועיים (עד ה-21.3).
אם יש לכם הערות - מהרו להעביר אותן.
לינקים לתזכירים - למעלה.
www.tazkirim.gov.il
אתר החקיקה הממשלתי - תזכיר חוק הגנה על בריאות הציבור (מזון) (תיקון מס' 5 והוראות שעה) (הרחבת אימוץ הדין האירופי וייעולו והסרת חסמים…
<ol><li>פישוט וייעול הליכי העדכון של שינויים בדין האירופי שאומץ לפי סעיף 3א לחוק כך שכאשר מדובר בשינוי בנספח של הוראה מאומצת, שיש כוונה לעדכנו בדין הישראלי ללא תנאים והחרגות – הסמכות לכך תהיה בידי מנהלת שירות המזון, וזאת באמצעות פרסום בילקוט הפרסומים בר…
הרשויות באיחוד האירופי מפעילות אמצעי אכיפה דרסטי כלפי חברת Apple.
לפני שבוע הוטל על Apple קנס בסכום של כ-2 מיליארד אירו בגין עבירות על רגולציית התחרות של האיחוד האירופי. מה הסיפור? חברת Apple בנתה לעצמה מעמד ייחודי.
מצד אחד, יש לה אפליקציות כמו אפליקציית "Apple Music", בה אפשר להאזין למוזיקה ולפודקאסטים.
מצד שני, יש לה גם את חנות האפליקציות Apple Store, שהיא החנות היחידה (מונופול) ממנו משתמשי אפייפון ואייפד יכולים להוריד אפליקציות. במילים אחרות - Apple גם מציעה ("מוכרת") אפליקציות וגם שולטת על הפלטפורמה בה משתמשי Apple יכולים להוריד ולקנות אפליקציות.
עד כאן - מבחינתה של Apple זה מצויין, מבחינה תחרותית זה לא משהו, אבל אין פה הפרה של החוק.
נציבות האיחוד האירופי (ה"ממשלה" של האיחוד) מצאה שבמשך עשור Apple הטילה מגבלות על אפליקציות שמתחרות עם Apple Music. בעיקר - היא חסמה או הגבילה את האפשרות שלהן ליידע את המשתמשים על אפשרויות לרכוש מנויים בזול יותר, מחוץ ל-Apple Store.
זאת אומרת, באמצעות השליטה של Apple בפלטפורמה, היא דאגה למנוע מהמתחרים להתחרות גם באפליקציית המוזיקה שלה וגם להתחרות בפלטפורמה עצמה. ואם מתחרים לא יכולים (או מוגבלים) להציע מחירים זולים יותר - התחרות נפגעת, והצרכן נפגע.
הקנס שהוטל הוא אחד הגבוהים שהוטלו בהיסטוריה. החקיקה מהשנים האחרונות מאפשרת שתי חלופות לקביעת גובה הקנס - או לפי סכום הוגדר בחקיקה או באחוז מהמחזור השנתי (לעיתים - המחזור העולמי).
הטלת קנס באחוז המחזור הכלכלי של המפר מאפשרת להגיע לסכומים מאוד מאוד גבוהים, כמו שרואים כאן, של מיליארדי אירו.
לפי נציבות האחידות האירופי, גובה הקנס נובע מחומרת ההפרה, משיקולי הרתעה וגם מהעובדה שהממפרה נמשכה תקופה ארוכה (עשור!).
בדרך כלל כשמדובר בחברות חזקות, בסוגיות מורכבות ובקנסות בסכומים גבוהים - החברה מערערת. נראה שזה יהיה המקרה גם כאן.
אפל טוענת שלא הוכח שנגרם נזק לצרכנים ושספק אם נגרמה פגיעה בתחרות, כי אפליקציית המוזיקה הגדולה בעולם Spotify מתחרה היטב ב-Apple.
בכל מקרה, המקרה הזה מלמד על היכולת של חברות טכנולוגיה גדולות לשלב זרועות (תשתית ואפליצקציה) וגם על הנחישות של הרגולטורים באירופה לטפל בפרקטיקות שפוגעות בתחרות.
המלצת קריאה: פוסט בבלוג על רגולציה ותחרות
לפני שבוע הוטל על Apple קנס בסכום של כ-2 מיליארד אירו בגין עבירות על רגולציית התחרות של האיחוד האירופי. מה הסיפור? חברת Apple בנתה לעצמה מעמד ייחודי.
מצד אחד, יש לה אפליקציות כמו אפליקציית "Apple Music", בה אפשר להאזין למוזיקה ולפודקאסטים.
מצד שני, יש לה גם את חנות האפליקציות Apple Store, שהיא החנות היחידה (מונופול) ממנו משתמשי אפייפון ואייפד יכולים להוריד אפליקציות. במילים אחרות - Apple גם מציעה ("מוכרת") אפליקציות וגם שולטת על הפלטפורמה בה משתמשי Apple יכולים להוריד ולקנות אפליקציות.
עד כאן - מבחינתה של Apple זה מצויין, מבחינה תחרותית זה לא משהו, אבל אין פה הפרה של החוק.
נציבות האיחוד האירופי (ה"ממשלה" של האיחוד) מצאה שבמשך עשור Apple הטילה מגבלות על אפליקציות שמתחרות עם Apple Music. בעיקר - היא חסמה או הגבילה את האפשרות שלהן ליידע את המשתמשים על אפשרויות לרכוש מנויים בזול יותר, מחוץ ל-Apple Store.
זאת אומרת, באמצעות השליטה של Apple בפלטפורמה, היא דאגה למנוע מהמתחרים להתחרות גם באפליקציית המוזיקה שלה וגם להתחרות בפלטפורמה עצמה. ואם מתחרים לא יכולים (או מוגבלים) להציע מחירים זולים יותר - התחרות נפגעת, והצרכן נפגע.
הקנס שהוטל הוא אחד הגבוהים שהוטלו בהיסטוריה. החקיקה מהשנים האחרונות מאפשרת שתי חלופות לקביעת גובה הקנס - או לפי סכום הוגדר בחקיקה או באחוז מהמחזור השנתי (לעיתים - המחזור העולמי).
הטלת קנס באחוז המחזור הכלכלי של המפר מאפשרת להגיע לסכומים מאוד מאוד גבוהים, כמו שרואים כאן, של מיליארדי אירו.
לפי נציבות האחידות האירופי, גובה הקנס נובע מחומרת ההפרה, משיקולי הרתעה וגם מהעובדה שהממפרה נמשכה תקופה ארוכה (עשור!).
בדרך כלל כשמדובר בחברות חזקות, בסוגיות מורכבות ובקנסות בסכומים גבוהים - החברה מערערת. נראה שזה יהיה המקרה גם כאן.
אפל טוענת שלא הוכח שנגרם נזק לצרכנים ושספק אם נגרמה פגיעה בתחרות, כי אפליקציית המוזיקה הגדולה בעולם Spotify מתחרה היטב ב-Apple.
בכל מקרה, המקרה הזה מלמד על היכולת של חברות טכנולוגיה גדולות לשלב זרועות (תשתית ואפליצקציה) וגם על הנחישות של הרגולטורים באירופה לטפל בפרקטיקות שפוגעות בתחרות.
המלצת קריאה: פוסט בבלוג על רגולציה ותחרות
European Commission - European Commission
Press corner
Highlights, press releases and speeches
אמל"ק: אני מגייס סטודנטים כוכבים שרוצים לשפר את הרגולציה.
אם אתם לא יודעים, אני סמנכ"ל ברשות הרגולציה במשרד ראש הממשלה, שהיא הגוף המרכזי שמוביל ומתכלל את מדיניות הרגולציה במדינת ישראל.
רשות הרגולציה אחראית לשפר את הרגולציה ולהפחית בירוקרטיה – בכל הממשלה ובכל המשק.
אנחנו מגייסים סטודנטים שרוצים לשנות ולהשפיע.
⬅️ מה חשוב?
– גישה: חשיבה ביקורתית, אסרטיביות, עבודת צוות, רצון לייצר אימפקט.
– מילים: יכולת להבין חומר מקצועי בעברית ואנגלית, כתיבה ברמה טובה.
– מספרים: לא לפחד לעבוד עם נתונים – מספרים וטבלאות.
– ניהול פרויקטים: ראש גדול, יכולת לפרק תהליכים למשימות, ליזום ולהוביל משימה.
מה פחות חשוב? איזה תואר אתן עושות ואיפה.
יש לנו צוות נהדר ונלמד אתכם כל מה שצריך על רגולציה ומדיניות ציבורית.
⬅️ ההזדמנות
למה ניתן לצפות? אתגר, למידה משמעותית ויכולת להשפיע על דברים גדולים.
למה לא ניתן לצפות? אופציות, רכב חברה ומקרר גלידות.
הסטודנטים אצלנו עושים עבודה מהותית: תעסקו במשימות הליבה ותובילו תהליכים כדי לשפר את המערכת הממשלתית.
⬅️ מה תעשו:
– תנתחו את הרגולציה הממשלתית במבט כלל משקי.
– תקדמו רפורמות לצמצום בירוקרטיה והפחתת נטל על הציבור.
– תפתחו כלים ותהליכים לגיבוש רגולציה חכמה.
– תלוו את משרדי הממשלה כדי לייעץ להם בתהליכי קבלת החלטות.
– תגבשו פתרונות לבעיות רוחב ברגולציה. כמו תהליכים מסורבלים וסתירות.
⬅️איך מגישים מועמדות?
שולחים קורות חיים ואישור לימודים ל- enosh@pmo.gov.il וכותבים בנושא – מכרז 40-2024.
אפשר להגיש עד יום חמישי הקרוב, ה- 21.3.2024.
העבודה בירושלים, שלושה ימים בשבוע.
לעיון במכרז הרשמי.
אשמח שתפיצו לסטודנטים שיכולים להתאים!
אם אתם לא יודעים, אני סמנכ"ל ברשות הרגולציה במשרד ראש הממשלה, שהיא הגוף המרכזי שמוביל ומתכלל את מדיניות הרגולציה במדינת ישראל.
רשות הרגולציה אחראית לשפר את הרגולציה ולהפחית בירוקרטיה – בכל הממשלה ובכל המשק.
אנחנו מגייסים סטודנטים שרוצים לשנות ולהשפיע.
⬅️ מה חשוב?
– גישה: חשיבה ביקורתית, אסרטיביות, עבודת צוות, רצון לייצר אימפקט.
– מילים: יכולת להבין חומר מקצועי בעברית ואנגלית, כתיבה ברמה טובה.
– מספרים: לא לפחד לעבוד עם נתונים – מספרים וטבלאות.
– ניהול פרויקטים: ראש גדול, יכולת לפרק תהליכים למשימות, ליזום ולהוביל משימה.
מה פחות חשוב? איזה תואר אתן עושות ואיפה.
יש לנו צוות נהדר ונלמד אתכם כל מה שצריך על רגולציה ומדיניות ציבורית.
⬅️ ההזדמנות
למה ניתן לצפות? אתגר, למידה משמעותית ויכולת להשפיע על דברים גדולים.
למה לא ניתן לצפות? אופציות, רכב חברה ומקרר גלידות.
הסטודנטים אצלנו עושים עבודה מהותית: תעסקו במשימות הליבה ותובילו תהליכים כדי לשפר את המערכת הממשלתית.
⬅️ מה תעשו:
– תנתחו את הרגולציה הממשלתית במבט כלל משקי.
– תקדמו רפורמות לצמצום בירוקרטיה והפחתת נטל על הציבור.
– תפתחו כלים ותהליכים לגיבוש רגולציה חכמה.
– תלוו את משרדי הממשלה כדי לייעץ להם בתהליכי קבלת החלטות.
– תגבשו פתרונות לבעיות רוחב ברגולציה. כמו תהליכים מסורבלים וסתירות.
⬅️איך מגישים מועמדות?
שולחים קורות חיים ואישור לימודים ל- enosh@pmo.gov.il וכותבים בנושא – מכרז 40-2024.
אפשר להגיש עד יום חמישי הקרוב, ה- 21.3.2024.
העבודה בירושלים, שלושה ימים בשבוע.
לעיון במכרז הרשמי.
אשמח שתפיצו לסטודנטים שיכולים להתאים!
סן פרנסיסקו בנתה את תא השירותים היקר בעולם
במרכז סן פרנסיסקו תמצאו את שכונת Noe Valley. מדובר בשכונה מאוד נעימה, בטוחה ומפותחת. אבל יש בעיה אחת שמפריעה כבר שנים לתושבים ולעוברים בה - אין באזור תאי שירותים ציבוריים. אחרי שנים של פניות ובקשות - עיריית סן פרנסיסקו החליטה לתת מענה לפניות. העירייה ניסתה לבנות תא שירותים ציבורי בעלות של 1.7 מיליון$.
בסכום כזה בטח מדובר על מבנה גדול עם המון תאי שירותים. אז לא, מדובר במבנה בגודל של 14 מ"ר (גודל של חדר שינה) שיש בו רק אסלה אחת. סן פרנסיסקו היא אחת הערים הכי יקרות בעולם, אבל זה מופרך.
ואם זה לא מספיק, במקור (שנת 2022) הפרויקט הגרנדיוזי הזה היה אמור להסתיים רק בשנת 2025. לפי ההערכות העדכניות (ולאחר לא מעט לחץ) - נראה שהפרויקט ייחנך בעוד שבועות בודדים במהלך אפריל 2024.
קליפורניה ידועה כמדינה שיש בה המון רגולציה והמון בירוקרטיה, אבל אפילו מושל קליפורניה נאלץ לומר את המובן מאליו: "תא שירות יחיד וקטן לא אמור לעלות 1.7 מיליון $". המושל אפילו הכריז שאם עיריית סן פרנסיסקו מבזבזת ככה כספי ציבור, הוא מקפיא העברת תקציבים ממדינת קליפורניה לעירייה - עד שהנושא יבדקו.
ואחרי שהופעל לחץ, תושבי סן פרנסיסקו יכולים לנשום לרווחה. בעלות של 1.7 מיליון $ יבנו להם שני תאים שירותים! מאט הנדלי (Matt Haney), נציג בבית הנבחרים של מדינת קליפורניה, אמר שזה עדיין מופרך כי סכום כזה צריך להספיק בקלות לשבעה תאי שירותים.
אז איך תא שירותים אחד עם אסלה אחת אמורים לעלות כל כך הרבה? לפי כתבה של הגרדיאן, הבינוי עצמו יעלה 1.05 מיליון $. באופן טבעי זה הסעיף הכי גדול. שאר הסכום יושקע בארכיטקטורה (300,000$), ניהול פרויקטים (175,000 $) ומדידות (40,000 $). לאט לאט העלויות מצטברות והפרויקט מתייקר.
נקווה שהעלויות בפועל לא יחרגו מעבר להערכה הגבוהה ממילא.
מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה?
1. יש נטיה לומר שממשלות מטילות עודף רגולציה מאחר שעלות הרגולציה מוטלת על האזרחים והעסקים ולא עליהן. זה כנראה נכון תיאורטית, אבל זו לא הסיבה היחידה.
במקרה הזה - גם כשהגוף הציבורי משלם על הפרויקט הוא עשוי להיות בזבזני. למשל, כי מנהלים את הפרויקט באופן בזבזני (בוחרים ספקים יקרים) או לא משווים עלויות.
2. לכאורה הסיפור הזה הוא על הוצאות של רשות מקומית ולא על רגולציה. אבל רגולציה נמצאת בכמעט כל תחום וכל פעילות בחיים שלנו. והיא גם חלה על רשויות מקומיות. פרויקט תכנון ובניה כפוף להמון רגולציה - תכנון עירוני, רישוי בניה, חיבור למערכת מים וחשמל ועוד.
3. דוגמה קטנה וישירה: עיריית סן פרנסיסקו שילמה 40,000 $ על מדידות. מדובר על מבנה בגודל של חדר קטן - רק 14 מ"ר. למה המדידות עלו כל כך הרבה? אולי זה בגלל רגולציה. כתבתי בעבר על הרגולציה של קליפורניה שמייקרת את עלות המדידות.
4. ולכן כשאנחנו מדברים על רגולציה והעלויות שלה - לא נכון לדבר רק על ההשפעה על העסקים. גם פעילות של גופים ציבוריים מתייקרת בגלל רגולציה. ובגלל שהתקציב של הגופים האלו מוגבל, המשמעות היא שהציבור מקבל פחות מוצרים ושירותים ציבוריים.
5. יש כלל שהעלויות בפועל יהיו יותר גבוהות מאשר בתכנון (אני בטוח שיש חוק פרקינסון על זה ואם לא - צריך להמציא אחד). זה קורה גם בפרויקטים וגם ברגולציה. אחת הסיבות שזה קורה היא תופעה שנקראת "אופטימיות של מקבלי החלטות" - אנחנו נוטים להעריך ביתר את התועלות ובחסר את העלויות. וכשפוגשים את המציאות מגלים שהחשבון יקר יותר ממה שחשבנו.
6. וכמובן - אל תשלמו 1.7 מיליון $ על תא שירותים אחד. זה לא הגיוני.
במרכז סן פרנסיסקו תמצאו את שכונת Noe Valley. מדובר בשכונה מאוד נעימה, בטוחה ומפותחת. אבל יש בעיה אחת שמפריעה כבר שנים לתושבים ולעוברים בה - אין באזור תאי שירותים ציבוריים. אחרי שנים של פניות ובקשות - עיריית סן פרנסיסקו החליטה לתת מענה לפניות. העירייה ניסתה לבנות תא שירותים ציבורי בעלות של 1.7 מיליון$.
בסכום כזה בטח מדובר על מבנה גדול עם המון תאי שירותים. אז לא, מדובר במבנה בגודל של 14 מ"ר (גודל של חדר שינה) שיש בו רק אסלה אחת. סן פרנסיסקו היא אחת הערים הכי יקרות בעולם, אבל זה מופרך.
ואם זה לא מספיק, במקור (שנת 2022) הפרויקט הגרנדיוזי הזה היה אמור להסתיים רק בשנת 2025. לפי ההערכות העדכניות (ולאחר לא מעט לחץ) - נראה שהפרויקט ייחנך בעוד שבועות בודדים במהלך אפריל 2024.
קליפורניה ידועה כמדינה שיש בה המון רגולציה והמון בירוקרטיה, אבל אפילו מושל קליפורניה נאלץ לומר את המובן מאליו: "תא שירות יחיד וקטן לא אמור לעלות 1.7 מיליון $". המושל אפילו הכריז שאם עיריית סן פרנסיסקו מבזבזת ככה כספי ציבור, הוא מקפיא העברת תקציבים ממדינת קליפורניה לעירייה - עד שהנושא יבדקו.
ואחרי שהופעל לחץ, תושבי סן פרנסיסקו יכולים לנשום לרווחה. בעלות של 1.7 מיליון $ יבנו להם שני תאים שירותים! מאט הנדלי (Matt Haney), נציג בבית הנבחרים של מדינת קליפורניה, אמר שזה עדיין מופרך כי סכום כזה צריך להספיק בקלות לשבעה תאי שירותים.
אז איך תא שירותים אחד עם אסלה אחת אמורים לעלות כל כך הרבה? לפי כתבה של הגרדיאן, הבינוי עצמו יעלה 1.05 מיליון $. באופן טבעי זה הסעיף הכי גדול. שאר הסכום יושקע בארכיטקטורה (300,000$), ניהול פרויקטים (175,000 $) ומדידות (40,000 $). לאט לאט העלויות מצטברות והפרויקט מתייקר.
נקווה שהעלויות בפועל לא יחרגו מעבר להערכה הגבוהה ממילא.
מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה?
1. יש נטיה לומר שממשלות מטילות עודף רגולציה מאחר שעלות הרגולציה מוטלת על האזרחים והעסקים ולא עליהן. זה כנראה נכון תיאורטית, אבל זו לא הסיבה היחידה.
במקרה הזה - גם כשהגוף הציבורי משלם על הפרויקט הוא עשוי להיות בזבזני. למשל, כי מנהלים את הפרויקט באופן בזבזני (בוחרים ספקים יקרים) או לא משווים עלויות.
2. לכאורה הסיפור הזה הוא על הוצאות של רשות מקומית ולא על רגולציה. אבל רגולציה נמצאת בכמעט כל תחום וכל פעילות בחיים שלנו. והיא גם חלה על רשויות מקומיות. פרויקט תכנון ובניה כפוף להמון רגולציה - תכנון עירוני, רישוי בניה, חיבור למערכת מים וחשמל ועוד.
3. דוגמה קטנה וישירה: עיריית סן פרנסיסקו שילמה 40,000 $ על מדידות. מדובר על מבנה בגודל של חדר קטן - רק 14 מ"ר. למה המדידות עלו כל כך הרבה? אולי זה בגלל רגולציה. כתבתי בעבר על הרגולציה של קליפורניה שמייקרת את עלות המדידות.
4. ולכן כשאנחנו מדברים על רגולציה והעלויות שלה - לא נכון לדבר רק על ההשפעה על העסקים. גם פעילות של גופים ציבוריים מתייקרת בגלל רגולציה. ובגלל שהתקציב של הגופים האלו מוגבל, המשמעות היא שהציבור מקבל פחות מוצרים ושירותים ציבוריים.
5. יש כלל שהעלויות בפועל יהיו יותר גבוהות מאשר בתכנון (אני בטוח שיש חוק פרקינסון על זה ואם לא - צריך להמציא אחד). זה קורה גם בפרויקטים וגם ברגולציה. אחת הסיבות שזה קורה היא תופעה שנקראת "אופטימיות של מקבלי החלטות" - אנחנו נוטים להעריך ביתר את התועלות ובחסר את העלויות. וכשפוגשים את המציאות מגלים שהחשבון יקר יותר ממה שחשבנו.
6. וכמובן - אל תשלמו 1.7 מיליון $ על תא שירותים אחד. זה לא הגיוני.
לפני שבועיים מטוס דרימליינר שלי חברת Boeing צלל בחדות באזור אוסטרליה.
זה הזכיר לי שבדיוק לפני חמש שנים התרסק מטוס Boeing 737 MAX. מאחר שזו הייתה התרסקות שניה מאוד סוג - בכל העולם קירקעו את המטוסים האלו. האם זה עומד לקרות שוב?
בזמנו ניתחתי את הכשלים של הרגולטור בארה"ב, ה-FAA, שאיפשרו את הכשל וההתרסקות.
נקווה שהאמריקאים הסיקו את המסקנות ותיקנו את הליקויים.
זה הזכיר לי שבדיוק לפני חמש שנים התרסק מטוס Boeing 737 MAX. מאחר שזו הייתה התרסקות שניה מאוד סוג - בכל העולם קירקעו את המטוסים האלו. האם זה עומד לקרות שוב?
בזמנו ניתחתי את הכשלים של הרגולטור בארה"ב, ה-FAA, שאיפשרו את הכשל וההתרסקות.
נקווה שהאמריקאים הסיקו את המסקנות ותיקנו את הליקויים.
איך עלויות הרגולציה מתחלקות?
מומלץ לקרוא באתר - שם תוכלו גם לראות תרשימים וגרפיים
לרגולציה יש עלויות. עסקים מתלוננים על זה, רגולטורים רגילים לשמוע את זה.
בישראל אין לנו עדיין מחקר מקיף על סך עלויות הרגולציה (לפי הערכות מדובר על מאות מיליארדי ש"ח בעלויות ישירות, ושיפור של הרגולציה יכול לחסוך עד 100 מיליארד ש"ח).
לכן, נסתכל על ארה"ב ועל מחקר מעניין שנערך שם.
בתקופת ממשל אובמה, הבית הלבן העריך שהעלות הישירה של רגולציה פדרלית בשנה היא כ-280 מיליארד $.
זה הרבה כסף. אבל יש גורמים שטוענים שהעלויות גבוהות בהרבה. למשל מכון הריטאג' (ימין כלכלי) העריך שהעלויות הן יותר מכפולות - בערך 700 מיליארד $ בשנה. והם לא לבד.
שימו לב שההערכות האלו וגם המשך הדיון יתייחס רק לעלויות הישירות (לא עלויות שנובעות באופן עקיף מהרגולציה ולא עלויות שנובעות מכך שהרגולציה מנעה פעילות מועילה) ורק לרגולציה פדרלית (לא לרגולציה מדינתית או מקומית).
⬅️⬅️ עלות הרגולציה בארה"ב: תמונת מצב
לפני שנה פורסם מחקר על עלויות הרגולציה האמריקאית. החוקרים פיתוח שיטה חדשה לכמת את העלויות הישירות של הציות לרגולציה ובאמצעותה הם מגיעים למספר תובנות מעניינות. בהמשך הפוסט אסביר על השיטה החדשה שהם פיתחו.
התובנה הבסיסית ביותר היא שעלות הציות הישירה לרגולציה עומדת על 289 מיליארד $ בשנה. זה די דומה להערכה של הבית הלבן.
התובנה השניה היא שהעלויות לא מתחלקות באופן שווה בין העסקים. הן גם לא מתחלקות באופן פרופורציונאלי לפי גודל העסק. עסקים בגודל "בינוני" נושאים בעלות רגולציה רבה יחסית.
החוקרים משרטטים את קו הגבול בערך סביב עסק בגודל של 500 עובדים. כשהעסק מאוד קטן (עובדים בודדים) - עלויות הרגולציה נמוכות יחסית. ככל שהעסק גדל מבחינת מספר העובדים, עלות הרגולציה הולכת ותופחת באופן משמעותי. ועסקים מאוד גדולים נהנים מיתרונות לגודל ולכן עלות הרגולציה שם נמוכה יחסית להיקף הפעילות שלהם.
אז הבשורה הקשה היא לעסקים בגודל "בינוני". החוקרים מצאו שעסק עם כ-500 עובדים נושא בעלות גבוהה פר עובד ב-40% בהשוואה לעסק קטן מאותו סוג, ובעלות גבוהה יותר ב-18% בהשוואה לעסק גדול מאותו סוג.
יש במחקר עוד כמה תובנות מעניינות, למשל לגבי עלות הרגולציה בחתכים שונים. בבלוג הבאתי כמה גרפים ותרשימים מעניינים מתוך המחקר: עלות הרגולציה לפי מדינות (ככל שצבע המדינה כהה יותר, כך עלות הרגולציה גבוהה יותר); וגם - עלות הרגולציה לפי גודל העסק בכל סקור.
⬅️⬅️ השפעות חלוקתיות: מה גורם לשוני בעלויות הרגולציה?
החוק אמור לחול על כולם בצורה שווה. אז האינטואיציה אומרת שהעלות צריכה להיות זהה לכולם, או שהיא צריכה להיות תואמת לפי גודל העסק. על פניו לא הגיוני שעסק בינוני ישא בעלויות הרגולציה הגדולות ביותר.
החוקרים הצביעו על שלושה גורמים לעיוות בחלוקת עלויות הרגולציה: עלויות רגולציה קבועות (fixed costs of compliance), רגולציה דיפרנציאלית (tiered systems of regulation) ואכיפה סלקטיבית (disparate enforcement). כל מנגנון עובד אחרת, אז אסביר אותם אחד אחד.
⬅️ עלויות רגולציה קבועות
הכוונה להוראות שחלות באופן שווה על כל המפוקחים וכל העסקים, במנותק מגודל העסק או היקף הפעילות. למשל, אם כל עסק צריך להחזיק מטף כיבוי אש אחד או להגיש דיווח שנתי אחיד - אותה עלות תחול על עסק קטן, על עסק בינוני ועל עסק גדול. התוצאה היא שהעלות היחסית תהיה גבוהה יותר עבור עסק קטן. למשל, דמיינו שחנות בגדים קטנה חייבת לקנות מטף כיבוי אש אחד וגם חנות ענקית של רשת בין-לאומית חייבת לשלם על מטף אחד בלבד. באופן יחסי, העלות גבוהה יותר עבור העסק הקטן.
העניין הוא שיש רגולציות שבכלל לא חלות על עסקים קטנים. זה קורה מכל מיני סיבות. לדוגמה - בגלל שיש עסקים קטנים שלא מבצעים פעילות שכפופה לרגולציה (קיוסק קטן לא כפוף לרגולציה של ייצור מזון שחלה על מסעדות, כי הוא לא מייצר מזון). דוגמה אחרת היא רגולציה פיננסית שחלה רק על חברות ציבוריות. בדרך כלל, עסק קטן עם מעט עובדים לא יהיה חברה ציבורית שנסחרת בבורסה.
ומהצד השני, עסקים גדולים ממילא מעסיקים עובד שתפקידו להתמודד עם הרגולציה. אז יש מישהו אחד שמטפל בהרבה משימות רגולטוריות בבת אחת (קוראים להם קציני ציות, רכזי רישוי, מנהל מחלקת רגולציה וכמובן יועצים משפטיים).
⬅️ רגולציה דיפרנציאלית
יש הוראות שבאופן מכוון חלות רק על חלק מהמפוקחים, או שהן משתנות בהתאם לגודל המפוקח. רגולציות כאלו מטילות יותר עלויות ככל שהעסק גדול יותר. לפי המחקר, עלויות מהסוג הזה קשורות ל-97% מהשוני בין עסקים קטנים לעסקים בינוניים בעלויות הרגולציה.
אלו יכולות להיות רגולציות שחלות לפי מאפיין כמו שטח העסק (אופייני בתכנון ובניה ובכבאות); מספר העובדים (אופייני בדיני עבודה והגנת הצרכן); היקף הפעילות, למשל היקף הייצור (אופייני בתחומי בטיחות,
מומלץ לקרוא באתר - שם תוכלו גם לראות תרשימים וגרפיים
לרגולציה יש עלויות. עסקים מתלוננים על זה, רגולטורים רגילים לשמוע את זה.
בישראל אין לנו עדיין מחקר מקיף על סך עלויות הרגולציה (לפי הערכות מדובר על מאות מיליארדי ש"ח בעלויות ישירות, ושיפור של הרגולציה יכול לחסוך עד 100 מיליארד ש"ח).
לכן, נסתכל על ארה"ב ועל מחקר מעניין שנערך שם.
בתקופת ממשל אובמה, הבית הלבן העריך שהעלות הישירה של רגולציה פדרלית בשנה היא כ-280 מיליארד $.
זה הרבה כסף. אבל יש גורמים שטוענים שהעלויות גבוהות בהרבה. למשל מכון הריטאג' (ימין כלכלי) העריך שהעלויות הן יותר מכפולות - בערך 700 מיליארד $ בשנה. והם לא לבד.
שימו לב שההערכות האלו וגם המשך הדיון יתייחס רק לעלויות הישירות (לא עלויות שנובעות באופן עקיף מהרגולציה ולא עלויות שנובעות מכך שהרגולציה מנעה פעילות מועילה) ורק לרגולציה פדרלית (לא לרגולציה מדינתית או מקומית).
⬅️⬅️ עלות הרגולציה בארה"ב: תמונת מצב
לפני שנה פורסם מחקר על עלויות הרגולציה האמריקאית. החוקרים פיתוח שיטה חדשה לכמת את העלויות הישירות של הציות לרגולציה ובאמצעותה הם מגיעים למספר תובנות מעניינות. בהמשך הפוסט אסביר על השיטה החדשה שהם פיתחו.
התובנה הבסיסית ביותר היא שעלות הציות הישירה לרגולציה עומדת על 289 מיליארד $ בשנה. זה די דומה להערכה של הבית הלבן.
התובנה השניה היא שהעלויות לא מתחלקות באופן שווה בין העסקים. הן גם לא מתחלקות באופן פרופורציונאלי לפי גודל העסק. עסקים בגודל "בינוני" נושאים בעלות רגולציה רבה יחסית.
החוקרים משרטטים את קו הגבול בערך סביב עסק בגודל של 500 עובדים. כשהעסק מאוד קטן (עובדים בודדים) - עלויות הרגולציה נמוכות יחסית. ככל שהעסק גדל מבחינת מספר העובדים, עלות הרגולציה הולכת ותופחת באופן משמעותי. ועסקים מאוד גדולים נהנים מיתרונות לגודל ולכן עלות הרגולציה שם נמוכה יחסית להיקף הפעילות שלהם.
אז הבשורה הקשה היא לעסקים בגודל "בינוני". החוקרים מצאו שעסק עם כ-500 עובדים נושא בעלות גבוהה פר עובד ב-40% בהשוואה לעסק קטן מאותו סוג, ובעלות גבוהה יותר ב-18% בהשוואה לעסק גדול מאותו סוג.
יש במחקר עוד כמה תובנות מעניינות, למשל לגבי עלות הרגולציה בחתכים שונים. בבלוג הבאתי כמה גרפים ותרשימים מעניינים מתוך המחקר: עלות הרגולציה לפי מדינות (ככל שצבע המדינה כהה יותר, כך עלות הרגולציה גבוהה יותר); וגם - עלות הרגולציה לפי גודל העסק בכל סקור.
⬅️⬅️ השפעות חלוקתיות: מה גורם לשוני בעלויות הרגולציה?
החוק אמור לחול על כולם בצורה שווה. אז האינטואיציה אומרת שהעלות צריכה להיות זהה לכולם, או שהיא צריכה להיות תואמת לפי גודל העסק. על פניו לא הגיוני שעסק בינוני ישא בעלויות הרגולציה הגדולות ביותר.
החוקרים הצביעו על שלושה גורמים לעיוות בחלוקת עלויות הרגולציה: עלויות רגולציה קבועות (fixed costs of compliance), רגולציה דיפרנציאלית (tiered systems of regulation) ואכיפה סלקטיבית (disparate enforcement). כל מנגנון עובד אחרת, אז אסביר אותם אחד אחד.
⬅️ עלויות רגולציה קבועות
הכוונה להוראות שחלות באופן שווה על כל המפוקחים וכל העסקים, במנותק מגודל העסק או היקף הפעילות. למשל, אם כל עסק צריך להחזיק מטף כיבוי אש אחד או להגיש דיווח שנתי אחיד - אותה עלות תחול על עסק קטן, על עסק בינוני ועל עסק גדול. התוצאה היא שהעלות היחסית תהיה גבוהה יותר עבור עסק קטן. למשל, דמיינו שחנות בגדים קטנה חייבת לקנות מטף כיבוי אש אחד וגם חנות ענקית של רשת בין-לאומית חייבת לשלם על מטף אחד בלבד. באופן יחסי, העלות גבוהה יותר עבור העסק הקטן.
העניין הוא שיש רגולציות שבכלל לא חלות על עסקים קטנים. זה קורה מכל מיני סיבות. לדוגמה - בגלל שיש עסקים קטנים שלא מבצעים פעילות שכפופה לרגולציה (קיוסק קטן לא כפוף לרגולציה של ייצור מזון שחלה על מסעדות, כי הוא לא מייצר מזון). דוגמה אחרת היא רגולציה פיננסית שחלה רק על חברות ציבוריות. בדרך כלל, עסק קטן עם מעט עובדים לא יהיה חברה ציבורית שנסחרת בבורסה.
ומהצד השני, עסקים גדולים ממילא מעסיקים עובד שתפקידו להתמודד עם הרגולציה. אז יש מישהו אחד שמטפל בהרבה משימות רגולטוריות בבת אחת (קוראים להם קציני ציות, רכזי רישוי, מנהל מחלקת רגולציה וכמובן יועצים משפטיים).
⬅️ רגולציה דיפרנציאלית
יש הוראות שבאופן מכוון חלות רק על חלק מהמפוקחים, או שהן משתנות בהתאם לגודל המפוקח. רגולציות כאלו מטילות יותר עלויות ככל שהעסק גדול יותר. לפי המחקר, עלויות מהסוג הזה קשורות ל-97% מהשוני בין עסקים קטנים לעסקים בינוניים בעלויות הרגולציה.
אלו יכולות להיות רגולציות שחלות לפי מאפיין כמו שטח העסק (אופייני בתכנון ובניה ובכבאות); מספר העובדים (אופייני בדיני עבודה והגנת הצרכן); היקף הפעילות, למשל היקף הייצור (אופייני בתחומי בטיחות,
(אופייני בתחומי בטיחות, בריאות וסביבה) ואפילו היקף המחזור הכספי (אופייני בבנקאות והגנת הצרכן).
⬅️ אכיפה סלקטיבית
החוקרים מצביעים על כך שלעיתים הרגולטורים לא אוכפים את כל ההוראות כלפי כל המפוקחים באותו האופן. למשל, אם הרגולטור מעדיף לבצע ביקורות בעסקים בגודל בינוני ומעלה - ההתמודדות עם הפיקוח והעלויות הנלוות (התלוות למפקח, מילוי טפסים, מענה לשאלות, מסירת מידע נוסף) - מתפזרת באופן לא שווה.
בנוסף, הרבה פעמים האופן שבו פעולת הפיקוח מבוצעת לא מותאמת לגודל של המפוקח. למשל, הרגולטור יבצע את אותה הביקורת באותו ההיקף על מפעל בינוני ועל מפעל גדול; או על בניין של 8 קומות ועל בניין של 30 קומות. יכול להיות שמבחינת הרגולטור, ברגע שהוא בדק 8 קומות אין ערך בבדיקה של קומות נוספות. ויכול להיות שזה נכון והגיוני בחלק מהמקרים. אבל התוצאה היא שעסקים במדרגת הביניים מתמודדים עם אותה עלות ציות כמו העסקים הגדולים, למרות פערי גודל.
מקרה אחר הוא שמפוקחים בגודל בינוני ומעלה יותר בולטים למפקחים בשטח (למשל, סופרמרקט בינוני וסופרמרקט ענק; לעומת מכולת שכונתית) ואז המפקחים מזהים אותם ופועלים מולם באותו האופן.
חשוב לציין שהחוקרים מציפים את הסיבה הזו כפוטנציאלית, אבל הם מעירים שהם לא מצאו ראיות לכך שהיא גורמת לשוני בעלות הרגולציה. מצד שני, חשוב לציין שקשה מאוד למצוא נתונים על ההתנהלות בשטח ולהוכיח אילו השפעות יש להתנהלות של המפקחים בשטח.
⬅️⬅️ הסבר על שיטת המחקר החדשה
החוקרים מתבססים על דוחות לגבי ההשפעה המרכזית של הרגולציה ומוצאים שהעלות המרכזית היא עלות העסקה של עובדים (כי כדי לעמוד בחובות העובדים צריכים לבצע כל מיני פעולות ולפעמים המפוקח צריך לשכור עובדים נוספים). כך למשל, דוח אחד מצא שאצל תעשיינים ויצרנים אחרים 68.4% מהעלויות הן עלויות שכר ומחקר אחר מצא שבסקטור הפיננסי 93.9% מעלויות הציות לרגולציה הן עלויות שכר.
את הנתונים האלו החוקרים הצליבו מול נתונים מהלשכה המרכזית לסטיסטיקה של שוק העבודה (מסתבר שיש כזה גוף בארה"ב). הנתונים האלו כוללים מידע על המשימות שעובדים מבצעים, כמה זמן הם משקיעים לביצוע של משימות מסוגים שונים ואת עלות ההעסקה של עובדים בתפקידים שונים.
כשהחוקרים חיברו הכל יחד, הם קיבלו הערכה של עלות הציות לרגולציה, מנקודת המבט של זמן העבודה והשכר לעובדים עבור פעולות שהממשלה חייבה אותם לבצע. על זה הם מוסיפים חישוב של רכיבי עלות נוספים, כמו רכישה של ציוד.
⬅️⬅️ סיכום
למרות שרגולציה דיפרנציאלית היא הסיבה המרכזית לשוני בעלויות הרגולציה, זה לא דבר פסול. דיפרנציאציה בדרישות היא דבר טוב, אך המחקר מאיר לנו את העובדה שלעיתים היא עלולה לגרום לתוצאות בלתי רצויות ובלתי מכוונות.
רגולציה מעצימה יתרונות לגודל. תמיד עדיף להיות שחקן גדול. אבל בתחום עם הרבה רגולציה, זה משתלם עוד יותר. לכן לרגולציה יש אפקט אנטי-תחרותי שתורם לריכוזיות, מעצם העובדה שהשחקנים הגדולים מתמודדים טוב יותר עם עלויות הרגולציה.
השיח על עלויות הרגולציה - כמה הן ואיך הן מתחלקות - הוא רק תחילת הדיון. ברגע שיש לנו נתונים אפשר להתחיל לבחון את הרגולציה, לשאול את עצמנו שאלות ולהחליט מה לשפר. מחקרים מהסוג הזה עוזרים לנו לקבל תמונת עולם כדי לגבש מדיניות.
⬅️ אכיפה סלקטיבית
החוקרים מצביעים על כך שלעיתים הרגולטורים לא אוכפים את כל ההוראות כלפי כל המפוקחים באותו האופן. למשל, אם הרגולטור מעדיף לבצע ביקורות בעסקים בגודל בינוני ומעלה - ההתמודדות עם הפיקוח והעלויות הנלוות (התלוות למפקח, מילוי טפסים, מענה לשאלות, מסירת מידע נוסף) - מתפזרת באופן לא שווה.
בנוסף, הרבה פעמים האופן שבו פעולת הפיקוח מבוצעת לא מותאמת לגודל של המפוקח. למשל, הרגולטור יבצע את אותה הביקורת באותו ההיקף על מפעל בינוני ועל מפעל גדול; או על בניין של 8 קומות ועל בניין של 30 קומות. יכול להיות שמבחינת הרגולטור, ברגע שהוא בדק 8 קומות אין ערך בבדיקה של קומות נוספות. ויכול להיות שזה נכון והגיוני בחלק מהמקרים. אבל התוצאה היא שעסקים במדרגת הביניים מתמודדים עם אותה עלות ציות כמו העסקים הגדולים, למרות פערי גודל.
מקרה אחר הוא שמפוקחים בגודל בינוני ומעלה יותר בולטים למפקחים בשטח (למשל, סופרמרקט בינוני וסופרמרקט ענק; לעומת מכולת שכונתית) ואז המפקחים מזהים אותם ופועלים מולם באותו האופן.
חשוב לציין שהחוקרים מציפים את הסיבה הזו כפוטנציאלית, אבל הם מעירים שהם לא מצאו ראיות לכך שהיא גורמת לשוני בעלות הרגולציה. מצד שני, חשוב לציין שקשה מאוד למצוא נתונים על ההתנהלות בשטח ולהוכיח אילו השפעות יש להתנהלות של המפקחים בשטח.
⬅️⬅️ הסבר על שיטת המחקר החדשה
החוקרים מתבססים על דוחות לגבי ההשפעה המרכזית של הרגולציה ומוצאים שהעלות המרכזית היא עלות העסקה של עובדים (כי כדי לעמוד בחובות העובדים צריכים לבצע כל מיני פעולות ולפעמים המפוקח צריך לשכור עובדים נוספים). כך למשל, דוח אחד מצא שאצל תעשיינים ויצרנים אחרים 68.4% מהעלויות הן עלויות שכר ומחקר אחר מצא שבסקטור הפיננסי 93.9% מעלויות הציות לרגולציה הן עלויות שכר.
את הנתונים האלו החוקרים הצליבו מול נתונים מהלשכה המרכזית לסטיסטיקה של שוק העבודה (מסתבר שיש כזה גוף בארה"ב). הנתונים האלו כוללים מידע על המשימות שעובדים מבצעים, כמה זמן הם משקיעים לביצוע של משימות מסוגים שונים ואת עלות ההעסקה של עובדים בתפקידים שונים.
כשהחוקרים חיברו הכל יחד, הם קיבלו הערכה של עלות הציות לרגולציה, מנקודת המבט של זמן העבודה והשכר לעובדים עבור פעולות שהממשלה חייבה אותם לבצע. על זה הם מוסיפים חישוב של רכיבי עלות נוספים, כמו רכישה של ציוד.
⬅️⬅️ סיכום
למרות שרגולציה דיפרנציאלית היא הסיבה המרכזית לשוני בעלויות הרגולציה, זה לא דבר פסול. דיפרנציאציה בדרישות היא דבר טוב, אך המחקר מאיר לנו את העובדה שלעיתים היא עלולה לגרום לתוצאות בלתי רצויות ובלתי מכוונות.
רגולציה מעצימה יתרונות לגודל. תמיד עדיף להיות שחקן גדול. אבל בתחום עם הרבה רגולציה, זה משתלם עוד יותר. לכן לרגולציה יש אפקט אנטי-תחרותי שתורם לריכוזיות, מעצם העובדה שהשחקנים הגדולים מתמודדים טוב יותר עם עלויות הרגולציה.
השיח על עלויות הרגולציה - כמה הן ואיך הן מתחלקות - הוא רק תחילת הדיון. ברגע שיש לנו נתונים אפשר להתחיל לבחון את הרגולציה, לשאול את עצמנו שאלות ולהחליט מה לשפר. מחקרים מהסוג הזה עוזרים לנו לקבל תמונת עולם כדי לגבש מדיניות.
⌛ השיטה של פנסילבניה לקיצור בירוקרטיה
מומלץ לקרוא את הפוסט המלא באתר.
רגולציה עולה כסף. אבל היא גם עולה בזמן - כשצריך להמתין לאישור מראש. זה יכול להיות רישיון עסק, היתר בניה, אישור יבוא או מסמך אחר שמצריך פעולה אקטיבית של הממשלה.
הרבה פעמים זמן שווה יותר כסף מכסף.
וההמתנה לאישור כרוכה בתסכול ואי וודאות.
מדינת פנסילבניה התמודדה בדיוק עם תופעה כזו של זמני המתנה ארוכים לאישורים.
הפתרון שלהם גאוני בפשטותו - קובעים לוח זמנים להשלמת הטיפול, ואם הרגולטור לא עומד בו עליו להחזיר את האגרה למגיש הבקשה.
המדיניות הזו נקראת PAyback (יש פה משחק מילים כי PA זה קיצור של שם המדינה). היא הושקה בשנה שעברה על-ידי מושל פנסילבניה ג'וש שפירו, במסגרת ההתחייבות שלו לצמצם בירוקרטיה ולייעל תהליכים.
במקום לנסות לקצר שלבי עבודה, המושל והצוות שלו בחרו לטפל בתמריצים של הגופים הרגולטוריים. ככה, במקום להיכנס לעבודה סיזיפית על כל הוראה ותהליך, הם העבירו את האחריות אל הרגולטורים.
🔷תוצאות בפועל
התכנית החלה לפעול לפני חצי שנה.
לאחרונה פורסם שהמשרד להגנת הסביבה של פנסילבניה נאלץ להחזיר 41% מהאגרות שהוא גבה - בשל עיכובים בטיפול בבקשות.
לעומתם, יש רגולטורים שהפנימו את המדיניות החדשה ובאמת קיצרו את משך הזמן לאישורים שונים. למשל, זמן ההמתנה לרישיון למכירת רכב התקצר, בממוצע, מ-12 יום ליום אחד בלבד; ההמתנה לרישיון למתווכים במקרקעין התקצרה מ- 15 ימים לעד שבעה ימים, זמן ההמתנה לרישיון רוקח התקצר מ-26 ימים לחמישה ימים; וההמתנה לקבל רישיון רופא התקצרה מ-43 ימים ל-5 ימים. ואולי הדוגמה הכי בולטת היא ברשם החברות של פנסילבניה, שקיצר את משך הזמן לרישום והקמה של חברה מחודשיים לשלושה ימים.
אלו רק דוגמאות, ויש תחומים שבהם הושג קיצור של עשרות ומאות ימים בכל תהליך. גם בדוגמאות האלו אפשר לראות חיסכון של עשרות אחוזים בזמן ההמתנה. וזה מאוד משמעותי.
איך הרגולטורים עשו את זה? ממה שאני מבין, הם נקטו בשיטות שונות, לפי מה שנדרש ואפשר היה לעשות בכל תהליך. לא היה צעד יחיד. וזה בדיוק העניין. המושל גרם לרגולטורים לקחת יוזמה, להתאמץ ולמצוא בעצמם פתרונות לזמני ההמתנה הארוכים. אבל הוא לא אמר להם איך לעשות את זה. הוא השאיר לרגולטורים מרחב תמרון - העיקר שהם יגיעו ליעד. ואם לא - הם אלו שצריכים להחזיר את הכסף ולהיפגע כלכלית.
המדיניות הזו הצליחה בגלל שהאגרות האלו מאוד משמעותיות בעיני הרגולטורים. אובדן של האגרות יהיה תוצאה קשה ובלתי רצויה עבור הרגולטורים.
הרציונאל של המדיניות מבוסס כמובן על הטלת אחריות ויצירת תמריצים לרגולטורים. אבל יש כאן עוד משהו - היבט שירותי. הטיעון הולך ככה: האזרח משלם אגרה עבור שירות כלשהו. אם השירות ניתן באיחור ניכר, זו פגיעה משמעותית באיכות השירות לאזרח ולכן האזרח לא צריך לשלם. רעיונית זה מזכיר הפרת חוזה, או את דומינוס פיצה בארצות הברית ששם אם המשלוח לא הגיע תוך 30 דקות - אתם מקבלים את הפיצה בחינם. רק עם רישיונות ממשלתיים. זה מעין 'החזר' או 'פיצוי' מהמשרד לאזרח.
🔷 סיכום
אני רוצה לסכם בשתי הערות משלימות.
ראשית, כאשר עושים מהלכי ייעול וצמצום צריך לוודא שלא גורמים נזק מכיוון אחר. במקרה הזה - לוודא שזירוז הטיפול לא פוגע באיכות הבדיקה וההגנה על הציבור. מנסיוני זה בהחלט אפשרי כי יש שומנים בתהליכי הרישוי, שאפשר לצמצם בלי לפגוע במהות.
שנית, צריך לזכור שלעיתים קרובות גובה האגרה לא משקף את הנזק האמיתי שנגרם למפוקח. אתן שתי דוגמאות. בתכנון ובניה, דחיה של חצי שנה בקבלת אישור תביא להתייקרות עלויות הבניה, התמשכות הפרויקט, מניעת הכנסה פוטנציאלית ועיכוב של הדיירים בקבלת דירה חדשה. דוגמה נוספת היא רישיון לתרופה. אם תהליך מתארך ומתמשך - גם הציבור מפסיד (כי אין תרופה למחלה) והחברה שפיתחה את התרופה לא יכולה למכור אותה (אובדן הכנסה על פני חודשים ושנים)
גובה האגרה לרוב לא מתקרב לסכומים האלו. אבל יש בכך משהו סמלי עבור מגיש הבקשה.
ועדיין - נראה שהמנגנון הזה עובד ומצליח לגרום לרגולטורים לקחת אחריות על הזמן ולקצר תהליכים.
לפני כמה שנים כתבתי כאן על מנגנון דומה - אישור בשתיקה - שבמסגרתו אם הרגולטור לא הגיב התוצאה היא אישור אוטומטי. מדיניות החזר האגרות של פנסילבניה היא דרך יותר עדינה לטפל באותה בעיה, באופן יותר רך.
מומלץ לקרוא את הפוסט המלא באתר.
רגולציה עולה כסף. אבל היא גם עולה בזמן - כשצריך להמתין לאישור מראש. זה יכול להיות רישיון עסק, היתר בניה, אישור יבוא או מסמך אחר שמצריך פעולה אקטיבית של הממשלה.
הרבה פעמים זמן שווה יותר כסף מכסף.
וההמתנה לאישור כרוכה בתסכול ואי וודאות.
מדינת פנסילבניה התמודדה בדיוק עם תופעה כזו של זמני המתנה ארוכים לאישורים.
הפתרון שלהם גאוני בפשטותו - קובעים לוח זמנים להשלמת הטיפול, ואם הרגולטור לא עומד בו עליו להחזיר את האגרה למגיש הבקשה.
המדיניות הזו נקראת PAyback (יש פה משחק מילים כי PA זה קיצור של שם המדינה). היא הושקה בשנה שעברה על-ידי מושל פנסילבניה ג'וש שפירו, במסגרת ההתחייבות שלו לצמצם בירוקרטיה ולייעל תהליכים.
במקום לנסות לקצר שלבי עבודה, המושל והצוות שלו בחרו לטפל בתמריצים של הגופים הרגולטוריים. ככה, במקום להיכנס לעבודה סיזיפית על כל הוראה ותהליך, הם העבירו את האחריות אל הרגולטורים.
🔷תוצאות בפועל
התכנית החלה לפעול לפני חצי שנה.
לאחרונה פורסם שהמשרד להגנת הסביבה של פנסילבניה נאלץ להחזיר 41% מהאגרות שהוא גבה - בשל עיכובים בטיפול בבקשות.
לעומתם, יש רגולטורים שהפנימו את המדיניות החדשה ובאמת קיצרו את משך הזמן לאישורים שונים. למשל, זמן ההמתנה לרישיון למכירת רכב התקצר, בממוצע, מ-12 יום ליום אחד בלבד; ההמתנה לרישיון למתווכים במקרקעין התקצרה מ- 15 ימים לעד שבעה ימים, זמן ההמתנה לרישיון רוקח התקצר מ-26 ימים לחמישה ימים; וההמתנה לקבל רישיון רופא התקצרה מ-43 ימים ל-5 ימים. ואולי הדוגמה הכי בולטת היא ברשם החברות של פנסילבניה, שקיצר את משך הזמן לרישום והקמה של חברה מחודשיים לשלושה ימים.
אלו רק דוגמאות, ויש תחומים שבהם הושג קיצור של עשרות ומאות ימים בכל תהליך. גם בדוגמאות האלו אפשר לראות חיסכון של עשרות אחוזים בזמן ההמתנה. וזה מאוד משמעותי.
איך הרגולטורים עשו את זה? ממה שאני מבין, הם נקטו בשיטות שונות, לפי מה שנדרש ואפשר היה לעשות בכל תהליך. לא היה צעד יחיד. וזה בדיוק העניין. המושל גרם לרגולטורים לקחת יוזמה, להתאמץ ולמצוא בעצמם פתרונות לזמני ההמתנה הארוכים. אבל הוא לא אמר להם איך לעשות את זה. הוא השאיר לרגולטורים מרחב תמרון - העיקר שהם יגיעו ליעד. ואם לא - הם אלו שצריכים להחזיר את הכסף ולהיפגע כלכלית.
המדיניות הזו הצליחה בגלל שהאגרות האלו מאוד משמעותיות בעיני הרגולטורים. אובדן של האגרות יהיה תוצאה קשה ובלתי רצויה עבור הרגולטורים.
הרציונאל של המדיניות מבוסס כמובן על הטלת אחריות ויצירת תמריצים לרגולטורים. אבל יש כאן עוד משהו - היבט שירותי. הטיעון הולך ככה: האזרח משלם אגרה עבור שירות כלשהו. אם השירות ניתן באיחור ניכר, זו פגיעה משמעותית באיכות השירות לאזרח ולכן האזרח לא צריך לשלם. רעיונית זה מזכיר הפרת חוזה, או את דומינוס פיצה בארצות הברית ששם אם המשלוח לא הגיע תוך 30 דקות - אתם מקבלים את הפיצה בחינם. רק עם רישיונות ממשלתיים. זה מעין 'החזר' או 'פיצוי' מהמשרד לאזרח.
🔷 סיכום
אני רוצה לסכם בשתי הערות משלימות.
ראשית, כאשר עושים מהלכי ייעול וצמצום צריך לוודא שלא גורמים נזק מכיוון אחר. במקרה הזה - לוודא שזירוז הטיפול לא פוגע באיכות הבדיקה וההגנה על הציבור. מנסיוני זה בהחלט אפשרי כי יש שומנים בתהליכי הרישוי, שאפשר לצמצם בלי לפגוע במהות.
שנית, צריך לזכור שלעיתים קרובות גובה האגרה לא משקף את הנזק האמיתי שנגרם למפוקח. אתן שתי דוגמאות. בתכנון ובניה, דחיה של חצי שנה בקבלת אישור תביא להתייקרות עלויות הבניה, התמשכות הפרויקט, מניעת הכנסה פוטנציאלית ועיכוב של הדיירים בקבלת דירה חדשה. דוגמה נוספת היא רישיון לתרופה. אם תהליך מתארך ומתמשך - גם הציבור מפסיד (כי אין תרופה למחלה) והחברה שפיתחה את התרופה לא יכולה למכור אותה (אובדן הכנסה על פני חודשים ושנים)
גובה האגרה לרוב לא מתקרב לסכומים האלו. אבל יש בכך משהו סמלי עבור מגיש הבקשה.
ועדיין - נראה שהמנגנון הזה עובד ומצליח לגרום לרגולטורים לקחת אחריות על הזמן ולקצר תהליכים.
לפני כמה שנים כתבתי כאן על מנגנון דומה - אישור בשתיקה - שבמסגרתו אם הרגולטור לא הגיב התוצאה היא אישור אוטומטי. מדיניות החזר האגרות של פנסילבניה היא דרך יותר עדינה לטפל באותה בעיה, באופן יותר רך.
הרגולטור - גיא מור
השיטה של פנסילבניה לקיצור בירוקרטיה
רגולציה עולה כסף. אבל היא גם עולה בזמן – כשצריך להמתין לאישור מראש. זה יכול להיות רישיון עסק, היתר בניה, אישור יבוא או מסמך אחר שמצריך פעולה אקטיבית של הממשלה. הרבה פעמים זמן שווה יותר כסף מכ…