לראשונה: חיל הים הישראלי תקף בנמל חודיידה בתימן בתגובה לשיגורי החות'ים לעבר ישראל. צה"ל הוציא אזהרת פינוי לשלושת הנמלים בתימן שבשליטת החות'ים עד להודעה החדשה

נועם אמיר

תלמידות בית הספר שבקמפוס “בית ברל” שבשרון מקריאות את שירו של מוחמד דרוויש, שבו נכתב: “על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות — הייתה נקראת פלסטין, וכבר נקראת פלסטין”.
————
יש מי שרואה בבית הספר מקום ניטרלי. לוח. גיר. תלמידים. מורים. חומרי לימוד. אבל מאחורי התמונה הפשוטה הזו מתנהל בשנים האחרונות מאבק שקט אך דרמטי – לא רק על מה נלמד, אלא על זהותנו, על הזכות לחשוב, ועל עצם קיומה של מדינת ישראל.

תחת דגל של גיוון ופלורליזם, חודרים אל תוך מערכת החינוך תכנים אנטי־ציוניים שמתחזים ל”שיח תרבותי”. לא מדובר רק במפגש בין מגזרים או בהיכרות עם האחר. מדובר בהחדרה מכוונת של מסרים שנועדו לטשטש, להמעיט, ולפעמים למחוק את הסיפור הציוני כולו. כשמכניסים לספר לימוד סופר פלסטיני חבר התנועה האיסלאמית – בלי גילוי נאות. כשמעבירים שיעור ספרות על “הזהות הפלסטינית” בלי להזכיר מילה על הזהות היהודית. כשמציבים את זיכרון הנכבה מול השואה – בלי שום קונטקסט או הבדל. זו לא מורכבות. זו מחיקה.

מה שהתחיל כבקשה לייצוג תרבותי – הפך לכלי פוליטי. עמותות חינוכיות, אנשי אקדמיה ומכוני מחקר מטעם, דוחפים תכנים שמציגים את הציונות כבעיה ואת ישראל ככובשת. תוכניות חיצוניות נכנסות למערכת החינוך כמעט בלי פיקוח, כל עוד הן עטופות במילים כמו “ליברליות”, “שוויון” או “דו־קיום”. אבל מה שמסתתר מאחורי הסיסמאות האלה – הוא לא פתיחות, אלא הטעיה.

תלמידים לומדים על “כפרים שנהרסו במלחמה” – בלי ללמוד שהכפר שימש בסיס יציאה לפיגועים. לומדים על “פלסטינים מדוכאים” – בלי לדעת על יהודים שנרצחו. על פליטות פלסטינית – בלי ללמוד על גירוש יהודי ערב. וכך, לאט, שורה אחר שורה, נבנית תודעה חדשה – שבה ישראל תמיד אשמה, והציונות תמיד חשודה.

אין כאן התנגדות להיכרות עם האחר. להפך. מערכת חינוך בריאה אמורה לחשוף את התלמידים לעולמות מגוונים. אבל לא מתוך עיוורון. לא תוך ויתור על האמת. לא כשמורה מדבר על “כיבוש” – בלי להזכיר טרור. לא כשמוחקים את המילה “ציונות” כדי לא לפגוע ברגשות.

כשילדים לא לומדים שצה”ל הוקם כדי להגן עליהם, אלא שומעים שהוא “מכשיר דיכוי” – אל תתפלאו אם הם צועדים אחר כך להפגנות ולא מבינים מה הם בעצם שונאים. כשלא לומדים מה קרה בשואה, אלא רק על תחושת הפלסטינים בעקבותיה – אל תתפלאו אם יום הזיכרון הופך עבורם ליום האשמה. כששורפים דגל – הם לא מרגישים שזה סמל של בית. כי אף אחד לא לימד אותם שהוא כזה.

מערכת החינוך היא לא לוח חלק. היא לוח שמה שנכתב עליו – נחקק עמוק. אם נכניס לתוכה אנטי־ציונות במסווה של “רב־תרבותיות” – נגלה שהתלמידים שלנו כבר לא מאמינים בצדקת הדרך. הקרב על החינוך הוא הקרב על התודעה. והקרב על התודעה – הוא הקרב על העתיד.