המודל הפיננסי: מימון תחת לחץ
אל מול משבר הנדל"ן וחובות העתק של הרשויות המקומיות, תכנית החומש ה-15 מציגה שינוי במנגנון ההוצאה לפועל. הממשלה המרכזית לוקחת על עצמה תפקיד גדול יותר במימון באמצעות הנפקת "אג"ח מיוחדות לטווח ארוך מאוד", במטרה להוריד את הנטל מהרשויות המקומיות המקרטעות. השמיכה הקצרה לא תמנע מסין להשקיע הון עתק בתחומים הקריטיים מבחינתה - אבל היא בהחלט צריכה להיות יצירתית...
כדי למנוע בזבוז והשקעות כפולות (מה שבסין מכנים "אינוולוציה" ובמערב - overcapacity…), התכנית מדגישה מודל של ניסויים מבוקרים במגזרים חדשים ובאזורים גיאוגרפיים ספציפיים, המאפשרים לחדשנות לצמוח מבלי ליצור בועות של עודף כושר ייצור, כפי שקרה בעבר בתחום הרכבים החמשליים והפאנלים הסולאריים.

יש בתכנית החומש עוד היבטים חברתיים-כלכליים מעניינים - וגם שנויים במחלוקת. להם נקדיש פוסט נפרד בהמשך.

אפשר לכנות את תכנית החומש ה-15 היא "תכנית המגננה ההתקפית" של סין.
היא מכינה את המדינה לעשור של מאבק גיאופוליטי עיקש, דרך הקטנת התלות בגורמים חיצוניים לצד חיזוק התלות הגלובלית בסין - וכל זאת תוך ניסיון לפתור בעיות מבנה עמוקות מבית.

פשוט זה לא. אבל הרקורד של סין בתכניות האלו דורש מהעולם כולו לשים לב, ולהערך להשלכות של דרקון גדול שמסמן טריטוריות חדשות במפה הטכנולוגית, הכלכלית והגיאופוליטית הגלובלית.

צ׳נג לי-וון, היו״ר החדשה יחסית של ה-KMT, מפלגת האופוזיציה בטאיוואן - צפויה להגיע לביקור רשמי בסין בשבוע השני של אפריל. לפי ההודעה הרשמית היא תבקר בג׳יאנגסו, שנגחאי ובייג׳ינג, וסביר שתיפגש גם עם הנשיא שי, לאור ההודעה הרשמית ש״הועדה המרכזית של המפלגה והמזכ״ל שי ג׳ינפינג מקבלים בברכה את המשלחת בהובלת יו״ר ה-KMT צ׳נג לי-וון״.

מדובר בפעם הראשונה מזה כמעט עשור שנשיא סין ייפגש עם ראש ה-KMT המכהן, ולפגישה יש חשיבות החורגת ממשמעות סמלית - וגם אירוניה היסטורית קלה המגולמת בעמדות המפה הפוליטית בטאיוואן.

ה-KMT להזכירכם היא מפלגת הלאומנים שהובילה את ״הרפובליקה של סין״ לאורך העשורים הראשונים שלאחר נפילת הקיסרות הסינית בתחילת המאה ה-20. היא גם היתה הצד שנלחם, והפסיד, לקומוניסטים בהובלת מאו במלחמת האזרחים הסינית שלאחר מלחמת העולם השניה. ההפסד במלחמה הביא את צ׳יאנג להימלט לטאיוואן שם הובילה ה-KMT את ״הרפובליקה של סין״, בעוד בסין היבשתית שולטת המפלגה הקומוניסטית שהקימה את ״הרפובליקה העממית של סין״. שתי המפלגות משני צדי המיצרים לא הסכימו על שום דבר כמעט, פרט לכך ששתיהן טענו שיש רק סין אחת, ושהאי טאיוואן הוא חלק מאותה סין - כשמהמפלגה השניה שולטת באופן לא חוקי בטריטוריה שהיא מחזיקה.

אלא שמאז עברו הרבה מים במיצרים.
הרפובליקה של סין וממשלתה היושבת בטאיפיי איבדה את ההכרה הגלובלית כנציגה הרשמית של סין לרפובליקה העממית - כולל את מושב הקבע במועצת הביטחון של האו״ם. בעשורים שעברו מאז, למרות תקופות נרחבות של מסחר, השקעות ושיתוף פעולה כלכלי ענפים - שני הצדדים התרחקו יותר ויותר באופי המשטר, בערכים ובאידיאולוגיה שהם מובילים. ההתרחקות הזו הגיע לשיא בעשור האחרון, ובמיוחד אחרי המהומות בהונג-קונג והזניחה בפועל של מודל ״מדינה אחת, שתי שיטות״. עם קריסת האמון במודל זה, שנראה היה כפתרון אפשרי גם עבור ״איחוד בדרכי שלום״ בין סין וטאיוואן, דעת הקהל בטאיוואן התומכת באיחוד עם סין צללה למספרים חד-ספרתיים זניחים, כשהרוב הגדול באי תומך בשימור הסטטוס-קוו.

בהתאם, ה-KMT, שלאור השקפתה ההיסטורית וגם משיקולים פוליטיים וכלכליים כאלה ואחרים - היתה המפלגה התומכת בשיח ודיאלוג עם בייג׳ינג ומתנגדת לפעולות חד-צדדיות לעצמאות, כבר לא באמת מדברת על אפשרות ריאלית של איחוד. אבל בניגוד למפלגת ה-DPP שזכתה בבחירות לנשיאות זו הקדנציה השלישית ברציפות, הקו של ה-KMT עודנו מתנגד לאיחוד ותומך בשיח והרחבת השת״פ עם בייג׳ינג - גם ממניעים כלכליים, אבל גם מתוך האמונה שעצם קיום הדיאלוג והגברת האינטרסים המשותפים מקטין את העוינות מצד האחות הגדולה, ומרחיק את האפשרות לפעולה עוינת נחושה שהשתלטות על האי.

אלו אינן טענות מופרכות כלל וכלל, גם אם בהחלט ניתן להתווכח על יעילותן לאורך זמן. אחד מגורמי ההחלטה המשמעותיים ביותר במשוואה הסינית לגבי טאיוואן הוא האם הזמן משחק לטובת בייג׳ינג בשימור הססטוס-קוו או לא, והאם ניתן בכלל לדון על פיתרון בדרכי שלום מול ההנהגה הפוליטית בטאיוואן. התפיסה הרווחת בבייג׳ינג, כנראה בצד, היא שעם ה-DPP אין אפשרות כזו, והדבר יוצר מתיחות ואולי אפילו לחץ מסוכן בקרב הנהגת המפלגה הקומוניסטית.
התפקיד שתמלא פגישה בין יו״ר האופוזיציה ונשיא סין, אם כך, עשויה להוות גורם שמרסן את המתח ומסמן לבייג׳ינג שאם וכאשר יתחלף השלטון בטאיפיי, תהיה אפשרות לכל הפחות לקיים דיאלוג שיוריד את המתיחות, גם אם לא סביר שאיחדו בדרכי שלום תהיה הבחירה הטאיוואנית גם בשנים הקרובות.

לא לפלוש לרוסיה בחורף, ולא להיכנס לתחרות סבל עם שיעים

זו הבדיחה המרירה משהו שהרצתי עם חבר בתחילת השבוע. אבל כמובן, אם יש עם שיודע לסבול, כל דור ודור, שעומדים עלינו לכלותינו - זה אנחנו. לא סתם המרור מצא את מקומו בצלחת החג, להזכיר לנו שאנחנו יודעים לסבול, לאכול מרורים - להתגבר, ולנצח.

גם בתרבות הסינית, המונח 吃苦 chī kǔ שפירושו המילולי "לאכול מרורים", מייצג את הרעיון התרבותי של היכולת להתמודד עם קושי וחשיבות יכולת ההתמדה מול הקשיים והסבל.

המושג "吃苦 צ׳י-קוּ" מושרש עמוק בתרבות הסינית המסורתית, ובמחשבת הקונפוציאניות והדאואיסטיות. הקונפוציאניזם רואה בסבל ובמאמץ דרך לחיזוק האופי, בעוד הדאואיזם מדגיש את החשיבות של התגברות על מכשולים כדי להגיע להרמוניה פנימית.

בהיסטוריה הסינית, הרעיון של "אכילת מרירות/מרור" היה קריטי להישרדות, במיוחד בתקופות של רעב, מלחמות ומהפכות. כדרך לעודד ולתמרץ את העם הסובל להתמודד עם הקשיים - סינים רבים גדלו על האמונה שרק מי שמוכן לסבול ולעבוד קשה יוכל להצליח.

ביטויים עממיים בשפה, בספרות ובתרבות הפופולרית - המחישו את התפיסה שקידום חברתי, או הצלחה - דורשים הקרבה. זה היה מסר נכון בסין הקיסרית, בתקופה המאואיסטית של הקפיצה הגדולה קדימה ומהפכת התרבות, וגם בסין של שי זה מקודם כערך חשוב - שמוצא את ביטויו גם מול הסנקציות האמריקאיות, מול המצב הכלכלי הלא פשוט או התחרות הגוברת על מצאית עבודה איכותית. אחד ההסברים ששמעתי לא פעם על ההתנגדות של שי ג׳יפינג לתמיכה סוציאלית גבוהה יותר במה שלהזכירכם היא מדינה קומוניסטית באופן רשמי - היא עם חזק, מחושל - הוא כזה שיודע לסבול, שיודע להצליח ולמצוא את הדרך למרות האתגרים.

אז הערב, כשיושבים סביב שולחן החג ואולי צריכים לרדת באמצע שוב למקלט, או דואגים ליקירינו שנמצאים במילואים ומחרפים את נפשם בלבנון או בשמי איראן - אכילת המרור יכולה להזכיר לנו שלא רק השיעים יודעים לסבול, ושהיכולת להתגבר על קשיים ותקופות מאתגרות היא איכות יהודית עתיקה לא פחות מזו הסינית.

אם אפשר לבקש רק שבזמן שאנחנו אוכלים מרור לא יגנבו באישון לילה תקציבים למטרות סקטוריאליות קואליציוניות זה יהיה נחמד. שלפחות מהצד שלנו לא יוסיפו עוד מרור, אלא ינצלו את התקציבים בשביל להמתיק את המצב למי שצריך עם קצת חרוסת תקציבית…

חג פסח שמח, כשר ושקט

מאמר מצוין פורסם בשבוע שעבר בבלוג הכלכלי המשובח, ״תועלת שולית״ - ע״י ידיד הפוד איתי צישנבסקי הנוגע בנושא יקר לליבי, יוזמת החגורה והדרך הסינית.
כשהתחלתי לקרוא את המאמר חששתי לרגע שידידי היקר נופל למלכודת (תרתי משמע) של מסגור כל יוזמת החגורה והדרך כפרויקט ״מלכודות חוב״ זדוני. אבל לא בחור חכם כאיתי ייפול לקלישאה הזו, ובהמשך המאמר הוא מתיג תמונה רחבה, מפוכחת ועניינית של הההיבט המימוני-כלכלי של ההלוואות הסיניות בפרויקט הדגל עצום המימדים.
אז מומלץ מאד לקרוא את המאמר כולו (לינק בתגובה הראשונה) ובכלל את ״תועלת שולית״. אבל ארשה לעצמי כאן לסכם כמה נקודות מרכזיות, וגם להוסיף קונטקסט אסטרטגי - שלדעתי הוא קריטי שבאים לבחון את המניעים והסיבות שעומדות מאחורי היוזמה שהיתה שנים ארוכות (ובמידה מסוימת עודנה) הביייבי של שי ג׳ינפינג.
איתי מתחיל בהקבלה חכמה וערמומית בין פרויקט החגורה והדרך הסיני לבין גל ההלוואות האמריקאי של שנות ה-70, שהוביל למשבר החוב של אמריקה הלטינית. הטיעון המרכזי הוא שמדובר בדינמיקה כלכלית מוכרת: מדינה עם עודפי דולרים אדירים מחפשת תשואה ומלווה אותם למדינות מתפתחות בתנאים מסחריים קשיחים. ההלוואות הללו, שרובן נקובות בדולר וכוללות ריביות גבוהות וביטחונות על הכנסות יצוא, אינן "סיוע" אלא עסקאות פיננסיות לכל דבר. וכאן איתי מסביר מדוע סין אינה מפעילה "מלכודת חוב" זדונית ומתוכננת, אלא בהתאם לקונספט ״התער של הנלון״ - פשוט סובלת מניהול סיכונים לקוי ומרדף פזיז אחר תשואה - תופעה ידועה ומוכרת בלא מעט מפרויקטי הדגל הסינים הלאומיים שמנסים להשיג מטרות שאפתניות מאד דרך מוביליזציה כלל-מערכתית. כעת, כשהפרויקטים אינם מייצרים את התשואה הצפויה, סין תקועה בשלב ה-Extend and Pretend - הארכת מועדים ללא מחיקת הקרן, וכל זאת כשהיא ריפדה לעצמה את הדרך בצורה מיטבית דרך ביטחונות בדמות משאבים או נכסים אסטרטגיים. בעשור השני של היוזמה, היא אכן עוברת להתמקד בפרויקטים "קטנים ויפים" כדי לשמר השפעה, אבל בסיכון נמוך ובנראות ציבורית מקומית וגלובלית טובה יותר.
בגדול, למעט תיקונים קטנים של נודניק - אני חושב שאיתי מתאר היטב את ההיבט הכלכלי-מימוני של היוזמה ברמת המאקרו. אבל חשוב מאד לזכור שני דברים.
ראשית, לצד הרבה פרויקטים שלא צלחו ונכנסו לבעיות מימוניות, סין שדרגה באופן ניכר את התשתיות במדינות מתפתחות רבות, כולל בלא מעט פרויקטים שיש להם משמעות אסטרטגית עליונה - בין אם אלו תחנות כוח, נמלי מסחר או קווי רכבת וכבישים מהירים - דרך מימון פרויקטים שאף אחד אחר לא הסכים לקחת על עצמו, לא מימונית ולא תפעולית. סין מציעה את הכל יחד, וגורמת לזה לקרות. היוזמה היום ממשיכה לא רק בפרויקטים ״קטנים אך יפים״ אלא גם בגדולים יותר, כל עוד אלו מקדמים את האג׳נדה המתאימה - בין אם זה חיבור דאאר-א-סאלם ומדינות סביב טנזניה ברכבת לנמל מודרני שיאפשר שילוח של חומרי גלם קריטיים מחופה המזרחי של אפריקה אל אסיה, או בפרויקטים אדירים של אנרגיה ירוקה.
וזו הנקדוה שחייבים להבין כשמדברים על יוזמת החגורה והדרך - לא מדובר בפרויקט מימוני כלכלי, אלא בראש ובראשונה בפרויקט גיאו-אסטרטגי. בפרק השני של הפוקדאסט ״להבין את סין״, אי שם בתחילת 2021 סקרתי בצורה רחבה את המניעים לפרויקט מבחינת סין. הרבה מים עברו בנמל האמבנטוטה מאז ואני רושם לעצמי להקליט פרק עדכון בנושא. אבל העקרונות האסטרטגיים שהפרויקט משרת עבור סין לא השתנו מהותית. אלו המרכזיים שבהם:
יצירת אלטרנטיבות לוגיסטיות: פרויקטים כמו הרכבת בלאוס, שעלתה כשישה מיליארד דולר וקיצרה מסע של 15 שעות ל-4 שעות בלבד, מעניקים לסין גישה מהירה לנמלים אסטרטגיים בתאילנד ומשם לסינגפור. גם הפרויקט הלא כלכלי בעליל של נתיבים לוגיסטיים בפקיסטן - מאפשרים לסין מסלול יבשתי אל הים הערבי, מעבר לשרשראות האיים הראשונה והשניה. תוסיפו פרויקטים כמו זה שהוזכר במזרח אפריקה - ותבינו שדרך היוזמה סין לא רק מקטינה משמעותית את האפשרות להטיל עליה מצור ימי, אלא גם מקצרת ומייעלת שינוע הסחורות ממנה ואליה.
ייצוא עודפים וביסוס עליונות תשתיתית וטכנולוגית: לאחר עשורים בהם סין השקיעה סכומי עתק בבניית תשתיות מתקדמות בשטחה - היא נותרה עם המון ידע, חברות, ועובדים - ועם הרבה פחות פרויקטים סבירים בתחומה. אז היא מייצאת את אלו לעולם - וכשהבנייה כוללת אתגרי הנדסה אדירים, מנהרות וגשרים דרך ג'ונגלים והרים, בניית סכרי ענק ונמלי מים עמוקים ברחבי העולם - הפרויקט מבסס את סין כספקית התשתיות המובילה בעולם.
עלייה בשרשרת הערך הגלובלית: כידוע, סין מבקשת להפסיק להיות "בית החרושת הזול" ולהפוך לספקית של מוצרים ושירותים מתקדמים.

דרך היוזמה, ובמיוחד דרך מה שמכונה ״דרך המשי הדיגיטלית״, סין מקדמת פרוטוקולים טכנולוגיים משלה בתחומי התקשורת (רשתות 5G וכבלים אופטיים) והלוגיסטיקה (למשל LOGINK) ויוצרת בסיס כוח להכתבת סטנדרטים בתחומים קריטיים, מה שמעניק לה יתרון כלכלי ומודיעיני ארוך טווח.

חיזוק מעמד היואן (RMB): סין כידוע פועלת לצמצום התלות בדולר האמריקאי כמטבע רזרבה עולמי. על אף שמרבית הפרויקטים ביוזמה ממומנים בדולרים, היוזמה מעודדת מדינות ושותפי סחר להשתמש ביואן לביצוע עסקאות והשקעות, במטרה להפוך אותו למטבע דומיננטי יותר בסחר הבינלאומי.
הבטחת אספקת משאבים ואנרגיה: היוזמה משתמשת במשאבי טבע, מתכות נדירות ומקורות אנרגיה (כמו גז ונפט) לא רק כבטחונות להלוואות שסין מעניקה, אלא גם כדרך להבטיח אספקה של החומרים החיוניים להמשך הצמיחה הסינית.
חיזוק הקשרים הדיפלומטיים כמשקל נגד לארה"ב: סין בונה "אזורי השפעה" במדינות מתפתחות באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. מדובר בניסיון לאזן את העוצמה האמריקאית ולייצר בריתות עם מדינות שמרגישות מוזנחות ע"י המערב או שמחפשות אלטרנטיבה פרגמטית שלא מטיפה להם על ערכים דמוקרטיים כאלו או אחרים.
חיבור ופיתוח הפריפריה הסינית: לבסוף, היוזמה מהווה כלי לחיבור מחוזות מרוחקים כמו יונאן ושינג'יאנג למרכז הכלכלי של סין ולשוק העולמי. פיתוח כלכלי במחוזות אלו נתפס כאינטרס עליון לשמירה על יציבות פנימית ואיחוד המדינה - וגם כדרך להרחיק אזורים תעשייתיים ודרכי גישה קריטיות מהחוף המזרחי העשיר מאד של סין, שבסיסים אמריקאים משובצים באיים שסביבו.

קחו את כל אלו יחד, חברו אותם למאמר של איתי - והתמונה המתקבלת היא שבשורה התחתונה, סין ממש לא פועלת כפילנתרופית, אך היא גם לא רק גובה חובות קשוחה. היא בונה מערכת מסועפת של תלות הדדית ותשתיות פיזיות שמשרתות את היעד האסטרטגי העליון שלה: החזרת סין למרכז העולם - המקום שכל הדרכים, ביבשה, בים ובשאיפה גם בדאטה - מובילות אליו.

המאמר בבלוג ״תועלת שולית״
shulit.com/belt-and-road/‎

פרופסור אהרון (רוני) שי, מגדולי המומחים להיסטוריה המודרנית של סין ורקטור אונ׳ ת״א לשעבר, הלך לעולמו ביום שישי האחרון והוא בן 83.

זכיתי להכיר את פרופ׳ שי מעל 20 שנה, מתקופתו כמרצה המבוקש ביותר בחוג ללימודי מזרח אסיה באונ׳ ת״א ב-2005, ועד השנים האחרונות בהן זכיתי לארח אותו פעמיים בפודקאסט ״להבין את סין״, ולהחליף איתו דעות לגבי הנעשה בסין ופעילותה בזירה הגלובלית.

פרופ׳ שי היה ראש החוג להיסטוריה כללית וממקימי החוג ללימודי מזרח אסיה באונ׳ ת״א. הוא נחשב למרצה המבוקש ביותר, כזה שבשיטת הבידינג לבחירת קורסים אתה צריך להפנות את כל הנקודות שלך אליו כדי שיהיה לך סיכוי. אני לא עשיתי את זה כי היה לי קורס בכלכלה שהייתי חייב לעשות באותו, ופשוט הגעתי לשיעורים כשומע חופשי במקום הקורס בכלכלה... לא פספסתי הרצאה אחת - והקורס הזה על ההיסטוריה המודרנית של סין, לצד קורס נוסף של פרופ׳ אלי יופה - הם כנראה שני הקורסים שנחרטו לי הכי עמוק בראש במהלך התואר הראשון. זה לא היה רק הנושא המעניין והידענות של פרופ׳ שי - אלא גם הדרך בה הוא ידע לספר סיפור, לשנות את הטונציה בנקודות מפתח - וגם לדעת להתעכב רגע על הפרטים הקטנים בסיטואציה מסוימת.

במחקרו על סין המודרנית, החל מהדוקטורט באונ׳ אוקספורד, דרך מאמרים שונים ועד מספר הספרים שכתב - הוא התמקד ביחסים בין סין למעצמות המערב, ובמיוחד בריטניה, ממלחמות האופיום ועד לסין הקומוניסטית של אחרי מאו. בעברית התפרסמו בין היתר ספריו על סין המודרנית ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, ספרון נגיש וקל של האונ׳ המשודרת על סין במאה ה-20, וספרו המעולה על הדמות המרתקת של ג׳אנג שואה-ליאנג, ״הגנרל שלא נלחם״. הוא גם כתב מספרי ספרי פרוזה, ביניהם אחד אשר שואב השראה מתקופתו כרקטור האוניברסיטה.

זכיתי לארח את פרופ׳ שי בפודקאסט פעמיים. הפעם הראשונה היתה בפרק 12 אי אז בראשית 2022, לרגל 50 שנה לביקורו ההיסטורי של הנשיא ניקסון בסין. הפעם השניה היתה בפרק 89 באוקטובר 2024 - בה עסקנו בנושא ההיסטוריה של יחסי סין והיהודים, נושא נוסף שרוני כתב עליו ספר. גם אם באופן טבעי הקצב קצת איטי יותר בפרקים אלו מאשר בהרצאותיו לפני 20 שנה, ההנאה מהידע והתובנות של פרופ׳ שי מובטחת.

איבדנו את אחד מהאבות המייסדים של חקר סין ומזרח אסיה בישראל, אבל במקרה של פרופ׳ אהרון שי - אפשר בקלות לומר שהחותם שהוא השאיר - דרך ספרים, מאמרים ותלמידים - יישאר נוכח עוד שנים רבות.

יהי זכרו ברוך

המשפחה יושבת בבית המשפחה בתל אביב, החל מצאת החג ב-8.4.

למי שלא שם לב, נזכיר שלפני שבוע היו אלו פקיסטן וסין שהציעו מתווה להפסקת אש. סין מאז התפיידה מחזית המו״מ אבל לפי ההצהרות של טראמפ - היא לקחה חלק ב״קיפול״ של איראן. אני חייב להודות שאני לא מבין מה היה פה הקיפול הגדול - לי אישית זה נראה כמו חבל הצלה למשטר, אבל בכל מקרה - סין מצליחה שוב לצאת איכשהו מהבלגאן כאחת המרוויחות.

כאמור, בסוף מרץ שר החוץ הסיני וואנג יי וסגן רה"מ הפקיסטני דאר הציגו בבייג'ינג יוזמה בת חמש נקודות. זה נראה אז כמו עוד כלום בפיתה דיפלומטי טיפוסי – קריאות להפסקת אש, הגנה על אזרחים ושמירה על נתיבי שיט.

כביכול - האינטרס הסיני כאן היה להימנע מסגירה ארוכה של מיצרי הורמוז - שכמו שהזכרתי בתחילת המלחמה סין בהחלט יכולה לעמוד בסגירה מוחלטת שלהם לחודשים בודדים, אבל בוודאי לא רוצה להגיע לגבולות האלו. בנוסף, סין יכולה, כרגיל - לשחק את תפקיד ״המבוגר האחראי״ שקורא לפתורונות בדרכי שלום ומו״מ אל מול התוקפנות האמריקאית.

אבל עם כל הכבוד לחגיגות בכלי התקשורת הלאומניים של סין, לבייג'ינג אין באמת כוונה להפוך ל"ערבה ביטחונית" באזור. ושימו לב כשאיראן ביקשה מסין ומרוסיה ערבויות לכך שארה"ב לא תחדש את הלחימה, התגובה בבייג'ינג היתה זהירה מאוד. ערבות סינית לאיראן היא צעד אחד רחוק מדי עבור סין, שעלול לצייר אותה שוב כחלק מ״ציר הרשע״ שהיא לא רואה עצמה כחלק ממנו, ובכל מקרה - אין לה את המינוף הצבאי או הדיפלומטי לכפות סדר במזה״ת במידה ודברים ישתבשו.

על אף ההצלחות הטקטיות החשובות מאד של פגיעה בכוח הצבאי של איראן, התוצאה האסטרטגית של המלחמה תקבע במו״מ המתחיל היום - או בתגובה שתבוא אחריו. כל מצב שבו איראן מחזיקה בזכויות כלשהן במיצרי הורמוז, בוודאי במידה והאורניום לא הוצא משטחה - יהיה תוצאה רעה מאד בראיה הישראלית, אבל גם בזו האמריקאית - ובמסר שיגיע אל סין שבועות ספורים לפני שטראמפ ושי אמורים להיפגש.

אני מאמין ומקווה שזו סיבה נוספת שטראמפ יבין שעדיך אי הגעה להסכם על פני הסכם רע. חוסר הנכונות המוחלט לקבל שליטה איראנית כלשהי במיצרי הורמוז יהיה המפתח, ולצידו - היכולת לרתום את את מדינות המפרת לבידוד של איראן - כשכאן להחלשת התמיכה הסינית במדינה שתקפה את כל שכנותיה יהיה תפקיד קריטי.

גם אם מסמנים כרגע את סין כאחת המרוויחות המרכזיות מהמצב הנוכחי - צריך לזכור שמעורבות הסינית נשארת טרנזקציונלית במהותה. היא רוצה נפט זול, נתיבי שיט פתוחים ליצוא שלה, ומקסימום יוקרה דיפלומטית במינימום מחיר והתחייבויות.

במזרח התיכון החדש היא רוצה לצייר את עצמה סין כמבוגר האחראי שמוכן לייעץ ולתווך, כל עוד מישהו אחר משלם את חשבון האבטחה. זהו התפקיד של ישראל, ארה״ב ובמיוחד - מדינות המפרץ להבהיר לה שאחרי אירועי החודש וחצי האחרון, התדמית הזו לא יכולה להתיישב יחד עם היותה צינור החמצן המרכזי של איראן.

יו״ר מפלגת האופוזיציה הטאיוואנית קואומינטנג (KMT), צ׳נג לי-וון, סיימה את ביקורה בסין, שכלל בין היתר פגישה וארוחת צהריים עם נשיא סין שי ג׳ינפינג ביום שישי האחרון. המנה הראשונה שהוגשה היתה מרק צדפות מפוג׳יאן בתוך ציר עוף - ואצל הסינים, כמו אצל הסינים, לא היה מדובר במקריות.
העובדה שפוג׳יאן הי הפורבינציה שאליה היה שייך האי טאיוואן בעבר שני המנהיגים יודעים היטב. אך שי הקפיד לציין בפניה שזו אותה המנה שהוגשה לנשיא ארה״ב ריצ׳רד ניקסון בביקורו ההיסטורי ב-1972. את הסאבטקסט המדויק אפשר לפרש בשני אופנים, ואולי מדובר בשניהם גם יחד:

הראשון הוא אותו ביקור לא רק סלל את הדרך ליחסים הרשמיים בין סין לארה״ב, אלא גם היווה את נקודת המפנה בהכרתה של ארה״ב ב״רפובליקה העממית של סין״ כנציגה הרשמית של סין, במקום ״הרפובליקה של סין״, שאנחנו מכירים היום כטאיוואן.

השני הוא שאנחנו בפתחו של רגע שעשוי להיות לא פחות ממכונן, כמו אותו ביקור של ניקסון, עבור יחסי בין שני עברי מיצר טאיוואן.

זה היה המפגש הראשון בין שי לראש ה-KMT, והתזמון שלו, רגע לפני פסגת טראמפ-שי המתוכננת למאי הופך אותו לעוד יותר מעניין.

הסיפור האישי של צ׳נג לא סטנדרטי בעליל. מי שהתחילה כפעילת ״שמאל״ במפלגת ה-DPP (שבשלטון מאז )2016 וקראה בעבר להפלת ה-KMT, הפכה היום לפנים של הזרם הניצי יותר במפלגת האופוזיציה והמייסדת ההיסטורית של הרפובליקה של סין. המהפך שעברה צ׳נג, בין אם הוא אמיתי או ממניעים פוליטיים ציניים יותר, הוא מה שהופך את הסיפור שלה למעניין, והיא דואגת להדגיש אותו היטב. היא ממתגת את עצמה "כחולה (כחול הוא הצבע של ה-KMT) לוחמת״ ולא מהססת להצהיר שהיא רוצה שכל טאיוואני יגיד בגאווה שהוא סיני.

מבחינתה, הגישה לשי היא הון פוליטי. בזמן שבייג׳ינג מסרבת לדבר עם ממשל לאי צ׳ינג-טה, צ׳נג מציגה את עצמה כמי שיכולה ״להרגיע את השטח״ ולהבטיח שקט תעשייתי.

שי דואג לפרגן לקו הזה ממניעיו שלו כמובן, ובפגישה עם צ׳נג הציג מסגרת של ארבע נקודות שביקשה לבשר על שינוי מעניין ברטוריקה הסינית. אם בתגובות למפלגת השלטון בטאיפיי - השיח הסיני ממוקד ב״מניעת עצמאות״ והפחדות, הפעם שי מיקד את דבריו ב״זהות תרבותית״ ועליונותה של הציוויליזציה הסינית. הוא הדגיש כי הבדלים במערכות חברתיות אינם סיבה לפילוג (מישהו אמר ״מדינה אחת, שתי שיטות״?), וקרא לחיזוק הקשרים דרך אימוץ זהות לאומית משותפת וקידום ״התחדשות האומה הסינית״ - ססמה המשויכת לאיחוד ״הבלתי נמנע״ של טאיוואן וסין.

בייג׳ינג גם הציגה סל של 10 צעדים מעשיים להפגת המתיחות, כולל מנגנון תקשורת קבוע בין המפלגות, החזרת היקף הטיסות הישירות ועד להקלות משמעותיות ליצוא חקלאי ודייג מטאיוואן ליבשת. המטרה - לייצר תחושת שגשוג וביטחון שרק הקשר עם בייג׳ינג יכול לספק, בעוד ש״תומכי העצמאות״ שבשלטון מביאים לעימות בלתי נמנע.

כצפוי, הביקור הזה מעורר סערה בטאיוואן, עוד לפני שצ׳נג יצאה לדרכה, ובוודאי שעכשיו אחרי הפגישה עם שי. בקרב בסיס המצביעים של ה-KMT, ובדגש על המבוגרים יותר מביניהם - מדובר בהצלחה והוכחה לכך שיש אלטרנטיבה למתיחות הנוכחית ומה שנראה כמו מסלול הדרדרות בלתי נמנע ביחסים.. מנגד, בקרב תומכי ה-DPP והרבה מהקולות הצפים, צ׳נג נתפסת כמי שמוותרת על ריבונות טאיוואן בתמורה להבטחות כלכליות.

ולבסוף, אי אפשר להתעלם מפגישתם הצפויה בחודש הבא של טראמפ ושי. עבור סין, המפגש הזה מהווה מסר לארה״ב: ״אנחנו יכולים לפתור את העניינים בתוך המשפחה״. אל מול השמועות (שאני מתקשה להאמין שנראה מתממשות - אבל אי אפשר לפסול) שטראמפ עשוי לתת לשי מתנה גדולה תמורת ויתורים מתאימים ולהכריז שהוא ״מתנגד״ לעצמאות טאיוואן - זה בוודאי מסר ששי ישמח שייכנס למערך השיקולים של הנשיא האמריקאי, שכבר ראינו שלא חושש להפעיל את משקלו עבור צד פוליטי מסוים גם במדינות הנחשבות קרובות לארה״ב.

עבור צ׳נג, זו הירייה הראשונה במרוץ לנשיאות 2028. השאלה הגדולה היא האם הציבור הטאיוואני יקנה את ״מסע השלום״ הזה, או יראה בו צעד אחד רחוק מדי לכיוון בייג׳ינג, וויתור על הזהות הלאומית הטאיוואנית שהופכת למשמעותית יותר ויותר בקרב הדור הצעיר באי.

את הריח של מרק הצדפות בנוסח פוג׳יאן שהוגש לצ׳נג, הריחו היטב גם בטאיפיי - וכנראה שגם בוושינגטון.

כשחושבים על גטו שנגחאי או על הקשר של מזרח-אסיה להצלת יהודים בשואה, הנטייה היא להתמקד בסיפורי ההצלה ההרואיים של דיפלומטים כמו צ'יאונה סוגיהארה היפני או חה פנג-שאן הסיני.

אלו אכן רגעים של אנושיות במיטבה, אבל כשבוחנים את הישרדותם של כ-20,000 פליטים יהודים בלב הכאוס של שנגחאי הקולוניאסליסטית באותן שנים, כדאי להתעכב רגע גם על הפרטים ה״יבשים", כמו הלוגיסטיקה, המימון, הערבות ההדדית ויצירת תנאי החיים הסבירים יחסית - שתרמו לעובדה שאחוזי התמותה, ולרוב גם תנאי החיים, בגטו שנגחאי היו סבירים יחסית לזוועות שהתרחשו באירופה.

הפליטים היהודים הגיעו לשנגחאי, אחד המקומות הבודדים שיכלו לברוח אליהם סביב תחילת המלחמה ב-38-40 - כמעט תמיד כשהם חסרי כל, לאחר מסעות מפרכים מאירופה. אבל הנחיתה על הרציפים במרכז הקולוניאלי של סין הייתה רק תחילתו של אתגר הישרדותי חדש. שנגחאי של סוף שנות ה-30 הייתה עיר צפופה להחריד, נתונה תחת כיבוש יפני וסובלת ממחסור חמור במשאבים. כאן נכנסה לתמונה הקהילה היהודית המקומית, ה"בגדאדית" בעיקרה, שהייתה מבוססת ועשירה מאוד.

האתגר הראשון היה דיור.
הקהילה המקומית שבראשה עמדו משפחות ששון וכדורי שבעשורים הראשונים של המאה ה-20 התבססו בין המשפחות העשירות והמקושרות ביותר בעיר, הבינה מהר מאוד שנדרשת התגייסות מסדר גודל אחר לעזרה הקהילתית המצומצמת יחסית שהיתה נהוגה עד אז. הם הקימו מערך קליטה תעשייתי של ממש, שכלל הסבת מבני ציבור, בתי ספר ומחסנים למעונות קולקטיביים שכונו "היימה".

אלו ממש לא היו בתי המלון של המשפחות הבגדאדיות שנחשבו למפוארים ביותר בסין בזמנם. התנאים היו קשים, עם צפיפות של עשרות אנשים באולם ומיטות קומתיים דחוסות.

מעבר לקורת הגג, היה צורך להאכיל אלפי פליטים חסרי כל מדי יום. הקהילה המקומית הקימה מטבחים קהילתיים שפעלו ביעילות מרשימה, תוך גיוס כספים גם מנדבני הקהילה המקומית המבוססים, ובשיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים כמו הג'וינט.

אחוזי התמותה בגטו אמנם היו נמוכים משמעותית מאלו שבאירופה, בעיקר כי לא הייתה כאן מכונת השמדה או התעמרות שיטתית ביהודים בסגנון הנאצי המתועב, אך אנשים מתו מרעב, ממחלות זיהומיות ומחוסר בתנאים סניטריים בסיסיים. ועדיין, ללא אותה תשתית פיזית שהעמידה הקהילה הוותיקה, המספרים האלו היו כנראה טראגיים הרבה יותר.

קהילה יהודית בגדאדית ותיקה ומבוססת, לצד פליטים ותיקים יחסית מרוסיה, בורגנים חילוניים מוינה וברלין לצד תלמידי ישיבת מיר - כולם מצאו עצמם מקוטלגים יחד פשוט כ״יהודים״. על בסיס הערבות ההדדית יהודית הידועה הם ידעו ליצור מסגרת קהילתית ולוגיסטית בתנאים מאתגרים ביותר -

רכישת מזון בשוק המקומי המוכה אינפלציה ומחסור, הקמת מרפאות מאולתרות שימנעו התפרצות מגפות בתנאי הצפיפות הקשים, וגם קיום חיי קהילה, חינוך ומסורת יהודית - כל אלו עזרו לעשרות אלפי יהודים לשרוד את החיים הלא פשוטים בגטו היחיד במזרח אסיה.