בשל האירועים הפרק של ״להבין את סין״ השבוע - שיעמיק בניתוח ומשמעויות המלחמה מהזווית הסינית - מתעכב קלות.
בינתיים, התארחתי אצל שרון כידון בפודקאסט ״הכותרת״ של ynet לשיחה ממוקדת של 20 דקות על הנושא הזה - ממערכת היחסים הבלתי-שוויונית בין סין ואיראן, האינטרסים של סין באזור, המשמעויות הכלכליות, הצבאיות והתדמיתיות מבחינתה - ואיך אלו עשויים להשפיע על התנהלותה בהמשך ועל פגישתם המתוכננת של שי וטראמפ בסוף החודש.
מומזנים לקרוא תקציר או להאזין לפרק במלואו בלינק הבא - או בפודקאסט ״הכותרת״ בכל מקום בו אתם שומעים את הפודקאסטים שלכם:
https://www.ynet.co.il/news/theheadline/article/c5mys0iul?fbclid=Iwb21leAQd41xjbGNrBB3jUWV4dG4DYWVtAjExAHNydGMGYXBwX2lkDDM1MDY4NTUzMTcyOAABHqZNDQe4rdkab6-DI9i-866Wln5hGzVUhFktmBVnPTMyPRLuormvQ5nof9Ae_aem_w7zc-1q7mdrRKR0DOFjO2Q
בינתיים, התארחתי אצל שרון כידון בפודקאסט ״הכותרת״ של ynet לשיחה ממוקדת של 20 דקות על הנושא הזה - ממערכת היחסים הבלתי-שוויונית בין סין ואיראן, האינטרסים של סין באזור, המשמעויות הכלכליות, הצבאיות והתדמיתיות מבחינתה - ואיך אלו עשויים להשפיע על התנהלותה בהמשך ועל פגישתם המתוכננת של שי וטראמפ בסוף החודש.
מומזנים לקרוא תקציר או להאזין לפרק במלואו בלינק הבא - או בפודקאסט ״הכותרת״ בכל מקום בו אתם שומעים את הפודקאסטים שלכם:
https://www.ynet.co.il/news/theheadline/article/c5mys0iul?fbclid=Iwb21leAQd41xjbGNrBB3jUWV4dG4DYWVtAjExAHNydGMGYXBwX2lkDDM1MDY4NTUzMTcyOAABHqZNDQe4rdkab6-DI9i-866Wln5hGzVUhFktmBVnPTMyPRLuormvQ5nof9Ae_aem_w7zc-1q7mdrRKR0DOFjO2Q
ynet
הקו הזהיר של סין מול איראן
בעוד סין מגבה את איראן בזירה הדיפלומטית היא נוקטת קו זהיר במיוחד ונמנעת מלהעניק לה סיוע צבאי משמעותי. יובל וינרב מהפודקאסט "להבין את סין" מסביר כיצד סין מתמרנת בין התמיכה בטהרן, האינטרסים הכלכליים שלה והיריבות עם ארצות הברית
👍5❤1
פרק חדש לפודקאסט!
הפרק היום מתמקד, איך לא - בניתוח מבצע ״שאגת הארי״ / epic fury / המלחמה באיראן מנקדות המבט הסינית -
מה האינטרסים של סין באיראן, איך סין עוזרת לאיראן ועד כמה איראן תלויה בה?
עד כמה סין תלויה באנרגיה מהמפרץ ומה יש לסין להפסיד מהמלחמה, מסגירת מצר הורמוז ומההשתוללות האיראנית על שכנותיה במזרח התיכון?
איך כל הדברים האלו משפיעים על מעמדן של סין וארה״ב במזה״ת, ועל התחרות ביניהן בכלל?
כל אלו בפרק שעל היום, ביום הלא אופייני של שישי - אבל אנחנו בימים לא אופייניים... מקווה שינעים לכם כבר את הסופ״ש
לצפיה:
https://youtu.be/JJ1l1rG0dN0?si=eDz-0dg-5Kq9UPmI
להאזנה בכל הפלטפורמות:
https://share.transistor.fm/s/e34b78ea
הפרק היום מתמקד, איך לא - בניתוח מבצע ״שאגת הארי״ / epic fury / המלחמה באיראן מנקדות המבט הסינית -
מה האינטרסים של סין באיראן, איך סין עוזרת לאיראן ועד כמה איראן תלויה בה?
עד כמה סין תלויה באנרגיה מהמפרץ ומה יש לסין להפסיד מהמלחמה, מסגירת מצר הורמוז ומההשתוללות האיראנית על שכנותיה במזרח התיכון?
איך כל הדברים האלו משפיעים על מעמדן של סין וארה״ב במזה״ת, ועל התחרות ביניהן בכלל?
כל אלו בפרק שעל היום, ביום הלא אופייני של שישי - אבל אנחנו בימים לא אופייניים... מקווה שינעים לכם כבר את הסופ״ש
לצפיה:
https://youtu.be/JJ1l1rG0dN0?si=eDz-0dg-5Kq9UPmI
להאזנה בכל הפלטפורמות:
https://share.transistor.fm/s/e34b78ea
YouTube
פרק 154 - מבצע שאגת הארי מנקודת המבט הסינית - להבין את סין
ניתוח מבצע ״שאגת הארי״ / epic fury / המלחמה באיראן מנקדות המבט הסינית - מה האינטרסים של סין באיראן, איך סין עוזרת לאיראן ועד כמה איראן תלויה בה? מה יש לסין להפסיד מהמלחמה, מסגירת מצר הורמוז ומההשתוללות האיראנית על שכנותיה במזרח התיכון?
איך כל הדברים האלו…
איך כל הדברים האלו…
👍5❤1👎1
מלחמה באיראן זה חשוב ותופס כותרות - אבל ההייפ האמיתי בסין הוא ״לגדל לובסטרים״. ולא, זה לא שכל הסינים החליטו לעבור לענף החקלאות הימית או מצאו חיית מחמד חדשה - אלא שההייפ ששטף את המערב לפני חודש+ עם Clawdbot שהפך ל-Openclaw - הגיע לסין באיחור קליל, ותפס צורה פשוט הזויה, וגם זכה לכינוי ששואב השראה מלוגו צבת הלובסטר של הפרויקט.
אז מה זה בכלל ״לגדל לובסטר״?
למי שאיכשהו פספס את הטרפת סביב נושא הטק החם של 2026 עד כה -OpenClaw (שמה הקודם היה Clawdbot), הוא פרויקט תוכנה של סוכן AI עצמאי שפותחה על ידי המתכנת האוסטרי פיטר שטיינברגר. בתוך כמה חודשים הרשת בכלל ועולם הטק בפרט היו בטירוף מהיכולות האוטונומיות של הסוכנים - אם רק תתנו להם את כל הגישה הנדרשת… זה לא עניין זניח בכלל מבחינת אבטחה ושימוש זדוני פוטנציאלי…
בפשטות, ההבדל בין OpenClaw לצ'אטבוטים ה-AI המוכרים כמו ChatGPT) הוא המעבר מ"דיבור ותכנון" ל"עשייה". מדובר בסוכן (Agent) שמסוגל לשלוט במחשב, לגלוש באתרים, לכתוב קוד, לשלוח הודעות וואטסאפ, לנהל יומנים ולבצע משימות רב-שלביות באופן אוטונומי.
כמו במערב, גם בסין מי שהתנסו ותרשמו מהביצועים והפרודקטיביות היו בהתחלה יזמי טק ונאשי טכנולוגיה, ביניהם כמה עם פרופיל ציבורי גבוה. אלו התנסו עם OpenClaw במהלך חופשת ראש השנה הסיני בסוף פברואר - ושטפו את הרשת בדיווחים נלהבים לעוקבים שלהם על התוצאות המרשימות. אלו הפכו לויראליים תחת ההאשטאג 养龙虾# (לגדל לובסטר) ואחר כך פשוט הקיצור 养虾# (לגדל שרימפ…. וכאן הפסקה לרגע של סינית. Xia בסינית = שרימפ. Longxia = שרימפ דרקון, שנשמע כמו שם הולם ל-לובסטר…).
וכך, בשונה מהמערב, בסין מהר מאד הדבר הפך ממשהו שיזמים ואנשי טכנולוגיה רוצים להתנסות בו - ל-FOMO שגרם לכל דוד בבייג׳ינג וסבתא בשנז׳ן לרצות להשיג גישה לתכנת הסוכן עם הצבת ו״לגדל לובסטר״ משלהם.
עד כמה הטרנד היה קיצוני? תורים ארוכים השתרכו מחוץ למשרדי טנסנט בשנז׳ן, משל היה מדובר בהשקת האייפון החדש לפני עשור, של אזרחים מהשורה שרצו שעובדי החברה יתיקינו להם בטלפון תוכנות החברה Qclaw ו-Workbuddy - המנגישות את openclaw בצורה פשוטה וקלה לשימוש.
כאן נמצא המפתח לאיך הדבר הזה כנראה ייראה כהטרפת תרגע. צריך להבין את מפת האינטרסים, ההזדמנויות והסיכונים.
מצד אחד - הפוטנציאל של פרודקטיביות שיא ברור. זוהי קפיצת מדרגה ביכולת של הבינה המלאכותית לספק ערך משמעותי שיכול להיות מכפיל כוח לכל מי שיידע לעשות בה שימוש לצרכיו. בסין מדברים הרבה על ״חברות של איש אחד״ שתחתיו סוכנים המבצעים תפקידים שונים באופן אוטונומי כמעט לגמרי, עם הנחיה של הבוס האנושי. במה שנראה כמו תוספת של הרגע האחרון, אפילו דו״ח העבודה של רה״מ סין בכינוס הקונגרס הזכיר את הפוטנציאל הכלכלי (גם אם בזהירות ובעמימות), ומחוזות שונים ברחבי סין כבר מתחרים בבניית אקו-סיסטם תומך של תמריצים לאותן ״חברות של איש אחד״. גם ״כלכלת הטוקנים״ היא נושא שצף הרבה - אחרי שענקיות הטק בסין השקיעו עשרות מיליארדים בתשתיות AI, הסוכנים שמשתמשים לפי ההערכות ב-2-3 סדרי גודל יותר טוקנים ממשתמש סטנדרטי ששואל שאלות בצ׳אט - הם צעד בכיוון המתבקש מבחינתם, עם מונה רץ (לפעמים מבלי שהמשתמשים הפושטים אפילו מודעים להיקף) של הכנסות משימוש ב-API ובתשתיות ענן.
ומצד שני, לצד כל האופטימיות החיובית - עולה כמובן השאלה איך לעזאזל הממשלה הסינית נותנת לכל השגעת הזו, על שלל פרצות האבטחה, השימוש הזדוני והכאוס הפוטנציאלי - להתרחש?
המערכת דורשת הרשאות מאד נדיבות, מה שהוביל לכבר מקרים של גניבת פרטי כרטיסי אשראי מהדפדפנים ופריצות למחשבים אישיים. מרכז החירום הלאומי למחשבים (CNCERT) כבר פרסם אזהרות על פרצות אבטחה חמורות ויכולת להפעיל את הסוכן בצורה זדונית דרך פרומפטים ״רעילים״.
אז התשובה לאיך ייראה נוף סוכני ה-AI אחרי שהטרפת הזו תרגע, היא כנראה מה שקורה ברוב המקרים האלו בסין: ההייפ הראשוני יוצא משליטה, סוחף אחריו אנשים בצורה לא פרופורציונלית, ואחרי לא מעט הצלחות ועוד יותר שברונות לב וארנק - מגיעה הרגולציה שמסדירה את הפעילות ושמה אותה בתוך מסגרת נוקשה וברורה, עם חברות מסחריות שאחראיות לעמוד בסטנדרטים שתציב הממשלה לפעילות.
ומצב הסיום, ככל כנראה יהיה שבמקום שגברת לי ממחוז יונאן ואדון וואנג מחוביי יגדלו לובסטרים משלהם בים האינטרנט החופשי - יגיעו חברות כמו טנסנט, עליבאבא או בייטדאנס וידאגו לתת להם ממשק קל ומאובטח ״לגדל לובסטר בבריכה״, עם פחות חופש וקוסטומיזציות - אבל עדיין עם לא מעט תועלת.
אז מה זה בכלל ״לגדל לובסטר״?
למי שאיכשהו פספס את הטרפת סביב נושא הטק החם של 2026 עד כה -OpenClaw (שמה הקודם היה Clawdbot), הוא פרויקט תוכנה של סוכן AI עצמאי שפותחה על ידי המתכנת האוסטרי פיטר שטיינברגר. בתוך כמה חודשים הרשת בכלל ועולם הטק בפרט היו בטירוף מהיכולות האוטונומיות של הסוכנים - אם רק תתנו להם את כל הגישה הנדרשת… זה לא עניין זניח בכלל מבחינת אבטחה ושימוש זדוני פוטנציאלי…
בפשטות, ההבדל בין OpenClaw לצ'אטבוטים ה-AI המוכרים כמו ChatGPT) הוא המעבר מ"דיבור ותכנון" ל"עשייה". מדובר בסוכן (Agent) שמסוגל לשלוט במחשב, לגלוש באתרים, לכתוב קוד, לשלוח הודעות וואטסאפ, לנהל יומנים ולבצע משימות רב-שלביות באופן אוטונומי.
כמו במערב, גם בסין מי שהתנסו ותרשמו מהביצועים והפרודקטיביות היו בהתחלה יזמי טק ונאשי טכנולוגיה, ביניהם כמה עם פרופיל ציבורי גבוה. אלו התנסו עם OpenClaw במהלך חופשת ראש השנה הסיני בסוף פברואר - ושטפו את הרשת בדיווחים נלהבים לעוקבים שלהם על התוצאות המרשימות. אלו הפכו לויראליים תחת ההאשטאג 养龙虾# (לגדל לובסטר) ואחר כך פשוט הקיצור 养虾# (לגדל שרימפ…. וכאן הפסקה לרגע של סינית. Xia בסינית = שרימפ. Longxia = שרימפ דרקון, שנשמע כמו שם הולם ל-לובסטר…).
וכך, בשונה מהמערב, בסין מהר מאד הדבר הפך ממשהו שיזמים ואנשי טכנולוגיה רוצים להתנסות בו - ל-FOMO שגרם לכל דוד בבייג׳ינג וסבתא בשנז׳ן לרצות להשיג גישה לתכנת הסוכן עם הצבת ו״לגדל לובסטר״ משלהם.
עד כמה הטרנד היה קיצוני? תורים ארוכים השתרכו מחוץ למשרדי טנסנט בשנז׳ן, משל היה מדובר בהשקת האייפון החדש לפני עשור, של אזרחים מהשורה שרצו שעובדי החברה יתיקינו להם בטלפון תוכנות החברה Qclaw ו-Workbuddy - המנגישות את openclaw בצורה פשוטה וקלה לשימוש.
כאן נמצא המפתח לאיך הדבר הזה כנראה ייראה כהטרפת תרגע. צריך להבין את מפת האינטרסים, ההזדמנויות והסיכונים.
מצד אחד - הפוטנציאל של פרודקטיביות שיא ברור. זוהי קפיצת מדרגה ביכולת של הבינה המלאכותית לספק ערך משמעותי שיכול להיות מכפיל כוח לכל מי שיידע לעשות בה שימוש לצרכיו. בסין מדברים הרבה על ״חברות של איש אחד״ שתחתיו סוכנים המבצעים תפקידים שונים באופן אוטונומי כמעט לגמרי, עם הנחיה של הבוס האנושי. במה שנראה כמו תוספת של הרגע האחרון, אפילו דו״ח העבודה של רה״מ סין בכינוס הקונגרס הזכיר את הפוטנציאל הכלכלי (גם אם בזהירות ובעמימות), ומחוזות שונים ברחבי סין כבר מתחרים בבניית אקו-סיסטם תומך של תמריצים לאותן ״חברות של איש אחד״. גם ״כלכלת הטוקנים״ היא נושא שצף הרבה - אחרי שענקיות הטק בסין השקיעו עשרות מיליארדים בתשתיות AI, הסוכנים שמשתמשים לפי ההערכות ב-2-3 סדרי גודל יותר טוקנים ממשתמש סטנדרטי ששואל שאלות בצ׳אט - הם צעד בכיוון המתבקש מבחינתם, עם מונה רץ (לפעמים מבלי שהמשתמשים הפושטים אפילו מודעים להיקף) של הכנסות משימוש ב-API ובתשתיות ענן.
ומצד שני, לצד כל האופטימיות החיובית - עולה כמובן השאלה איך לעזאזל הממשלה הסינית נותנת לכל השגעת הזו, על שלל פרצות האבטחה, השימוש הזדוני והכאוס הפוטנציאלי - להתרחש?
המערכת דורשת הרשאות מאד נדיבות, מה שהוביל לכבר מקרים של גניבת פרטי כרטיסי אשראי מהדפדפנים ופריצות למחשבים אישיים. מרכז החירום הלאומי למחשבים (CNCERT) כבר פרסם אזהרות על פרצות אבטחה חמורות ויכולת להפעיל את הסוכן בצורה זדונית דרך פרומפטים ״רעילים״.
אז התשובה לאיך ייראה נוף סוכני ה-AI אחרי שהטרפת הזו תרגע, היא כנראה מה שקורה ברוב המקרים האלו בסין: ההייפ הראשוני יוצא משליטה, סוחף אחריו אנשים בצורה לא פרופורציונלית, ואחרי לא מעט הצלחות ועוד יותר שברונות לב וארנק - מגיעה הרגולציה שמסדירה את הפעילות ושמה אותה בתוך מסגרת נוקשה וברורה, עם חברות מסחריות שאחראיות לעמוד בסטנדרטים שתציב הממשלה לפעילות.
ומצב הסיום, ככל כנראה יהיה שבמקום שגברת לי ממחוז יונאן ואדון וואנג מחוביי יגדלו לובסטרים משלהם בים האינטרנט החופשי - יגיעו חברות כמו טנסנט, עליבאבא או בייטדאנס וידאגו לתת להם ממשק קל ומאובטח ״לגדל לובסטר בבריכה״, עם פחות חופש וקוסטומיזציות - אבל עדיין עם לא מעט תועלת.
👍10❤4
הפגישה המתוכננת בין טראמפ לשי ג׳ינפינג, שהייתה אמורה להתרחש בסוף החודש, נדחית לפחות בחודש - כך לפי הודעה רשמית של טראמפ. הסיבה הרשמית: המלחמה באיראן שמחייבת את נוכחותו בוושינגטון. אבל למרות הרטוריקה ההגיונית בסה״כ, סביר שיש כאן מציאות מורכבת יותר שבה המצב במפרץ הופך לקלף מיקוח אסטרטגי במלחמת המעצמות.
טראמפ טוען כי הוא זקוק לזמן כדי "לנהל את מאמץ המלחמה" וביקש מסין לדחות את הפסגה - בכ-4-6 שבועות לפי הצהרות שונות. במקביל, במסגרת הדרישות הפומביות ממדינות שונותף בדגש על בעלות ברית אמריקאיות, טארמפ הבהיר שגם סין, שכמחצית מייבוא הנפט שלה עובר במצרי הורמוז, צריכה לסייע באבטחת המעברים הימיים.
בעוד בכירי ממשל אמריקאים כמו שר האוצר בסנט מנסים להרגיע ולהגדיר את הדחייה כעניין "לוגיסטי", סביר מאד שמדובר גם ברצון להגיע למו״מ הקריטי בין שני הנשיאים במצב אופטימלי מבחינת מנופי הכוח. במצב הנוכחי, סביר שבסין מזהים הזדמנות.
בוודאי שכל עוד מיצרי הורמוז סגורים, הפאניקה סביב מחירי הנפט גוברת, חוסר ההסכמות בנאט״ו מוצגים פומבית ובגדול - המלחמה באיראן שואבת את תשומת הלב והמשאבים של ארה״ב - לסין מרחב נשימה אסטרטגי. בבייג׳ינג זוכרים היטב איך הפלישה לעיראק ב-2003 העניקה להם "חלון הזדמנויות של 20 שנה" להתפתח בזמן שארה״ב הייתה שקועה בבוץ המזרח תיכוני. אז די ברור שכאן לא יהיה מדובר בחלון זמן כה ארוך, כנראה גם לא קרוב לזה - אבל הדינמיקה דומה, בזמן שהוא כבר ממש לא ימים של ״פקס-אמריקנה״ אלא גיבוש של מערכת רב-קוטבית.
כשטראמפ מגיע במצב הזה למו״מ ישיר מול שי - הוא בוודאי לא בעמדה האופטימלית.
אם, לעומת זאת, חודש של דחיה יספיק לטראמפ כדי להגיע לבייג׳ינג אחרי שכפה פתיחה של מצרי הורמוז והצליח ליצר מאזן כוח אזורי חדש המשרת את אמריקה במזה״ת, אחרי קמפיין צבאי מוצלח - גם מאזן הכוחות והקלפים בשולחן המו״מ בין נשיאי המעצמות נראים אחרת לגמרי.
למרות דחיית ברמת המנהיגים, הדרג המקצועי עובד שעות נוספות.
בפריז הסתיימו יומיים של שיחות בין סגן רה״מ הסיני, הֵה ליפנג, לשר האוצר האמריקאי בסנט. החידוש המעניין ביותר שעלה מהשיחות הוא הכוונה להקים "מועצת סחר" (Board of Trade) ומועצת השקעות משותפת. המטרה היא לייצר מנגנון פורמלי שינהל את חילופי הסחורות וההשקעות, ינסה לצמצם חיכוך ויגדיר רשימות של מוצרים שניתן לסחור בהם מבלי לפגוע בביטחון הלאומי.
אך למרות האופטימיות בפריז, קשה להגיד שהסוגיות מתנהלות על מי מנוחות. סין ממשיכה לדרוש את ביטול המכסים החד צדדיים של ארה״ב, במיוחד לאחר פסיקת ביהמ״ש העליון האמריקאי שקבע כי חלק מהם אינם חוקיים. מנגד, ארה״ב פתחה בשורת חקירות חדשות בנושאים רגישים כמו "עודף כושר ייצור" (overcapcity) ושימוש בעבודת כפייה.
זה קורה במקביל ללחצים פנימיים בארה״ב, כמו פניית איגוד יצרני הרכב לטראמפ למנוע כניסת יצרניות רכב סיניות לארה״ב (כולל הקמת מפעלים שלהן על אדמת ארה״ב), שמקשים על השגת פשרות רחבות.
הדחייה של הפסגה, אם כך, היא לא "פיצוץ", אלא התאמה למציאות גאופוליטית חדשה המתהווה מול עינינו. טראמפ לא רוצה לגשת למו״מ אסטרטגי וקריטי כל כך שתשומת לב והתדמית שלו מושקעים במקום אחר לגמרי. סין מצידה לא רצה לסייע לארה״ב באיראן כמובן, וכנראה גם מניחה שטראמפ לחוץ עוד יותר לסגור עסקה כלכלית שתייצב את השווקים בזמן מלחמה. וככל שטראמפ לחוץ יותר - גם המחיר עולה.
ומצד שני - ככל שטראמפ יגיע לבייג׳ינג אחרי ש״פתר״ (אבל באמת, לא בהצהרות לסושיאל) גם את ונצואלה ועכשיו גם את איראן - מנופי הכוח במו״מ ייראו אחרת לגמרי.
טראמפ טוען כי הוא זקוק לזמן כדי "לנהל את מאמץ המלחמה" וביקש מסין לדחות את הפסגה - בכ-4-6 שבועות לפי הצהרות שונות. במקביל, במסגרת הדרישות הפומביות ממדינות שונותף בדגש על בעלות ברית אמריקאיות, טארמפ הבהיר שגם סין, שכמחצית מייבוא הנפט שלה עובר במצרי הורמוז, צריכה לסייע באבטחת המעברים הימיים.
בעוד בכירי ממשל אמריקאים כמו שר האוצר בסנט מנסים להרגיע ולהגדיר את הדחייה כעניין "לוגיסטי", סביר מאד שמדובר גם ברצון להגיע למו״מ הקריטי בין שני הנשיאים במצב אופטימלי מבחינת מנופי הכוח. במצב הנוכחי, סביר שבסין מזהים הזדמנות.
בוודאי שכל עוד מיצרי הורמוז סגורים, הפאניקה סביב מחירי הנפט גוברת, חוסר ההסכמות בנאט״ו מוצגים פומבית ובגדול - המלחמה באיראן שואבת את תשומת הלב והמשאבים של ארה״ב - לסין מרחב נשימה אסטרטגי. בבייג׳ינג זוכרים היטב איך הפלישה לעיראק ב-2003 העניקה להם "חלון הזדמנויות של 20 שנה" להתפתח בזמן שארה״ב הייתה שקועה בבוץ המזרח תיכוני. אז די ברור שכאן לא יהיה מדובר בחלון זמן כה ארוך, כנראה גם לא קרוב לזה - אבל הדינמיקה דומה, בזמן שהוא כבר ממש לא ימים של ״פקס-אמריקנה״ אלא גיבוש של מערכת רב-קוטבית.
כשטראמפ מגיע במצב הזה למו״מ ישיר מול שי - הוא בוודאי לא בעמדה האופטימלית.
אם, לעומת זאת, חודש של דחיה יספיק לטראמפ כדי להגיע לבייג׳ינג אחרי שכפה פתיחה של מצרי הורמוז והצליח ליצר מאזן כוח אזורי חדש המשרת את אמריקה במזה״ת, אחרי קמפיין צבאי מוצלח - גם מאזן הכוחות והקלפים בשולחן המו״מ בין נשיאי המעצמות נראים אחרת לגמרי.
למרות דחיית ברמת המנהיגים, הדרג המקצועי עובד שעות נוספות.
בפריז הסתיימו יומיים של שיחות בין סגן רה״מ הסיני, הֵה ליפנג, לשר האוצר האמריקאי בסנט. החידוש המעניין ביותר שעלה מהשיחות הוא הכוונה להקים "מועצת סחר" (Board of Trade) ומועצת השקעות משותפת. המטרה היא לייצר מנגנון פורמלי שינהל את חילופי הסחורות וההשקעות, ינסה לצמצם חיכוך ויגדיר רשימות של מוצרים שניתן לסחור בהם מבלי לפגוע בביטחון הלאומי.
אך למרות האופטימיות בפריז, קשה להגיד שהסוגיות מתנהלות על מי מנוחות. סין ממשיכה לדרוש את ביטול המכסים החד צדדיים של ארה״ב, במיוחד לאחר פסיקת ביהמ״ש העליון האמריקאי שקבע כי חלק מהם אינם חוקיים. מנגד, ארה״ב פתחה בשורת חקירות חדשות בנושאים רגישים כמו "עודף כושר ייצור" (overcapcity) ושימוש בעבודת כפייה.
זה קורה במקביל ללחצים פנימיים בארה״ב, כמו פניית איגוד יצרני הרכב לטראמפ למנוע כניסת יצרניות רכב סיניות לארה״ב (כולל הקמת מפעלים שלהן על אדמת ארה״ב), שמקשים על השגת פשרות רחבות.
הדחייה של הפסגה, אם כך, היא לא "פיצוץ", אלא התאמה למציאות גאופוליטית חדשה המתהווה מול עינינו. טראמפ לא רוצה לגשת למו״מ אסטרטגי וקריטי כל כך שתשומת לב והתדמית שלו מושקעים במקום אחר לגמרי. סין מצידה לא רצה לסייע לארה״ב באיראן כמובן, וכנראה גם מניחה שטראמפ לחוץ עוד יותר לסגור עסקה כלכלית שתייצב את השווקים בזמן מלחמה. וככל שטראמפ לחוץ יותר - גם המחיר עולה.
ומצד שני - ככל שטראמפ יגיע לבייג׳ינג אחרי ש״פתר״ (אבל באמת, לא בהצהרות לסושיאל) גם את ונצואלה ועכשיו גם את איראן - מנופי הכוח במו״מ ייראו אחרת לגמרי.
👍11❤4
למתקפה האיראנית על מתקני האנרגיה בעיר הסעודית יאנבו שלחופי הים האדום עשויות להיות משמעויות גיאופוליטיות נרחבות הרבה יותר מהדרדרות נוספת ביחסים בין סעודיה לאיראן - כולל על האינטרסים הישראלים. יאנבו היא לא סתם עוד עיר או נמל לייצוא אנרגיה - היא עומדת בלב ההשקעות האסטרטגיות של סין בסעודיה - שהיא יעד ההשקעות המשמעותי ביותר של סין במזה״ת.
יאנבו היא נקודת הממשק הכלכלית הקריטית ביותר שבה יוזמת "החגורה והדרך" הסינית פוגשת את "חזון 2030" הסעודי. כבר בעשור הקודם סין תקעה בעיר יתד משמעותי עם הקמת YASREF - בית זיקוק ומיזם משותף ועצום של ענקית האנרגיה הממשלתית סינופק וארמקו הסעודית. מאז, המעורבות רק העמיקה ושינתה את אופייה מסין כלקוחה שקונה נפט, לשותפה אסטרטגית. רק בשנה שעברה סוכם על הרחבת המתחם בהשקעה של למעלה מ-10 מיליארד דולר לייצור כימיקלים ופולימרים מתקדמים. במקביל, חברות הנדסה סיניות נכנסו כשותפות מרכזיות להקמת מתקן המימן והאמוניה הירוקים הגדול בעולם באותו אזור שאמור לפעול ב-2030.
יאנבו הפכה לעיר הפוסטר של השותפות הסעודית-סינית - העברת ידע, טכנולוגיה מתקדמת והון סיני תמורת ביטחון אנרגטי ודריסת רגל משמעותית במזרח התיכון.
כבר כתבתי על הפגיעה במעמד הסיני שצפוי לדעתי במזה״ת מאז איראן החלה להשתולל ולתקוף את שכנותיה - וההתקפה היום על יאנבו נראית כאילו האיראנים ממש מנסים להעביר את המסר הזה.
אז אמנם לפי הדיווחים, הפגיעה הישירה של האיראנים הייתה במתקני SAMREF, שהם בכלל השותפות של ארמקו עם אקסון-מוביל האמריקאית, ולא במתקנים הסיניים. אין ספק שאיראן ידעה בדיוק לאן היא מכוונת. אבל המסר וההקשר הרחב חשובים לא פחות מהפגיעה הפיזית הישירה.
זוהי מכה תדמיתית קשה מאד לדיפלומטיה הסינית.
רק לפני כמה שנים בייג'ינג חגגה, ובצדק מבחינתה, את ההישג ההיסטורי של תיווך הסכם חידוש היחסים בין סעודיה לאיראן. המסר הסיני אז היה ברור - ארה"ב מביאה לאזור נשק וסכסוכים, אנחנו מביאים תשתיות, כלכלה ושלום.
והיום איראן, שותפתה של סין, תקפה למעשה את צינור החמצן הכלכלי של סעודיה - שותפה חשובה עוד יותר של סין - בדיוק באזור התעשייה שבו לסין יש אינטרסים של עשרות מיליארדי דולרים.
הסעודים קיבלו תזכורת כואבת למציאות: כשהאיראנים מחליטים לשבור את הכלים ולתקוף תשתיות קריטיות, "תעודת הביטוח" הסינית פשוט לא עובדת. עד כה העובדות מראות שלסין אין את הרצון - או את את היכולת, להפעיל מנופי לחץ אמיתיים שירסנו את טהראן.
התקיפה הזו מבהירה להנהגה הסעודית את מגבלות הכוח הסיני.
האירוניה היא שבשנים האחרונות, ובמיוחד אחרי תקיפת מתקני אראמקו בהם ארה״ב לא נחלצה לעזרת סעודיה - ריאד אותתה שוב ושוב לוושינגטון שהיא מגוונת את הבריתות שלה, וקרצה חזק מזרחה.
אבל הנה עכשיו כשטילים בליסטיים וכטב"מים נופלים על מתקני נפט, סעודיה לא מתקשרת לבייג'ינג כדי לבקש עזרה. היא נסמכת באופן מוחלט על מערכות ההגנה האווירית, המודיעין והגיבוי הצבאי של ארה"ב.
הבחירה האיראנית לחזור לאלימות ישירה מול סעודיה מחייבת חשיבה מחודשת בריאד - וכאן ייתכן שטמון גם רווח אסטרטגי פוטנציאלי גדול לישראל.
אני רואה שתי אפשרויות מרכזיות:
הראשונה היא שסין תישאר שותפה כלכלית ראשונה במעלה, קניינית נפט אסטרטגית ובונה תשתיות יעילה בצורה יוצאת דופן - אבל פירמידת הצרכים של מאסלו תבהיר לסעודים שלפני השקעות כלכליות - צריך קודם כל את המטריה הביטחונית האמריקאית.
השניה, והמעניינת יותר בפוטנציאל - היא שסעודיה, ואיתה אולי גם מדינות מפרציות אחרות - יבהירו לסין שדי. אי אפשר ביד אחת לשתף איתן פעולה על פרויקטי השקעות אסטרטגיים וקידום הסכמים מסחריים, וביד השניה - להיות צינור החמצן הכלכלי לבריון השכונתי וספקית עקיפה של התעשיה הצבאית האיראני שמפנה את הנשק הזה נגד הנכסים הכלכליים האסטרטגיים שלהן.
יאנבו היא נקודת הממשק הכלכלית הקריטית ביותר שבה יוזמת "החגורה והדרך" הסינית פוגשת את "חזון 2030" הסעודי. כבר בעשור הקודם סין תקעה בעיר יתד משמעותי עם הקמת YASREF - בית זיקוק ומיזם משותף ועצום של ענקית האנרגיה הממשלתית סינופק וארמקו הסעודית. מאז, המעורבות רק העמיקה ושינתה את אופייה מסין כלקוחה שקונה נפט, לשותפה אסטרטגית. רק בשנה שעברה סוכם על הרחבת המתחם בהשקעה של למעלה מ-10 מיליארד דולר לייצור כימיקלים ופולימרים מתקדמים. במקביל, חברות הנדסה סיניות נכנסו כשותפות מרכזיות להקמת מתקן המימן והאמוניה הירוקים הגדול בעולם באותו אזור שאמור לפעול ב-2030.
יאנבו הפכה לעיר הפוסטר של השותפות הסעודית-סינית - העברת ידע, טכנולוגיה מתקדמת והון סיני תמורת ביטחון אנרגטי ודריסת רגל משמעותית במזרח התיכון.
כבר כתבתי על הפגיעה במעמד הסיני שצפוי לדעתי במזה״ת מאז איראן החלה להשתולל ולתקוף את שכנותיה - וההתקפה היום על יאנבו נראית כאילו האיראנים ממש מנסים להעביר את המסר הזה.
אז אמנם לפי הדיווחים, הפגיעה הישירה של האיראנים הייתה במתקני SAMREF, שהם בכלל השותפות של ארמקו עם אקסון-מוביל האמריקאית, ולא במתקנים הסיניים. אין ספק שאיראן ידעה בדיוק לאן היא מכוונת. אבל המסר וההקשר הרחב חשובים לא פחות מהפגיעה הפיזית הישירה.
זוהי מכה תדמיתית קשה מאד לדיפלומטיה הסינית.
רק לפני כמה שנים בייג'ינג חגגה, ובצדק מבחינתה, את ההישג ההיסטורי של תיווך הסכם חידוש היחסים בין סעודיה לאיראן. המסר הסיני אז היה ברור - ארה"ב מביאה לאזור נשק וסכסוכים, אנחנו מביאים תשתיות, כלכלה ושלום.
והיום איראן, שותפתה של סין, תקפה למעשה את צינור החמצן הכלכלי של סעודיה - שותפה חשובה עוד יותר של סין - בדיוק באזור התעשייה שבו לסין יש אינטרסים של עשרות מיליארדי דולרים.
הסעודים קיבלו תזכורת כואבת למציאות: כשהאיראנים מחליטים לשבור את הכלים ולתקוף תשתיות קריטיות, "תעודת הביטוח" הסינית פשוט לא עובדת. עד כה העובדות מראות שלסין אין את הרצון - או את את היכולת, להפעיל מנופי לחץ אמיתיים שירסנו את טהראן.
התקיפה הזו מבהירה להנהגה הסעודית את מגבלות הכוח הסיני.
האירוניה היא שבשנים האחרונות, ובמיוחד אחרי תקיפת מתקני אראמקו בהם ארה״ב לא נחלצה לעזרת סעודיה - ריאד אותתה שוב ושוב לוושינגטון שהיא מגוונת את הבריתות שלה, וקרצה חזק מזרחה.
אבל הנה עכשיו כשטילים בליסטיים וכטב"מים נופלים על מתקני נפט, סעודיה לא מתקשרת לבייג'ינג כדי לבקש עזרה. היא נסמכת באופן מוחלט על מערכות ההגנה האווירית, המודיעין והגיבוי הצבאי של ארה"ב.
הבחירה האיראנית לחזור לאלימות ישירה מול סעודיה מחייבת חשיבה מחודשת בריאד - וכאן ייתכן שטמון גם רווח אסטרטגי פוטנציאלי גדול לישראל.
אני רואה שתי אפשרויות מרכזיות:
הראשונה היא שסין תישאר שותפה כלכלית ראשונה במעלה, קניינית נפט אסטרטגית ובונה תשתיות יעילה בצורה יוצאת דופן - אבל פירמידת הצרכים של מאסלו תבהיר לסעודים שלפני השקעות כלכליות - צריך קודם כל את המטריה הביטחונית האמריקאית.
השניה, והמעניינת יותר בפוטנציאל - היא שסעודיה, ואיתה אולי גם מדינות מפרציות אחרות - יבהירו לסין שדי. אי אפשר ביד אחת לשתף איתן פעולה על פרויקטי השקעות אסטרטגיים וקידום הסכמים מסחריים, וביד השניה - להיות צינור החמצן הכלכלי לבריון השכונתי וספקית עקיפה של התעשיה הצבאית האיראני שמפנה את הנשק הזה נגד הנכסים הכלכליים האסטרטגיים שלהן.
👍13👏8❤4
אחרי ימים של הערכת מצב, סין מגבירה פעילות דיפלומטית - לא רק במזה״ת עם השליח המיוחד ג׳אי ג׳ון, אלא גם בנסיון למנף את סגירת הורמוז דווקא במזרח אסיה.
על ההצעה הנדיבה של סין לטאיוואן לדאוג לצרכיה במסגרת ״איחוד מחדש אנרגטי״ - האחות הקטנה כמובן הגיבה בשלילה גורפת ותיוג כ״לוחמה קוגניטיבית המנצלת את המלחמה באיראן״. למקומות אחרים בדרום מזרח אסיה סין אמנם הבהירה שלא תייצא אנרגיה מהמגרים שלה בימים מאתגרים אלו - אך כן הציעה לייצא דשנים וכימיקליים שונים שגם אספקתם נפגעה מהסגר בהורמוז.
גם מול ארה״ב ובצל דחיית הפגישה בין המנהיגים בחודש לפחות לא משמעם. כמובן שישראל קיבלה גינויים על חיסול לאריג׳אני, אך הצער שהובע בפני מנהיגי המפרץ על התקיפות בשטחן לא כלול גינוי מפורש למי שתקפה שם...
הפלייבוק אותו פלייבוק, אבל אבל כמו שכל דאואיסט מתחיל יגיד לכם - אתם אף פעם לא מסתכלים על אותו נהר...
וכרגע הנהר גועש ושוצף, אז לא משעמם.
הפרק שעלה היום בפודקאסט ״להבין את סין״ עסק באיך סין מסתכלת על זרימת המים בנהר המטאפורי הזה ובמיצר המוחשי מאד ההוא
לינקים כאן למטה
שיהיה סופ״ש שקט ושבת שלום
להאזנה:
https://share.transistor.fm/s/6413026c
לצפיה:
https://youtu.be/ua3KjZu9t70?si=noOBtm7XiYtyeZxK
על ההצעה הנדיבה של סין לטאיוואן לדאוג לצרכיה במסגרת ״איחוד מחדש אנרגטי״ - האחות הקטנה כמובן הגיבה בשלילה גורפת ותיוג כ״לוחמה קוגניטיבית המנצלת את המלחמה באיראן״. למקומות אחרים בדרום מזרח אסיה סין אמנם הבהירה שלא תייצא אנרגיה מהמגרים שלה בימים מאתגרים אלו - אך כן הציעה לייצא דשנים וכימיקליים שונים שגם אספקתם נפגעה מהסגר בהורמוז.
גם מול ארה״ב ובצל דחיית הפגישה בין המנהיגים בחודש לפחות לא משמעם. כמובן שישראל קיבלה גינויים על חיסול לאריג׳אני, אך הצער שהובע בפני מנהיגי המפרץ על התקיפות בשטחן לא כלול גינוי מפורש למי שתקפה שם...
הפלייבוק אותו פלייבוק, אבל אבל כמו שכל דאואיסט מתחיל יגיד לכם - אתם אף פעם לא מסתכלים על אותו נהר...
וכרגע הנהר גועש ושוצף, אז לא משעמם.
הפרק שעלה היום בפודקאסט ״להבין את סין״ עסק באיך סין מסתכלת על זרימת המים בנהר המטאפורי הזה ובמיצר המוחשי מאד ההוא
לינקים כאן למטה
שיהיה סופ״ש שקט ושבת שלום
להאזנה:
https://share.transistor.fm/s/6413026c
לצפיה:
https://youtu.be/ua3KjZu9t70?si=noOBtm7XiYtyeZxK
❤3👍2🔥1
אחד הציטוטים האגדיים בהקשר לאיך סין רואה את התעצבות הסדר העולמי הגיע במהלך ביקור ניקסון בסין ב-1972, כשהנרי קיסינג'ר הענק שאל את ראש ממשלת סין הענק בפני עצמו, ג'ואו אנלאי, מה דעתו על השפעת המהפכה הצרפתית.
ג'ואו ענה במשפט שהפך לסמל: "מוקדם מדי לומר".
הציטוט הפך להוכחה ניצחת ל"סבלנות האסטרטגית" של סין - תרבות שרואה ב-200 שנה בסך הכל "הערת שוליים" ובוחנת היסטוריה במונחים של מאות שנים.
אבל האמת הרבה פחות גרנדיוזית.
לפי עדותו של צ'רלס פרימן, המתורגמן שהיה שם בחדר, ג'ואו אנלאי בכלל לא דיבר על הבסטיליה של 1789. השיחה עסקה במהפכות מודרניות, ואחרי שדיברו על הונגריה ב-56׳ והאביב של פראג ב-68, סביר שג'ואו הניח שקיסינג'ר שואל אותו על מהומות הסטודנטים בצרפת ב-1968 – אירועים שקרו בסך הכל 4 שנים קודם לכן. מבחינתו, באמת היה מוקדם מדי להעריך את השפעתם.
קיסינג׳ר, בספרו המעולה ״על סין״, התייחס בצורה עמומה מספיק לאותה שיחה כך שההילה של הסבלנות האסטרטגית של מאות שנים קדימה נשארה. למה שניתן לפרטים להפריע לנראטיב הדרמטי.
אבל בכל מקרה, הלקח במקרה של המלחמה באיראן רלוונטי לאיך סין מסתכלת על המזרח התיכון הבוער.
המצב הנוכחי במפרץ הערבי הוא מבחינת סין הוא אירוע טקטי כרגע.
אין ספק לשסין יש עמודת ״יתרונות״ ועמודת ״חסרונות״ לתרחישים השונים של מצב סיום של המלחמה - בהקשר של ההשפעה שלה על עמדתה במו״מ מול ארה״ב, מאזן הכוחות האזורי והיחסים של ארה״ב מול מדינות האזור וגם מול בעלות בריתה באירופה ובאסיה.
אבל מה קורה בעוד 5 שנים? או עשר? איך המזה״ת ייראה? איך תיתפס ארה״ב לעומת סין עשור אחרי המלחמה? מה המשמעויות האסטרטגיות שלו? האם החלשת ציר הרשע משרתת אותם ביציבות האזורית או פוגעת בהם בהחלשת גורם אנטי-אמריקאי?
אז גם עבור הסינים כנראה שלהסתכל 200 שנה קדימה כדי להבין את המשמעויות זה מוגזם, אבל בעוד דונאלד טראמפ מחפש תמונת ניצחון לבחירות האמצע השנה - הסיבה שסין שומרת על עמימות אסטרטגית ועל כל האופציות פתוחות - היא שמבחינתה יהיו התוצאות באיראן אשר יהיו, לגבי השפעתן האסטרטגית -
עדיין מוקדם מדי לומר.
ג'ואו ענה במשפט שהפך לסמל: "מוקדם מדי לומר".
הציטוט הפך להוכחה ניצחת ל"סבלנות האסטרטגית" של סין - תרבות שרואה ב-200 שנה בסך הכל "הערת שוליים" ובוחנת היסטוריה במונחים של מאות שנים.
אבל האמת הרבה פחות גרנדיוזית.
לפי עדותו של צ'רלס פרימן, המתורגמן שהיה שם בחדר, ג'ואו אנלאי בכלל לא דיבר על הבסטיליה של 1789. השיחה עסקה במהפכות מודרניות, ואחרי שדיברו על הונגריה ב-56׳ והאביב של פראג ב-68, סביר שג'ואו הניח שקיסינג'ר שואל אותו על מהומות הסטודנטים בצרפת ב-1968 – אירועים שקרו בסך הכל 4 שנים קודם לכן. מבחינתו, באמת היה מוקדם מדי להעריך את השפעתם.
קיסינג׳ר, בספרו המעולה ״על סין״, התייחס בצורה עמומה מספיק לאותה שיחה כך שההילה של הסבלנות האסטרטגית של מאות שנים קדימה נשארה. למה שניתן לפרטים להפריע לנראטיב הדרמטי.
אבל בכל מקרה, הלקח במקרה של המלחמה באיראן רלוונטי לאיך סין מסתכלת על המזרח התיכון הבוער.
המצב הנוכחי במפרץ הערבי הוא מבחינת סין הוא אירוע טקטי כרגע.
אין ספק לשסין יש עמודת ״יתרונות״ ועמודת ״חסרונות״ לתרחישים השונים של מצב סיום של המלחמה - בהקשר של ההשפעה שלה על עמדתה במו״מ מול ארה״ב, מאזן הכוחות האזורי והיחסים של ארה״ב מול מדינות האזור וגם מול בעלות בריתה באירופה ובאסיה.
אבל מה קורה בעוד 5 שנים? או עשר? איך המזה״ת ייראה? איך תיתפס ארה״ב לעומת סין עשור אחרי המלחמה? מה המשמעויות האסטרטגיות שלו? האם החלשת ציר הרשע משרתת אותם ביציבות האזורית או פוגעת בהם בהחלשת גורם אנטי-אמריקאי?
אז גם עבור הסינים כנראה שלהסתכל 200 שנה קדימה כדי להבין את המשמעויות זה מוגזם, אבל בעוד דונאלד טראמפ מחפש תמונת ניצחון לבחירות האמצע השנה - הסיבה שסין שומרת על עמימות אסטרטגית ועל כל האופציות פתוחות - היא שמבחינתה יהיו התוצאות באיראן אשר יהיו, לגבי השפעתן האסטרטגית -
עדיין מוקדם מדי לומר.
👍13❤1
מאזן הסחר של סין שבר שיאים ועמד על עודף של 1.19$ טריליון (!!) דולר ב-2025, כך לפי הנתונים הרשמיים שפורסמו לאחרונה. בזמן שהעולם המערבי מודאג מהצפה של סחורות סיניות זולות עם תמורה למחיר שקשה להתחרות, ומציב מכסי ייבוא - מבחינת בייג'ינג זו פשוט הוכחה לכך שהאסטרטגיה שלהם עובדת.
הסיפור האמיתי מאחורי הדומיננטיות הזו לא נמצא רק בענקיות הטכנולוגיה המוכרות, או בחברות הרכב הסיניות שכולכם רואים כאן בכבישי ישראל, אלא בשכבה עמוקה ופחות חשופה של חברות - שאת שמן אתם כנראה לא מכירים אבל את הסחורה של חלקם אתם בהחלט מקבלים - בעיקר בצורת רכיבי מפתח במוצרים שבכלל מיוצרים בארצות אחרות. אותן חברות, המכונות בחיבה "ענקים קטנים" (小巨人) - הן למעשה עסקים קטנים ובינוניים (לפחות בסקייל סיני….) המתמקדים לרוב בטכנולוגיות ומוצרי קצה בנישות צרות וממוקדות - שמטרתן להבטיח שסין לא תהיה תלויה באף גורם חיצוני בשרשראות האספקה הקריטיות שלה.
המונח (Zhuānjīngtèxīn (专精特新 מתאר חברות קטנות ובינוניות המתאפיינות ב"התמחות, זיקוק, ייחודיות וחדשנות" בתחומי ייצור צרים. ה״ענקים הקטנים״ מייצגים את הדרג העליון והמובחר ביותר בתוך קבוצה זו, והם מזוהים עם היכולות הטכנולוגיות והתחרותיות החזקות ביותר בשוק. הקשר בין המושגים הוא מבני - הממשל הסיני מפעיל "סולם" של הסמכה ותמיכה, שבו חברות מאותרות בשכבה הרחבה של החברות המתמחות ומקודמות בהדרגה לעבר מעמד ה"ענק הקטן".
תחת שי ג'ינפינג, החברות האלו הפכו לעמוד שדרה קריטי באסטרטגיה הלאומית לביצור הדומיננטיות התעשייתית של סין והשגת עצמאות טכנולוגית מלאה. במהלך תוכנית החומש ה-14 (2021-2025), חלה האצה דרמטית ביישום המדיניות: מספר החברות המתמחות זינק מפחות מ-40,000 ליותר מ-140,000, בעוד שמספר ה״ענקים הקטנים״ צמח מכ-5,000 ל-17,600. כיום, חברות אלו הן חוד החנית בפיתוח של הקץ׳-פרייז החם של המדיניות הפיתוח התעשייתית-כלכלית של סין בשנתיים האחרונות, ״כוחות ייצור איכותיים חדשים", כשהן מתמקדות בתעשיות העתיד ובטכנולוגיות פורצות דרך כמענה לתחרות הגלובלית הגוברת.
בפורום הפיתוח של סין שנערך השבוע ומושך אליו גם לא מעט חוקרים ומנהלים בכירים זרים, ראש הממשלה לי צ'יאנג ניסה להרגיע את השותפים הבינ״ל כשדיבר על קידום סחר מאוזן ופתיחת שוק השירותים, במיוחד על רקע המתיחות העולמית והשפעות המלחמה באיראן על מחירי האנרגיה - אבל הוא גם הבהיר שסין לא מתכוונת לסגת מהחיזוק של היכולת התעשייתית שלה.
דבריו של לי הבהירו גם למי שלא עוקב אחרי המדיניות של בייג׳ינג בשנים האחרונות - גם אל מול הלחצים, הסנקציות והמכסים - הניסיון לבקש מסין לשנות מסלול הוא כנראה חסר סיכוי. במקום זאת, מדינות המערב יצטרכו ללמוד מהסינים - ואם יש לכם ספק, הן כבר לומדות - איך בונים יכולת מדינתית לניהול תוכניות תעשייתיות ארוכות טווח עם רמת פירוט ועקביות דומה.
הסיפור האמיתי מאחורי הדומיננטיות הזו לא נמצא רק בענקיות הטכנולוגיה המוכרות, או בחברות הרכב הסיניות שכולכם רואים כאן בכבישי ישראל, אלא בשכבה עמוקה ופחות חשופה של חברות - שאת שמן אתם כנראה לא מכירים אבל את הסחורה של חלקם אתם בהחלט מקבלים - בעיקר בצורת רכיבי מפתח במוצרים שבכלל מיוצרים בארצות אחרות. אותן חברות, המכונות בחיבה "ענקים קטנים" (小巨人) - הן למעשה עסקים קטנים ובינוניים (לפחות בסקייל סיני….) המתמקדים לרוב בטכנולוגיות ומוצרי קצה בנישות צרות וממוקדות - שמטרתן להבטיח שסין לא תהיה תלויה באף גורם חיצוני בשרשראות האספקה הקריטיות שלה.
המונח (Zhuānjīngtèxīn (专精特新 מתאר חברות קטנות ובינוניות המתאפיינות ב"התמחות, זיקוק, ייחודיות וחדשנות" בתחומי ייצור צרים. ה״ענקים הקטנים״ מייצגים את הדרג העליון והמובחר ביותר בתוך קבוצה זו, והם מזוהים עם היכולות הטכנולוגיות והתחרותיות החזקות ביותר בשוק. הקשר בין המושגים הוא מבני - הממשל הסיני מפעיל "סולם" של הסמכה ותמיכה, שבו חברות מאותרות בשכבה הרחבה של החברות המתמחות ומקודמות בהדרגה לעבר מעמד ה"ענק הקטן".
תחת שי ג'ינפינג, החברות האלו הפכו לעמוד שדרה קריטי באסטרטגיה הלאומית לביצור הדומיננטיות התעשייתית של סין והשגת עצמאות טכנולוגית מלאה. במהלך תוכנית החומש ה-14 (2021-2025), חלה האצה דרמטית ביישום המדיניות: מספר החברות המתמחות זינק מפחות מ-40,000 ליותר מ-140,000, בעוד שמספר ה״ענקים הקטנים״ צמח מכ-5,000 ל-17,600. כיום, חברות אלו הן חוד החנית בפיתוח של הקץ׳-פרייז החם של המדיניות הפיתוח התעשייתית-כלכלית של סין בשנתיים האחרונות, ״כוחות ייצור איכותיים חדשים", כשהן מתמקדות בתעשיות העתיד ובטכנולוגיות פורצות דרך כמענה לתחרות הגלובלית הגוברת.
בפורום הפיתוח של סין שנערך השבוע ומושך אליו גם לא מעט חוקרים ומנהלים בכירים זרים, ראש הממשלה לי צ'יאנג ניסה להרגיע את השותפים הבינ״ל כשדיבר על קידום סחר מאוזן ופתיחת שוק השירותים, במיוחד על רקע המתיחות העולמית והשפעות המלחמה באיראן על מחירי האנרגיה - אבל הוא גם הבהיר שסין לא מתכוונת לסגת מהחיזוק של היכולת התעשייתית שלה.
דבריו של לי הבהירו גם למי שלא עוקב אחרי המדיניות של בייג׳ינג בשנים האחרונות - גם אל מול הלחצים, הסנקציות והמכסים - הניסיון לבקש מסין לשנות מסלול הוא כנראה חסר סיכוי. במקום זאת, מדינות המערב יצטרכו ללמוד מהסינים - ואם יש לכם ספק, הן כבר לומדות - איך בונים יכולת מדינתית לניהול תוכניות תעשייתיות ארוכות טווח עם רמת פירוט ועקביות דומה.
👍11❤1🤮1
סין בולמת את הזינוק במחירי הדלק אצלה לאור המלחמה וחסימת מיצרי הורמוז - בצעד חריג ותקדימי.
כשדיברתי עם Reem Sherman בגיקונומי ימים אחרי פרוץ המלחמה על היחס של סין לנושא האנרגיה - הזכרתי את עתודות הנפט הגבוהות של סין, ואת היכולת שלה להתבסס עליהן כדי לבלום במידת הצורך עליה במחירי הנפט שתעמיס על האזרחים ועל היצרנים.
והנה שלשום הממשל הסיני עשה צעד חריג ובפעם הראשונה הפעיל סמכות חירום שנקבעה עוד ב-2013.
בעוד שמנגנון התמחור הרשמי של ה-NDRC (המתכנן הכלכלי המרכזי של סין) היה אמור להקפיץ את מחירי הבנזין והסולר בכ-25% - לפי משוואה קבועה מראש. אבל בייג'ינג החליטה "לחתוך" את העלייה ביותר מחצי.
זה השימוש ראשון בסמכות הזו של ה-NDRC להתערב במחירים גם כשהנפט נסחר מתחת ל-130 דולר לחבית - אפילו בפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, סין לא השתמשה בכלי הזה.
הסיבה הרשמית של ה-NDRC למהלך היא "ריכוך האימפקט על המשתמשים ותמיכה ביציבות הכלכלית והחברתית". בתרגום מסינית בירוקרטית - הממשל מבין שהמשק הסיני נמצא בנקודה רגישה. עלייה חדה מדי בעלויות האנרגיה עלולה לשחוק את רווחי החברות ולפגוע בביקוש הצרכני המקרטע ממילא.
הממשל שוב מבהיר את סדר העדיפויות שלו: יציבות חברתית לפני מנגנוני שוק. בזמן שהמערב צופה בחרדה במחירי הנפט הגולמי, סין מראה שיש לה מרחב תמרון ורצון פוליטי להנדס "נחיתה רכה" למחירים בתוך הבית. השאלה הגדולה כעת היא כמה זמן הממשל יוכל להמשיך לספוג את הפער הזה אם המלחמה באזורנו תתארך.
יהיה מעניין לראות את התמונה בעדכון הבא של ה-NDRC (מדי 10 ימים) - זה יהיה האינדיקטור האמיתי למידת הלחץ בבייג'ינג, בהנחה שעד אז המלחמה לא תסתיים.
כשדיברתי עם Reem Sherman בגיקונומי ימים אחרי פרוץ המלחמה על היחס של סין לנושא האנרגיה - הזכרתי את עתודות הנפט הגבוהות של סין, ואת היכולת שלה להתבסס עליהן כדי לבלום במידת הצורך עליה במחירי הנפט שתעמיס על האזרחים ועל היצרנים.
והנה שלשום הממשל הסיני עשה צעד חריג ובפעם הראשונה הפעיל סמכות חירום שנקבעה עוד ב-2013.
בעוד שמנגנון התמחור הרשמי של ה-NDRC (המתכנן הכלכלי המרכזי של סין) היה אמור להקפיץ את מחירי הבנזין והסולר בכ-25% - לפי משוואה קבועה מראש. אבל בייג'ינג החליטה "לחתוך" את העלייה ביותר מחצי.
זה השימוש ראשון בסמכות הזו של ה-NDRC להתערב במחירים גם כשהנפט נסחר מתחת ל-130 דולר לחבית - אפילו בפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, סין לא השתמשה בכלי הזה.
הסיבה הרשמית של ה-NDRC למהלך היא "ריכוך האימפקט על המשתמשים ותמיכה ביציבות הכלכלית והחברתית". בתרגום מסינית בירוקרטית - הממשל מבין שהמשק הסיני נמצא בנקודה רגישה. עלייה חדה מדי בעלויות האנרגיה עלולה לשחוק את רווחי החברות ולפגוע בביקוש הצרכני המקרטע ממילא.
הממשל שוב מבהיר את סדר העדיפויות שלו: יציבות חברתית לפני מנגנוני שוק. בזמן שהמערב צופה בחרדה במחירי הנפט הגולמי, סין מראה שיש לה מרחב תמרון ורצון פוליטי להנדס "נחיתה רכה" למחירים בתוך הבית. השאלה הגדולה כעת היא כמה זמן הממשל יוכל להמשיך לספוג את הפער הזה אם המלחמה באזורנו תתארך.
יהיה מעניין לראות את התמונה בעדכון הבא של ה-NDRC (מדי 10 ימים) - זה יהיה האינדיקטור האמיתי למידת הלחץ בבייג'ינג, בהנחה שעד אז המלחמה לא תסתיים.
👍11❤2💩1
תכנית החומש ה-15 של סין: בונים את "מבצר החדשנות"
הרגע החשוב ביותר לתכנון האסטרטגי של סין הגיע בתחילת החודש.
כמי שחוקר ועוקב באדיקות אחרי מדיניות התכנון התעשייתי והפיתוח הטכנולוגי של סין כבר שנים רבות - תכנית חומש חדשה היא סוג של האולימפיאדה או המונדיאל (רק שצריך לחכות לה שנה אקסטרה).
תכנית החומש הסינית היא הרבה יותר ממסמך מדיניות.
היא המגדלור המנחה את תנועתם של טריליוני יואן, את סדרי העדיפויות של הבירוקרטיה הממשלתית ואת אסטרטגיות ההשקעה של המגזר הפרטי בסין ובעולם כולו. גם אם אתם לא עובדים בסין או חשופים אליה באופן ישיר - תהיו בטוחים שהיא תשפיע עליכם כצרכנים, על חברות מסחריות, על כלכלות המערב ועל הגיאופוליטיקה העולמית - באופן משמעותי ביותר, ישיר ועקיף.
אז בשעה טובה, ובצל המלחמה - באיחור מה הגעתי בשבוע האחרון לנבור מספיק לעומק בתכנית החומש ה-15 שפורסמה בתחילת החודש ותגדיר את סדרי העדיפויות, המיקוד ותנועת המשאבים האסטרטגית בסין בשנים 2026-2030. אני כותב כאן תקציר - ואי״ה בשבוע הבא יעלה פרק עם סקירה מקיפה יותר בפודקאסט.
ליבת תכנית החומש ה-15 מסמנת את המשך והעמקת המעבר ההיסטורי שהחל בתכנית הקודמת - מ"צמיחה בכל מחיר" למודל של "מודרניזציה מבוססת חוסן". המטרה המרכזית היא להבטיח שסין תוכל להמשיך בשגשוגה הכלכלי גם תחת תנאים של עוינות גיאופוליטית ולחצים חיצוניים, תוך הפיכת הטכנולוגיה העמוקה (Deep Tech) לעמוד השדרה החדש התעשיה והכלכלה הסינית. זוהי תכנית שנועדה להיות הלבנה הלפני אחרי שבין סין של היום לבין היעד של 2035: הפיכה למדינה מפותחת ומעצמה טכנולוגית ריבונית שהיא המובילה הגלובלית בשורת בתחומי מפתח, ותוך כדי כך - גם לאפשר לה לצלוח את מה שידוע כ״מלכודת ההכנסה הבינונית״.
תחומי המיקוד במחקר ותעשייה
התכנית הרשמית מגדירה רשימה של תעשיות ותחומי מחקר שנמצאים בראש סדר העדיפויות הלאומי, תוך הפרדה בין שדרוג הקיים לבין פריצות דרך בתחומים שיעצבו את העולם בעתיד הקרוב. חלק ניכר מהתחומים האלו נשענים על תחומי העדיפות של התכנית הקודמת - אבל מרחיבים אותם או ממקדים אותם.
בתעשייה ובייצור המיקוד האסטרטגי יהיה לפריצות דרך בייצור שבבים מתקדמים, מיכון תעשייתי מדויק, בכל סטאק התוכנה למוצרי אלקטרוניקה, מסדי נתונים ומערכות תעשייתיות, וכן בחומרים מתקדמים חדשים וייצור ביולוגי. לצד זאת, סין מסמנת את יעד ביסוס ההובלה שלה בתחומים בהם היא שחקנית חזקה, ואף מובילה בחלקם, כבר היום - כמו מקורות אנרגיה חדשים, ארכבים חשמליים, רובוטיקה, חלל, ביו-פארמה ומכשור רפואי, ומה שמכונה - כלכלת הגובה הנמוך (רחפנים, שילוח אווירי בתוך העיר ומי יודע - אולי סוף סוף גם המכוניות המעופפות שהבטיחו לנו כבר מזמן).
בחזית המחקר והפיתוח המיקוד הוא בתחומים כמו השקעות עתק ביישומים פיזיים של בינה מלאכותית (רובוטיקה ושות׳), מיחשוב ותקשורת קוונטית, 6G, היתוך גרעיני, וממשקי מוח-מכונה - לצד תחומים כמו חקר מעמקי האוקיינוס, האדמה והחלל, שיטות בניה חדשה ו״ירוקות״ ועוד.
האסטרטגיה שמאחורי הבחירה
הבחירה בתחומים אלו לעולם אינה מקרית והיא נשענת על היגיון משולב: גיאופוליטי, כלכלי וחברתי. מבחינה גיאופוליטית, בייג'ינג פועלת לשבור את "נקודות החנק" שהמערב מציב בפניה - בצורה מוחשית מאי פעם. התכנית מבקשת ליצור שרשראות אספקה חסינות שאינן תלויות בטכנולוגיה זרה, מתוך הבנה שביטחון כלכלי הוא ביטחון לאומי. במקביל ישנו דגש על העברת תעשיות קריטיות אל חלקה המערבי של סין, בפנים היבשת - לא רק כדי לפתח את האזורים האלו מבחינה כלכלית ודמוגרפית - אלא גם כדי להבטיח את המשכיות הייצור והאספקה בדרכי היבשה, גם במקרה של ניתוק עולמי בשל מצור - או סגירת מיצרים חשובים איפשהו….
מבחינה כלכלית וחברתית, סין נערכת לעידן של אוכלוסייה מתבגרת וצמצום כוח העבודה. לכן, המיקוד ברובוטיקה ו-AI אינו רק עניין של חדשנות, אלא הכרח להישרדות התפוקה התעשייתית ורלוונטיות המודל של קרנות הפנסיה - כמו שהזכרת לא מעט בעבר. במקביל המושג "כלכלת הכסף" (Silver Economy) הופך למנוע צמיחה רשמי, המכוון לפתח מוצרים ושירותים שיתמכו באוכלוסייה המבוגרת, בעוד ששדרוג התעשיות המסורתיות נועד להשאיר את סין תחרותית מול שווקים עם כוח עבודה פרודקטיבי יותר, על ידי מעבר לייצור איכותי ודיגיטלי.
הרגע החשוב ביותר לתכנון האסטרטגי של סין הגיע בתחילת החודש.
כמי שחוקר ועוקב באדיקות אחרי מדיניות התכנון התעשייתי והפיתוח הטכנולוגי של סין כבר שנים רבות - תכנית חומש חדשה היא סוג של האולימפיאדה או המונדיאל (רק שצריך לחכות לה שנה אקסטרה).
תכנית החומש הסינית היא הרבה יותר ממסמך מדיניות.
היא המגדלור המנחה את תנועתם של טריליוני יואן, את סדרי העדיפויות של הבירוקרטיה הממשלתית ואת אסטרטגיות ההשקעה של המגזר הפרטי בסין ובעולם כולו. גם אם אתם לא עובדים בסין או חשופים אליה באופן ישיר - תהיו בטוחים שהיא תשפיע עליכם כצרכנים, על חברות מסחריות, על כלכלות המערב ועל הגיאופוליטיקה העולמית - באופן משמעותי ביותר, ישיר ועקיף.
אז בשעה טובה, ובצל המלחמה - באיחור מה הגעתי בשבוע האחרון לנבור מספיק לעומק בתכנית החומש ה-15 שפורסמה בתחילת החודש ותגדיר את סדרי העדיפויות, המיקוד ותנועת המשאבים האסטרטגית בסין בשנים 2026-2030. אני כותב כאן תקציר - ואי״ה בשבוע הבא יעלה פרק עם סקירה מקיפה יותר בפודקאסט.
ליבת תכנית החומש ה-15 מסמנת את המשך והעמקת המעבר ההיסטורי שהחל בתכנית הקודמת - מ"צמיחה בכל מחיר" למודל של "מודרניזציה מבוססת חוסן". המטרה המרכזית היא להבטיח שסין תוכל להמשיך בשגשוגה הכלכלי גם תחת תנאים של עוינות גיאופוליטית ולחצים חיצוניים, תוך הפיכת הטכנולוגיה העמוקה (Deep Tech) לעמוד השדרה החדש התעשיה והכלכלה הסינית. זוהי תכנית שנועדה להיות הלבנה הלפני אחרי שבין סין של היום לבין היעד של 2035: הפיכה למדינה מפותחת ומעצמה טכנולוגית ריבונית שהיא המובילה הגלובלית בשורת בתחומי מפתח, ותוך כדי כך - גם לאפשר לה לצלוח את מה שידוע כ״מלכודת ההכנסה הבינונית״.
תחומי המיקוד במחקר ותעשייה
התכנית הרשמית מגדירה רשימה של תעשיות ותחומי מחקר שנמצאים בראש סדר העדיפויות הלאומי, תוך הפרדה בין שדרוג הקיים לבין פריצות דרך בתחומים שיעצבו את העולם בעתיד הקרוב. חלק ניכר מהתחומים האלו נשענים על תחומי העדיפות של התכנית הקודמת - אבל מרחיבים אותם או ממקדים אותם.
בתעשייה ובייצור המיקוד האסטרטגי יהיה לפריצות דרך בייצור שבבים מתקדמים, מיכון תעשייתי מדויק, בכל סטאק התוכנה למוצרי אלקטרוניקה, מסדי נתונים ומערכות תעשייתיות, וכן בחומרים מתקדמים חדשים וייצור ביולוגי. לצד זאת, סין מסמנת את יעד ביסוס ההובלה שלה בתחומים בהם היא שחקנית חזקה, ואף מובילה בחלקם, כבר היום - כמו מקורות אנרגיה חדשים, ארכבים חשמליים, רובוטיקה, חלל, ביו-פארמה ומכשור רפואי, ומה שמכונה - כלכלת הגובה הנמוך (רחפנים, שילוח אווירי בתוך העיר ומי יודע - אולי סוף סוף גם המכוניות המעופפות שהבטיחו לנו כבר מזמן).
בחזית המחקר והפיתוח המיקוד הוא בתחומים כמו השקעות עתק ביישומים פיזיים של בינה מלאכותית (רובוטיקה ושות׳), מיחשוב ותקשורת קוונטית, 6G, היתוך גרעיני, וממשקי מוח-מכונה - לצד תחומים כמו חקר מעמקי האוקיינוס, האדמה והחלל, שיטות בניה חדשה ו״ירוקות״ ועוד.
האסטרטגיה שמאחורי הבחירה
הבחירה בתחומים אלו לעולם אינה מקרית והיא נשענת על היגיון משולב: גיאופוליטי, כלכלי וחברתי. מבחינה גיאופוליטית, בייג'ינג פועלת לשבור את "נקודות החנק" שהמערב מציב בפניה - בצורה מוחשית מאי פעם. התכנית מבקשת ליצור שרשראות אספקה חסינות שאינן תלויות בטכנולוגיה זרה, מתוך הבנה שביטחון כלכלי הוא ביטחון לאומי. במקביל ישנו דגש על העברת תעשיות קריטיות אל חלקה המערבי של סין, בפנים היבשת - לא רק כדי לפתח את האזורים האלו מבחינה כלכלית ודמוגרפית - אלא גם כדי להבטיח את המשכיות הייצור והאספקה בדרכי היבשה, גם במקרה של ניתוק עולמי בשל מצור - או סגירת מיצרים חשובים איפשהו….
מבחינה כלכלית וחברתית, סין נערכת לעידן של אוכלוסייה מתבגרת וצמצום כוח העבודה. לכן, המיקוד ברובוטיקה ו-AI אינו רק עניין של חדשנות, אלא הכרח להישרדות התפוקה התעשייתית ורלוונטיות המודל של קרנות הפנסיה - כמו שהזכרת לא מעט בעבר. במקביל המושג "כלכלת הכסף" (Silver Economy) הופך למנוע צמיחה רשמי, המכוון לפתח מוצרים ושירותים שיתמכו באוכלוסייה המבוגרת, בעוד ששדרוג התעשיות המסורתיות נועד להשאיר את סין תחרותית מול שווקים עם כוח עבודה פרודקטיבי יותר, על ידי מעבר לייצור איכותי ודיגיטלי.
👍5❤2💩1
המודל הפיננסי: מימון תחת לחץ
אל מול משבר הנדל"ן וחובות העתק של הרשויות המקומיות, תכנית החומש ה-15 מציגה שינוי במנגנון ההוצאה לפועל. הממשלה המרכזית לוקחת על עצמה תפקיד גדול יותר במימון באמצעות הנפקת "אג"ח מיוחדות לטווח ארוך מאוד", במטרה להוריד את הנטל מהרשויות המקומיות המקרטעות. השמיכה הקצרה לא תמנע מסין להשקיע הון עתק בתחומים הקריטיים מבחינתה - אבל היא בהחלט צריכה להיות יצירתית...
כדי למנוע בזבוז והשקעות כפולות (מה שבסין מכנים "אינוולוציה" ובמערב - overcapacity…), התכנית מדגישה מודל של ניסויים מבוקרים במגזרים חדשים ובאזורים גיאוגרפיים ספציפיים, המאפשרים לחדשנות לצמוח מבלי ליצור בועות של עודף כושר ייצור, כפי שקרה בעבר בתחום הרכבים החמשליים והפאנלים הסולאריים.
יש בתכנית החומש עוד היבטים חברתיים-כלכליים מעניינים - וגם שנויים במחלוקת. להם נקדיש פוסט נפרד בהמשך.
אפשר לכנות את תכנית החומש ה-15 היא "תכנית המגננה ההתקפית" של סין.
היא מכינה את המדינה לעשור של מאבק גיאופוליטי עיקש, דרך הקטנת התלות בגורמים חיצוניים לצד חיזוק התלות הגלובלית בסין - וכל זאת תוך ניסיון לפתור בעיות מבנה עמוקות מבית.
פשוט זה לא. אבל הרקורד של סין בתכניות האלו דורש מהעולם כולו לשים לב, ולהערך להשלכות של דרקון גדול שמסמן טריטוריות חדשות במפה הטכנולוגית, הכלכלית והגיאופוליטית הגלובלית.
אל מול משבר הנדל"ן וחובות העתק של הרשויות המקומיות, תכנית החומש ה-15 מציגה שינוי במנגנון ההוצאה לפועל. הממשלה המרכזית לוקחת על עצמה תפקיד גדול יותר במימון באמצעות הנפקת "אג"ח מיוחדות לטווח ארוך מאוד", במטרה להוריד את הנטל מהרשויות המקומיות המקרטעות. השמיכה הקצרה לא תמנע מסין להשקיע הון עתק בתחומים הקריטיים מבחינתה - אבל היא בהחלט צריכה להיות יצירתית...
כדי למנוע בזבוז והשקעות כפולות (מה שבסין מכנים "אינוולוציה" ובמערב - overcapacity…), התכנית מדגישה מודל של ניסויים מבוקרים במגזרים חדשים ובאזורים גיאוגרפיים ספציפיים, המאפשרים לחדשנות לצמוח מבלי ליצור בועות של עודף כושר ייצור, כפי שקרה בעבר בתחום הרכבים החמשליים והפאנלים הסולאריים.
יש בתכנית החומש עוד היבטים חברתיים-כלכליים מעניינים - וגם שנויים במחלוקת. להם נקדיש פוסט נפרד בהמשך.
אפשר לכנות את תכנית החומש ה-15 היא "תכנית המגננה ההתקפית" של סין.
היא מכינה את המדינה לעשור של מאבק גיאופוליטי עיקש, דרך הקטנת התלות בגורמים חיצוניים לצד חיזוק התלות הגלובלית בסין - וכל זאת תוך ניסיון לפתור בעיות מבנה עמוקות מבית.
פשוט זה לא. אבל הרקורד של סין בתכניות האלו דורש מהעולם כולו לשים לב, ולהערך להשלכות של דרקון גדול שמסמן טריטוריות חדשות במפה הטכנולוגית, הכלכלית והגיאופוליטית הגלובלית.
👍8❤3💩1
צ׳נג לי-וון, היו״ר החדשה יחסית של ה-KMT, מפלגת האופוזיציה בטאיוואן - צפויה להגיע לביקור רשמי בסין בשבוע השני של אפריל. לפי ההודעה הרשמית היא תבקר בג׳יאנגסו, שנגחאי ובייג׳ינג, וסביר שתיפגש גם עם הנשיא שי, לאור ההודעה הרשמית ש״הועדה המרכזית של המפלגה והמזכ״ל שי ג׳ינפינג מקבלים בברכה את המשלחת בהובלת יו״ר ה-KMT צ׳נג לי-וון״.
מדובר בפעם הראשונה מזה כמעט עשור שנשיא סין ייפגש עם ראש ה-KMT המכהן, ולפגישה יש חשיבות החורגת ממשמעות סמלית - וגם אירוניה היסטורית קלה המגולמת בעמדות המפה הפוליטית בטאיוואן.
ה-KMT להזכירכם היא מפלגת הלאומנים שהובילה את ״הרפובליקה של סין״ לאורך העשורים הראשונים שלאחר נפילת הקיסרות הסינית בתחילת המאה ה-20. היא גם היתה הצד שנלחם, והפסיד, לקומוניסטים בהובלת מאו במלחמת האזרחים הסינית שלאחר מלחמת העולם השניה. ההפסד במלחמה הביא את צ׳יאנג להימלט לטאיוואן שם הובילה ה-KMT את ״הרפובליקה של סין״, בעוד בסין היבשתית שולטת המפלגה הקומוניסטית שהקימה את ״הרפובליקה העממית של סין״. שתי המפלגות משני צדי המיצרים לא הסכימו על שום דבר כמעט, פרט לכך ששתיהן טענו שיש רק סין אחת, ושהאי טאיוואן הוא חלק מאותה סין - כשמהמפלגה השניה שולטת באופן לא חוקי בטריטוריה שהיא מחזיקה.
אלא שמאז עברו הרבה מים במיצרים.
הרפובליקה של סין וממשלתה היושבת בטאיפיי איבדה את ההכרה הגלובלית כנציגה הרשמית של סין לרפובליקה העממית - כולל את מושב הקבע במועצת הביטחון של האו״ם. בעשורים שעברו מאז, למרות תקופות נרחבות של מסחר, השקעות ושיתוף פעולה כלכלי ענפים - שני הצדדים התרחקו יותר ויותר באופי המשטר, בערכים ובאידיאולוגיה שהם מובילים. ההתרחקות הזו הגיע לשיא בעשור האחרון, ובמיוחד אחרי המהומות בהונג-קונג והזניחה בפועל של מודל ״מדינה אחת, שתי שיטות״. עם קריסת האמון במודל זה, שנראה היה כפתרון אפשרי גם עבור ״איחוד בדרכי שלום״ בין סין וטאיוואן, דעת הקהל בטאיוואן התומכת באיחוד עם סין צללה למספרים חד-ספרתיים זניחים, כשהרוב הגדול באי תומך בשימור הסטטוס-קוו.
בהתאם, ה-KMT, שלאור השקפתה ההיסטורית וגם משיקולים פוליטיים וכלכליים כאלה ואחרים - היתה המפלגה התומכת בשיח ודיאלוג עם בייג׳ינג ומתנגדת לפעולות חד-צדדיות לעצמאות, כבר לא באמת מדברת על אפשרות ריאלית של איחוד. אבל בניגוד למפלגת ה-DPP שזכתה בבחירות לנשיאות זו הקדנציה השלישית ברציפות, הקו של ה-KMT עודנו מתנגד לאיחוד ותומך בשיח והרחבת השת״פ עם בייג׳ינג - גם ממניעים כלכליים, אבל גם מתוך האמונה שעצם קיום הדיאלוג והגברת האינטרסים המשותפים מקטין את העוינות מצד האחות הגדולה, ומרחיק את האפשרות לפעולה עוינת נחושה שהשתלטות על האי.
אלו אינן טענות מופרכות כלל וכלל, גם אם בהחלט ניתן להתווכח על יעילותן לאורך זמן. אחד מגורמי ההחלטה המשמעותיים ביותר במשוואה הסינית לגבי טאיוואן הוא האם הזמן משחק לטובת בייג׳ינג בשימור הססטוס-קוו או לא, והאם ניתן בכלל לדון על פיתרון בדרכי שלום מול ההנהגה הפוליטית בטאיוואן. התפיסה הרווחת בבייג׳ינג, כנראה בצד, היא שעם ה-DPP אין אפשרות כזו, והדבר יוצר מתיחות ואולי אפילו לחץ מסוכן בקרב הנהגת המפלגה הקומוניסטית.
התפקיד שתמלא פגישה בין יו״ר האופוזיציה ונשיא סין, אם כך, עשויה להוות גורם שמרסן את המתח ומסמן לבייג׳ינג שאם וכאשר יתחלף השלטון בטאיפיי, תהיה אפשרות לכל הפחות לקיים דיאלוג שיוריד את המתיחות, גם אם לא סביר שאיחדו בדרכי שלום תהיה הבחירה הטאיוואנית גם בשנים הקרובות.
מדובר בפעם הראשונה מזה כמעט עשור שנשיא סין ייפגש עם ראש ה-KMT המכהן, ולפגישה יש חשיבות החורגת ממשמעות סמלית - וגם אירוניה היסטורית קלה המגולמת בעמדות המפה הפוליטית בטאיוואן.
ה-KMT להזכירכם היא מפלגת הלאומנים שהובילה את ״הרפובליקה של סין״ לאורך העשורים הראשונים שלאחר נפילת הקיסרות הסינית בתחילת המאה ה-20. היא גם היתה הצד שנלחם, והפסיד, לקומוניסטים בהובלת מאו במלחמת האזרחים הסינית שלאחר מלחמת העולם השניה. ההפסד במלחמה הביא את צ׳יאנג להימלט לטאיוואן שם הובילה ה-KMT את ״הרפובליקה של סין״, בעוד בסין היבשתית שולטת המפלגה הקומוניסטית שהקימה את ״הרפובליקה העממית של סין״. שתי המפלגות משני צדי המיצרים לא הסכימו על שום דבר כמעט, פרט לכך ששתיהן טענו שיש רק סין אחת, ושהאי טאיוואן הוא חלק מאותה סין - כשמהמפלגה השניה שולטת באופן לא חוקי בטריטוריה שהיא מחזיקה.
אלא שמאז עברו הרבה מים במיצרים.
הרפובליקה של סין וממשלתה היושבת בטאיפיי איבדה את ההכרה הגלובלית כנציגה הרשמית של סין לרפובליקה העממית - כולל את מושב הקבע במועצת הביטחון של האו״ם. בעשורים שעברו מאז, למרות תקופות נרחבות של מסחר, השקעות ושיתוף פעולה כלכלי ענפים - שני הצדדים התרחקו יותר ויותר באופי המשטר, בערכים ובאידיאולוגיה שהם מובילים. ההתרחקות הזו הגיע לשיא בעשור האחרון, ובמיוחד אחרי המהומות בהונג-קונג והזניחה בפועל של מודל ״מדינה אחת, שתי שיטות״. עם קריסת האמון במודל זה, שנראה היה כפתרון אפשרי גם עבור ״איחוד בדרכי שלום״ בין סין וטאיוואן, דעת הקהל בטאיוואן התומכת באיחוד עם סין צללה למספרים חד-ספרתיים זניחים, כשהרוב הגדול באי תומך בשימור הסטטוס-קוו.
בהתאם, ה-KMT, שלאור השקפתה ההיסטורית וגם משיקולים פוליטיים וכלכליים כאלה ואחרים - היתה המפלגה התומכת בשיח ודיאלוג עם בייג׳ינג ומתנגדת לפעולות חד-צדדיות לעצמאות, כבר לא באמת מדברת על אפשרות ריאלית של איחוד. אבל בניגוד למפלגת ה-DPP שזכתה בבחירות לנשיאות זו הקדנציה השלישית ברציפות, הקו של ה-KMT עודנו מתנגד לאיחוד ותומך בשיח והרחבת השת״פ עם בייג׳ינג - גם ממניעים כלכליים, אבל גם מתוך האמונה שעצם קיום הדיאלוג והגברת האינטרסים המשותפים מקטין את העוינות מצד האחות הגדולה, ומרחיק את האפשרות לפעולה עוינת נחושה שהשתלטות על האי.
אלו אינן טענות מופרכות כלל וכלל, גם אם בהחלט ניתן להתווכח על יעילותן לאורך זמן. אחד מגורמי ההחלטה המשמעותיים ביותר במשוואה הסינית לגבי טאיוואן הוא האם הזמן משחק לטובת בייג׳ינג בשימור הססטוס-קוו או לא, והאם ניתן בכלל לדון על פיתרון בדרכי שלום מול ההנהגה הפוליטית בטאיוואן. התפיסה הרווחת בבייג׳ינג, כנראה בצד, היא שעם ה-DPP אין אפשרות כזו, והדבר יוצר מתיחות ואולי אפילו לחץ מסוכן בקרב הנהגת המפלגה הקומוניסטית.
התפקיד שתמלא פגישה בין יו״ר האופוזיציה ונשיא סין, אם כך, עשויה להוות גורם שמרסן את המתח ומסמן לבייג׳ינג שאם וכאשר יתחלף השלטון בטאיפיי, תהיה אפשרות לכל הפחות לקיים דיאלוג שיוריד את המתיחות, גם אם לא סביר שאיחדו בדרכי שלום תהיה הבחירה הטאיוואנית גם בשנים הקרובות.
👍5🤔2👎1
לא לפלוש לרוסיה בחורף, ולא להיכנס לתחרות סבל עם שיעים
זו הבדיחה המרירה משהו שהרצתי עם חבר בתחילת השבוע. אבל כמובן, אם יש עם שיודע לסבול, כל דור ודור, שעומדים עלינו לכלותינו - זה אנחנו. לא סתם המרור מצא את מקומו בצלחת החג, להזכיר לנו שאנחנו יודעים לסבול, לאכול מרורים - להתגבר, ולנצח.
גם בתרבות הסינית, המונח 吃苦 chī kǔ שפירושו המילולי "לאכול מרורים", מייצג את הרעיון התרבותי של היכולת להתמודד עם קושי וחשיבות יכולת ההתמדה מול הקשיים והסבל.
המושג "吃苦 צ׳י-קוּ" מושרש עמוק בתרבות הסינית המסורתית, ובמחשבת הקונפוציאניות והדאואיסטיות. הקונפוציאניזם רואה בסבל ובמאמץ דרך לחיזוק האופי, בעוד הדאואיזם מדגיש את החשיבות של התגברות על מכשולים כדי להגיע להרמוניה פנימית.
בהיסטוריה הסינית, הרעיון של "אכילת מרירות/מרור" היה קריטי להישרדות, במיוחד בתקופות של רעב, מלחמות ומהפכות. כדרך לעודד ולתמרץ את העם הסובל להתמודד עם הקשיים - סינים רבים גדלו על האמונה שרק מי שמוכן לסבול ולעבוד קשה יוכל להצליח.
ביטויים עממיים בשפה, בספרות ובתרבות הפופולרית - המחישו את התפיסה שקידום חברתי, או הצלחה - דורשים הקרבה. זה היה מסר נכון בסין הקיסרית, בתקופה המאואיסטית של הקפיצה הגדולה קדימה ומהפכת התרבות, וגם בסין של שי זה מקודם כערך חשוב - שמוצא את ביטויו גם מול הסנקציות האמריקאיות, מול המצב הכלכלי הלא פשוט או התחרות הגוברת על מצאית עבודה איכותית. אחד ההסברים ששמעתי לא פעם על ההתנגדות של שי ג׳יפינג לתמיכה סוציאלית גבוהה יותר במה שלהזכירכם היא מדינה קומוניסטית באופן רשמי - היא עם חזק, מחושל - הוא כזה שיודע לסבול, שיודע להצליח ולמצוא את הדרך למרות האתגרים.
אז הערב, כשיושבים סביב שולחן החג ואולי צריכים לרדת באמצע שוב למקלט, או דואגים ליקירינו שנמצאים במילואים ומחרפים את נפשם בלבנון או בשמי איראן - אכילת המרור יכולה להזכיר לנו שלא רק השיעים יודעים לסבול, ושהיכולת להתגבר על קשיים ותקופות מאתגרות היא איכות יהודית עתיקה לא פחות מזו הסינית.
אם אפשר לבקש רק שבזמן שאנחנו אוכלים מרור לא יגנבו באישון לילה תקציבים למטרות סקטוריאליות קואליציוניות זה יהיה נחמד. שלפחות מהצד שלנו לא יוסיפו עוד מרור, אלא ינצלו את התקציבים בשביל להמתיק את המצב למי שצריך עם קצת חרוסת תקציבית…
חג פסח שמח, כשר ושקט
זו הבדיחה המרירה משהו שהרצתי עם חבר בתחילת השבוע. אבל כמובן, אם יש עם שיודע לסבול, כל דור ודור, שעומדים עלינו לכלותינו - זה אנחנו. לא סתם המרור מצא את מקומו בצלחת החג, להזכיר לנו שאנחנו יודעים לסבול, לאכול מרורים - להתגבר, ולנצח.
גם בתרבות הסינית, המונח 吃苦 chī kǔ שפירושו המילולי "לאכול מרורים", מייצג את הרעיון התרבותי של היכולת להתמודד עם קושי וחשיבות יכולת ההתמדה מול הקשיים והסבל.
המושג "吃苦 צ׳י-קוּ" מושרש עמוק בתרבות הסינית המסורתית, ובמחשבת הקונפוציאניות והדאואיסטיות. הקונפוציאניזם רואה בסבל ובמאמץ דרך לחיזוק האופי, בעוד הדאואיזם מדגיש את החשיבות של התגברות על מכשולים כדי להגיע להרמוניה פנימית.
בהיסטוריה הסינית, הרעיון של "אכילת מרירות/מרור" היה קריטי להישרדות, במיוחד בתקופות של רעב, מלחמות ומהפכות. כדרך לעודד ולתמרץ את העם הסובל להתמודד עם הקשיים - סינים רבים גדלו על האמונה שרק מי שמוכן לסבול ולעבוד קשה יוכל להצליח.
ביטויים עממיים בשפה, בספרות ובתרבות הפופולרית - המחישו את התפיסה שקידום חברתי, או הצלחה - דורשים הקרבה. זה היה מסר נכון בסין הקיסרית, בתקופה המאואיסטית של הקפיצה הגדולה קדימה ומהפכת התרבות, וגם בסין של שי זה מקודם כערך חשוב - שמוצא את ביטויו גם מול הסנקציות האמריקאיות, מול המצב הכלכלי הלא פשוט או התחרות הגוברת על מצאית עבודה איכותית. אחד ההסברים ששמעתי לא פעם על ההתנגדות של שי ג׳יפינג לתמיכה סוציאלית גבוהה יותר במה שלהזכירכם היא מדינה קומוניסטית באופן רשמי - היא עם חזק, מחושל - הוא כזה שיודע לסבול, שיודע להצליח ולמצוא את הדרך למרות האתגרים.
אז הערב, כשיושבים סביב שולחן החג ואולי צריכים לרדת באמצע שוב למקלט, או דואגים ליקירינו שנמצאים במילואים ומחרפים את נפשם בלבנון או בשמי איראן - אכילת המרור יכולה להזכיר לנו שלא רק השיעים יודעים לסבול, ושהיכולת להתגבר על קשיים ותקופות מאתגרות היא איכות יהודית עתיקה לא פחות מזו הסינית.
אם אפשר לבקש רק שבזמן שאנחנו אוכלים מרור לא יגנבו באישון לילה תקציבים למטרות סקטוריאליות קואליציוניות זה יהיה נחמד. שלפחות מהצד שלנו לא יוסיפו עוד מרור, אלא ינצלו את התקציבים בשביל להמתיק את המצב למי שצריך עם קצת חרוסת תקציבית…
חג פסח שמח, כשר ושקט
👍17❤6🙏4🔥2
מאמר מצוין פורסם בשבוע שעבר בבלוג הכלכלי המשובח, ״תועלת שולית״ - ע״י ידיד הפוד איתי צישנבסקי הנוגע בנושא יקר לליבי, יוזמת החגורה והדרך הסינית.
כשהתחלתי לקרוא את המאמר חששתי לרגע שידידי היקר נופל למלכודת (תרתי משמע) של מסגור כל יוזמת החגורה והדרך כפרויקט ״מלכודות חוב״ זדוני. אבל לא בחור חכם כאיתי ייפול לקלישאה הזו, ובהמשך המאמר הוא מתיג תמונה רחבה, מפוכחת ועניינית של הההיבט המימוני-כלכלי של ההלוואות הסיניות בפרויקט הדגל עצום המימדים.
אז מומלץ מאד לקרוא את המאמר כולו (לינק בתגובה הראשונה) ובכלל את ״תועלת שולית״. אבל ארשה לעצמי כאן לסכם כמה נקודות מרכזיות, וגם להוסיף קונטקסט אסטרטגי - שלדעתי הוא קריטי שבאים לבחון את המניעים והסיבות שעומדות מאחורי היוזמה שהיתה שנים ארוכות (ובמידה מסוימת עודנה) הביייבי של שי ג׳ינפינג.
איתי מתחיל בהקבלה חכמה וערמומית בין פרויקט החגורה והדרך הסיני לבין גל ההלוואות האמריקאי של שנות ה-70, שהוביל למשבר החוב של אמריקה הלטינית. הטיעון המרכזי הוא שמדובר בדינמיקה כלכלית מוכרת: מדינה עם עודפי דולרים אדירים מחפשת תשואה ומלווה אותם למדינות מתפתחות בתנאים מסחריים קשיחים. ההלוואות הללו, שרובן נקובות בדולר וכוללות ריביות גבוהות וביטחונות על הכנסות יצוא, אינן "סיוע" אלא עסקאות פיננסיות לכל דבר. וכאן איתי מסביר מדוע סין אינה מפעילה "מלכודת חוב" זדונית ומתוכננת, אלא בהתאם לקונספט ״התער של הנלון״ - פשוט סובלת מניהול סיכונים לקוי ומרדף פזיז אחר תשואה - תופעה ידועה ומוכרת בלא מעט מפרויקטי הדגל הסינים הלאומיים שמנסים להשיג מטרות שאפתניות מאד דרך מוביליזציה כלל-מערכתית. כעת, כשהפרויקטים אינם מייצרים את התשואה הצפויה, סין תקועה בשלב ה-Extend and Pretend - הארכת מועדים ללא מחיקת הקרן, וכל זאת כשהיא ריפדה לעצמה את הדרך בצורה מיטבית דרך ביטחונות בדמות משאבים או נכסים אסטרטגיים. בעשור השני של היוזמה, היא אכן עוברת להתמקד בפרויקטים "קטנים ויפים" כדי לשמר השפעה, אבל בסיכון נמוך ובנראות ציבורית מקומית וגלובלית טובה יותר.
בגדול, למעט תיקונים קטנים של נודניק - אני חושב שאיתי מתאר היטב את ההיבט הכלכלי-מימוני של היוזמה ברמת המאקרו. אבל חשוב מאד לזכור שני דברים.
ראשית, לצד הרבה פרויקטים שלא צלחו ונכנסו לבעיות מימוניות, סין שדרגה באופן ניכר את התשתיות במדינות מתפתחות רבות, כולל בלא מעט פרויקטים שיש להם משמעות אסטרטגית עליונה - בין אם אלו תחנות כוח, נמלי מסחר או קווי רכבת וכבישים מהירים - דרך מימון פרויקטים שאף אחד אחר לא הסכים לקחת על עצמו, לא מימונית ולא תפעולית. סין מציעה את הכל יחד, וגורמת לזה לקרות. היוזמה היום ממשיכה לא רק בפרויקטים ״קטנים אך יפים״ אלא גם בגדולים יותר, כל עוד אלו מקדמים את האג׳נדה המתאימה - בין אם זה חיבור דאאר-א-סאלם ומדינות סביב טנזניה ברכבת לנמל מודרני שיאפשר שילוח של חומרי גלם קריטיים מחופה המזרחי של אפריקה אל אסיה, או בפרויקטים אדירים של אנרגיה ירוקה.
וזו הנקדוה שחייבים להבין כשמדברים על יוזמת החגורה והדרך - לא מדובר בפרויקט מימוני כלכלי, אלא בראש ובראשונה בפרויקט גיאו-אסטרטגי. בפרק השני של הפוקדאסט ״להבין את סין״, אי שם בתחילת 2021 סקרתי בצורה רחבה את המניעים לפרויקט מבחינת סין. הרבה מים עברו בנמל האמבנטוטה מאז ואני רושם לעצמי להקליט פרק עדכון בנושא. אבל העקרונות האסטרטגיים שהפרויקט משרת עבור סין לא השתנו מהותית. אלו המרכזיים שבהם:
יצירת אלטרנטיבות לוגיסטיות: פרויקטים כמו הרכבת בלאוס, שעלתה כשישה מיליארד דולר וקיצרה מסע של 15 שעות ל-4 שעות בלבד, מעניקים לסין גישה מהירה לנמלים אסטרטגיים בתאילנד ומשם לסינגפור. גם הפרויקט הלא כלכלי בעליל של נתיבים לוגיסטיים בפקיסטן - מאפשרים לסין מסלול יבשתי אל הים הערבי, מעבר לשרשראות האיים הראשונה והשניה. תוסיפו פרויקטים כמו זה שהוזכר במזרח אפריקה - ותבינו שדרך היוזמה סין לא רק מקטינה משמעותית את האפשרות להטיל עליה מצור ימי, אלא גם מקצרת ומייעלת שינוע הסחורות ממנה ואליה.
ייצוא עודפים וביסוס עליונות תשתיתית וטכנולוגית: לאחר עשורים בהם סין השקיעה סכומי עתק בבניית תשתיות מתקדמות בשטחה - היא נותרה עם המון ידע, חברות, ועובדים - ועם הרבה פחות פרויקטים סבירים בתחומה. אז היא מייצאת את אלו לעולם - וכשהבנייה כוללת אתגרי הנדסה אדירים, מנהרות וגשרים דרך ג'ונגלים והרים, בניית סכרי ענק ונמלי מים עמוקים ברחבי העולם - הפרויקט מבסס את סין כספקית התשתיות המובילה בעולם.
עלייה בשרשרת הערך הגלובלית: כידוע, סין מבקשת להפסיק להיות "בית החרושת הזול" ולהפוך לספקית של מוצרים ושירותים מתקדמים.
כשהתחלתי לקרוא את המאמר חששתי לרגע שידידי היקר נופל למלכודת (תרתי משמע) של מסגור כל יוזמת החגורה והדרך כפרויקט ״מלכודות חוב״ זדוני. אבל לא בחור חכם כאיתי ייפול לקלישאה הזו, ובהמשך המאמר הוא מתיג תמונה רחבה, מפוכחת ועניינית של הההיבט המימוני-כלכלי של ההלוואות הסיניות בפרויקט הדגל עצום המימדים.
אז מומלץ מאד לקרוא את המאמר כולו (לינק בתגובה הראשונה) ובכלל את ״תועלת שולית״. אבל ארשה לעצמי כאן לסכם כמה נקודות מרכזיות, וגם להוסיף קונטקסט אסטרטגי - שלדעתי הוא קריטי שבאים לבחון את המניעים והסיבות שעומדות מאחורי היוזמה שהיתה שנים ארוכות (ובמידה מסוימת עודנה) הביייבי של שי ג׳ינפינג.
איתי מתחיל בהקבלה חכמה וערמומית בין פרויקט החגורה והדרך הסיני לבין גל ההלוואות האמריקאי של שנות ה-70, שהוביל למשבר החוב של אמריקה הלטינית. הטיעון המרכזי הוא שמדובר בדינמיקה כלכלית מוכרת: מדינה עם עודפי דולרים אדירים מחפשת תשואה ומלווה אותם למדינות מתפתחות בתנאים מסחריים קשיחים. ההלוואות הללו, שרובן נקובות בדולר וכוללות ריביות גבוהות וביטחונות על הכנסות יצוא, אינן "סיוע" אלא עסקאות פיננסיות לכל דבר. וכאן איתי מסביר מדוע סין אינה מפעילה "מלכודת חוב" זדונית ומתוכננת, אלא בהתאם לקונספט ״התער של הנלון״ - פשוט סובלת מניהול סיכונים לקוי ומרדף פזיז אחר תשואה - תופעה ידועה ומוכרת בלא מעט מפרויקטי הדגל הסינים הלאומיים שמנסים להשיג מטרות שאפתניות מאד דרך מוביליזציה כלל-מערכתית. כעת, כשהפרויקטים אינם מייצרים את התשואה הצפויה, סין תקועה בשלב ה-Extend and Pretend - הארכת מועדים ללא מחיקת הקרן, וכל זאת כשהיא ריפדה לעצמה את הדרך בצורה מיטבית דרך ביטחונות בדמות משאבים או נכסים אסטרטגיים. בעשור השני של היוזמה, היא אכן עוברת להתמקד בפרויקטים "קטנים ויפים" כדי לשמר השפעה, אבל בסיכון נמוך ובנראות ציבורית מקומית וגלובלית טובה יותר.
בגדול, למעט תיקונים קטנים של נודניק - אני חושב שאיתי מתאר היטב את ההיבט הכלכלי-מימוני של היוזמה ברמת המאקרו. אבל חשוב מאד לזכור שני דברים.
ראשית, לצד הרבה פרויקטים שלא צלחו ונכנסו לבעיות מימוניות, סין שדרגה באופן ניכר את התשתיות במדינות מתפתחות רבות, כולל בלא מעט פרויקטים שיש להם משמעות אסטרטגית עליונה - בין אם אלו תחנות כוח, נמלי מסחר או קווי רכבת וכבישים מהירים - דרך מימון פרויקטים שאף אחד אחר לא הסכים לקחת על עצמו, לא מימונית ולא תפעולית. סין מציעה את הכל יחד, וגורמת לזה לקרות. היוזמה היום ממשיכה לא רק בפרויקטים ״קטנים אך יפים״ אלא גם בגדולים יותר, כל עוד אלו מקדמים את האג׳נדה המתאימה - בין אם זה חיבור דאאר-א-סאלם ומדינות סביב טנזניה ברכבת לנמל מודרני שיאפשר שילוח של חומרי גלם קריטיים מחופה המזרחי של אפריקה אל אסיה, או בפרויקטים אדירים של אנרגיה ירוקה.
וזו הנקדוה שחייבים להבין כשמדברים על יוזמת החגורה והדרך - לא מדובר בפרויקט מימוני כלכלי, אלא בראש ובראשונה בפרויקט גיאו-אסטרטגי. בפרק השני של הפוקדאסט ״להבין את סין״, אי שם בתחילת 2021 סקרתי בצורה רחבה את המניעים לפרויקט מבחינת סין. הרבה מים עברו בנמל האמבנטוטה מאז ואני רושם לעצמי להקליט פרק עדכון בנושא. אבל העקרונות האסטרטגיים שהפרויקט משרת עבור סין לא השתנו מהותית. אלו המרכזיים שבהם:
יצירת אלטרנטיבות לוגיסטיות: פרויקטים כמו הרכבת בלאוס, שעלתה כשישה מיליארד דולר וקיצרה מסע של 15 שעות ל-4 שעות בלבד, מעניקים לסין גישה מהירה לנמלים אסטרטגיים בתאילנד ומשם לסינגפור. גם הפרויקט הלא כלכלי בעליל של נתיבים לוגיסטיים בפקיסטן - מאפשרים לסין מסלול יבשתי אל הים הערבי, מעבר לשרשראות האיים הראשונה והשניה. תוסיפו פרויקטים כמו זה שהוזכר במזרח אפריקה - ותבינו שדרך היוזמה סין לא רק מקטינה משמעותית את האפשרות להטיל עליה מצור ימי, אלא גם מקצרת ומייעלת שינוע הסחורות ממנה ואליה.
ייצוא עודפים וביסוס עליונות תשתיתית וטכנולוגית: לאחר עשורים בהם סין השקיעה סכומי עתק בבניית תשתיות מתקדמות בשטחה - היא נותרה עם המון ידע, חברות, ועובדים - ועם הרבה פחות פרויקטים סבירים בתחומה. אז היא מייצאת את אלו לעולם - וכשהבנייה כוללת אתגרי הנדסה אדירים, מנהרות וגשרים דרך ג'ונגלים והרים, בניית סכרי ענק ונמלי מים עמוקים ברחבי העולם - הפרויקט מבסס את סין כספקית התשתיות המובילה בעולם.
עלייה בשרשרת הערך הגלובלית: כידוע, סין מבקשת להפסיק להיות "בית החרושת הזול" ולהפוך לספקית של מוצרים ושירותים מתקדמים.
👍9
דרך היוזמה, ובמיוחד דרך מה שמכונה ״דרך המשי הדיגיטלית״, סין מקדמת פרוטוקולים טכנולוגיים משלה בתחומי התקשורת (רשתות 5G וכבלים אופטיים) והלוגיסטיקה (למשל LOGINK) ויוצרת בסיס כוח להכתבת סטנדרטים בתחומים קריטיים, מה שמעניק לה יתרון כלכלי ומודיעיני ארוך טווח.
חיזוק מעמד היואן (RMB): סין כידוע פועלת לצמצום התלות בדולר האמריקאי כמטבע רזרבה עולמי. על אף שמרבית הפרויקטים ביוזמה ממומנים בדולרים, היוזמה מעודדת מדינות ושותפי סחר להשתמש ביואן לביצוע עסקאות והשקעות, במטרה להפוך אותו למטבע דומיננטי יותר בסחר הבינלאומי.
הבטחת אספקת משאבים ואנרגיה: היוזמה משתמשת במשאבי טבע, מתכות נדירות ומקורות אנרגיה (כמו גז ונפט) לא רק כבטחונות להלוואות שסין מעניקה, אלא גם כדרך להבטיח אספקה של החומרים החיוניים להמשך הצמיחה הסינית.
חיזוק הקשרים הדיפלומטיים כמשקל נגד לארה"ב: סין בונה "אזורי השפעה" במדינות מתפתחות באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. מדובר בניסיון לאזן את העוצמה האמריקאית ולייצר בריתות עם מדינות שמרגישות מוזנחות ע"י המערב או שמחפשות אלטרנטיבה פרגמטית שלא מטיפה להם על ערכים דמוקרטיים כאלו או אחרים.
חיבור ופיתוח הפריפריה הסינית: לבסוף, היוזמה מהווה כלי לחיבור מחוזות מרוחקים כמו יונאן ושינג'יאנג למרכז הכלכלי של סין ולשוק העולמי. פיתוח כלכלי במחוזות אלו נתפס כאינטרס עליון לשמירה על יציבות פנימית ואיחוד המדינה - וגם כדרך להרחיק אזורים תעשייתיים ודרכי גישה קריטיות מהחוף המזרחי העשיר מאד של סין, שבסיסים אמריקאים משובצים באיים שסביבו.
קחו את כל אלו יחד, חברו אותם למאמר של איתי - והתמונה המתקבלת היא שבשורה התחתונה, סין ממש לא פועלת כפילנתרופית, אך היא גם לא רק גובה חובות קשוחה. היא בונה מערכת מסועפת של תלות הדדית ותשתיות פיזיות שמשרתות את היעד האסטרטגי העליון שלה: החזרת סין למרכז העולם - המקום שכל הדרכים, ביבשה, בים ובשאיפה גם בדאטה - מובילות אליו.
חיזוק מעמד היואן (RMB): סין כידוע פועלת לצמצום התלות בדולר האמריקאי כמטבע רזרבה עולמי. על אף שמרבית הפרויקטים ביוזמה ממומנים בדולרים, היוזמה מעודדת מדינות ושותפי סחר להשתמש ביואן לביצוע עסקאות והשקעות, במטרה להפוך אותו למטבע דומיננטי יותר בסחר הבינלאומי.
הבטחת אספקת משאבים ואנרגיה: היוזמה משתמשת במשאבי טבע, מתכות נדירות ומקורות אנרגיה (כמו גז ונפט) לא רק כבטחונות להלוואות שסין מעניקה, אלא גם כדרך להבטיח אספקה של החומרים החיוניים להמשך הצמיחה הסינית.
חיזוק הקשרים הדיפלומטיים כמשקל נגד לארה"ב: סין בונה "אזורי השפעה" במדינות מתפתחות באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. מדובר בניסיון לאזן את העוצמה האמריקאית ולייצר בריתות עם מדינות שמרגישות מוזנחות ע"י המערב או שמחפשות אלטרנטיבה פרגמטית שלא מטיפה להם על ערכים דמוקרטיים כאלו או אחרים.
חיבור ופיתוח הפריפריה הסינית: לבסוף, היוזמה מהווה כלי לחיבור מחוזות מרוחקים כמו יונאן ושינג'יאנג למרכז הכלכלי של סין ולשוק העולמי. פיתוח כלכלי במחוזות אלו נתפס כאינטרס עליון לשמירה על יציבות פנימית ואיחוד המדינה - וגם כדרך להרחיק אזורים תעשייתיים ודרכי גישה קריטיות מהחוף המזרחי העשיר מאד של סין, שבסיסים אמריקאים משובצים באיים שסביבו.
קחו את כל אלו יחד, חברו אותם למאמר של איתי - והתמונה המתקבלת היא שבשורה התחתונה, סין ממש לא פועלת כפילנתרופית, אך היא גם לא רק גובה חובות קשוחה. היא בונה מערכת מסועפת של תלות הדדית ותשתיות פיזיות שמשרתות את היעד האסטרטגי העליון שלה: החזרת סין למרכז העולם - המקום שכל הדרכים, ביבשה, בים ובשאיפה גם בדאטה - מובילות אליו.
👍7🔥1
פרופסור אהרון (רוני) שי, מגדולי המומחים להיסטוריה המודרנית של סין ורקטור אונ׳ ת״א לשעבר, הלך לעולמו ביום שישי האחרון והוא בן 83.
זכיתי להכיר את פרופ׳ שי מעל 20 שנה, מתקופתו כמרצה המבוקש ביותר בחוג ללימודי מזרח אסיה באונ׳ ת״א ב-2005, ועד השנים האחרונות בהן זכיתי לארח אותו פעמיים בפודקאסט ״להבין את סין״, ולהחליף איתו דעות לגבי הנעשה בסין ופעילותה בזירה הגלובלית.
פרופ׳ שי היה ראש החוג להיסטוריה כללית וממקימי החוג ללימודי מזרח אסיה באונ׳ ת״א. הוא נחשב למרצה המבוקש ביותר, כזה שבשיטת הבידינג לבחירת קורסים אתה צריך להפנות את כל הנקודות שלך אליו כדי שיהיה לך סיכוי. אני לא עשיתי את זה כי היה לי קורס בכלכלה שהייתי חייב לעשות באותו, ופשוט הגעתי לשיעורים כשומע חופשי במקום הקורס בכלכלה... לא פספסתי הרצאה אחת - והקורס הזה על ההיסטוריה המודרנית של סין, לצד קורס נוסף של פרופ׳ אלי יופה - הם כנראה שני הקורסים שנחרטו לי הכי עמוק בראש במהלך התואר הראשון. זה לא היה רק הנושא המעניין והידענות של פרופ׳ שי - אלא גם הדרך בה הוא ידע לספר סיפור, לשנות את הטונציה בנקודות מפתח - וגם לדעת להתעכב רגע על הפרטים הקטנים בסיטואציה מסוימת.
במחקרו על סין המודרנית, החל מהדוקטורט באונ׳ אוקספורד, דרך מאמרים שונים ועד מספר הספרים שכתב - הוא התמקד ביחסים בין סין למעצמות המערב, ובמיוחד בריטניה, ממלחמות האופיום ועד לסין הקומוניסטית של אחרי מאו. בעברית התפרסמו בין היתר ספריו על סין המודרנית ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, ספרון נגיש וקל של האונ׳ המשודרת על סין במאה ה-20, וספרו המעולה על הדמות המרתקת של ג׳אנג שואה-ליאנג, ״הגנרל שלא נלחם״. הוא גם כתב מספרי ספרי פרוזה, ביניהם אחד אשר שואב השראה מתקופתו כרקטור האוניברסיטה.
זכיתי לארח את פרופ׳ שי בפודקאסט פעמיים. הפעם הראשונה היתה בפרק 12 אי אז בראשית 2022, לרגל 50 שנה לביקורו ההיסטורי של הנשיא ניקסון בסין. הפעם השניה היתה בפרק 89 באוקטובר 2024 - בה עסקנו בנושא ההיסטוריה של יחסי סין והיהודים, נושא נוסף שרוני כתב עליו ספר. גם אם באופן טבעי הקצב קצת איטי יותר בפרקים אלו מאשר בהרצאותיו לפני 20 שנה, ההנאה מהידע והתובנות של פרופ׳ שי מובטחת.
איבדנו את אחד מהאבות המייסדים של חקר סין ומזרח אסיה בישראל, אבל במקרה של פרופ׳ אהרון שי - אפשר בקלות לומר שהחותם שהוא השאיר - דרך ספרים, מאמרים ותלמידים - יישאר נוכח עוד שנים רבות.
יהי זכרו ברוך
המשפחה יושבת בבית המשפחה בתל אביב, החל מצאת החג ב-8.4.
זכיתי להכיר את פרופ׳ שי מעל 20 שנה, מתקופתו כמרצה המבוקש ביותר בחוג ללימודי מזרח אסיה באונ׳ ת״א ב-2005, ועד השנים האחרונות בהן זכיתי לארח אותו פעמיים בפודקאסט ״להבין את סין״, ולהחליף איתו דעות לגבי הנעשה בסין ופעילותה בזירה הגלובלית.
פרופ׳ שי היה ראש החוג להיסטוריה כללית וממקימי החוג ללימודי מזרח אסיה באונ׳ ת״א. הוא נחשב למרצה המבוקש ביותר, כזה שבשיטת הבידינג לבחירת קורסים אתה צריך להפנות את כל הנקודות שלך אליו כדי שיהיה לך סיכוי. אני לא עשיתי את זה כי היה לי קורס בכלכלה שהייתי חייב לעשות באותו, ופשוט הגעתי לשיעורים כשומע חופשי במקום הקורס בכלכלה... לא פספסתי הרצאה אחת - והקורס הזה על ההיסטוריה המודרנית של סין, לצד קורס נוסף של פרופ׳ אלי יופה - הם כנראה שני הקורסים שנחרטו לי הכי עמוק בראש במהלך התואר הראשון. זה לא היה רק הנושא המעניין והידענות של פרופ׳ שי - אלא גם הדרך בה הוא ידע לספר סיפור, לשנות את הטונציה בנקודות מפתח - וגם לדעת להתעכב רגע על הפרטים הקטנים בסיטואציה מסוימת.
במחקרו על סין המודרנית, החל מהדוקטורט באונ׳ אוקספורד, דרך מאמרים שונים ועד מספר הספרים שכתב - הוא התמקד ביחסים בין סין למעצמות המערב, ובמיוחד בריטניה, ממלחמות האופיום ועד לסין הקומוניסטית של אחרי מאו. בעברית התפרסמו בין היתר ספריו על סין המודרנית ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, ספרון נגיש וקל של האונ׳ המשודרת על סין במאה ה-20, וספרו המעולה על הדמות המרתקת של ג׳אנג שואה-ליאנג, ״הגנרל שלא נלחם״. הוא גם כתב מספרי ספרי פרוזה, ביניהם אחד אשר שואב השראה מתקופתו כרקטור האוניברסיטה.
זכיתי לארח את פרופ׳ שי בפודקאסט פעמיים. הפעם הראשונה היתה בפרק 12 אי אז בראשית 2022, לרגל 50 שנה לביקורו ההיסטורי של הנשיא ניקסון בסין. הפעם השניה היתה בפרק 89 באוקטובר 2024 - בה עסקנו בנושא ההיסטוריה של יחסי סין והיהודים, נושא נוסף שרוני כתב עליו ספר. גם אם באופן טבעי הקצב קצת איטי יותר בפרקים אלו מאשר בהרצאותיו לפני 20 שנה, ההנאה מהידע והתובנות של פרופ׳ שי מובטחת.
איבדנו את אחד מהאבות המייסדים של חקר סין ומזרח אסיה בישראל, אבל במקרה של פרופ׳ אהרון שי - אפשר בקלות לומר שהחותם שהוא השאיר - דרך ספרים, מאמרים ותלמידים - יישאר נוכח עוד שנים רבות.
יהי זכרו ברוך
המשפחה יושבת בבית המשפחה בתל אביב, החל מצאת החג ב-8.4.
❤17😢2
למי שלא שם לב, נזכיר שלפני שבוע היו אלו פקיסטן וסין שהציעו מתווה להפסקת אש. סין מאז התפיידה מחזית המו״מ אבל לפי ההצהרות של טראמפ - היא לקחה חלק ב״קיפול״ של איראן. אני חייב להודות שאני לא מבין מה היה פה הקיפול הגדול - לי אישית זה נראה כמו חבל הצלה למשטר, אבל בכל מקרה - סין מצליחה שוב לצאת איכשהו מהבלגאן כאחת המרוויחות.
כאמור, בסוף מרץ שר החוץ הסיני וואנג יי וסגן רה"מ הפקיסטני דאר הציגו בבייג'ינג יוזמה בת חמש נקודות. זה נראה אז כמו עוד כלום בפיתה דיפלומטי טיפוסי – קריאות להפסקת אש, הגנה על אזרחים ושמירה על נתיבי שיט.
כביכול - האינטרס הסיני כאן היה להימנע מסגירה ארוכה של מיצרי הורמוז - שכמו שהזכרתי בתחילת המלחמה סין בהחלט יכולה לעמוד בסגירה מוחלטת שלהם לחודשים בודדים, אבל בוודאי לא רוצה להגיע לגבולות האלו. בנוסף, סין יכולה, כרגיל - לשחק את תפקיד ״המבוגר האחראי״ שקורא לפתורונות בדרכי שלום ומו״מ אל מול התוקפנות האמריקאית.
אבל עם כל הכבוד לחגיגות בכלי התקשורת הלאומניים של סין, לבייג'ינג אין באמת כוונה להפוך ל"ערבה ביטחונית" באזור. ושימו לב כשאיראן ביקשה מסין ומרוסיה ערבויות לכך שארה"ב לא תחדש את הלחימה, התגובה בבייג'ינג היתה זהירה מאוד. ערבות סינית לאיראן היא צעד אחד רחוק מדי עבור סין, שעלול לצייר אותה שוב כחלק מ״ציר הרשע״ שהיא לא רואה עצמה כחלק ממנו, ובכל מקרה - אין לה את המינוף הצבאי או הדיפלומטי לכפות סדר במזה״ת במידה ודברים ישתבשו.
על אף ההצלחות הטקטיות החשובות מאד של פגיעה בכוח הצבאי של איראן, התוצאה האסטרטגית של המלחמה תקבע במו״מ המתחיל היום - או בתגובה שתבוא אחריו. כל מצב שבו איראן מחזיקה בזכויות כלשהן במיצרי הורמוז, בוודאי במידה והאורניום לא הוצא משטחה - יהיה תוצאה רעה מאד בראיה הישראלית, אבל גם בזו האמריקאית - ובמסר שיגיע אל סין שבועות ספורים לפני שטראמפ ושי אמורים להיפגש.
אני מאמין ומקווה שזו סיבה נוספת שטראמפ יבין שעדיך אי הגעה להסכם על פני הסכם רע. חוסר הנכונות המוחלט לקבל שליטה איראנית כלשהי במיצרי הורמוז יהיה המפתח, ולצידו - היכולת לרתום את את מדינות המפרת לבידוד של איראן - כשכאן להחלשת התמיכה הסינית במדינה שתקפה את כל שכנותיה יהיה תפקיד קריטי.
גם אם מסמנים כרגע את סין כאחת המרוויחות המרכזיות מהמצב הנוכחי - צריך לזכור שמעורבות הסינית נשארת טרנזקציונלית במהותה. היא רוצה נפט זול, נתיבי שיט פתוחים ליצוא שלה, ומקסימום יוקרה דיפלומטית במינימום מחיר והתחייבויות.
במזרח התיכון החדש היא רוצה לצייר את עצמה סין כמבוגר האחראי שמוכן לייעץ ולתווך, כל עוד מישהו אחר משלם את חשבון האבטחה. זהו התפקיד של ישראל, ארה״ב ובמיוחד - מדינות המפרץ להבהיר לה שאחרי אירועי החודש וחצי האחרון, התדמית הזו לא יכולה להתיישב יחד עם היותה צינור החמצן המרכזי של איראן.
כאמור, בסוף מרץ שר החוץ הסיני וואנג יי וסגן רה"מ הפקיסטני דאר הציגו בבייג'ינג יוזמה בת חמש נקודות. זה נראה אז כמו עוד כלום בפיתה דיפלומטי טיפוסי – קריאות להפסקת אש, הגנה על אזרחים ושמירה על נתיבי שיט.
כביכול - האינטרס הסיני כאן היה להימנע מסגירה ארוכה של מיצרי הורמוז - שכמו שהזכרתי בתחילת המלחמה סין בהחלט יכולה לעמוד בסגירה מוחלטת שלהם לחודשים בודדים, אבל בוודאי לא רוצה להגיע לגבולות האלו. בנוסף, סין יכולה, כרגיל - לשחק את תפקיד ״המבוגר האחראי״ שקורא לפתורונות בדרכי שלום ומו״מ אל מול התוקפנות האמריקאית.
אבל עם כל הכבוד לחגיגות בכלי התקשורת הלאומניים של סין, לבייג'ינג אין באמת כוונה להפוך ל"ערבה ביטחונית" באזור. ושימו לב כשאיראן ביקשה מסין ומרוסיה ערבויות לכך שארה"ב לא תחדש את הלחימה, התגובה בבייג'ינג היתה זהירה מאוד. ערבות סינית לאיראן היא צעד אחד רחוק מדי עבור סין, שעלול לצייר אותה שוב כחלק מ״ציר הרשע״ שהיא לא רואה עצמה כחלק ממנו, ובכל מקרה - אין לה את המינוף הצבאי או הדיפלומטי לכפות סדר במזה״ת במידה ודברים ישתבשו.
על אף ההצלחות הטקטיות החשובות מאד של פגיעה בכוח הצבאי של איראן, התוצאה האסטרטגית של המלחמה תקבע במו״מ המתחיל היום - או בתגובה שתבוא אחריו. כל מצב שבו איראן מחזיקה בזכויות כלשהן במיצרי הורמוז, בוודאי במידה והאורניום לא הוצא משטחה - יהיה תוצאה רעה מאד בראיה הישראלית, אבל גם בזו האמריקאית - ובמסר שיגיע אל סין שבועות ספורים לפני שטראמפ ושי אמורים להיפגש.
אני מאמין ומקווה שזו סיבה נוספת שטראמפ יבין שעדיך אי הגעה להסכם על פני הסכם רע. חוסר הנכונות המוחלט לקבל שליטה איראנית כלשהי במיצרי הורמוז יהיה המפתח, ולצידו - היכולת לרתום את את מדינות המפרת לבידוד של איראן - כשכאן להחלשת התמיכה הסינית במדינה שתקפה את כל שכנותיה יהיה תפקיד קריטי.
גם אם מסמנים כרגע את סין כאחת המרוויחות המרכזיות מהמצב הנוכחי - צריך לזכור שמעורבות הסינית נשארת טרנזקציונלית במהותה. היא רוצה נפט זול, נתיבי שיט פתוחים ליצוא שלה, ומקסימום יוקרה דיפלומטית במינימום מחיר והתחייבויות.
במזרח התיכון החדש היא רוצה לצייר את עצמה סין כמבוגר האחראי שמוכן לייעץ ולתווך, כל עוד מישהו אחר משלם את חשבון האבטחה. זהו התפקיד של ישראל, ארה״ב ובמיוחד - מדינות המפרץ להבהיר לה שאחרי אירועי החודש וחצי האחרון, התדמית הזו לא יכולה להתיישב יחד עם היותה צינור החמצן המרכזי של איראן.
👍10❤2
יו״ר מפלגת האופוזיציה הטאיוואנית קואומינטנג (KMT), צ׳נג לי-וון, סיימה את ביקורה בסין, שכלל בין היתר פגישה וארוחת צהריים עם נשיא סין שי ג׳ינפינג ביום שישי האחרון. המנה הראשונה שהוגשה היתה מרק צדפות מפוג׳יאן בתוך ציר עוף - ואצל הסינים, כמו אצל הסינים, לא היה מדובר במקריות.
העובדה שפוג׳יאן הי הפורבינציה שאליה היה שייך האי טאיוואן בעבר שני המנהיגים יודעים היטב. אך שי הקפיד לציין בפניה שזו אותה המנה שהוגשה לנשיא ארה״ב ריצ׳רד ניקסון בביקורו ההיסטורי ב-1972. את הסאבטקסט המדויק אפשר לפרש בשני אופנים, ואולי מדובר בשניהם גם יחד:
הראשון הוא אותו ביקור לא רק סלל את הדרך ליחסים הרשמיים בין סין לארה״ב, אלא גם היווה את נקודת המפנה בהכרתה של ארה״ב ב״רפובליקה העממית של סין״ כנציגה הרשמית של סין, במקום ״הרפובליקה של סין״, שאנחנו מכירים היום כטאיוואן.
השני הוא שאנחנו בפתחו של רגע שעשוי להיות לא פחות ממכונן, כמו אותו ביקור של ניקסון, עבור יחסי בין שני עברי מיצר טאיוואן.
זה היה המפגש הראשון בין שי לראש ה-KMT, והתזמון שלו, רגע לפני פסגת טראמפ-שי המתוכננת למאי הופך אותו לעוד יותר מעניין.
הסיפור האישי של צ׳נג לא סטנדרטי בעליל. מי שהתחילה כפעילת ״שמאל״ במפלגת ה-DPP (שבשלטון מאז )2016 וקראה בעבר להפלת ה-KMT, הפכה היום לפנים של הזרם הניצי יותר במפלגת האופוזיציה והמייסדת ההיסטורית של הרפובליקה של סין. המהפך שעברה צ׳נג, בין אם הוא אמיתי או ממניעים פוליטיים ציניים יותר, הוא מה שהופך את הסיפור שלה למעניין, והיא דואגת להדגיש אותו היטב. היא ממתגת את עצמה "כחולה (כחול הוא הצבע של ה-KMT) לוחמת״ ולא מהססת להצהיר שהיא רוצה שכל טאיוואני יגיד בגאווה שהוא סיני.
מבחינתה, הגישה לשי היא הון פוליטי. בזמן שבייג׳ינג מסרבת לדבר עם ממשל לאי צ׳ינג-טה, צ׳נג מציגה את עצמה כמי שיכולה ״להרגיע את השטח״ ולהבטיח שקט תעשייתי.
שי דואג לפרגן לקו הזה ממניעיו שלו כמובן, ובפגישה עם צ׳נג הציג מסגרת של ארבע נקודות שביקשה לבשר על שינוי מעניין ברטוריקה הסינית. אם בתגובות למפלגת השלטון בטאיפיי - השיח הסיני ממוקד ב״מניעת עצמאות״ והפחדות, הפעם שי מיקד את דבריו ב״זהות תרבותית״ ועליונותה של הציוויליזציה הסינית. הוא הדגיש כי הבדלים במערכות חברתיות אינם סיבה לפילוג (מישהו אמר ״מדינה אחת, שתי שיטות״?), וקרא לחיזוק הקשרים דרך אימוץ זהות לאומית משותפת וקידום ״התחדשות האומה הסינית״ - ססמה המשויכת לאיחוד ״הבלתי נמנע״ של טאיוואן וסין.
בייג׳ינג גם הציגה סל של 10 צעדים מעשיים להפגת המתיחות, כולל מנגנון תקשורת קבוע בין המפלגות, החזרת היקף הטיסות הישירות ועד להקלות משמעותיות ליצוא חקלאי ודייג מטאיוואן ליבשת. המטרה - לייצר תחושת שגשוג וביטחון שרק הקשר עם בייג׳ינג יכול לספק, בעוד ש״תומכי העצמאות״ שבשלטון מביאים לעימות בלתי נמנע.
כצפוי, הביקור הזה מעורר סערה בטאיוואן, עוד לפני שצ׳נג יצאה לדרכה, ובוודאי שעכשיו אחרי הפגישה עם שי. בקרב בסיס המצביעים של ה-KMT, ובדגש על המבוגרים יותר מביניהם - מדובר בהצלחה והוכחה לכך שיש אלטרנטיבה למתיחות הנוכחית ומה שנראה כמו מסלול הדרדרות בלתי נמנע ביחסים.. מנגד, בקרב תומכי ה-DPP והרבה מהקולות הצפים, צ׳נג נתפסת כמי שמוותרת על ריבונות טאיוואן בתמורה להבטחות כלכליות.
ולבסוף, אי אפשר להתעלם מפגישתם הצפויה בחודש הבא של טראמפ ושי. עבור סין, המפגש הזה מהווה מסר לארה״ב: ״אנחנו יכולים לפתור את העניינים בתוך המשפחה״. אל מול השמועות (שאני מתקשה להאמין שנראה מתממשות - אבל אי אפשר לפסול) שטראמפ עשוי לתת לשי מתנה גדולה תמורת ויתורים מתאימים ולהכריז שהוא ״מתנגד״ לעצמאות טאיוואן - זה בוודאי מסר ששי ישמח שייכנס למערך השיקולים של הנשיא האמריקאי, שכבר ראינו שלא חושש להפעיל את משקלו עבור צד פוליטי מסוים גם במדינות הנחשבות קרובות לארה״ב.
עבור צ׳נג, זו הירייה הראשונה במרוץ לנשיאות 2028. השאלה הגדולה היא האם הציבור הטאיוואני יקנה את ״מסע השלום״ הזה, או יראה בו צעד אחד רחוק מדי לכיוון בייג׳ינג, וויתור על הזהות הלאומית הטאיוואנית שהופכת למשמעותית יותר ויותר בקרב הדור הצעיר באי.
את הריח של מרק הצדפות בנוסח פוג׳יאן שהוגש לצ׳נג, הריחו היטב גם בטאיפיי - וכנראה שגם בוושינגטון.
העובדה שפוג׳יאן הי הפורבינציה שאליה היה שייך האי טאיוואן בעבר שני המנהיגים יודעים היטב. אך שי הקפיד לציין בפניה שזו אותה המנה שהוגשה לנשיא ארה״ב ריצ׳רד ניקסון בביקורו ההיסטורי ב-1972. את הסאבטקסט המדויק אפשר לפרש בשני אופנים, ואולי מדובר בשניהם גם יחד:
הראשון הוא אותו ביקור לא רק סלל את הדרך ליחסים הרשמיים בין סין לארה״ב, אלא גם היווה את נקודת המפנה בהכרתה של ארה״ב ב״רפובליקה העממית של סין״ כנציגה הרשמית של סין, במקום ״הרפובליקה של סין״, שאנחנו מכירים היום כטאיוואן.
השני הוא שאנחנו בפתחו של רגע שעשוי להיות לא פחות ממכונן, כמו אותו ביקור של ניקסון, עבור יחסי בין שני עברי מיצר טאיוואן.
זה היה המפגש הראשון בין שי לראש ה-KMT, והתזמון שלו, רגע לפני פסגת טראמפ-שי המתוכננת למאי הופך אותו לעוד יותר מעניין.
הסיפור האישי של צ׳נג לא סטנדרטי בעליל. מי שהתחילה כפעילת ״שמאל״ במפלגת ה-DPP (שבשלטון מאז )2016 וקראה בעבר להפלת ה-KMT, הפכה היום לפנים של הזרם הניצי יותר במפלגת האופוזיציה והמייסדת ההיסטורית של הרפובליקה של סין. המהפך שעברה צ׳נג, בין אם הוא אמיתי או ממניעים פוליטיים ציניים יותר, הוא מה שהופך את הסיפור שלה למעניין, והיא דואגת להדגיש אותו היטב. היא ממתגת את עצמה "כחולה (כחול הוא הצבע של ה-KMT) לוחמת״ ולא מהססת להצהיר שהיא רוצה שכל טאיוואני יגיד בגאווה שהוא סיני.
מבחינתה, הגישה לשי היא הון פוליטי. בזמן שבייג׳ינג מסרבת לדבר עם ממשל לאי צ׳ינג-טה, צ׳נג מציגה את עצמה כמי שיכולה ״להרגיע את השטח״ ולהבטיח שקט תעשייתי.
שי דואג לפרגן לקו הזה ממניעיו שלו כמובן, ובפגישה עם צ׳נג הציג מסגרת של ארבע נקודות שביקשה לבשר על שינוי מעניין ברטוריקה הסינית. אם בתגובות למפלגת השלטון בטאיפיי - השיח הסיני ממוקד ב״מניעת עצמאות״ והפחדות, הפעם שי מיקד את דבריו ב״זהות תרבותית״ ועליונותה של הציוויליזציה הסינית. הוא הדגיש כי הבדלים במערכות חברתיות אינם סיבה לפילוג (מישהו אמר ״מדינה אחת, שתי שיטות״?), וקרא לחיזוק הקשרים דרך אימוץ זהות לאומית משותפת וקידום ״התחדשות האומה הסינית״ - ססמה המשויכת לאיחוד ״הבלתי נמנע״ של טאיוואן וסין.
בייג׳ינג גם הציגה סל של 10 צעדים מעשיים להפגת המתיחות, כולל מנגנון תקשורת קבוע בין המפלגות, החזרת היקף הטיסות הישירות ועד להקלות משמעותיות ליצוא חקלאי ודייג מטאיוואן ליבשת. המטרה - לייצר תחושת שגשוג וביטחון שרק הקשר עם בייג׳ינג יכול לספק, בעוד ש״תומכי העצמאות״ שבשלטון מביאים לעימות בלתי נמנע.
כצפוי, הביקור הזה מעורר סערה בטאיוואן, עוד לפני שצ׳נג יצאה לדרכה, ובוודאי שעכשיו אחרי הפגישה עם שי. בקרב בסיס המצביעים של ה-KMT, ובדגש על המבוגרים יותר מביניהם - מדובר בהצלחה והוכחה לכך שיש אלטרנטיבה למתיחות הנוכחית ומה שנראה כמו מסלול הדרדרות בלתי נמנע ביחסים.. מנגד, בקרב תומכי ה-DPP והרבה מהקולות הצפים, צ׳נג נתפסת כמי שמוותרת על ריבונות טאיוואן בתמורה להבטחות כלכליות.
ולבסוף, אי אפשר להתעלם מפגישתם הצפויה בחודש הבא של טראמפ ושי. עבור סין, המפגש הזה מהווה מסר לארה״ב: ״אנחנו יכולים לפתור את העניינים בתוך המשפחה״. אל מול השמועות (שאני מתקשה להאמין שנראה מתממשות - אבל אי אפשר לפסול) שטראמפ עשוי לתת לשי מתנה גדולה תמורת ויתורים מתאימים ולהכריז שהוא ״מתנגד״ לעצמאות טאיוואן - זה בוודאי מסר ששי ישמח שייכנס למערך השיקולים של הנשיא האמריקאי, שכבר ראינו שלא חושש להפעיל את משקלו עבור צד פוליטי מסוים גם במדינות הנחשבות קרובות לארה״ב.
עבור צ׳נג, זו הירייה הראשונה במרוץ לנשיאות 2028. השאלה הגדולה היא האם הציבור הטאיוואני יקנה את ״מסע השלום״ הזה, או יראה בו צעד אחד רחוק מדי לכיוון בייג׳ינג, וויתור על הזהות הלאומית הטאיוואנית שהופכת למשמעותית יותר ויותר בקרב הדור הצעיר באי.
את הריח של מרק הצדפות בנוסח פוג׳יאן שהוגש לצ׳נג, הריחו היטב גם בטאיפיי - וכנראה שגם בוושינגטון.
❤6👍5👏2