מודל הוידאו החדש של מבית היוצר של טיקטוק משגע את העולם - ובמיוחד את הוליווד.

עוד רגע בסגנון DeepSeek של טכנולוגיה סינית שמערערת את התפיסה של יחסי הכוחות בין העמצמות בתחרות הקריטית על בינה מלאכותית - מתרחש בשבוע+ האחרון.

בייטדאנס, החברה האם של טיקטוק בין היתר, קיבלה את שנת הדרקון עם מפגן כוח טכנולוגי שמרעיד את אמות הסיפים של תעשיית התוכן העולמית. מודל יצירת הוידאו שלה, Seedance 2.0 הפך במהירות לדבר הכי חם ומרשים בתחום יצירת המדיה בעזרת AI.

בזמן שבסין חוגגים את העליונות הטכנולוגית ויוצרי תוכן דיגיטלי ברחבי העולם עפים על האפשרויות - ביניהם היוצרים הישראלים The Dor Brothers ששברו את הרשת עם סרטון אסונות של כמה דקות שנראה כמו הפקת טופ-הוליווד ונוצר ביום אחד בלבד - לא כולם במערב מרוצים מההתפתחות.

אני בטוח שגם גוגל ו-openAI לא שמחו מאד לראות את המתחרה הסינית עוקפת את מודלי הודיאו שלהם בסיבוב, אבל עוד יותר מכך אלו ענקיות התוכן – נטפליקס, דיסני, פארמאונט ו-וורנר ברוס – שלא בזבזו זמן ושיגרו מכתבי התראה לפני תביעה (Cease and Desist).
נטפליקס האשימה את בייטדאנס בהפעלת "מנוע פיראטי במהירות גבוהה" - היות והמודל מאפשר למשתמשים ליצור סרטונים ריאליסטיים להחריד של דמויות מוגנות בזכויות יוצרים, מ"Stranger Things" ועד "משחקי הדיונון", כשהם משולבים בסיטואציות הזויות או דמיוניות.

אז למה כולם כל כך מתרגשים (או מפחדים)?

מבחינה טכנולוגית, Seedance 2.0 מרגיש כמו קפיצת מדרגה משמעותית. בייטדאנס, שרובנו מכירים מטיקטוק, היא לפני הכל חברת AI מדהימה - שם הכוח של מנוע ההמלצות של טיקטוק שהפך אותה לסנסציה. נראה שהחברה עושה שימוש בידע שצברה ובארכיטקטורה מאוחדת של אודיו ווידאו שמאפשרת למודל להבין לא רק איך דברים נראים, אלא גם איך הם נשמעים ומתנהגים במרחב. בניגוד למודלים מוקדמים שסבלו מ"הזיות פיזיקליות" (רגליים שנמסות לתוך הרצפה או חפצים מרחפים), המודל הזה מפגין הבנה עמוקה בחוקי הפיזיקה – בין אם זה תנועה של בד שמתנפנף ברוח או הדינמיקה המורכבת של זוג מחליקים על הקרח.

היתרון המוצרי של , Seedance 2.0 טמון ביכולת השליטה או ה״בימוי״. המשתמש הוא כבר לא רק "כותב פרומפטים", אלא מעין במאי דיגיטלי שיכול להזין תמונות, קטעי וידאו קיימים וקבצי קול בו-זמנית כדי לקבל תוצאה קולנועית מהודקת. גם כאן - ניכר שבייטדאנס עושה שימוש בכמה מהפרקטיקות שהפכו את אלפיקציית עריכת הסרטונים שלי, Capcut, לסופר פופולרית.

מעניין לציין שבייטדאנס לא לבד במערכה.
כמעט במקביל, המתחרה הגדולה שלה בתחום הסרטונים הקצרים בסין, קואיישואו (Kuaishou), השיקה את Kling 3.0 – מודל מרשים מאד בפני עצמו - גם אם זוכה לפחות הייפ במערב, שמתחרה ראש בראש על תואר "מלך הוידאו הגנרטיבי". זה לא במקרה. לצד יכולות המודל והאלגוריתמיקה, בייטדאנס (בומידה קצת פחותה קואיישואו) מחזיקה בנכס היקר של עולם ה-AI: דאטה מגוון ואיכותי, בכמויות. זו גם הסיבה שגוגל היא כנראה המתחרה האמריקאית עם הסיכוי הטוב ביותר לקחת מבייטדאנס את הבכורה - בזכות הנכס האדיר של יוטיוב.

את המשמעויות אפשר לקחת כמובן לאלף כיוונים שונים ככל שתרצו - אבל ברור שהן חורגות בהרבה מגבולות ה"סרטון המגניב בטיקטוק".

אנחנו נכנסים לעידן שבו עלויות ההפקה של תוכן באיכות קולנועית צונחות באופן דרמטי. עבור אולפנים קטנים ויוצרי תוכן עצמאיים, מדובר בדמוקרטיזציה של כלי הפקה שהיו שמורים פעם רק לתקציבי ענק. מצד שני, טשטוש הגבולות בין מציאות לזיוף (Deepfakes) לרמות באמת מדהימות, מעלים שאלות קשות על לא רק על עתיד זכויות היוצרים - אלא בעיקר על העתיד שלנו כחברה…

סרטון המלא של האחים דור - באמת רמה מטורפת, והכל נעשה ביום אחד... בלתי נתפס.

פרק חדש לפודקאסט!

ד״ר אייל פרופר Eyal Propper היה הקונסול הכללי בשנגחאי בשיא פריחת יחסי הסחר והשת״פ הטכנולוגי בין ישראל וסין, וליווה את כינון היחסים בין המדינות בתפקידים נוספים שמילא בבייג׳ינג כדיפלומט צעיר עם הקמת השגרירות ולאחר מכן כציר המדיני כעבור כעשור.

בפרק הזה הוא משתף מחוויתיו ותובנותיו לגבי כינון היחסים - מביקורו הראשון של רה״מ ישראלי בסין וקונצרט התזמורת הפילהרמונית הישראלית ב״היכל העם הגדול״ בבייג׳ינג עד לתגובה הסינית למלחמת חרבות ברזל, ממערכת היחסים ביטחונית בתקופת אייזנברג ודרך משברי הפלקון וההארפי, מכינון ה״שותפות המקיפה לחדשנות״ בעשור שעבר ועד למלחמת הסחר בין ארה״ב וסין - ועוד.

שיחה מעניינת עם אדם שליווה את מערכת היחסים בתקופת המפתח שלה, והוסיף לנסיון הפרקטי גם מחקר אקדמי וספרות מקצועית בנושא.

לצפיה:
https://youtu.be/RbXLQx-_CQE?si=n0jZhdxal-VVa3DH

להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסט:
https://share.transistor.fm/s/79194c8a

לחובבי ז׳אנר הטיהורים והשחיתויות בצמרת הצבא הסיני - זה עבורכם.

מכון המחקר האמריקאי CSIS אסף וארגן בסיס נתונים מסודר של כל הטיהורים, ההיעלמויות והתחלופות בצמרת הצבא הסיני בשנים האחרונות - בדגש על התקופה שלפני קונגרס המפלגה האחרון ב-2022 ועד היום. הנתונים חושפים בצורה מרוכזת וברורה יותר את היקף הטלטלה חסרת תקדים בצמרת הביטחונית של סין.

לפי המאגר המפורט, מאז 2022 "נעלמו" או טוהרו רשמית לא פחות מ-101 קצינים בכירים - בהם 36 גנרלים בדרגות של שלושה ושני כוכבים. חשיבות הפרסום נובעת מכך שהוא עושה סדר בערפל הסיני המפורסם: לראשונה, יש לנו ניתוח סיסטמטי שמראה כי לא מדובר ב"ניקוי אורוות" שגרתי, או בסתם עוד נקודת שיא בקמפיין המתמשך של המנהיג העליון של סין במלחמה נגד השחיתות. הההיקף והשיטתיות מרגישים כמו תהליך תחלופה פנימית מאורגן שמוביל שי שמוחקת דור שלם של מפקדים, כולל אלו שהוא עצמו קידם בשנים האחרונות.

יש כמה נתונים מדהימים שעולים מהדו"ח, ובראשם כנראה שיעור ה"תחלופה" הכפויה בדרגים הגבוהים ביותר. מתוך 47 קצינים שהחזיקו בדרגת גנרל (שלושה כוכבים) ב-2022 או קודמו אליה מאז, 87% טוהרו או נעלמו. מדובר במספרים שקשה לתפוס במערכת צבאית מודרנית: מתוך 52 תפקידי מפתח בפיקוד העליון של צבא השחרור העממי (PLA), רק כ-21% מאוישים כרגע באופן קבוע לפי הבדיקה של CSIS. השאר או שאינם מאוישים, או מאוישים על ידי ממלאי מקום זמניים. שי לא חס גם על ה"נסיכים" - אותם בני אצולה של המפלגה - ואפילו על מי שנתפסו כנאמניו הקרובים ביותר, כמו סגן יו"ר הוועדה הצבאית המרכזית ג'אנג יו-שייה עליו כתבתי באריכות בחודש שעבר. המסר הברור הוא שאיש אינו חסין, ושהנאמנות הפוליטית נבחנת מחדש בכל בוקר.

הטיהורים הללו אינם רק עניין של פוליטיקה פנימית, אלא צפויים להשפיע ישירות על הכשירות המבצעית. הנתונים מראים פגיעה קשה במיוחד ב"חיל הטילים" הסיני - האחראי על המערך האסטרטגי והגרעיני - שם כל ארבעת המפקדים האחרונים טוהרו, במה שנתפס במזנו כשחיתות שהביאה לחוסר כשירות מבצעית מספקת. גם בזירה המבצעית יש סימנים בעייתיים: נראה שכשכמעט כל המטה הכללי ומרבית מפקדי הזירות נמצאים תחת חקירה או מודחים, וסביר שכתוצאה מכך היכולת לתכנן ולהוציא לפועל מהלכים רב-זרועיים מורכבים נפגעת.

סין של 2026 אולי נראית תוקפנית מתמיד כלפי חוץ, אך המאגר של CSIS מראה שאלא אם מדובר בתרחיש לא סביר של תרגיל הטעיה בסדר גודל היסטורי - בפנים, המכונה הצבאית של סין נמצאת ברגע שברירי, לפחות בטווח המיידי.

לינק לסיכום של עיקרי הממצאים - וגם קישור לקובץ אקסל של מאגר הנתונים שנאספו:
https://chinapower.csis.org/china-pla-military-purges/

עד שסין תוציא הודעה רשמית מסודרת, הנה כמה ליוקטים מהרשת בינתיים:

סין כידוע הבינה כבר אתמול לאן הדברים הולכים וסמוך לעת הודעת ארה״ב לעובדים לא חיוניים לעזוב את ישראל אתמול, סין הוציאה הודעה דומה לאנשיה באיראן

מאז - אין תגובה רשמית גם לאחר התקיפות, אבל כבר יש שני מאמרי מערכת, וכמובן את הרשתות החברתיות - הנושא נכון לעכשיו בצמרת הנושאים החמים בווייבו (הטוויטר הסיני). הגולשים הסינים לא נראים כמתרשמים במיוחד מהסיכוי של איראן, חלקם קוראים לה להכות חזרה - הרוב רואים לשלום עולמי או מעירים הערות ציניות על היכולות האיראניות להגן על עצמה.
אף אחד, אבל ממש אף אחד - לא קורא לסין להתערב...

בגלובל טיימס, שופר המפלגה בשפה האנגלית (כלומר פונה לקהל מחוץ לסין), ראיינו כמה מומחים למזה״ת ממוסדות מחקר מובילים בשנגחאי. המסר שלהם היה שהיעד האמיתי של וושינגטון הוא שינוי משטר, ובדומה לעבר - המו״מ מבחינתם היה רק כיסוי לתקיפה.

הם מבהירים שהתקיפות, שבוצעו מהאוויר ומהים, התמקדו בטהראן ובערים מרכזיות נוספות, ופגעו במוסדות שלטון ובמתקני ביטחון וגרעין רגישים - ושסביר שהתקיפה תהיה אווירית בלבד בשל הרצון להימנע מ״הבוץ האיראני״. הם צופים שאיראן תגיב ישירות לבסיסים האמריקאים באזור (כשאני קראתי את המאמר זה כבר קרה...) ותפעיל את רשת השלוחים שלה נגד מטרות בשטח המדינות שלהן או מול ישראל.

בצ׳יינה דיילי כתב פרופ׳ טיאן וון-לין, מומחה למזה״ת מאונ׳ רנמין:
התקיפה המשותפת של ארה"ב וישראל בשטח איראן מהווה עליית מדרגה אסטרטגית וצבאית משמעותית, המעידה על רמת תיאום גבוהה מבעבר. עבור ישראל, המבצע נועד להוכיח כי איראן חדירה ולערער את התפיסה של חסינות המולדת האיראנית בעיני אזרחיה ושכניה. בנוסף, הלחץ הצבאי נועד להחריף את מצבה הכלכלי של איראן ולערער את יציבות המשטר מבית.
עבור ארה"ב, המעורבות הישירה משקפת מעבר מהסתמכות על סנקציות והרתעה לשימוש בכוח צבאי מחושב במטרה לשפר את עמדות המיקוח שלה, לאחר שלחץ מוגבל לא הניב את התוצאות הרצויות.

עם זאת, מעורבות אמריקאית ישירה מצמצמת את היכולת לשלוט בגובה הלהבות ומגבירה את הסיכון להסלמה מהירה ובלתי נשלטת - ודינמיקה זו עלולה להפוך במהירות לעימות אזורי נרחב, שבו הלוגיקה של הרתעה מתחלפת בלוגיקה של הישרדות, ולפיכך גם למעשים קיצוניים יותר.

שינחואה בינתיים מדווחים בעיקר באופן יבש, ומצטטים הצהרות איראניות על התגובה.

השלב הבא, כנראה יהיה תגובה רשמית של משרד החוץ הסיני - ואם יורשה לי לנחש: גינוי של הבחירה בתוקפנות במקום מו״מ, חשש ליציבות האזורית - וקריאה לאו״ם ולכוחות בעולם להחזיר את הצדיים למו״מ בדרכי שלום...

הגיע הגינוי הסיני הרשמי הראשון - בהודעה של דוברות משרד החוץ. אין הפתעות

"סין מודאגת מאוד מהתקיפות הצבאיות נגד איראן שפתחו ארה"ב וישראל. יש לכבד את הריבונות, הביטחון והשלמות הטריטוריאלית של איראן.

סין קוראת להפסקה מיידית של הפעולות הצבאיות, ללא הסלמה נוספת של המצב המתוח, חידוש הדיאלוג והמשא ומתן, ומאמצים לשמור על שלום ויציבות במזרח התיכון."

הצעד הבא הצפוי: קריאה לכינוס דחוף של מועצת הביטחון של האו"ם

בשבוע הבא ייערך האירוע הפוליטי המרכזי של 2026 בסין עם כינוסן של ״שתי הפגישות״ ( 两会Lianghui).
למרות שבמערב נוטים לפעמים לנפנף את האירועים האלו כטקסים סמליים בלבד- למרות שמדובר בגופים שהם במידה רבה חותמות גומי להחלטות משמעותיות במתקבלות ע״י מנגנוני המפלגה מבעוד מועד - זו חלון ההצצה המשמעותי ביותר בלוח השנה אל תוך התכניות, המטרות והיעדים שסין מציבה לעצמה. והשנה - לא מדובר רק בתכניות ל2026, אלא גם בהצגת תכנית החומש ה-15, לשנים 2026-2030.

אז מה זה בעצם ״שתי הפגישות״?
מדובר בכינוי לשני כינוסים שנערכים במקביל:
הקונגרס הלאומי העממי (NPC): הגוף המחוקק של סין (כ-2,900 נציגים). זה המקום שבו מאשרים חוקים, תקציבים ומינויים בכירים.
הוועדה המייעצת הפוליטית של העם הסיני (CPPCC): גוף מייעץ רחב יותר (כ-2,170 נציגים) שכולל גם דמויות מהחברה האזרחית, המדע והתרבות.
שיאו הרשמי של האירוע הוא ״דו״ח עבודת הממשלה״ שנושא ראש הממשלה ביום כינוס הקונגרס הלאומי העממי - השנה זה ב-5 במרץ (הוועדה המייעצת הפוליטית נפתחת כבר יום קודם). רה״מ לי צ׳יאנג יציג את הישגי השנה החולפת ויציב את יעדי התמ״ג, האינפלציה והתעסוקה לשנה הקרובה. בסין, היעדים האלו הם לא המלצה - הם פקודת עבודה למנגנון המפלגתי והממשלתי כולו שמתיישרים לפיה. הצפי הוא שלא יהיו שינויים גדולים מהשנה שעברה והשמרנות הכלכלית הזהירה תימשך - יעד צמיחה של 4.5%-5%, ויעדי האינפלציה, חוב-תוצר ותעסוקה עירונית לא ישתנו מהותית גם הם.

למה השנה יש ציפיה מיוחדת לאירוע?
אם בכל שנה אנחנו מסתכלים על התכנית השנתית, השנה אנחנו מקבלים מסמך אסטרטגי וחשוב הרבה יותר: השקת תכנית החומש ה-15 (2026-2030).

תכניות החומש הן הדי-אן-איי של הכלכלה הסינית מאז שנות ה-50. התכניות האחרונות קבעו תעשיות, תחומי מחקר ויוזמות מועדפות - ובכך מבטיחות שיוזרמו אליהם מאות מיליארדי דולרים ציבוריים ופרטיים דרך בניית תכניות ויעדים לכל תחום ותעשיה מועדפים.
הצפי הוא שתכנית החומש ה-15 תוסיף להתמקד במחקר ופיתוח טכנולוגיות קריטיות, מאמצי מסחור של תחומים שהחלו לצמוח בתכנית החומש הקודמת - ואולי, רק אולי - גם העברת דגש רב יותר אמיתי לעידוד צריכה מקומית.
ניחוש שלי - גם השנה ההצהרות יהיו שם בנושא, אבל תכניות אסטרטגיות אמיתיות שמוכנות לתעדף גידול בביקושים המקומיים על חשבון השתלטות על עוד שווקי ייצוא - אני לא חושב שיהיו כאן.
לב העניין גם בתכנית הזו תהיה ההתמודדות של סין עם נקודות חנק טכנולוגיות שבהן היא חייבת להשיג עצמאות כדי להתמודד עם התחרות מול ארה״ב - וסביר שנראה בתכנית הקרובה יעדים שאתפניים במיוחד ללוקליזציה כמעט מלאה בכמעט כל התחומים.

דוחות העבודה וההצהרות הרשמיות הן חשובות, אבל ניתוח מעמיק של ״שתי הפגישות״ דורש הסתכלות על מה שקורה מתחת לפני השטח - ולצערנו כרוך לא פעם בניחושים ו״קריאה בעלי התה״. במיוחד חשוב לשים לב לפגישות ששי לוקח בהן חלק פעיל ולכל ציטוט שלו שמתפרסם (חלק גדול מאד מתפרסם רק לאחר שבועות וחודשים מתום הפגישות). לדוגמא - בתכנית החומש הקודמת היו הצהרות של שי על העומס הגדול של התחרות בחינוך על הילדים הסינים והנטל הכלכלי על הוריהם. זה היה מעניין - אבל אני לא מכיר מישהו שצפה שכמה חודשים מאוחר יותר שי יחליט להנחית פטיש 5 קילו ולרסק את כל תעשיית החינוך אונליין בתשלום שהיתה סופר פופולרית במדינה - ובוול-סטריט.

אז גם בכנס שייפתח בשבוע הבא - המשחק יהיה לשים לב להצהרות הרשמיות, אבל גם לבכירים שלא מגיעים לפגישות שהיו אמורים להיות בהם, לציטוטים של שי שמהודהדים ע״י גורמים אחרים, ל״מילים טרנדיות״ שחוזרות על עצמן בנאומים ומאמרי מערכת (למשל - אינוולוציה ומלחמת המחירים הקיצונית בשוק הפנימי בסין בתעשיות לא מעטות). דרך כל אלה - אפשר להרכיב תמונה טובה של הכיוון שאליו ספינת הענק של הכלכלה הסינית תנווט לא רק ב-2026, אלא בחמש השנים הקרובות - ע״י צמרת המפלגה, ובראשה כמובן הקפטן שעל ההגה.

שר החוץ הסיני וואנג יי שוחח עם מקבילו הרוסי לברובואת המסגור המשותף שלהם ביום השני למלחמה ניתן לסכם כ״תוקפנות חצופה" והפרת הסדר העולמי.

הקו הרשמי שמובילה בייג'ינג תוקף את עצם הלגיטימיות של הפעולה האמריקאית-ישראלית. סין ממסגרת את האירוע כחזרה ל"חוק הג'ונגל" וכפגיעה ביסודות השלום שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה. היא מגדירה את הפעולות של ישראל וארה״ב כ"תוקפנות חצופה נגד אומה ריבונית" וכ"פוליטיקה של כוח והגמוניה".

ספציפית, סין יוצאת נגד חיסול חמינאי כראש מדינה ומשרד החוץ הסיני קבע כי התקיפה וההתנקשות "רמסו את המטרות והעקרונות של מגילת האו"ם". שר החוץ הסיני וואנג יי הבהיר בשיחתו עם לברוב כי "הריגתו הבוטה של מנהיג ריבוני והסתה לשינוי משטר אינן מקובלות".

בדיון החירום אתמול של מועצת הביטחון של האו״ם, נציג סין פו צונג הביע "הלם" מכך שהתקיפה נפתחה בעיצומו של משא ומתן מדיני בין ארה"ב לאיראן - טען שהתקיפות חותרות בבוטות תחת הצ׳ארטר של האו״ם וקרא להפסקה מיידית של האלימות וחזרה למו״מ.

מעניין לבחון את ה"יש" מול ה"אין" בתגובה הסינית בנוגע להתרחבות הסכסוך למפרץ הפרסי:

למרות שאיראן תקפה ישירות את שכנותיה במפרץ, אין בטקסטים הסיניים שום גינוי מפורש או רמיזה לאחריות איראנית - הכי קרוב שתמצאו הוא דרישה לכיבוד הריבונות של איראן ״ושל מדינות אחרות באזור.

״סין טוענת כי "הסכסוך התפשט כעת ברחבי המפרץ הפרסי" כתוצאה מהפעולות של ארה"ב וישראל, שדחקו את האזור ל"תהום מסוכנת". היא מביעה "הערכה" כלפי מדינות המפרץ על "הריסון שלהן".
זהו ניסוח המייצר מצג שבו מדינות המפרץ הן קורבנות פסיביים של הסלמה שהחלה בוושינגטון וירושלים, תוך התעלמות מהטילים האיראניים שנחתו בשטחן.

ישראל, וארה״ב - צריכות לנסות לנצל זאת לטובתן ולהבהיר שמטרת המלחמה היא בין היתר למנוע מאיראן את היכולת לאיים בבריונות על שכנותיה במפרץ ולפגוע באזרחים חפים מפשע כפי שעשתה עד כה. אם סין טוענת ש"על הקהילה הבינלאומית לשלוח קול ברור נגד נסיגה של העולם לחוק הג'ונגל" - הרי שכדאי להזכיר גם למדינות המפרץ כי סוף סוך יש הזדמנות לשנות את המאזן מול חיית הטרף השיעית שמטילה עליהם אימה זה עשורים.

יומיים חלפו מאז השיחה של שר החוץ גדעון סער עם מקבילו הסיני וואנג יי - בינתיים כל המידע שיש לנו עליה מגיעה מההודעה הרשמית הסינית. לצערי זה מתחבר לחוסר משווע שמסרים מתבקשים משר החוץ כדי להבהיר את הדרך בה ישראל רואה את הדברים מול המסרים המעוותים והקונספירציות שצצות מכל עבר.
כאן, ההצהרה הסינית מתמקדת כמובן בצד הסיני ובהצהרותיו, ופחות בתגובה הישראלית.
אלו היו עיקרי הדברים לפי ההודעה הסינית:

1. גינוי המהלכים הצבאיים ודרישה להפסקת אש
סין מצהירה על התנגדות נחרצת לתקיפות הצבאיות של ישראל וארה"ב באיראן. וואנג יי דורש הפסקה מיידית של הפעולות הצבאיות כדי למנוע "ספירלה" שתצא משליטה ותבעיר את האזור כולו. המסר הסיני הקבוע שמדגיש כי כוח צבאי אינו פותר בעיות אלא מייצר חדשות; ערכו האמיתי של כוח הוא במניעת מלחמה ולא בשימוש בו בשדה הקרב.

2. סוגיית הגרעין ופגיעה בשיח הדיפלומטי:
השיחה הגיעה יממה לאחר שיחתו של וואנגי יי עם שר החוץ של עומאן שתיווכה בשיחות - סין טוענת שהמשא ומתן בין איראן לארה"ב היה קרוב להישגים משמעותיים, שכללו לדבריה גם מענה לצרכי הביטחון של ישראל, אך התהליך נקטע ע״י השימוש באש.
סין ממשיכה לדבוק בגישה לפיה פתרון סוגיית הגרעין והסכסוכים האזוריים חייב לעבור דרך התייעצויות ודיאלוג מדיני בלבד.

3. מחויבות לאו"ם ולאמנה שלו - שימוש בטרמינולוגיה של אמנת האו"ם כדי לבקר את המהלכים הישראליים-אמריקאיים, תוך הדגשה שיש להימנע מאיום או שימוש בכוח ביחסים בינלאומיים. סין ממצבת את עצמה כגורם ניטרלי וצודק הפועל באופן קונסטרוקטיבי להרגעת המתיחות.

4. ולבסוף היתה גם דרישה פרקטית כשוואנג יי ביקש מממשלת ישראל לנקוט בצעדים מעשיים להבטחת שלומם של אזרחים ומוסדות סיניים בישראל. זהו הנושא היחיד שבו נרשמה תגובתו של סער - עם התחייבות מצד שר החוץ שישראל תוודא שכך יהיה.

חבל מאד שאנחנו לא יודעים מה הנראטיב הישראלי שהובהר לצד הסיני.
זה לצערי מתחבר להרבה מסרים שלצערי לא שומעים מספיק ממשרד החוץ שלנו - כמו העבודה שישראל לא מבעירה את המזה״ת - אלא מוודאת יחד עם ארה״ב שהגורם המערער יוסר כדי לאפשר למזה״ת להגשים את החזון של שגשוג כלכלי, חדשנות ושת״פ.

בעוד העולם סוער סביב המלחמה באיראן, בבייג׳ינג התמקדו במושב הפתיחה של הכינוס השנתי של הקונגרס העממי הלאומי (NPC) ובדו״ח העבודה המסורתי שהציג ראש הממשלה לי צ׳יאנג - ממנה עולה המסר ברור: שגם, ואולי במיוחד, כשהרוחות הגיאופוליטיות סוערות - סין בוחרת בשמרנות פרגמטית על פני צעדים דרמטיים.

לצד דו״ח העבודה והתחזיות לשנה הקרובה, גם הפרטים המרכזיים של תכנית החומש ה-15 נחשפו, אך אלו דורשים עיון וניתוח מעמיק ותשומת לב למסרים העולים מהדיונים השונים בימים הקרובים.

בינתיים, הנה נקודות מרכזיות מדו״ח העבודה שחשוב להכיר:

1. היעד הכלכלי: הנמכת ציפיות מחושבת
סין הציבה יעד צמיחה בטווח של 4.5% עד 5%, במקום היעד של "סביב 5%" שהיה נהוג בשנים האחרונות. זהו איתות שהממשל מציאותי ומבין את האתגרים הרבים שעומדים מולו - והיעד, בהתאם הוא הנמוך ביותר מאז ראשית שנות ה-90. רה״מ לי צ׳יאנג הודה כי סין מתמודדת עם שילוב נדיר של זעזועים חיצוניים וקשיים פנימיים (כמו דפלציה ותעסוקה). קביעת הטווח מאפשרת לממשל להציג הצלחה גם אם הצמיחה תהיה נמוכה מבעבר, תוך התמקדות ב"איכות" על פני "כמות".

2. טכנולוגיה ותעשיה לפני צריכה
למרות הציפיות למהלכי תמרוץ מאסיביים לעידוד הצריכה הפרטית, אלו אמנם בהחלט הוזכרו ביום הראשון של הקונגרס, אבל בשורה התחתונה נראה כי סין נשארת נאמנה למודל שלה: השקעה בצד ההיצע. סדר העדיפויות נותר ברור - עצמאות טכנולוגית, בינה מלאכותית וחדשנות תעשייתית. המילים "רפורמה" ו"חדשנות" הופיעו בדו״ח 75 פעמים. מבחינת שי, הדרך להתמודד עם לחצים אמריקאיים היא לא לתת כסף לאזרחים לקנות מוצרי צריכה, אלא להבטיח שסין תשלוט בטכנולוגיות המחר.

3. משמעת פיסקאלית בצל אי ודאות
הגירעון התקציבי נותר על 4%, נתון שמרני יחסית שמעיד על כך שבייג׳ינג לא מתכוונת "לפתוח את הממטרות". עם זאת, הממשל ינפיק איגרות חוב מיוחדות לטווח ארוך מאוד בסך 1.3 טריליון יואן. זהו כלי מועדף על הממשל שמאפשר להזרים כסף לפרויקטים אסטרטגיים מבלי להכביד רשמית על נתוני הגירעון הרגילים.

4. ביטחון וצבא: יציבות בתקציב
תקציב הביטחון של סין יגדל ב-7%, המשך של מגמת גידול חד ספרתית זה עשור. זהו נתון שנועד לשדר עוצמה מתונה - מספיק כדי להמשיך את המודרניזציה של הצבא, אך לא כזה שמעיד על מעבר לכלכלת מלחמה מלאה, למרות המתיחות הגלובלית וספציפית מבינת סין - בים סין הדרומי, סביב טאיוואן.

השורה התחתונה מבחינתי היא המשך המסלול בו סין צועדת, הם התאמות קלות - הדו״ח משקף מדינה שנערכת למאבק ארוך טווח. המונח הטרדני של השנתיים האחרונות, "כוחות ייצור איכותיים חדשים" ממשיך להוביל את הטון. בייג׳ינג מהמרת על כך שחוסן תעשייתי וטכנולוגי יאפשר לה לצלוח את המכסים של טראמפ והתנודתיות העולמית (וגם - להיות מוכנה לתרחיש קיצון של הסלמה סביב גבולותיה), גם אם המחיר הוא צמיחה איטית יותר ודחיית הטיפול המעמיק במשבר הנדל״ן והצריכה.
היו מי ששמו לב גם לכךשנוכחות הנציגים בטקס הפתיחה היתה הנמוכה ביותר בעידן שי (למעט שנות הקורונה), עם כ-4% היעדרות. בעולם הסיני, שבו כל פרט בטקס מחושב, זהו נתון שמעורר ספקולוציות על המשמעת הפנימית במפלגה - או לחלופין, פשוט מבהיר שוב שאנחנו בתקופה של טיהורים פוליטיים…

נמשיך לעקוב אחרי העדכונים מהמשך הדיונים בימים הקרובים.

לנוחיותכם בתמונה - כל היעדים של 2025 מול אלו החדשים ב-2026 וההבדלים ביניהם.

האם סין מרוויחה או מפסידה מהמלחמה באיראן?


בשורה התחתונה, בוודאי בטווח הקצר - נראה שאין ספק שמעמדה של סין במזה״ת מול ארה״ב נפגע בצורה משמעותית מאז תחילת המערכה באיראן. אבל כמו תמיד, יש כאן כמה אספקטים חשובים לשים לב אליהם - ואלו יכולים לשנות את התמונה בטווח הארוך יותר, ואף כבר בפגישתם המתוכננת של טראמפ ושי בסין בסוף החודש.
כמה מרכיבים מרכזיים שכדאי להסתכל עליהם:


1. אנרגיה
אין ספק שסין, בדומה למדינות הגדולות האחרות במזרח אסיה, היא אחת הנפגעות העיקריות מעצירת אספקת הנפט והגז מהמפרץ, מקורו של כחצי מהייבוא הסיני - ובמיוחד כשאיראן היוותה בשנה שעברה כשביעית מסך רכישות הנפט שלה. זהו נתון משמעותי עבור מי שלמרות הצלחותיה המרשימות בגיוון תמהיל האנרגיה שלה - היא עדיין יבואנית הנפט הגדולה בעולם.
עם זאת, חשוב להבין שאין כאן איום אסטרטגי על סין בטווח הקרוב. לסין יש מאגרים אדירים שהיא הקפידה להגדיל משמעותית בשנה האחרונה, בהיקף עצום שאמור להחליף את סך היבוא שלה לכ-3-4 חודשים קדימה - ובמקרה של סגירת מיצרי הורמוז בלבד- ליותר מכף. שלא נטעה - בהחלט מדובר במכה כלכלית משמעותית עבור סין, בוודאי לאחר ונצואלה ולאור המחיר המוזל לו זכתה כרוכשת המרכזית של הנפט האיראני חרף הסנקציות שהוטלו עליו. ועדיין - זו מכה כלכלית, אבל זו לא מכה אסטרטגית משתקת שמכבה את האורות או הייצור בסין.


2. מלכודת התחמושת האמריקאית
מצד אחד, סין צופה בתצוגת תכלית אמריקאית-ישראלית, ולמרות שאפשר להיות בטוחים שהיא לומדת היטב כל מה שניתן מהפעולות האמריקאיות - היא ודאי מבינה שלאמריקה יש כנראה כמה הפתעות בשרוול שהיא לא חושפת במערכה הזו, ואני בטוח שבייג׳ינג לא רגועה מהנכונות האמריקאית להשתמש בוח מאסיבי.
עם זאת, אני מאמין שסין גם שמחה לראות את ארה"ב משתמשת כעת במלאים אדירים של נשק וחימושים מתקדמים מול איראן, ומזהה את החולשה הפוטנציאלית: מומחים צבאיים בסין מעריכים שוושינגטון תתקשה לשמר עצימות אש כזו לאורך זמן, בין היתר בגלל ירידה ביכולות הייצור של התעשייה הביטחונית שלה. וכמובן, בהנחה שלא היה מספיק זמן וראיה לרחוק כדי למלא את המחסנים התעשייתיים מראש - התעשייה האמריקאית תזדקק לכמויות לא מבוטלות של אותם חומרי גלם קריטיים ומינרלים שעזרו לסין להתמודד בהצלחה מול ארה״ב במו״מ בין המדינות. ארה"ב מרוקנת את המחסנים, וסין תרוויח מהניסיון שלה למלא אותם מחדש.


3. כוח קשה > כוח רך, בוודאי במזה״ת
כאן סין היא ללא ספק המפסידה הברורה מהמאורעות עד כה - ברור לכל מי היא המעצמה המשפיעה ביותר המזה״ת. סין עבדה קשה כדי למצב את עצמה ככוח עולמי אחראי שקורא למו"מ ומתמקד בשגשוג כלכלי. ההישג המשמעותי ביותר שגזרה עליו קופון תקשורתי היה הפיוס בין איראן לסעודיה, מה שגרם לפרשנים מסוימים להכתיר אותה ככוח עולה באזור. אולם כעת, כשאיראן משתוללת ותוקפת את שכנותיה - כולל מתקני אנרגיה בסעודיה - ברור לכל שלמילים היפות של בייג'ינג אין יכולת להשפיע when push comes to shove.
סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר חשובות לסין מבחינת סחר והשקעות הרבה יותר מאשר איראן. ולמרות זאת, ברגע האמת, סין לא מסוגלת להגן עליהן או לרסן את טהראן. מדינות המפרץ מבינות כעת היטב: סין מציעה יוזמות כלכליות, אבל ארה"ב היא זו שפועלת באופן אקטיבי כדי לחסל את האיום האיראני. זהו שיעור כואב שממחיש כי ההשפעה והשאיפות של סין במזרח התיכון עדיין מוגבלות מאוד. סין מנסה לדחוף את הנראטיב האיראני-רוסי שהבסיסים האמריקאים הם הסיבה שמדינות המפרץ הותקפו - אבל ספק אם המהלכים האחרונים של איראן יפגעו במוטיבציה של מי משכנותיה להתבסס על מטריית ההגנה האמרקיאית - אם כבר, להיפך.


4. שאלת "היום שאחרי"
ולמרות המבוכה הדיפלומטית מול מדינות ערב, גם כאן סין תמשיך לשחק את המשחק הארוך. כרגע, המערכות בסין לומדות לעומק כל צעד שעושה ארה"ב במערכה הזו ומפיקות לקחים טקטיים ואסטרטגיים. לאחר שהאמריקאים יסיימו להקיז דם, כסף וחימושים, סין תתייצב כדי לקטוף את הפירות של מזרח תיכון יציב יותר - שתמיד ישמח להשקעות כלכליות ולא יסכים להגביל את עצמה למעצמה אחת בלבד באזור. וכשמסתכלים כמה שנים קדימה - לא מופרך שמאורעות פורים תשפ״ו יביאו בסוף לאיראן יציבה יותר שתהפוך סוף סוף לאותו יעד השקעות מועדף, במיקום אסטרטגי ביותר, עם משאבי טבע למכביר ופוטנציאל לשוק כלכלי אדיר שסין תמיד ראתה בו פוטנציאל כביר - אך היססה להיכנס אליו במלוא הכוח בשל הסיכונים הגיאופוליטיים. האמריקאים ינקו את השטח, והסינים יגיעו לבנות אותו?


כל אלו גורמים שהערכתם עוד עשויה להתעצב ולהשתנות בשבועות הקרובים - אבל אם לא יהיו שינויים, ייתכן ונראה סימנים משמעותיים להשפעתם כבר בסוף החודש - אז הנשיא טראמפ מתוכנן להגיע לביקור בבייג׳ינג, שבינתיים לא בוטל או נדחה.

מלאי המינרלים והחומרים הקריטיים של תעשיית הביטחון האמריקאית יחהיה הקלף המרכזי של הנשיא שי כשייפגש עם טראמפ בבייג׳ינג. נותר לראות אם ארה״ב תנסה למנף את הסיטואציה במפרץ כקלף מיקוח משל עצמה - בין אם זה דרך שליטה באספקת האנרגיה או יכולת לאפשר לסין לקחת חלק וקרדיט בהשבת הרגיעה לאזור - גם אם תחת תנאי בסיס אמריקאים.

רוצים לדעת מה עמדתה הרשמית של סין לגבי כל סוגיית יחסים בינ״ל שעל הפרק כרגע?

מסיבת העיתונאים השנתית של שר החוץ הסיני כחלק מהאירוע הפוליטי של ״שני הכנסים״ בבייג׳ינג מאפשרת הצצה לעמדות הרשמיות של סין בשלל סוגיות גלובליות - כולל כמובן על המלחמה באיראן, ואיך לא - גם על ישראל והפלסטינים.
וואנג יי קיים את מסיבת העיתונאים זו השנה ה-12 ברציפות כשר החוץ (ובשנתיים האחרונות גם כדיפלומט הבכיר של סין - ראש הועדה ליחסי החוץ במפלגה). לאחר סקירת הפתיחה של הישגי הנשיא שי ג׳ינפינג בשנה החולפת, המסר המרכזי לאורך מסיבת העיתונאים, שנמשכה כ-80 דקות וכללה מעל 20 שאלות - היה, באופן לא מפתיע, כי סין רואה את עצמה כעוגן של יציבות בעולם של "שינויים שלא נראו מזה מאה שנה".

המלחמה באיראן:
וואנג יי התייחס בחריפות חריגה לתקיפות הצבאיות של ארה"ב וישראל באיראן, והציג עמדה המבקשת למצב את סין כגורם המאזן והאחראי באזור, כולל קריאה להפסקת אש וסיום העוינות. הוא יצא נגד השימוש במלחמה במקום בהידברות וטען שזו מלחמה שלא הייתה צריכה לקרות ואינה מועילה לאיש.
וואנג הציג את חמשת העקרונות של בייג'ינג לפתרון המשבר - וכרגיל מדובר בעיקר בססמאות כלליות:
כיבוד ריבונות: פגיעה בשלמות הטריטוריאלית של איראן ומדינות המפרץ היא הפרה של יסודות הסדר הבינלאומי.
שלילת "חוק הג'ונגל": וואנג טען כי כוח אינו מקנה צדק וכי שימוש בכוח אינו מעיד על עוצמה.
אי-התערבות בענייני פנים: הוא הזהיר מפני ניסיונות למהפכות צבע או החלפת משטרים באזור.
חזרה לשולחן המו"מ: קריאה לכל הצדדים לשוב לדיאלוג שוויוני להשגת ביטחון משותף.
אחריות המעצמות: וואנג קרא למעצמות לפעול ברוח של צדק ולא לנצל את עוצמתן לרעה.

הסוגיה הפלסטינית והמלחמה בעזה
וואנג התייחס בפירוט למצב במזרח התיכון, תוך שהוא מציב את סין כקול המוסרי שקורא לצדק בינלאומי והדגשת המסרים שנהיו פופולריים כ״כ בקרב חברי האחווה האדומה-ירוקה - שממש כאן, בסוגיה הפלסטינית, ייקבע המוסר והמצפון האנושי…
וואנג ציין כי המצב בעזה בוחן את היסודות של הצדק הבינ״ל, בירך על המאמצים להפסקת אש - אך הדגיש כי נדרשת עבודה רבה כדי לבסס אותה ולאפשר שיקום. וואנג הדגיש כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון הצודק והמוכר היחיד. הוא הבהיר כי כל הסדר חדש או מנגנונים ליום שאחרי חייבים לחזק את פתרון שתי המדינות ולא לחתור תחתיו. באופן לא מפתיע, הוא גם הבהיר שסין קוראת לקהילה הבינ״ל לא לאפשר לסוגיה הפלסטינית להידחק שוב לשוליים, וכי על האו"ם (שהוכיח את ה״נייטרליות״ המופלאה שלו בשנים האחרונות…) צריכה להיות האחריות להוביל את התהליך.
וואנג טען כי מלחמה אינה גזירת גורל עבור העם הפלסטיני וכי יש לו זכות לחיות בחירות, שלום ופיתוח - ושסין תמשיך לתמוך בשימוש בזכויות הלאומיות הלגיטימיות של הפלסטינים. שכח רק להזכיר לפלסטינים שאם מלחמה אינה גזירת גורל - אולי כדאי שיפסיקו לפתוח במסעות טבח ואונס של אזרחים…

יחסי סין-רוסיה
בתשובה לסוכנות "ספוטניק", וואנג הדגיש כי היחסים ניצבים "איתנים כסלע". הוא ציין כי השותפות מבוססת על עצמאות אסטרטגית, אי-הצטרפות לבריתות (non-alliance) ואי-פגיעה בצד שלישי (איך אומרים ״סליחה?!?״ באוקראינית?) . המסר המרכזי היה שסין ורוסיה יקדמו יחד עולם רב-קוטבי ויגנו על הסדר הבינ״ל שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה.

יחסי סין-ארה"ב
למרות המתיחות תחת ממשל טראמפ, וואנג יי הביע אופטימיות זהירה לקראת ביקורו הצפוי של טראמפ בבייג'ינג. הוא טען כי עימות יביא אסון לעולם וקרא לארה"ב לעבוד עם סין כדי "להאריך את רשימת השיתופים ולקצר את רשימת הבעיות".
בתגובה לשאלות על מגמת הדי-קאפלינג והמכסים, וואנג טען כי פרוטקציוניזם הוא כמו "להינעל בחדר חשוך". הוא הבטיח כי סין תמשיך להיות המנוע של הכלכלה העולמית ותפתח את השוק שלה עוד יותר - סין מבינה היטב שכדי להיות אלטרנטיבה אמיתית לארה״ב, היא חייבת להיות "השוק של העולם" ולא רק "בית החרושת של העולם". בינתיים - זה קורה בעיקר ברמת ההצהרות.

טאיוואן ויחסי סין-יפן
הדיפלומט הבכיר של סין היה כרגיל חירף וחד משמעי בנושא טאיוואן, וסימן את שלטון לאי צ'ינג-טה כגורם השורשי לערעור היציבות. הוא הזהיר כי גורמים שיחתרו לעצמאות טאיוואן "ייכחדו". לגבי יפן, הוא תקף את האמירות על כך שאירוע בטאיוואן מהווה איום קיומי על יפן, וקרא לה לבצע חשבון נפש על פשעי העבר שלה.

הים הדרומי והפיליפינים
וואנג קרא לפיליפינים, שתכהן כיו"ר ASEAN ב-2026, להעדיף את האינטרס האזורי על פני אינטרסים עצמיים וקרא להגיע להסכמות על קוד התנהגות (COC) בים הדרומי. כאן הוא דווקא לא התייחס להחלטות הארגונים הבינ״ל שמצדדות דווקא ביריבותיה של סין באזור - ושהקוד הסיני המוצע הוא למעשה דרך להחליף את אותן החלטות בינ״ל….

הודו: ״נורמליזציה״ תחת עננת התחרות
וואנג ציין את פגישתם המוצלחת של הנשיא שי וראש הממשלה מודי בטיאנג'ין באוגוסט האחרון כנקודת מפנה שהביאה לשיפור ביחסים - ומשיבה אותם למסלול תקין. הוא הדגיש שקיימת התעוררות באינטראקציות בכל הדרגים ובסחר הבילטרלי ששבר שיאים.
וואנג יי קרא להודו לראות בסין שותפה ולא יריבה, והדגיש כי אמון ושיתוף פעולה יועילו לשתי המדינות, בעוד שעימות יפגע בתהליך ה-"רנסאנס" של אסיה. בנוגע לפסגת ה-BRICS שהודו תארח בהמשך השנה, וואנג אמר כי סין מצפה לתמיכה הדדית במטרות הארגון כדי להעניק תקווה חדשה ל"דרום הגלובלי".

אפריקה: נדבך מרכזי בדיפלומטיה הסינית, עם דגש על שותפות ארוכת שנים וסיוע כלכלי.
וואנג הזכיר כי מזה 36 שנים, שר החוץ הסיני תמיד פותח את השנה בביקור באפריקה, מה שמעיד על המחויבות העמוקה ליבשת. הוא הדגיש צעד כלכלי משמעותי ביותר שהוכרז - יישום מלא של פטור ממכסים על 100% מהיבוא מאפריקה לסין החל מה-1 במאי 2026. המטרה היא להגדיל את הסחר ולעזור לאפריקה לנצל את ההזדמנויות בשוק הסיני.
שנת 2026 הוגדרה כ-"שנת חילופי התרבות בין סין לאפריקה", במסגרתה יתקיימו קרוב ל-600 אירועים שנועדו לחזק את הקשר בין העמים, שבמקביל הדיפלומט הבכיר של סין הדגיש כי אפריקה יכולה לסמוך על תמיכתה הבלתי מעורערת של סין בפיתוחה ובתהליך ההתחדשות שלה.

הדרום הגלובלי ויוזמת הממשל הגלובלי
וואנג יי הדגיש את עלייתו של הדרום הגלובלי ככוח המניע של העולם המודרני והצמיחה הכלכלית. הוא הציג את יוזמת הממשל הגלובלי (GGI) של שי ג'ינפינג כמענה לשליטה המערבית, תוך דגש על חיזוק האו"ם והגדלת הייצוג של מדינות מתפתחות.

לסיכום אין כאן שינויים מרעישים -
אבל יש כאן שוב הזדמנות לשמוע איך רואה סין את העולם, מפי הדיפלומט הבכיר ביותר שלה. המסר מבייג'ינג ברור: העולם משתנה, וסין מתכוונת להוביל את השינוי הזה - בדרכה שלה.

בשל האירועים הפרק של ״להבין את סין״ השבוע - שיעמיק בניתוח ומשמעויות המלחמה מהזווית הסינית - מתעכב קלות.

בינתיים, התארחתי אצל שרון כידון בפודקאסט ״הכותרת״ של ynet לשיחה ממוקדת של 20 דקות על הנושא הזה - ממערכת היחסים הבלתי-שוויונית בין סין ואיראן, האינטרסים של סין באזור, המשמעויות הכלכליות, הצבאיות והתדמיתיות מבחינתה - ואיך אלו עשויים להשפיע על התנהלותה בהמשך ועל פגישתם המתוכננת של שי וטראמפ בסוף החודש.

מומזנים לקרוא תקציר או להאזין לפרק במלואו בלינק הבא - או בפודקאסט ״הכותרת״ בכל מקום בו אתם שומעים את הפודקאסטים שלכם:

https://www.ynet.co.il/news/theheadline/article/c5mys0iul?fbclid=Iwb21leAQd41xjbGNrBB3jUWV4dG4DYWVtAjExAHNydGMGYXBwX2lkDDM1MDY4NTUzMTcyOAABHqZNDQe4rdkab6-DI9i-866Wln5hGzVUhFktmBVnPTMyPRLuormvQ5nof9Ae_aem_w7zc-1q7mdrRKR0DOFjO2Q

פרק חדש לפודקאסט!

הפרק היום מתמקד, איך לא - בניתוח מבצע ״שאגת הארי״ / epic fury / המלחמה באיראן מנקדות המבט הסינית -

מה האינטרסים של סין באיראן, איך סין עוזרת לאיראן ועד כמה איראן תלויה בה?

עד כמה סין תלויה באנרגיה מהמפרץ ומה יש לסין להפסיד מהמלחמה, מסגירת מצר הורמוז ומההשתוללות האיראנית על שכנותיה במזרח התיכון?
איך כל הדברים האלו משפיעים על מעמדן של סין וארה״ב במזה״ת, ועל התחרות ביניהן בכלל?

כל אלו בפרק שעל היום, ביום הלא אופייני של שישי - אבל אנחנו בימים לא אופייניים... מקווה שינעים לכם כבר את הסופ״ש

לצפיה:
https://youtu.be/JJ1l1rG0dN0?si=eDz-0dg-5Kq9UPmI

להאזנה בכל הפלטפורמות:
https://share.transistor.fm/s/e34b78ea

מלחמה באיראן זה חשוב ותופס כותרות - אבל ההייפ האמיתי בסין הוא ״לגדל לובסטרים״. ולא, זה לא שכל הסינים החליטו לעבור לענף החקלאות הימית או מצאו חיית מחמד חדשה - אלא שההייפ ששטף את המערב לפני חודש+ עם Clawdbot שהפך ל-Openclaw - הגיע לסין באיחור קליל, ותפס צורה פשוט הזויה, וגם זכה לכינוי ששואב השראה מלוגו צבת הלובסטר של הפרויקט.

אז מה זה בכלל ״לגדל לובסטר״?
למי שאיכשהו פספס את הטרפת סביב נושא הטק החם של 2026 עד כה -OpenClaw (שמה הקודם היה Clawdbot), הוא פרויקט תוכנה של סוכן AI עצמאי שפותחה על ידי המתכנת האוסטרי פיטר שטיינברגר. בתוך כמה חודשים הרשת בכלל ועולם הטק בפרט היו בטירוף מהיכולות האוטונומיות של הסוכנים - אם רק תתנו להם את כל הגישה הנדרשת… זה לא עניין זניח בכלל מבחינת אבטחה ושימוש זדוני פוטנציאלי…
בפשטות, ההבדל בין OpenClaw לצ'אטבוטים ה-AI המוכרים כמו ChatGPT) הוא המעבר מ"דיבור ותכנון" ל"עשייה". מדובר בסוכן (Agent) שמסוגל לשלוט במחשב, לגלוש באתרים, לכתוב קוד, לשלוח הודעות וואטסאפ, לנהל יומנים ולבצע משימות רב-שלביות באופן אוטונומי.
כמו במערב, גם בסין מי שהתנסו ותרשמו מהביצועים והפרודקטיביות היו בהתחלה יזמי טק ונאשי טכנולוגיה, ביניהם כמה עם פרופיל ציבורי גבוה. אלו התנסו עם OpenClaw במהלך חופשת ראש השנה הסיני בסוף פברואר - ושטפו את הרשת בדיווחים נלהבים לעוקבים שלהם על התוצאות המרשימות. אלו הפכו לויראליים תחת ההאשטאג 养龙虾# (לגדל לובסטר) ואחר כך פשוט הקיצור 养虾# (לגדל שרימפ…. וכאן הפסקה לרגע של סינית. Xia בסינית = שרימפ. Longxia = שרימפ דרקון, שנשמע כמו שם הולם ל-לובסטר…).
וכך, בשונה מהמערב, בסין מהר מאד הדבר הפך ממשהו שיזמים ואנשי טכנולוגיה רוצים להתנסות בו - ל-FOMO שגרם לכל דוד בבייג׳ינג וסבתא בשנז׳ן לרצות להשיג גישה לתכנת הסוכן עם הצבת ו״לגדל לובסטר״ משלהם.
עד כמה הטרנד היה קיצוני? תורים ארוכים השתרכו מחוץ למשרדי טנסנט בשנז׳ן, משל היה מדובר בהשקת האייפון החדש לפני עשור, של אזרחים מהשורה שרצו שעובדי החברה יתיקינו להם בטלפון תוכנות החברה Qclaw ו-Workbuddy - המנגישות את openclaw בצורה פשוטה וקלה לשימוש.
כאן נמצא המפתח לאיך הדבר הזה כנראה ייראה כהטרפת תרגע. צריך להבין את מפת האינטרסים, ההזדמנויות והסיכונים.

מצד אחד - הפוטנציאל של פרודקטיביות שיא ברור. זוהי קפיצת מדרגה ביכולת של הבינה המלאכותית לספק ערך משמעותי שיכול להיות מכפיל כוח לכל מי שיידע לעשות בה שימוש לצרכיו. בסין מדברים הרבה על ״חברות של איש אחד״ שתחתיו סוכנים המבצעים תפקידים שונים באופן אוטונומי כמעט לגמרי, עם הנחיה של הבוס האנושי. במה שנראה כמו תוספת של הרגע האחרון, אפילו דו״ח העבודה של רה״מ סין בכינוס הקונגרס הזכיר את הפוטנציאל הכלכלי (גם אם בזהירות ובעמימות), ומחוזות שונים ברחבי סין כבר מתחרים בבניית אקו-סיסטם תומך של תמריצים לאותן ״חברות של איש אחד״. גם ״כלכלת הטוקנים״ היא נושא שצף הרבה - אחרי שענקיות הטק בסין השקיעו עשרות מיליארדים בתשתיות AI, הסוכנים שמשתמשים לפי ההערכות ב-2-3 סדרי גודל יותר טוקנים ממשתמש סטנדרטי ששואל שאלות בצ׳אט - הם צעד בכיוון המתבקש מבחינתם, עם מונה רץ (לפעמים מבלי שהמשתמשים הפושטים אפילו מודעים להיקף) של הכנסות משימוש ב-API ובתשתיות ענן.

ומצד שני, לצד כל האופטימיות החיובית - עולה כמובן השאלה איך לעזאזל הממשלה הסינית נותנת לכל השגעת הזו, על שלל פרצות האבטחה, השימוש הזדוני והכאוס הפוטנציאלי - להתרחש?
המערכת דורשת הרשאות מאד נדיבות, מה שהוביל לכבר מקרים של גניבת פרטי כרטיסי אשראי מהדפדפנים ופריצות למחשבים אישיים. מרכז החירום הלאומי למחשבים (CNCERT) כבר פרסם אזהרות על פרצות אבטחה חמורות ויכולת להפעיל את הסוכן בצורה זדונית דרך פרומפטים ״רעילים״.

אז התשובה לאיך ייראה נוף סוכני ה-AI אחרי שהטרפת הזו תרגע, היא כנראה מה שקורה ברוב המקרים האלו בסין: ההייפ הראשוני יוצא משליטה, סוחף אחריו אנשים בצורה לא פרופורציונלית, ואחרי לא מעט הצלחות ועוד יותר שברונות לב וארנק - מגיעה הרגולציה שמסדירה את הפעילות ושמה אותה בתוך מסגרת נוקשה וברורה, עם חברות מסחריות שאחראיות לעמוד בסטנדרטים שתציב הממשלה לפעילות.

ומצב הסיום, ככל כנראה יהיה שבמקום שגברת לי ממחוז יונאן ואדון וואנג מחוביי יגדלו לובסטרים משלהם בים האינטרנט החופשי - יגיעו חברות כמו טנסנט, עליבאבא או בייטדאנס וידאגו לתת להם ממשק קל ומאובטח ״לגדל לובסטר בבריכה״, עם פחות חופש וקוסטומיזציות - אבל עדיין עם לא מעט תועלת.

הפגישה המתוכננת בין טראמפ לשי ג׳ינפינג, שהייתה אמורה להתרחש בסוף החודש, נדחית לפחות בחודש - כך לפי הודעה רשמית של טראמפ. הסיבה הרשמית: המלחמה באיראן שמחייבת את נוכחותו בוושינגטון. אבל למרות הרטוריקה ההגיונית בסה״כ, סביר שיש כאן מציאות מורכבת יותר שבה המצב במפרץ הופך לקלף מיקוח אסטרטגי במלחמת המעצמות.

טראמפ טוען כי הוא זקוק לזמן כדי "לנהל את מאמץ המלחמה" וביקש מסין לדחות את הפסגה - בכ-4-6 שבועות לפי הצהרות שונות. במקביל, במסגרת הדרישות הפומביות ממדינות שונותף בדגש על בעלות ברית אמריקאיות, טארמפ הבהיר שגם סין, שכמחצית מייבוא הנפט שלה עובר במצרי הורמוז, צריכה לסייע באבטחת המעברים הימיים.

בעוד בכירי ממשל אמריקאים כמו שר האוצר בסנט מנסים להרגיע ולהגדיר את הדחייה כעניין "לוגיסטי", סביר מאד שמדובר גם ברצון להגיע למו״מ הקריטי בין שני הנשיאים במצב אופטימלי מבחינת מנופי הכוח. במצב הנוכחי, סביר שבסין מזהים הזדמנות.

בוודאי שכל עוד מיצרי הורמוז סגורים, הפאניקה סביב מחירי הנפט גוברת, חוסר ההסכמות בנאט״ו מוצגים פומבית ובגדול - המלחמה באיראן שואבת את תשומת הלב והמשאבים של ארה״ב - לסין מרחב נשימה אסטרטגי. בבייג׳ינג זוכרים היטב איך הפלישה לעיראק ב-2003 העניקה להם "חלון הזדמנויות של 20 שנה" להתפתח בזמן שארה״ב הייתה שקועה בבוץ המזרח תיכוני. אז די ברור שכאן לא יהיה מדובר בחלון זמן כה ארוך, כנראה גם לא קרוב לזה - אבל הדינמיקה דומה, בזמן שהוא כבר ממש לא ימים של ״פקס-אמריקנה״ אלא גיבוש של מערכת רב-קוטבית.

כשטראמפ מגיע במצב הזה למו״מ ישיר מול שי - הוא בוודאי לא בעמדה האופטימלית.

אם, לעומת זאת, חודש של דחיה יספיק לטראמפ כדי להגיע לבייג׳ינג אחרי שכפה פתיחה של מצרי הורמוז והצליח ליצר מאזן כוח אזורי חדש המשרת את אמריקה במזה״ת, אחרי קמפיין צבאי מוצלח - גם מאזן הכוחות והקלפים בשולחן המו״מ בין נשיאי המעצמות נראים אחרת לגמרי.

למרות דחיית ברמת המנהיגים, הדרג המקצועי עובד שעות נוספות.
בפריז הסתיימו יומיים של שיחות בין סגן רה״מ הסיני, הֵה ליפנג, לשר האוצר האמריקאי בסנט. החידוש המעניין ביותר שעלה מהשיחות הוא הכוונה להקים "מועצת סחר" (Board of Trade) ומועצת השקעות משותפת. המטרה היא לייצר מנגנון פורמלי שינהל את חילופי הסחורות וההשקעות, ינסה לצמצם חיכוך ויגדיר רשימות של מוצרים שניתן לסחור בהם מבלי לפגוע בביטחון הלאומי.

אך למרות האופטימיות בפריז, קשה להגיד שהסוגיות מתנהלות על מי מנוחות. סין ממשיכה לדרוש את ביטול המכסים החד צדדיים של ארה״ב, במיוחד לאחר פסיקת ביהמ״ש העליון האמריקאי שקבע כי חלק מהם אינם חוקיים. מנגד, ארה״ב פתחה בשורת חקירות חדשות בנושאים רגישים כמו "עודף כושר ייצור" (overcapcity) ושימוש בעבודת כפייה.

זה קורה במקביל ללחצים פנימיים בארה״ב, כמו פניית איגוד יצרני הרכב לטראמפ למנוע כניסת יצרניות רכב סיניות לארה״ב (כולל הקמת מפעלים שלהן על אדמת ארה״ב), שמקשים על השגת פשרות רחבות.

הדחייה של הפסגה, אם כך, היא לא "פיצוץ", אלא התאמה למציאות גאופוליטית חדשה המתהווה מול עינינו. טראמפ לא רוצה לגשת למו״מ אסטרטגי וקריטי כל כך שתשומת לב והתדמית שלו מושקעים במקום אחר לגמרי. סין מצידה לא רצה לסייע לארה״ב באיראן כמובן, וכנראה גם מניחה שטראמפ לחוץ עוד יותר לסגור עסקה כלכלית שתייצב את השווקים בזמן מלחמה. וככל שטראמפ לחוץ יותר - גם המחיר עולה.
ומצד שני - ככל שטראמפ יגיע לבייג׳ינג אחרי ש״פתר״ (אבל באמת, לא בהצהרות לסושיאל) גם את ונצואלה ועכשיו גם את איראן - מנופי הכוח במו״מ ייראו אחרת לגמרי.

למתקפה האיראנית על מתקני האנרגיה בעיר הסעודית יאנבו שלחופי הים האדום עשויות להיות משמעויות גיאופוליטיות נרחבות הרבה יותר מהדרדרות נוספת ביחסים בין סעודיה לאיראן - כולל על האינטרסים הישראלים. יאנבו היא לא סתם עוד עיר או נמל לייצוא אנרגיה - היא עומדת בלב ההשקעות האסטרטגיות של סין בסעודיה - שהיא יעד ההשקעות המשמעותי ביותר של סין במזה״ת.

יאנבו היא נקודת הממשק הכלכלית הקריטית ביותר שבה יוזמת "החגורה והדרך" הסינית פוגשת את "חזון 2030" הסעודי. כבר בעשור הקודם סין תקעה בעיר יתד משמעותי עם הקמת YASREF - בית זיקוק ומיזם משותף ועצום של ענקית האנרגיה הממשלתית סינופק וארמקו הסעודית. מאז, המעורבות רק העמיקה ושינתה את אופייה מסין כלקוחה שקונה נפט, לשותפה אסטרטגית. רק בשנה שעברה סוכם על הרחבת המתחם בהשקעה של למעלה מ-10 מיליארד דולר לייצור כימיקלים ופולימרים מתקדמים. במקביל, חברות הנדסה סיניות נכנסו כשותפות מרכזיות להקמת מתקן המימן והאמוניה הירוקים הגדול בעולם באותו אזור שאמור לפעול ב-2030.

יאנבו הפכה לעיר הפוסטר של השותפות הסעודית-סינית - העברת ידע, טכנולוגיה מתקדמת והון סיני תמורת ביטחון אנרגטי ודריסת רגל משמעותית במזרח התיכון.

כבר כתבתי על הפגיעה במעמד הסיני שצפוי לדעתי במזה״ת מאז איראן החלה להשתולל ולתקוף את שכנותיה - וההתקפה היום על יאנבו נראית כאילו האיראנים ממש מנסים להעביר את המסר הזה.

אז אמנם לפי הדיווחים, הפגיעה הישירה של האיראנים הייתה במתקני SAMREF, שהם בכלל השותפות של ארמקו עם אקסון-מוביל האמריקאית, ולא במתקנים הסיניים. אין ספק שאיראן ידעה בדיוק לאן היא מכוונת. אבל המסר וההקשר הרחב חשובים לא פחות מהפגיעה הפיזית הישירה.

זוהי מכה תדמיתית קשה מאד לדיפלומטיה הסינית.

רק לפני כמה שנים בייג'ינג חגגה, ובצדק מבחינתה, את ההישג ההיסטורי של תיווך הסכם חידוש היחסים בין סעודיה לאיראן. המסר הסיני אז היה ברור - ארה"ב מביאה לאזור נשק וסכסוכים, אנחנו מביאים תשתיות, כלכלה ושלום.

והיום איראן, שותפתה של סין, תקפה למעשה את צינור החמצן הכלכלי של סעודיה - שותפה חשובה עוד יותר של סין - בדיוק באזור התעשייה שבו לסין יש אינטרסים של עשרות מיליארדי דולרים.

הסעודים קיבלו תזכורת כואבת למציאות: כשהאיראנים מחליטים לשבור את הכלים ולתקוף תשתיות קריטיות, "תעודת הביטוח" הסינית פשוט לא עובדת. עד כה העובדות מראות שלסין אין את הרצון - או את את היכולת, להפעיל מנופי לחץ אמיתיים שירסנו את טהראן.

התקיפה הזו מבהירה להנהגה הסעודית את מגבלות הכוח הסיני.

האירוניה היא שבשנים האחרונות, ובמיוחד אחרי תקיפת מתקני אראמקו בהם ארה״ב לא נחלצה לעזרת סעודיה - ריאד אותתה שוב ושוב לוושינגטון שהיא מגוונת את הבריתות שלה, וקרצה חזק מזרחה.

אבל הנה עכשיו כשטילים בליסטיים וכטב"מים נופלים על מתקני נפט, סעודיה לא מתקשרת לבייג'ינג כדי לבקש עזרה. היא נסמכת באופן מוחלט על מערכות ההגנה האווירית, המודיעין והגיבוי הצבאי של ארה"ב.

הבחירה האיראנית לחזור לאלימות ישירה מול סעודיה מחייבת חשיבה מחודשת בריאד - וכאן ייתכן שטמון גם רווח אסטרטגי פוטנציאלי גדול לישראל.

אני רואה שתי אפשרויות מרכזיות:

הראשונה היא שסין תישאר שותפה כלכלית ראשונה במעלה, קניינית נפט אסטרטגית ובונה תשתיות יעילה בצורה יוצאת דופן - אבל פירמידת הצרכים של מאסלו תבהיר לסעודים שלפני השקעות כלכליות - צריך קודם כל את המטריה הביטחונית האמריקאית.

השניה, והמעניינת יותר בפוטנציאל - היא שסעודיה, ואיתה אולי גם מדינות מפרציות אחרות - יבהירו לסין שדי. אי אפשר ביד אחת לשתף איתן פעולה על פרויקטי השקעות אסטרטגיים וקידום הסכמים מסחריים, וביד השניה - להיות צינור החמצן הכלכלי לבריון השכונתי וספקית עקיפה של התעשיה הצבאית האיראני שמפנה את הנשק הזה נגד הנכסים הכלכליים האסטרטגיים שלהן.