חזרתי אתמול בלילה הביתה מטקס יום הזיכרון המרגש במושב נחלים, חשבתי על יום העצמאות המתקרב, ונזכרתי במה שקראנו בחג החירות:
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה

לא הרבה אחרי חורבן בית המקדש השני, אחד האסונות הגדולים בתולדות עם ישראל, אירוע של אובדן הריבונות, מוות, פילוג ושנאת החינם, נפגשים חמשת גדולי הדור וחוגגים.
הם לא "יושבים", הם "מסובין" - שרועים בנוחות של בני מלכים, מסיבה של מסובין לאורך כל הלילה, שם הם מדברים בלי סוף על הנס העצום של יציאת מצרים.
ירושלים חרבה, הריבונות אבדה, מספרי הרוגים בלתי נתפסים, שועלים הולכים במקום קודש הקודשים, רומא הרשעה שולטת ביד ברזל, אבל הם מדברים על ניסים וחוגגים את "זמן חרותנו".

ההגדה של פסח מלאה בניגודים הללו. במתח הזה שבין הרגעים הקשים ביותר, בהם (בדרך כלל) נמצא הכותב, לבין הגאולה.
נדמה לי למשל שזו המשמעות הסימבולית של הפיוט "בחצי הלילה" - סיפורי הניסים שהתרחשו כשהכל נראה אבוד. על האור שמופיע בשיא החושך.
מוקדם יותר, לפני אמירת ההלל אנחנו מסבירים שאנחנו מודים למי ש-
הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת - לְחֵרוּת
מִיָּגוֹן - לְשִׂמְחָה,
וּמֵאֵבֶל - לְיוֹם טוֹב,
וּמֵאֲפֵלָה - לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד - לִגְאֻלָּה.
תיאורים כל כך קשים - יגון, אבל, אפלה. ומשם מגיעה הגאולה, גאולה שבזמן ניסוח ההגדה כבר לא ממש הייתה. ועדיין - מודים ומהללים.

וצריך גם לומר שחמשת גדולי הדור לא עשו סתם מסיבה. לא הוללות ושכרות כדי לשכוח את הצרות. הם ישבו וסיפרו על הניסים. הזכירו את כל הטוב שעם ישראל זכה לו. את המהפך ההיסטורי הבלתי יאמן, את התגשמות ההבטחות והנבואות, את יד ה' שהתגלתה בעולמנו.
ואולי זה גם ההסבר של ה"דיינו" המפורסם. היכולת לומר תודה על כל שלב ושלב. מכירים בכך שגם אם רק היינו יוצאים ממצרים, אם רק היה מכה באויבינו, אם רק היה נקרע לנו הים, על כל צעד שכזה צריך לומר תודה. גם כשהשאיפה המלאה עוד לא הושגה, גם אם הטוב המלא עוד נראה רחוק. גם אם רק היה מכניסנו לארץ ישראל - דיינו.

וכשאני נזכר בזה, ברור לי שמסקנת ההגדה, זו שמגיעה בסוף ה"מגיד", נכונה גם לימינו:
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ *חַיָּבִים* לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְבָרֵךְ, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ
וְנֹאמַר לְפָנָיו: הַלְלוּיָהּ

מסר של הרב זרביב ליום העצמאות. צולם מבעוד יום

אם תאזינו עד הסוף לפודקאסט סיכום השבוע של מקור ראשון, תגלו מה המשימה שלקחתי על עצמי (ולמה המשפט הזה כולל סתירה פנימית)

https://open.spotify.com/episode/6wsg27ucLK2DLAJav6bpLf?si=QK0-zXtyTFSFAV9aRg3FvA

מוסף דיוקן של מקור ראשון בשבת שעברה עסק בשאלת "החוזה והמדינה" - האם באמת יש "חוזה" בין האזרחים למדינה, האם "החוזה הופר" וכו'
בין הכותבים הרבים, הרב חיים נבון נתן מאסה מעניינת משלו (חפשו באתר מקור ראשון), וזה מה שלי היה להוסיף בנושא:
https://www.makorrishon.co.il/opinion/758263/
(אמ;לק - דיבורים על "חוזה" לא מועילים ובד"כ מסמנים שהפרידה מתקרבת)

על חוות הדעת המשפטית המופרכת לטובת השופט ח׳אלד כבוב, וגם חשבון נפש על מצבו הפוליטי של מגזרנו האהוב


https://www.inn.co.il/news/637596

מתוך הטור שלי בעיתון בשבע. תקראו ותסעדו

תחקיר המבקר? מערכת הביטחון, כמו מערכת הביטחון, כנראה מעדיפה שרק היא תהיה זו שמתחקרת את עצמה

הפינה שלי אצל גיא זהר

פינה מצויינת!

שום דבר חדש

לא להאמין שעליהם נשענה פה קואליציה:

ההודעה של מפלגת רע"מ

"מהיום הראשון קראנו להפסקה מיידית של המלחמה, ולהגעה לפתרון של שלום שיביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל, והזהרנו שהמלחמות לא יכולות להביא לפתרון כלשהו".

"הריגת חפים מפשע בכל מקום בעולם ומכל דת נחשב פשע שאין עליו כפרה".

״מה שקורה ברצועת עזה, ובכלל זה הרעבה של ילדים ונשים, וקטיעת הסיוע ההומניטרי עבורם, בנוסף להפצצת בתי חולים ומסגדים, הינו בבחינת פשעי מלחמה שיש להעניש בגינם על פי החוק הבינלאומי, וכן הם פשעים נגד האנושות אשר דת האמת אשר מעודדת לגישה אנושית ולרחמים".

״זו עמדת התנועה האיסלאמית ורע"מ, וכל דבר אחר אינו מייצג את הגופים והמוסדות הרשמיים שלנו".

זה גם יותר ממעלה שאלה על כל המשמעות של יו״ר המפלגה המתון, אם המפלגה מוציאה הודעה חריפה נגדו ואומרת שדבריו לא מייצגים את רע״מ והמוסדות הרשמיים…

זה לא מעלה שום שאלה. ברע"מ כבר חמש שנים רוצים ליהנות מכל העולמות. להרוויח את כל היתרונות שהכאילו מתינות של עבאס מספקת, ולהמשיך להחזיק באותן עמדות איסלמיסטיות בדיוק

בחירות עכשיו, בחירות אחר כך - מתישהו הן יגיעו, אבל תכלס, מה הסיכוי שאחרי הבחירות משהו משמעותי באמת ישתנה?

המערכת הפוליטית בישראל נשלטת בידי תשעה עד עשרה ראשי מפלגות שאינם מתחלפים כמעט. המצב הזה מעוות עיקרון מרכזי בפוליטיקה: מטרתו של פוליטיקאי היא להיבחר שוב, לא מתוך אופורטוניזם אלא כעיקרון דמוקרטי חשוב. מערכת הבחירות היא ההזדמנות של הציבור לקבוע אם נציגיו פעלו כמצופה מהם. בחירתם שוב אמורה לבטא מעין אמירה לפוליטיקאי 'טוב עשית, נשמח שתמשיך'.

הבעיה היא שבמבנה הפוליטי בישראל נוצר עיוות בדיוק בנקודה הזו. מי שקובע אם פוליטיקאי מסוים ימשיך לקדנציה נוספת הוא לא הציבור אלא יושב ראש המפלגה, או במקרה הטוב קבוצת כוח בתוך המפלגה. לכן נאמנותו של חבר הכנסת נתונה קודם כל לראש מפלגתו או לקבוצת הכוח, והוא יצביע בהתאם לאינטרסים שלהם. וראשי המפלגות? המפלגה שלהם אולי תתכווץ, אבל הם עצמם ימשיכו הלאה לקדנציה הבאה.

תחילתו של פתרון עשוי להיות הורדת אחוז החסימה. הורדה כזו תפתח את הדלת להרבה אנשים טובים שיכולים לגייס כמה עשרות אלפי תומכים, אבל במצב הנוכחי אין להם סיכוי להיכנס לכנסת. חבר כנסת שנכנס בזכות 40 אלף איש ידע טוב יותר מה הקהל שלו רוצה, ויוכל לייצג אותו נאמנה. הוא יהיה מחויב למלא את רצון הציבור שהצביע לו, אחרת לא ייבחר שוב.

ומה לגבי יציבות? פירוק הממשלה?
שאלות טובות, שגם אליהן התייחסתי בטור המלא במקור ראשון, אבל מה שבטוח - לפני שמדברים ללכת לבחירות, חייבים לדבר על איך יוצרים מערכת בחירות שבאמת תביא לשינוי

https://www.makorrishon.co.il/opinion/761522/

עדכון טכני - בעקבות דיונים סוערים שהגיעו לטונים לא ראויים (וגם לא מעט הצפות) קבוצת התגובות ננעלה כרגע לכתיבה.
ניתן עדיין להגיב כאן באימוג'ים.

כרגע מדובר במצב זמני, אם כי אין יותר קבוע מהזמני (הצעות לשיפור יתקבלו בשמחה)

ישי פרידמן ידידנו חשף בערוץ 14 שבחוג בית שערך יאיר גולן, הוא עודד למעשה סרבנות.
בראיון לחדשות 12 גולן הכחיש את הדברים, אז הלכתי לגיא זהר כדי לבדוק את הנקודה.

ואם בכל זאת לראות את נקודת האור - ההכחשה (השקרית) של גולן מבהירה שאפילו בקהל הפוטנציאלי שלו אין לגיטימיות לסרבנות שהוא מקדם

אם כבר אנחנו עוסקים בשבחו של גדעון דוקוב מחמד עינינו - אז הטור של רבי יאיר יעקבי השבוע בעיתון בשבע הוא פאר היצירה


https://www.inn.co.il/news/639469?utm_source=whatsapp&utm_medium=social&utm_campaign=share

יופי, תחרות מול יעקבי, זה מה שהייתי צריך

זה אמור היה להיות מוצאי שבת די מבאס.
בני גנץ תכנן צעד של חוסר אחריות לאומי - הודעה על פרישה מהממשלה, דבר שבלשון המעטה, לא היה תורם במאום למצבה של החברה בישראל מכל בחינה שהיא.

במקום זה סידרו מלמעלה את האירועים כך שנצא לבשורות כל כך טובות ומשמחות, לברכת שבוע טוב שיכולה להיאמר מכל הלב (וגם גנץ השעה את ההכרזה שלו).

עם ישראל זקוק לעוד הרבה ישועות. עשרות אחינו שעוד בצרה ובשביה, אויבינו שצרים עלינו לכלותנו.
המוצ"ש הזה היה היפוך קטן, ונתפלל כולנו שיהיה אות וסימן לבאות, שלמעלה מחצי שנה אחרי האסון בשמחת תורה, נזכה לנחמות וגאולות לקראת חג מתן תורה

ביום חמישי התלבטתי אם אני רוצה להתייחס לשיחה של הרב משה ליכטנשטיין ליום ירושלים בישיבת הגוש, שיחה שמשפט אחד מתוכה היה בעיני פשוט בושה.
החלטתי לוותר, אבל הנה דברים עדינים יותר שכתב על העניין ר' אברהם סתיו:
https://www.facebook.com/share/FUTEUStiDa3Gxqid/?mibextid=oFDknk

ר' אברהם סתיו:

היתרון בלכתוב הישר מתוך השטח מתקזז כמעט לחלוטין עם האיסור לחשוף מידע בטחוני מסווג. גם שמועות ודיווחים שרובכם כבר קראתם פה ושם, לי אסור לכתוב דווקא משום שאני יודע שהם אמיתיים. לכן אין לי אפשרות לכתוב שום פרט מן ההתרחשויות שהייתי עד להן הבוקר, או לגלות אפילו אצבע מאירועי הלילה או אתמול. במקום זה אני יכול להתייחס לדיון המגזרי בין הרב משה ליכטנשטיין לעמיחי אליהו על המקום של אלימות ושל ׳עוצמה׳ ביהדות זמננו.

ומה שאני רוצה לומר זה שיש לנו הרבה מאד מן העדינות והרכות של אהרן ומן הרוח והאצילות של משה. אבל איכשהו עדיין חסר לנו קצת, כצבא, מן האגרסיביות של יפתח ובר כוכבא.

בימי שלום אני שמח באיזון הזה. הוא יקר לי מאד מאד. כמעט שאני מזדהה עם התיאור של הרב קוק איך עזבנו את הפוליטיקה העולמית וגלינו מארצנו כי לא רצינו להתקיים כיישות מדינית כל זמן שהדבר כרוך באלימות.

אבל רצה הגורל, ורצה הקדוש ברוך הוא, שנשוב לארצנו קודם בוא העת המאושרה שבה לא יישא גוי אל גוי חרב. ובמציאות כזו אין לנו הרבה ברירה מלבד להניף את החרב ראשונים. בהחלטיות ונחרצות ואומץ. מתוך תשוקה יוקדת לשלום להיות נכונים למלחמה על כל מחיריה שבגוף ושבנפש. במקביל לעבודה חינוכית ורוחנית שתשמור אותנו כדוד המלך, עדינים ורודפי צדק, אדמונים ויפי עיניים.