הייתה הפגנה מרשימה בתל אביב במוצאי שבת: "דמוקרטיה ז"ל", קראו השלטים. על הבמה אמרו שנתניהו רימה את העם. "לא ניתן לך להיות ארדואן", אמר הנואם המרכזי. "הם כל הזמן אומרים 'העם אמר את דברו', אבל גם אנחנו העם. לא ניתן לך להרוס את בית המשפט העליון".
הדובר היה יאיר לפיד, בימים שעוד הלך להפגנות. זה היה במאי 2019, אחרי סבב א', עוד לפני שקראו לו סבב א', כי הכל חשבו שעומדת לקום ממשלת ימין בראשות נתניהו עם שר המשפטים לוין שיקדם פסקת התגברות.
המפגינים של אז טענו, ובצדק מוחלט, שהליכוד הוליך שולל את הציבור. ערב הבחירות הכחישו שם בתוקף שיקדמו חוק חסינות או חוק צרפתי (תזכורת: "מה, מה פתאום"?), ואחריה השוויץ מיקי זוהר בכנסת שבדיוק את זה הם עומדים לעשות. המפלה הצורבת במועד ב' נגרמה בחלקה עקב עונש ממצביעים שלא התכוונו לכך.
אבל זה אינו המקרה בסבב החמישי. האם נתניהו רץ בכל מקום ופירט את הרכב הוועדה לבחירת שופטים? לא. את הבחירות הוא מיקד, מבחינתו, בשילוש הקדוש: הבטחה ליציבות בשלטון, הבטחה למשילות בפריפריה, הבטחה להוזלת יוקר המחיה.
אבל הוא לרגע לא הבטיח הקפאת מצב בנושא המשפטי. כל בר דעת שאיננו מוכה פוזיציה ידע היטב מה תוכניות הקואליציה בכלל והליכוד בפרט. זה נאמר על ידי שותפיו וחלק מחברי מפלגתו תחת כל במה מרכזית, וגם על ידו בבמות פחות מרכזיות. "עם כל הכבוד יש חוק בישראל, החוק אומר שאני יכול לכהן כשר", אמר אריה דרעי בראיון חודש לפני הבחירות, "זה שבית המשפט העליון עושה פילפולציה ומשתמש במבחן הסבירות - לא יהיה יותר מבחני הסבירות. אנחנו נתקן את הדבר הזה. אנחנו נעשה את פסקת ההתגברות". הליכוד לא הוציא הכחשה. אחר־כך, כשבצלאל סמוטריץ' חשף את תכנית חוק וצדק שכוללת את כל מה שעתיד להתרחש, הליכוד הסתייג רק מביטול סעיף המרמה והפרת האמונים.
אם מישהו פספס אותם, או את דודי אמסלם ("הנושא המשפטי הוא כמעט הכי חשוב שיש במדינה.. אם לא נשנה אותו המדינה שלנו הולכת לתהום"), האופוזיציה דהיום טרחה להדהד אותם מקצה הארץ ועד קצה. יש עתיד הזהירה מסוף הדמוקרטיה, המחנה הממלכתי הודיעה על סיוט נובמבר. שר המשפטים דאז, גדעון סער, שב ואמר: "גם אריה דרעי מבהיר - למי שעוד היה לו ספק - שעל הפרק לא תיקון מערכת המשפט, אלא החרבתה. 61 לגוש מפלגות נתניהו יהיו בישראל שינוי המשטר ופירוק כל האיזונים והבלמים". רוצה לומר, אולי הדמוקרטיה מידרדרת – אבל הזיכרון האנושי מידרדר יותר.
ובקיצור, בבחירות מועד 5 בוחרי הימין אולי לא נהרו לקלפיות בגלל הרפורמה המשפטית, אבל היא בוודאי לא הפריעה להם להצביע בהמוניהם לבלוק נתניהו. הם שמעו את אזהרות הגוש היריב מרפורמה משפטית, והצביעו. אם, נניח, ב־1996 פרס לא היה דוחה בזעם את טענת הליכוד שהוא יחלק את ירושלים, ואם היה זוכה אז בבחירות, האם אפשר היה לטעון שאין לו מנדט לפשרות בבירה?
גם אם – אם גדול - הפשרה המשפטית לא הופיעה בפרסומת של הקואליציה, היא לבטח הופיעה בתנאי השימוש.

(מתוך הטור בידיעות אחרונות)