‏נחזור ליסודות:
‏- סרטוני החטופים הם לוחמה פסיכולוגית.
‏- לוחמה פסיכולוגית היא אמצעי להשגת מטרות המלחמה.
‏- מטרת הלוחמה הפסיכולוגית היא לפגוע ולהחליש את קהל היעד: החברה הישראלית.
‏- שידור הסרטונים מגדיל את האפקט של הלוחמה הפסיכולוגית: מחליש את ישראל, מחזק את העוצמה שהאויב יכול להפעיל כלפינו ומסייע לחמאס להשיג את מטרות המלחמה שלו.
‏- חצי שנה. זה מה שלקח לחלקים מהתקשורת שלנו לשכוח.

‏סוכני כאוס מופקרים.

מינויי הרצי הם הפקרות ביטחונית. בלימת המפקד הנועז דביר חבר זו שערוריה. כך מנציחים את הקונספציה. הנה דברים בנושא שאמר פרופ' אבי בראלי, ראש מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באונ' בן-גוריון.
משמר הסף, אולפן סופ"ש של אתר 'מידה'.

‏הציוץ הזה הוא מניפולציה מכוערת.
‏הוא מציג כל התנגדות לעסקת כניעה כפוליטיקה קטנה מצד פוליטיקאים ערלי לב.
‏אבל אולי זה הפוך?
‏אולי כל הפוסל במומו פוסל?
‏אולי ספי ודומיו תומכים בכניעה מסיבות פוליטיות?
‏אולי הם מריצים עסקה שתסכן מיליוני ישראלים רק מכיוון שהם לא רואים דבר מלבד הכשלת נתניהו?
‏טיעון בזוי נכון?
‏אבל אולי הוא נכון?

‏מדהים
‏חודש לפני הפוגרום.
‏מיילא ישראל זיו,
‏במה התעסקו ראשי הבטחון שלנו:
‏אם הם כפופים לבית המשפט או לממשלה!!!

חליוה ודביר חבר כמקרה בוחן: מערכת שמאתרגת קצינים כושלים ומדירה קצינים התקפיים | המונולוג של אראל


@ErelSegal @doh_erelsegal14 https://t.co/K2smoEcmFt
עכשיו 14 🔗

‏במשך חצי שנה גדי אייזנקוט העניק גיבוי לאיומי הסרבנות, סליחה "הפסקת ההתנדבות", של בריונים שאיימו לפגוע בבטחון המדינה אם הממשלה לא תכנע לדרישותיהם.
‏אבל כשפוליטיקאים מהימין נלחמים על ערכיהם בצורה דמוקרטית, חוקית ולגיטימית לחלוטין זו סחיטה באיומים?
‏הכל פה מטומטם.

‏קורע

‏הרצי הלוי:
‏לא טיפל בסרבנות והפך את צה״ל מצבא היררכי לקייטנת מתנדבים.
‏לא הבין הררים של מידע מודיעיני.
‏לא העלה כוננות ולא הקפיץ כוחות לעוטף.
‏לא עדכן את ראש הממשלה ושר הביטחון בלילה שלפני הטבח.
‏הציב כוחות דלילים בעוטף.
‏לא תיפקד יום שלם כשאזרחים נשחטים, נאנסים ונחטפים.
‏צה״ל בפיקודו לא היה ערוך למלחמה אפילו בחזית אחת.
‏הציג לממשלה תכנית מבצעית טיפשית, איטית וכושלת שמתעלמת מחלון הזמנים המדיני המוגבל, וכדי להוסיף חטא על פשע ממסמס ומעכב את שלבי התימרון.
‏לא מפסיק להידחף לסוגיות מדיניות ולעסוק ״ביום שאחרי״.

‏כל זה כרמטכ״ל שמונה במחטף לא לגיטימי בזמן ממשלת מעבר, באמצעות מכתב מגוחך שבני גנץ קימבן מפקיד שלו, ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון.

‏כל דבר שהאיש הזה נוגע בו מתפרק לו בידיים ומתפוצץ לכולנו בפנים, ובכל זאת אין לו בושה למנות את המטכ״ל הבא בצלמו ובדמותו.
‏אם אנחנו מאפשרים לטירוף הזה להתרחש אנחנו מפקירים את חיי ילדינו.

שישה הורים שכולים משבעה באוקטובר:

בנינו נלחמו שעות ארוכות במחבלים וחיסלו רבים מהם, מבלי שבכירי צה"ל בהם תא"ל שלומי בינדר ראש חטיבת המבצעים שאחראי על היערכות כוחות צה"ל למצבים כאלה, נראו באופק.
בכוונתנו לעתור לבג"ץ יחד עם הורים שכולים נוספים מגולני נגד המינוי השערורייתי של תא"ל בינדר לראש אמ"ן, בטרם התברר חלקו במחדל באמצעות ועדת חקירה ממלכתית.
יש גבול ליריקה של הרמטכ"ל הרצי הלוי ושל שר הביטחון יואב גלנט במשפחות השכולות.

‏נתקלתי בפנינה הזו מתוך כתבה של שירלי אברמי על מכתבי יוני בעיתון המכנה עצמו עיתון לאנשים חושבים.
‏ובכן הרבה חשיבה לא מצאתי בטקסט הזה. וגם לא רציונליזם, הטלת ספק, חשיבה ביקורתית או ניסיון להשתמש בתבונה.
‏"כפירה במגילת העצמאות"...
‏תצילנה שתי אוזנינו.
‏אחד הפשקווילים המצחיקים בחיי.

‏ארה״ב ומצרים מנסות לסגור עם חמאס עסקה מעל הראש של ישראל באמצעות הענקת ערבות לחמאס והתחייבות בשמה של ישראל להפסקת המלחמה.
‏נתניהו מנסה למנוע מצב שבו לכדו את ישראל ב-done deal ולכן הוציא בשבת שני תדרוכים לפיהם ישראל לא מסכימה לסיום המלחמה.
‏בתגובה בני גנץ תוקף את נתניהו.
‏מה הוא רוצה האיש הזה?
‏שנתניהו יחכה עד שהלולאה האמריקנית תהודק לחלוטין סביב הצוואר שלנו?
‏הכל אצלו פוליטי? אין לו שום אחריות לאומית?
‏או שהוא בסך הכל ממלא את ההוראות של הבוסים מוושינגטון?

‏ירון אברהם פרסם אינספור ידיעות שמיוחסות לגורמים מדיניים, ביטחוניים או בכירים.
‏רבאק בסוף הדיווח הזה הוא מוסיף כי "גורם ביטחוני בכיר אומר לנו הערב שההודעות הללו עלולות לסכל את העסקה".
‏האיש הזה מוקיון?
‏הוא בטוח שהצופים שלו מטומטמים?
‏ולמה הוא לא מגלה לנו מיהו הגורם הביטחוני הבכיר?

‏מה שהתרחש כאן בסוף השבוע הוא טירוף מערכות לאומי.
‏ארה״ב ומצרים ניסו לאנוס את ישראל לעסקת כניעה והציעו לחמאס התחייבות וערבות לסיום המלחמה - בשם ישראל.
‏נתניהו ביקש לעצור את הדינמיקה שבה ישראל תידחק לפינה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי מדינית לצאת ממנה, ולכן הוציא בשבת שני תדרוכים שהבהירו שישראל אינה מחויבת להסכמות שארה״ב ומצרים מנסות לכפות עלינו.

‏ואז, במקום שראש ממשלת ישראל יקבל גיבוי מקיר לקיר על סירובו לאפשר לאמריקנים לכרוך את החבל סביב צווארנו, החל עליהום מטורף מצד פוליטיקאים, גנרלים, בכירים במערכת הביטחון ואנשי תקשורת, שמטרתו להחליש את נתניהו.

‏זר שינסה להבין את אירועי סוף השבוע מצפייה בתקשורת הישראלית היה מבין שהבעיה איננה בניסיון האמריקני-מצרי לאנוס את ישראל לתבוסה מול ארגון טרור ג׳נוסיידי, אלא בסירוב התמוה של ראש ממשלת ישראל להיאנס.

‏ומתברר שמי ששותף לעמדה המטורפת הזו הם לא רק אנשי תקשורת מופקרים שדבר אינו מעניין אותם מלבד שנאת נתניהו, אלא גם פוליטיקאים בכירים, חברי קבינט ובכירים במערכת הביטחון.

‏גם לי יש הרבה מאוד ביקורת על התנהלות נתניהו במלחמה ובמו״מ. לטעמי נתניהו משחק באש וגם הויתורים שכבר אישר למנהלי המו״מ הם ויתורים מסוכנים והרסניים.
‏אבל אם נסתכל ביושר על התמונה המלאה הרי שנתניהו הוא כנראה הגורם היחיד בצמרת מקבלי ההחלטות שניאבק בכל כוחו וכמיטב יכולתו למען השלמת המשימה וניצחון במלחמה.
‏כל יתר חברי קבינט המלחמה וצמרת מערכת הביטחון, ועל אחת כמה וכמה אנשי התקשורת
‏שמעצבים את השיח התקשורתי, פועלים בצורה מופקרת, מסכימים לויתורים שמשמעותם כניעה, אינם מסוגלים לחשוב ולפעול בצורה אסטרטגית, או שהם נכנעים לכל גחמה של ממשל אמריקני מופקר שמבקש לכפות עלינו תבוסה נוראית.

‏נתניהו אכן עשה לא מעט טעויות גם באופן ניהול המלחמה, אבל כרגע הוא היחיד בצמרת שנלחם בכל כוחו כדי שננצח.
‏ההתנהלות הזו של צמרת המערכות הציבוריות שלנו לא רק עצובה מאין כמותה, זה מתכון לאסון שיגרום ל-7 באוקטובר להתגמד.

‏אורי אורבך מתהפך בקברו

‏אבישג ליבמן מספידה את בנה אליקים הי"ד

לא הבגידה הראשונה
בשנת 1968 התפרסם ספרו של ארתור ד. מורס 'והעולם שתק – עת נספו שישה מיליונים'. הספר, כתב אישום חריף, חושף כיצד ידעו ממשלות ארצות-הברית ובריטניה בזמן אמת על ביצוע הפתרון הסופי ולא עשו כמעט דבר לעצירת הרצח ההמוני שהפך לשואה, או להאטת קצב הרצח. וניתן היה לעשות רבות להצלת יהודים, גם מבלי לפגוע במאמץ המלחמתי – טיעון שמשמיעים אלו המבקשים להגן על ההחלטות שלא להפציץ את מחנות ההשמדה ופסי הרכבת שהובילו אליהם.

לאורך מאות עמודים מציג מורס את המידע הרב שזרם, ממקורות יהודיים וממקורות אירופיים, מניצולים שנמלטו, מפרטיזנים וממרגלים. המברקים שהגיעו כללו דיווחים על העברת מאות אלפי יהודים מהגטאות ועל היעלמות קהילות שלמות ברכבות מזרחה, לצד תיאורי ערימות הבגדים וקברי אחים המוניים. ב-20 בדצמבר 1941 דיווח ה'ניו-יורק פוסט' על המתה של אלף יהודים מווארשה בגז, ובמרס 1942 כבר דווח ב'איסט לונדון אובזרבר' על רציחת יהודים באושוויץ. שגרירות הולנד בשווייץ מסרה דיווח על רציחת יהודים בגז במחנה מטהאוזן במאי 1942, ובאותו חודש העביר ארגון 'הבונד' דיווח ללונדון לפיו "הנאצים החלו בהשמדה פיזית של האוכלוסייה היהודית על אדמת פולין… הממשלה הגרמנית החלה לממש את התנבאותו של היטלר שבחמשת הרגעים האחרונים למלחמה… ישמיד את כל יהדות אירופה".

ב-2 ביולי של אותה השנה השמיע שמואל זיגלבוים את קריאתו הנואשת ברדיו הבריטי ודיבר במפורש "על החנקת האוכלוסייה היהודית בגזים מרעילים", ועל "השמדה מתוכננת של עם שלם". "הכריחו את הרוצחים הנאצים להפסיק את הרצח המתוכנן", זעק זיגלבוים. יותר מאוחר התאבד זיגלבוים בייאושו. ביוני 1942 הזהירה הממשלה הפולנית הגולה כי הגרמנים מנהלים השמדה שיטתית של היהודים ונקבו במספר של 700 אלף קורבנות עד לשלב הזה. "השמדת האוכלוסייה היהודית נעשית במימדים שלא יאומנו", ביקש ראש הממשלה הגולה שיקורסקי לעורר את ממשלות בריטניה וארצות-הברית לפעולה.

מסך עשן
ב-8 באוגוסט 1942 העביר גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, את ההתראה המוכרת בשם "מברק ריגנר". ריגנר החזיק ברשת קשרים ברחבי אירופה וקיבל לידיו דיווחים על הרצח ההמוני השיטתי. במברק מה-8 באוגוסט התריע ריגנר כי הגיע לידיו מידע ממקור גרמני בכיר (שבשנות ה-80 התגלתה זהותו – התעשיין הגרמני אדוארד שולטה) לפיו הגרמנים מתכננים השמדה שיטתית של כל יהדות אירופה באמצעות 'חומצה פרוסית' – היסוד הקטלני בגז ציקלון B.

המידע התקבל, תויק והוסתר מהציבור. הגורמים בממשל האמריקני שעמדו בקשר עם ריגנר, קיבלו הנחיה שלא להעביר את דיווחיו הלאה, כביכול מחשש לחשיפת מקורות. כאילו יש ערך לאותם מקורות אם לא נעשה כל שימוש במידע שהעבירו. הדם נשפך, הגופות נערמו ונשרפו, והמברקים טויחו. >>

דרכי ההצלה האפשריות
האישים והגופים שנאבקו לעצירת או להאטת ההשמדה סימנו כמה קווי מדיניות אפשריים להצלת כמה שיותר יהודים:

1. קריאה ישירה למעצמות הציר, באמצעות מדינות ניטראליות, לשחרר את היהודים, בלוויית ערובה של בעלות-הברית למצוא להם מקלט עד לתום המלחמה.

2. ביטולן הזמני של מכסות ההגירה לאמריקה כדי להאיץ את קצב קליטת הפליטים שעמד על אלפים בודדים מדי שנה במהלך המלחמה.

3. הרפיית ההסגר האנגלי-אמריקני כדי לאפשר משלוח מזון, ביגוד, תרופות וכספים ליהודים במחנות או במקלט בשטח הכיבוש והפיקוח הנאצי.

4. מאמץ של בעלות-הברית לשכנוע המדינות הניטראליות לפתוח את שעריהן בפני פליטים יהודים והתחייבות אמריקנית לסייע כספית במימון הטיפול באותם פליטים.

5. תביעה מהבריטים לבטל את הספר הלבן של 1939 ופתיחת שערי ארץ ישראל בפני פליטים יהודים.

6. סיוע כספי וארגוני לאישים ולגופים שעסקו בהצלה מחתרתית של יהודים.

7. הרתעת אנשי הממסד הצבאי והשלטוני הגרמני, כמו גם ראשי המשטר בגרמניה ובעלות בריתם, מהשתתפות במסע ההשמדה; ההרתעה אמורה היתה להיות מלווה באיום ברור כי כל המעורבים ברצח העם ישלמו במלוא חומרת הדין לאחר המלחמה.

בכל אחד מהתחומים הללו הפגינו הבריטים, ובעיקר האמריקנים, שילוב מצמרר של אדישות פושעת, רפיון, אטימות לב, חדלות אישים, סחבת בירוקרטית, חוסר אכפתיות, רשלנות, מנהיגות כושלת מבחינה מוסרית וגם מידה לא מבוטלת של אנטישמיות בקרב עובדי מחלקת המדינה ושירות החוץ האמריקני והבריטי.

חסידי אומות העולם שפעלו לעיתים קרובות לבדם, ובמשאבים מוגבלים, והצילו עשרות ומאות אלפי יהודים, מוכיחים כי מאמץ אמיתי מצד בעלות-הברית יכול היה להציל מאות אלפי יהודים, אולי יותר. לעיתים לא היה צורך במאמץ מיוחד, זולת חתימה על אישורים בירוקרטיים להרחבת מכסות ההגירה ליהודים, או מתן אישור להעברות כספים לגופי ההצלה המחתרתיים שהגיעו לקצה גבול היכולת. הללו נאלצו להגביל את פעילותם בשל מחסור במשאבים. גם העובדה שהקהילות היהודיות בארצות-הברית הסכימו לממן את הפעולות מכספי תורמים, לא הצליחו לגרום לפקידי מחלקת המדינה להעניק את האישורים הנדרשים. הדוגמאות שמספק מורס בספרו רבות ומקוממות. קצרה היריעה ולכן נסתפק בכמה בלבד. >>

הרתעת הפושעים?
החל מאוגוסט 1942 הפעילו הבריטים לחצים על הממשל האמריקני להצטרף להקמת ועדה לפשעי מלחמה שתכין את המסגרת המשפטית להענשת פושעי מלחמה לאחר המלחמה. מטרת הוועד היתה להרתיע את הנאצים ועוזריהם כי ישלמו מחיר כבד, לכל אורך שדרת ההיררכיה של מנגנון הרצח וההשמדה. הממשל האמריקני דחה את מתן התשובה לפניות הבריטים במשך חודשים, על אף פניות חוזרות ונשנות. לבסוף, כשכבר התקבלה מארצות-הברית תשובה חיובית – בעקבות הלחץ הציבורי הגובר – התברר כי הנשיא רוזוולט ביקש לצמצם את סמכויות הוועדה ולצנן את האפקט שיושג מעצם הקמתה; מחלקת המדינה הודיעה, כי הנשיא רוזוולט ביקש להדגיש כי רק המנהיגים הנאציים ייענשו על-ידי הוועדה לפשעי מלחמה. "מספרם של קצינים כאלה", אמר הנשיא, "יהיה בודאי קטן מאוד ביחס לאוכלוסיה הגרמנית כולה". ההודעה הרשמית על הקמת הוועדה כללה את הסתייגות רוזוולט לפיה יהיו כל המעורבים זולת המנהיגות הנאצית, פטורים מלתת את הדין.

ב-8 בדצמבר 1942 קיבל רוזוולט משלחת של מנהיגים יהודיים בבית הלבן והתחייב כי ארצות-הברית ובעלות בריתה ינקטו את כל האמצעים לשים קץ לפשעים "ולהציל את אלה שעדיין ניתן להצילם". מספר הנרצחים עד לאותו זמן הוערך במיליון. העובדות מלמדות שאפילו במילים שנועדו להרתיע את הנאצים ועוזריהם נקט רוזוולט במשורה ובאופן מסויג, והדבר לא השתנה גם לאחר פגישה זו.

קריאה נואשת לעזרה
ביוני 1940 מינה רוזוולט את ברקינרידג' לונג, מעריץ נלהב של מוסוליני בעברו, שמיתן את עמדותיו בשנים שלפני המלחמה, לתפקיד עוזר סגן שר החוץ. תחת אחריותו הועמדו 23 מתוך 42 מחלקות המשרד – בהן האחריות על מחלקת האשרות שפיקחה על זרים, בהם פליטים, שנכנסו לארצות-הברית.

לונג סירב לערוך ולו תיקונים קוסמטיים בתקנות ההגירה המסורבלות, על-אף ההשמדה חסרת התקדים שהתחוללה באירופה. הוא סירב לשנות אפילו את הנוהל שקבע כי יהודי שנמלט מהגסטאפו חייב להמציא תעודת יושר משטרתית מעיר הולדתו בגרמניה שתעיד על אופיו הטוב. לונג ועוזריו סירבו לבקשות מקלט מצד יהודים, והשתמשו בנימוק שיש להגן על המולדת מפני חדירת סוכנים נאצים מאירופה.

בינואר 1943 העביר ריגנר מברק לפיו מדי יום מוציאים הגרמנים להורג 6,000 יהודים בפולין. הבריטים התקוממו לנוכח חוסר העשייה מצד האמריקנים, ולאחר לחצים חוזרים ונשנים מצדם הוחלט על קיומה של ועידת ברמודה במטרה לבחון דרכים יעילות להצלת יהודים. ביום בו נפתחה הוועידה פרץ מרד גטו וארשה. ביום התשיעי למרד כתבו מנהיגיו: "רק כוחן של בעלות-הברית יוכל להושיט עתה עזרה פעילה ומיידית. בשם מיליוני יהודים נשרפים ונרצחים ונקברים חיים, בשם אלה המשיבים מלחמה שערה ובשם כולנו, הנידונים למוות, אנו קוראים לעולם כולו… בעלי בריתנו הקרובים ביותר חייבים סוף סוף להבין את מידת האחריות הנובעת מתוך אדישות כזו לנוכח פשע שאין כדוגמתו, המבוצע כנגד עם שלם, שסיומו הטרגי מתרחש בימים אלו. התקוממות הגבורה, שאין לה אח ורע בהיסטוריה, של בני הגטו הנידונים למוות, חייבת לעורר לבסוף את העולם למעשים ההולמים את חומרת השעה".

למזכיר המשלחת האמריקנית לוועידת ברמודה מונה אדם בשם רוברט בורדן רימס. אותו רימס האשים בעבר את גרהארט ריגנר בהפצת "סיפורי זוועה". הוא אמר לאנשי ממשל בריטים להתייחס לידיעות על ההשמדה בספק, שכן מקורות המידע העיקריים על האכזריות הגרמנית היו יהודים, וכאשר תבע נשיא קוסטה ריקה למחות על הפקודה הגרמנית להשמדת היהודים האשים רימס כי: "לידיעתך הסודית, מקור הפקודה האמורה.. הוא מנהיג יהודי בז'נווה". >>

רימס, יש לציין, היה אחד מאלו שדחפו למיתון ההצהרה האמריקנית בדבר הקמת בית הדין לשיפוט פושעי מלחמה שהוזכר לעיל. קשה אם כן להיות מופתעים מכך שוועידת ברמודה התבררה כמסך עשן נוסף, שביקש להציג דימוי של מאבק להצלת יהודים בשעה שדבר לא נעשה בפועל. הוועידה נמנעה אפילו מלציין כי מטרתה הצלת יהודים והכריזה כי עליה להביא "להצלת מספר ניכר של פליטים, בני כל הגזעים והלאומים". בסיכומי הוועידה הוכרז, כי תפעל להרחבת 'הוועדה הבין-ממשלתית לבעיית הפליטים'. מזכירה של אותה ועידה בין-ממשלתית בשנים 1942-43 היה אותו רוברט בורדן רימס.
לאחר המלחמה העיד, כי "אין הוא זוכר ששלח או קיבל שדר אחד בשמה". במילים אחרות: ועידת ברמודה שכונסה בעקבות לחץ ציבורי כנגד האדישות וחוסר המעש של המעצמות לעצירת ההשמדה, החליטה לקרוא להרחיב את סמכויות הוועדה שלא עשתה דבר להצלת היהודים עד לאותה עת.

הדיפולמט מירון ס. טיילור סיכם כבר ב-30 באפריל 1943 (כשבוע וחצי לאחר פרוץ מרד גטו ורשה): "ועידת ברמודה היתה, לדעתי, בלתי יעילה בתכלית, ואנו ידענו כי כך תהיה". ריצ'רד קידסטון לאו, ראש המשלחת הבריטית, ציין ב-1965: "היה זה מאבק על צידוק עצמי. חיפוי על אי-פעולה. אמרנו כי תוצאות הועידה הן סודיות, אך אינני יכול להיזכר בתוצאות כלשהן". קריאתם הנואשת של מורדי גטו וארשה נותרה בלא מענה.

אפשרות הבריחה לארץ ניטראלית
בשנת 1943 הציעה ממשלת שוודיה לארצות-הברית ולבריטניה תכנית לפיה שוודיה תפנה לגרמניה בבקשה לשחרר 20 אלף ילדים יהודים ולהעבירם לשטח שוודיה. עד לאותו שלב כבר הכניסה שוודיה לשטחה 35 אלף יהודים, והיא ביקשה את סיוען הכספי של ארצות-הברית ובריטניה ואת הסכמתן ליישב את הילדים בארץ ישראל או בארץ מקלט אחרת. ב-19 במאי 43' הביע משרד החוץ הבריטי את הסכמתו והעביר את הפניה השוודית למשרד החוץ האמריקני.

ב-5 ביוני הודיע צוותו של עוזר סגן שר החוץ ברקנרידג' לונג כי אין לנקוט כל פעולה ביחס להצעה השוודית עד להשגת הסכם אנגלו-אמריקני כולל בדבר ההוצאות על פליטים בכלל, וכי אישור ההצעה יתעכב עד לאישור תקציב מתאים. באותה עת הסכימו מוסדות צדקה יהודים לשאת במלוא עלות ההעברה והטיפול בילדים, אולם מחלקת המדינה עיכבה את תשובתה במשך חודשים ארוכים.

ב-12 באוגוסט הודיעו האמריקנים לבריטים, כי הם טרם הגיעה להחלטה. פניות הבריטים נותרו בלא מענה עד שב-11 באוקטובר נתקבלה מארצות-הברית תשובה מוזרה לנוכח המתרחש באותה עת לפיה: "התכנית להצלת היהודים, כפי שהוצעה על-ידי שוודיה, עלולה לעורר את חמתם של הגרמנים".

שמונה חודשים לאחר הפניה השוודית הגישו בריטניה וארצות-הברית לשוודים תכנית "מתוקנת" שכללה גם העברה של ילדים נורווגים, ולא רק יהודים. השוודים נדהמו. בשמונת החודשים הללו הושמדו במשרפות הרבה יותר מ-20 אלף ילדים יהודים, ובשלב הזה כבר חששו השוודים מזעמם של הגרמנים בשל ההגנה שהעניקו ליהודי דנמרק. השילוב שבין שני הגורמים הוביל את השוודים להעריך שההזדמנות חלפה, וכי בשלב זה הגרמנים לא יקבלו את ההצעה. הצלתם האפשרית של 20 אלף ילדים יהודים סוכלה למעשה על-ידי פקידי מחלקת המדינה. >>