שלושה דברים שלמדתי השבוע / אם אתה לא צעיר וגאון, אז מה אתה שווה בעצם?
1. אם אתה לא גאון שהצליח בגיל צעיר, יכול להיות שכבר לא תצליח?
לפני כמה ימים, ישבתי עם איש עסקים מצליח בתחום הנדל"ן. הוא סיפר לי על עסקה ענקית שסיכם זה עתה, שהניבה לו רווח של מיליונים רבים. ואז הוא הביט בי במבט ביקורתי, קצת מודאג, ואמר לי: "מה איתך? בגילך, היית כבר אמור להצליח". את המיליון הראשון שלו הוא עשה בגיל 31. כמו שצריך, לא? ואם מישהו לא גאון שעשה מיליון דולר עד גיל 35, מה הסיכוי שלו להצליח?
וזה משקף את התפיסה הרווחת אצל לא מעט אנשים.
אנחנו הרי מכירים את הסיפורים.
אורסון וולס יצר את הסרט המדהים "האזרח קיין" בגיל 25. הרמן מלוויל כתב ספר כל שנה בשנות ה-20 המאוחרות שלו, וקינח ב"מובי דיק" האלמותי בגיל 32. מוצרט כתב הסימפוניה הראשונה שלו כבר בגיל 9. כשהלך לעולמו בגיל 35, הוא הותיר אחריו למעלה מ-600 יצירות ששינו את עולם המוזיקה. טי.אס.אליוט היה סופר מפורסם כבר בגיל 23.
פיקאסו יצר את היצירות החשובות ביותר שלו כבר בגיל 26.
סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג, ביל גייטס, אוון שפיגל, הפכו למיליארדים בגיל צעיר.
אלכסנדר מוקדון כבר כבש ארצות כשהיה בן 18.
ג'יימס מדיסון הפך להיות חבר קונגרס אמריקאי בגיל 29.
וויליאם פיט הפך להיות ראש ממשלת אנגליה בגיל 24.
מארי שלי פרסמה את "פרנקשטיין" בגיל 20.
לורנס בראג האוסטרלי זכה בפרס נובל בפיזיקה בגיל 25.
נדיה קומנצ'י עשתה היסטוריה אולימפית בגיל 14.
המרקיז דה לפאייט (ג'ילברט דו מונטייה) היה רק בן 19 כשהפליג מצרפת לקולוניה הבריטית בצפון אמריקה, כדי לסייע למתיישבים לזכות בעצמאות שלהם מבריטניה ולהקים את ארה"ב.
אוגוסטוס, מי שלימים יהפוך להיות קיסר רומא, הפך להיות סנאטור כבר בגיל 20.
ז'אן ד'ארק הובילה מהפכה בגיל 17.
בלייר פסקל פיתח את המחשבון בגיל 19.
ולא מזמן, סבסטיאן קורץ הפך להיות ראש ממשלת אוסטריה בגיל 31.
מה זה אומר? שאם אנחנו בני 35 ויותר, אין לנו סיכוי להישג משמעותי?
אם זה היה נכון, לא היינו נהנים מעבודותיהם הנפלאות של משוררים כמו פרוסט, ויליאמס וסטיבנס, שכמעט חצי מיצירותיהן נכתבו לאחר גיל 50. לא היינו זוכים לראות את פועלו של אלפרד היצ'קוק, שאת סרטיו הטובים ביותר יצר בין גילאים 54 ל-61. מארק טווין כתב את האקלברי פין ב-49 ודניאל דפו כתב את רובינזון קרוזו בגיל 58.
מרתה סטיוארט היתה בת 50 כשחתמה על העסקה לפתח את ה" living magazine".
ריד הופמן ייסד את לינקדאין בגיל 35.
ריי קרוק ייסד את מקדונלד'ס בגיל 51.
.ג'ימי וויילס ייסד את ויקיפדיה בגיל 35.
אסא קנדלר ייסד את חברת קוקה קולה בגיל 43.
קולונל סנדרס ייסד את קנטקי פרייד צ'יקן בגיל 62
ריד הסטינגס הקים את נטפליקס בגיל 37, ורק 10 שנים לאחר מכן, החברה נכנסה לתחום הסטרימינג (vod).
פרופ' ג'ון פן (Fenn), התחיל את הקריירה אקדמית שלו כשהצטרף לסגל של אוניברסיטת ייל בגיל 50. רק באמצע שנות ה-80 שלו, הוא קיבל פרס נובל בכימיה על עבודתו.
אז מה בעצם קורה פה?
אפשר או אי אפשר להצליח בגיל מבוגר?
2. האם יש קשר בין גיל ליצירתיות?
הפסיכולוג דין קית' סימוטון מאוניברסיטת קליפורניה, ניתח קריירות של למעלה מ-2,000 מדענים וממציאים מימי קדם ועד ימינו אנו. המסקנה שלו: לא כדאי להיות ממציא מבוגר. מסתבר שרובם הגיעו להישגים משמעותיים לפני גיל 40.
במילים אחרות, קובע סימוטון, יצירתיות היא עניין של גיל. העולם, כמו שאומרים, שייך לצעירים.
זה כמובן הרגיז מאוד את פרופ' אלברט ברבאשי, שהחליט יחד עם החוקרת רוברטה סינטרה, לבדוק 40 מיליון פרסומים אקדמאים, כדי לבחון אם אחרי גיל 40, כולם צריכים להחזיר את המפתחות ולדהור אל השקיעה.
וכך, הם בדקו את הפרסומים, כמות האיזכורים של כל פרסום אקדמי (בתור מדד החשיבות של העבודה) ואת הגיל של המפרסמים.
וכך, בעבודה שארכה שנתיים, הם הגיעו למסקנות דומות לשל סימוטון: העבודה הכי טובה של אקדמאים בדרך כלל יוצאת לאור בתוך שני העשורים הראשונים לעבודתם.
אחרי 20 שנה, הסיכויים יורדים ל-5% שמחקר יתגלה כחשוב, ואחרי 30 שנה, 1% בלבד.
לכאורה, סימוטון צדק.
אבל אז החליטו ברבאשי וסינטרה לארגן את המאמרים – לא לפי גיל הפרסום, אלא לפי סדר כרונולוגי. המאמר הראשון יהיה 1, השני יהיה 2, וכן הלאה.
וכך, אפשר יהיה לראות איזה מחקר הוא המשמעותי ביותר.
כשהנתונים הוצגו כך, התחוור שאין קשר בין ביצועים לגיל.
מה שעלה מהנתונים היה שככל שאנשים מתבגרים, הם פחות פרודוקטיביים: הם מפרסמים פחות מאמרים. אולי בגלל שיש להם בעיות עם הילדים או עם מחלות של ההורים, אולי יש להם משבר אמצע החיים או הזדמנויות עסקיות אחרות ואולי פשוט סדרי העדיפויות שלהם השתנו. אבל כמו שמישהו שממלא פחות כרטיסי לוטו, מקטין את הסיכוי לזכות, כך גם האקדמאים המבוגרים, שעמלו פחות, הקטינו את הסיכויים ליצר מחקר בעל השפעה.
במילים אחרות: א
1. אם אתה לא גאון שהצליח בגיל צעיר, יכול להיות שכבר לא תצליח?
לפני כמה ימים, ישבתי עם איש עסקים מצליח בתחום הנדל"ן. הוא סיפר לי על עסקה ענקית שסיכם זה עתה, שהניבה לו רווח של מיליונים רבים. ואז הוא הביט בי במבט ביקורתי, קצת מודאג, ואמר לי: "מה איתך? בגילך, היית כבר אמור להצליח". את המיליון הראשון שלו הוא עשה בגיל 31. כמו שצריך, לא? ואם מישהו לא גאון שעשה מיליון דולר עד גיל 35, מה הסיכוי שלו להצליח?
וזה משקף את התפיסה הרווחת אצל לא מעט אנשים.
אנחנו הרי מכירים את הסיפורים.
אורסון וולס יצר את הסרט המדהים "האזרח קיין" בגיל 25. הרמן מלוויל כתב ספר כל שנה בשנות ה-20 המאוחרות שלו, וקינח ב"מובי דיק" האלמותי בגיל 32. מוצרט כתב הסימפוניה הראשונה שלו כבר בגיל 9. כשהלך לעולמו בגיל 35, הוא הותיר אחריו למעלה מ-600 יצירות ששינו את עולם המוזיקה. טי.אס.אליוט היה סופר מפורסם כבר בגיל 23.
פיקאסו יצר את היצירות החשובות ביותר שלו כבר בגיל 26.
סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג, ביל גייטס, אוון שפיגל, הפכו למיליארדים בגיל צעיר.
אלכסנדר מוקדון כבר כבש ארצות כשהיה בן 18.
ג'יימס מדיסון הפך להיות חבר קונגרס אמריקאי בגיל 29.
וויליאם פיט הפך להיות ראש ממשלת אנגליה בגיל 24.
מארי שלי פרסמה את "פרנקשטיין" בגיל 20.
לורנס בראג האוסטרלי זכה בפרס נובל בפיזיקה בגיל 25.
נדיה קומנצ'י עשתה היסטוריה אולימפית בגיל 14.
המרקיז דה לפאייט (ג'ילברט דו מונטייה) היה רק בן 19 כשהפליג מצרפת לקולוניה הבריטית בצפון אמריקה, כדי לסייע למתיישבים לזכות בעצמאות שלהם מבריטניה ולהקים את ארה"ב.
אוגוסטוס, מי שלימים יהפוך להיות קיסר רומא, הפך להיות סנאטור כבר בגיל 20.
ז'אן ד'ארק הובילה מהפכה בגיל 17.
בלייר פסקל פיתח את המחשבון בגיל 19.
ולא מזמן, סבסטיאן קורץ הפך להיות ראש ממשלת אוסטריה בגיל 31.
מה זה אומר? שאם אנחנו בני 35 ויותר, אין לנו סיכוי להישג משמעותי?
אם זה היה נכון, לא היינו נהנים מעבודותיהם הנפלאות של משוררים כמו פרוסט, ויליאמס וסטיבנס, שכמעט חצי מיצירותיהן נכתבו לאחר גיל 50. לא היינו זוכים לראות את פועלו של אלפרד היצ'קוק, שאת סרטיו הטובים ביותר יצר בין גילאים 54 ל-61. מארק טווין כתב את האקלברי פין ב-49 ודניאל דפו כתב את רובינזון קרוזו בגיל 58.
מרתה סטיוארט היתה בת 50 כשחתמה על העסקה לפתח את ה" living magazine".
ריד הופמן ייסד את לינקדאין בגיל 35.
ריי קרוק ייסד את מקדונלד'ס בגיל 51.
.ג'ימי וויילס ייסד את ויקיפדיה בגיל 35.
אסא קנדלר ייסד את חברת קוקה קולה בגיל 43.
קולונל סנדרס ייסד את קנטקי פרייד צ'יקן בגיל 62
ריד הסטינגס הקים את נטפליקס בגיל 37, ורק 10 שנים לאחר מכן, החברה נכנסה לתחום הסטרימינג (vod).
פרופ' ג'ון פן (Fenn), התחיל את הקריירה אקדמית שלו כשהצטרף לסגל של אוניברסיטת ייל בגיל 50. רק באמצע שנות ה-80 שלו, הוא קיבל פרס נובל בכימיה על עבודתו.
אז מה בעצם קורה פה?
אפשר או אי אפשר להצליח בגיל מבוגר?
2. האם יש קשר בין גיל ליצירתיות?
הפסיכולוג דין קית' סימוטון מאוניברסיטת קליפורניה, ניתח קריירות של למעלה מ-2,000 מדענים וממציאים מימי קדם ועד ימינו אנו. המסקנה שלו: לא כדאי להיות ממציא מבוגר. מסתבר שרובם הגיעו להישגים משמעותיים לפני גיל 40.
במילים אחרות, קובע סימוטון, יצירתיות היא עניין של גיל. העולם, כמו שאומרים, שייך לצעירים.
זה כמובן הרגיז מאוד את פרופ' אלברט ברבאשי, שהחליט יחד עם החוקרת רוברטה סינטרה, לבדוק 40 מיליון פרסומים אקדמאים, כדי לבחון אם אחרי גיל 40, כולם צריכים להחזיר את המפתחות ולדהור אל השקיעה.
וכך, הם בדקו את הפרסומים, כמות האיזכורים של כל פרסום אקדמי (בתור מדד החשיבות של העבודה) ואת הגיל של המפרסמים.
וכך, בעבודה שארכה שנתיים, הם הגיעו למסקנות דומות לשל סימוטון: העבודה הכי טובה של אקדמאים בדרך כלל יוצאת לאור בתוך שני העשורים הראשונים לעבודתם.
אחרי 20 שנה, הסיכויים יורדים ל-5% שמחקר יתגלה כחשוב, ואחרי 30 שנה, 1% בלבד.
לכאורה, סימוטון צדק.
אבל אז החליטו ברבאשי וסינטרה לארגן את המאמרים – לא לפי גיל הפרסום, אלא לפי סדר כרונולוגי. המאמר הראשון יהיה 1, השני יהיה 2, וכן הלאה.
וכך, אפשר יהיה לראות איזה מחקר הוא המשמעותי ביותר.
כשהנתונים הוצגו כך, התחוור שאין קשר בין ביצועים לגיל.
מה שעלה מהנתונים היה שככל שאנשים מתבגרים, הם פחות פרודוקטיביים: הם מפרסמים פחות מאמרים. אולי בגלל שיש להם בעיות עם הילדים או עם מחלות של ההורים, אולי יש להם משבר אמצע החיים או הזדמנויות עסקיות אחרות ואולי פשוט סדרי העדיפויות שלהם השתנו. אבל כמו שמישהו שממלא פחות כרטיסי לוטו, מקטין את הסיכוי לזכות, כך גם האקדמאים המבוגרים, שעמלו פחות, הקטינו את הסיכויים ליצר מחקר בעל השפעה.
במילים אחרות: א
ין קשר בין גיל ליצירתיות, אבל יש קשר בין גיל לפרודוקטיביות. אנשים מבוגרים נותנים לנסות ולעשות פחות, ואולי הם יותר חוששים ממה אחרים יגידו. ולכן, אם מישהו מבוגר – ויצרני, אין שום סיבה שהוא לא יהיה יצירתי ויצליח, נכון?
3. יכול להיות שיש שני מודלים של הצלחה?
גאונים מול LATE BLOOMERS
כמו ברבאשי, כך דיוויד גלנסון, כלכלן מאוניברסיטת שיקגו, לא אהב את המחשבה שזקנים כבר לא שווים, ושהעולם שייך לצעירים.
בספרו "מאסטרים זקנים, גאונים צעירים", הוא השווה, בין היתר, בין פבלו פיאקסו לבין פול סזאן. פיקאסו, הוא הסביר, מתאים להגדרה שלנו של גאון צעיר. כשהיה בן 20 בלבד, צייר את ציורו המשמעותי הראשון "העלאת זכרונות: קבורתו של קסגמס" (ecvocation). כמה מציוריו הטובים ביותר, כולל "העלמות מאבניון" צוירו כשהיה בן 26.
סזאן, לעומתו, עבד קשה שנים רבות, אבל במהלך מרבית שנות חייו, ציוריו לא התקבלו באהדה. רק בגיל מבוגר, הפך סזאן לדמות משמעותית.
גלנסון החליט להשוות בין השניים בדרך פשוטה: השוואה של מחירי הציורים שלהם כשהיו צעירים ומבוגרים. ציוריו של פיקאסו משנות ה-20 שלו, מסתבר, שווים בממוצע פי 4 מציוריו כמבוגר. אצל סזאן, לעומת זאת, המצב היה הפוך. ציוריו מגיל 60 ואילך, היו שווים בממוצע פי 15 יותר מציוריו כעלם צעיר.
וזה גרם לו להבין שיש שני סוגים של מצליחנים. הסוג הראשון הוא של גאונים, קונספטואלים, ואילו השני הוא של פורחים מאוחרים (late bloomers), אינקרמנטליים.
גלנסון סיכם שאצל הגאונים, הגישה היא קונספטואלית. הם מתחילים עם רעיון ברור של היעד אליו הם רוצים להגיע, ואז הם מבצעים. פיקאסו מעולם לא הבין מה יש לחקור, לנסות ולחפש. "למצוא, זה הדבר", הוא נהג לומר.
הגישה של הפורחים המאוחרים שונה בתכלית. הם ניגשים לעבודתם בצורה נסיינית (experimental), היעדים שלהם לא מוגדרים בצורה ברורה, ושיטת העבודה שלהם היא אינקרמנטלית, צעד אחר צעד, מצרפית. ולכן, הם בדרך כלל מרגישים מתוסכלים מכיוון שהם מרגישים ש"הם לא הצליחו".
המקרה של סזאן, וגם המחקרים של ברבאשי וסינטרה מלמדים, בכל מקרה, שגם אם אתם כבר "זקנים" בני 35 ויותר, יש לכם סיכוי מצוין להצליח – גם לפי הגדרות של אובייקטיביות של השפעה אקדמאית או מיליוני דולרים בבנק – כל זמן שאתם מנסים.
4. *בונוס* זה לא "חוסר מזל"
מלקולם גלדוול, סופר רב מכר שנודע בגלל "כלל 10,000 השעות", ושכתב ספרים כמו "בלינק", "מצויינים" ועוד, כתב את התובנות שלו על ספרו של גלנסטון בטור שפרסם בניו יורקר בשלהי 2008.
בטור זה הוא תהה אם אנחנו מבלבלים בין גאונות לבין נחישות.
הוא הסביר שהפורחים המאוחרים, הם לרוב לא אנשים שהתחילו מאוחר או "התגלו" מאוחר. לא מדובר בגאונים שהעולם לא ידע להעריך, במקרה של כשל שוק או חוסר מזל.
הם הצליחו רק בגיל מאוחר, מסיבה פשוטה מאוד: כי בגיל צעיר, הם לא היו מספיק טובים.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
3. יכול להיות שיש שני מודלים של הצלחה?
גאונים מול LATE BLOOMERS
כמו ברבאשי, כך דיוויד גלנסון, כלכלן מאוניברסיטת שיקגו, לא אהב את המחשבה שזקנים כבר לא שווים, ושהעולם שייך לצעירים.
בספרו "מאסטרים זקנים, גאונים צעירים", הוא השווה, בין היתר, בין פבלו פיאקסו לבין פול סזאן. פיקאסו, הוא הסביר, מתאים להגדרה שלנו של גאון צעיר. כשהיה בן 20 בלבד, צייר את ציורו המשמעותי הראשון "העלאת זכרונות: קבורתו של קסגמס" (ecvocation). כמה מציוריו הטובים ביותר, כולל "העלמות מאבניון" צוירו כשהיה בן 26.
סזאן, לעומתו, עבד קשה שנים רבות, אבל במהלך מרבית שנות חייו, ציוריו לא התקבלו באהדה. רק בגיל מבוגר, הפך סזאן לדמות משמעותית.
גלנסון החליט להשוות בין השניים בדרך פשוטה: השוואה של מחירי הציורים שלהם כשהיו צעירים ומבוגרים. ציוריו של פיקאסו משנות ה-20 שלו, מסתבר, שווים בממוצע פי 4 מציוריו כמבוגר. אצל סזאן, לעומת זאת, המצב היה הפוך. ציוריו מגיל 60 ואילך, היו שווים בממוצע פי 15 יותר מציוריו כעלם צעיר.
וזה גרם לו להבין שיש שני סוגים של מצליחנים. הסוג הראשון הוא של גאונים, קונספטואלים, ואילו השני הוא של פורחים מאוחרים (late bloomers), אינקרמנטליים.
גלנסון סיכם שאצל הגאונים, הגישה היא קונספטואלית. הם מתחילים עם רעיון ברור של היעד אליו הם רוצים להגיע, ואז הם מבצעים. פיקאסו מעולם לא הבין מה יש לחקור, לנסות ולחפש. "למצוא, זה הדבר", הוא נהג לומר.
הגישה של הפורחים המאוחרים שונה בתכלית. הם ניגשים לעבודתם בצורה נסיינית (experimental), היעדים שלהם לא מוגדרים בצורה ברורה, ושיטת העבודה שלהם היא אינקרמנטלית, צעד אחר צעד, מצרפית. ולכן, הם בדרך כלל מרגישים מתוסכלים מכיוון שהם מרגישים ש"הם לא הצליחו".
המקרה של סזאן, וגם המחקרים של ברבאשי וסינטרה מלמדים, בכל מקרה, שגם אם אתם כבר "זקנים" בני 35 ויותר, יש לכם סיכוי מצוין להצליח – גם לפי הגדרות של אובייקטיביות של השפעה אקדמאית או מיליוני דולרים בבנק – כל זמן שאתם מנסים.
4. *בונוס* זה לא "חוסר מזל"
מלקולם גלדוול, סופר רב מכר שנודע בגלל "כלל 10,000 השעות", ושכתב ספרים כמו "בלינק", "מצויינים" ועוד, כתב את התובנות שלו על ספרו של גלנסטון בטור שפרסם בניו יורקר בשלהי 2008.
בטור זה הוא תהה אם אנחנו מבלבלים בין גאונות לבין נחישות.
הוא הסביר שהפורחים המאוחרים, הם לרוב לא אנשים שהתחילו מאוחר או "התגלו" מאוחר. לא מדובר בגאונים שהעולם לא ידע להעריך, במקרה של כשל שוק או חוסר מזל.
הם הצליחו רק בגיל מאוחר, מסיבה פשוטה מאוד: כי בגיל צעיר, הם לא היו מספיק טובים.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
שלושה דברים שלמדתי השבוע: איך זה שאלברט איינשטיין הפך לסלב? הקליקו >>> http://bit.ly/2IgdDun
Eliavalaluf
המזל הולך עם הטובים?
האם אפשר להצליח בחיים גם בגיל מאוחר?
שלושה דברים שלמדתי השבוע / האם הסדר של השאלות יכול לשנות את מצב הרוח שלנו?
1. שלוש חידות
א. כובע וכדור עולים ביחד 2.10 שקל. הכדור עולה 2 שקל יותר מהכובע.
כמה עולה הכובע?
ב. לוקח ל-5 מכונות פרק זמן של 5 דקות, לייצר 5 צעצועים.
כמה זמן יקח ל-50 מכונות, לייצר 50 צעצועים?
ג. באגם, יש צמח צף, שמכפיל את עצמו בכל יום. אחרי 20 יום, הוא מכסה את כל האגם. אחרי כמה זמן, הוא מכסה חצי אגם?
2. האם הסדר של השאלות יכול לשנות את מצב הרוח שלנו?
הסיבה שקשה לנו לפתור את החידות הללו, קשור לדרך שבה המוח עובד, השילוב בין מה שנקרא "מערכת 1" ו"מערכת 2". אחד הדברים שפרופ' עמוס טברסקי ז"ל ופרופ' דניאל כהנמן לימדו את העולם, היתה הטיה קוגניטיבית שנקראת "עיגון" (ANCHORING).
מה זה אומר? למשל, ששאלה ראשונה, גורמת לנו להניח משהו או לחשוב בצורה מסוימת שמשפיעה על התשובה השנייה שלנו.
אם תשאל אנשים:
א. האם אתה מאושר?
ב. באיזה תדירות אתה מקיים יחסי מין?
לא תהיה קורלציה בין התשובות. כלומר, אנשים לא יחשבו שיש קשר בין תדירות יחסי המין שהם מקיימים, לבין רמת האושר שלהם.
אבל השאלה על תדירות יחסי המין תהיה ראשונה, חלק גדול יותר מן האנשים יחשבו: "המממ, אני באמת לא זוכר את הפעם האחרונה שבה קיימתי יחסי מין. כנראה שאני די אומלל".
ומה זה אומר בפרקטיקה?
תחשבו למשל, על איך אנשים קונים יין - במסעדה.
רוב האנשים, שאינם מגדירים את עצמם מומחים ביין, נוטים להזמין במסעדה את היין השני הזול ביותר. לא את הכי זול, שלא יחשבו שהם קמצנים וחסרי טעם.
הם כנראה מרגישים שהיין מתומחר בצורה לא סבירה (כוס עולה כמעט כמו בקבוק יין שלם), אז לא צריך להגזים. זאת אומרת, שכדאי מאוד למסעדן שידאג שהיין שלו יתחיל ממחירים גבוהים יותר.
במקרה של מגייסי תרומות, אם האופציות לתרומה הן 50, 100, ו-200 שקלים, אתם תקבלו פחות כסף מאשר במקרה שהאופציות הן 113, 272 ו-450 שקלים.
כשמבקשים יותר, בדרך כלל גם מקבלים יותר.
3. אגב, למה דווקא 450 שקל?
ובצד השיווקי, למה המספרים לא עגולים וחביבים? כדי שאפשר לספר עליהם סיפור שיגרום להרגשה טובה אצל התורמים – ולא רק ינצל את ההטיה הקוגניטיבית.
המספר 450 אומר בגימטריה "מעלה טובה ובטחון רב" או "שפע".
ואם זה אומר שפע, זה כמובן גם אומר "פשע" בסיקול אותיות, אבל אין צורך להזכיר זאת באוזני התורמים הנדיבים.
272 פירושו בגימטריה צדק וחסד (אבל גם חצילים בטחינה, סוס פוני וסטטיסטיקה).
113 משמעותו בגימטריה אדם מיוחד, (אבל גם מאמי ביי ועבדאללה).
וכמובן, לא לשכוח להגיד לתורמים שרוב האנשים תורמים 272 שקלים, אבל שהם יכולים לבחור לתת כל מה שמרגיש להם נכון.
4. *בונוס* מה עדיף: ניתוח ש-90% ממי שעובר אותו נשאר בחיים או ניתוח ש- 10% ממי שעוברים אותו לא שורדים?
התשובה היא, כמובן, שזה אותו דבר.
אבל איכשהו, האופציה הראשונה מרגישה טוב יותר.
אולי כי היא מייצרת תמונה בראש שבו המנותח שורד את התהליך.
טברסקי וכהנמן בדקו את העניין, ומסתבר שהדרך שבה הטיפול מוצגת, משפיעה גם על הנכונות של הרופאים להמליץ עליו למטופלים. כלומר, גם הרופאים, ולא רק החולים, מושפעים מדרך הצגת הדבר.
התופעה הזו נקראת "מסגור" ובאנגלית FRAMING.
תחשבו, למשל על כך שאתם מגיעים לבית עסק, והמוצר שאתם רוצים לרכוש עולה 100 שקלים. אתם שולפים כרטיס אשראי, ובעל העסק מחמיץ פנים ואומר: "עם כרטיס אשראי, המחיר הוא 102".
איך זה מרגיש? קצת מעצבן, כי המחיר הרגיל, הוא מחיר המזומן. ועכשיו "קונסים" אתכם בגלל שאתם משתמשים בכרטיס אשראי.
לעומת זאת, אם המחיר "הרגיל" היה 102 שקלים, ובעל העסק היה מעניק הנחה של 2 שקלים על מזומן, לכמה אנשים זה היה מפריע?
כשמשלבים מסגור עם תופעה אחרת – שנאת הסיכון שלנו, התוצאה יכולה להיות עוצמתית הרבה יותר.
מה יניע אותנו לפעולה?
(א) פרסומת שאומרת שכדאי להתקין מערכת חסכון מים בבית, שתחסוך לנו 500 שקלים בשנה על חשבון המים; או
(ב) פרסומת שאומרת שאנחנו נפסיד 500 שקלים בשנה אם לא נתקין מערכת חסכון במים?
אופציה ב', מסתבר, מייצרת אפקט רגשי חזק יותר.
להרוויח זה נחמד, לחסוך זה סבבה, אבל להפסיד? אנחנו פשוט שונאים להפסיד.
5. *בונוס 2* - רגע, מה התשובות לשלושת החידות?
אם עניתם 10 אגורות, 50 דקות ו-10 ימים, זו צרת רבים.
במילים אחרות, טעיתם, אבל כמעט כמו כולם.
א. כובע וכדור עולים ביחד 2.10 שקל. הכדור עולה 2 שקל יותר מהכובע.
כמה עולה הכובע?
רוב האנשים "מרגישים" ש-10 אגורות היא התשובה הנכונה.
אם כובע עולה 10 אגורות, והכדור עולה 2 שקלים יותר מהכובע, זה אומר שהכובע צריך לעלות 2.10 אגורות, ואז ביחד הם עולים 2.20 שקל – ונתון שהם עולים 2.10 שקלים בלבד.
התשובה הנכונה היא: 5 אגורות.
ב. לוקח ל-5 מכונות פרק זמן של 5 דקות, לייצר 5 צעצועים.
כמה זמן יקח ל-50 מכונות, לייצר 50 צעצועים?
התשובה 50 דק
1. שלוש חידות
א. כובע וכדור עולים ביחד 2.10 שקל. הכדור עולה 2 שקל יותר מהכובע.
כמה עולה הכובע?
ב. לוקח ל-5 מכונות פרק זמן של 5 דקות, לייצר 5 צעצועים.
כמה זמן יקח ל-50 מכונות, לייצר 50 צעצועים?
ג. באגם, יש צמח צף, שמכפיל את עצמו בכל יום. אחרי 20 יום, הוא מכסה את כל האגם. אחרי כמה זמן, הוא מכסה חצי אגם?
2. האם הסדר של השאלות יכול לשנות את מצב הרוח שלנו?
הסיבה שקשה לנו לפתור את החידות הללו, קשור לדרך שבה המוח עובד, השילוב בין מה שנקרא "מערכת 1" ו"מערכת 2". אחד הדברים שפרופ' עמוס טברסקי ז"ל ופרופ' דניאל כהנמן לימדו את העולם, היתה הטיה קוגניטיבית שנקראת "עיגון" (ANCHORING).
מה זה אומר? למשל, ששאלה ראשונה, גורמת לנו להניח משהו או לחשוב בצורה מסוימת שמשפיעה על התשובה השנייה שלנו.
אם תשאל אנשים:
א. האם אתה מאושר?
ב. באיזה תדירות אתה מקיים יחסי מין?
לא תהיה קורלציה בין התשובות. כלומר, אנשים לא יחשבו שיש קשר בין תדירות יחסי המין שהם מקיימים, לבין רמת האושר שלהם.
אבל השאלה על תדירות יחסי המין תהיה ראשונה, חלק גדול יותר מן האנשים יחשבו: "המממ, אני באמת לא זוכר את הפעם האחרונה שבה קיימתי יחסי מין. כנראה שאני די אומלל".
ומה זה אומר בפרקטיקה?
תחשבו למשל, על איך אנשים קונים יין - במסעדה.
רוב האנשים, שאינם מגדירים את עצמם מומחים ביין, נוטים להזמין במסעדה את היין השני הזול ביותר. לא את הכי זול, שלא יחשבו שהם קמצנים וחסרי טעם.
הם כנראה מרגישים שהיין מתומחר בצורה לא סבירה (כוס עולה כמעט כמו בקבוק יין שלם), אז לא צריך להגזים. זאת אומרת, שכדאי מאוד למסעדן שידאג שהיין שלו יתחיל ממחירים גבוהים יותר.
במקרה של מגייסי תרומות, אם האופציות לתרומה הן 50, 100, ו-200 שקלים, אתם תקבלו פחות כסף מאשר במקרה שהאופציות הן 113, 272 ו-450 שקלים.
כשמבקשים יותר, בדרך כלל גם מקבלים יותר.
3. אגב, למה דווקא 450 שקל?
ובצד השיווקי, למה המספרים לא עגולים וחביבים? כדי שאפשר לספר עליהם סיפור שיגרום להרגשה טובה אצל התורמים – ולא רק ינצל את ההטיה הקוגניטיבית.
המספר 450 אומר בגימטריה "מעלה טובה ובטחון רב" או "שפע".
ואם זה אומר שפע, זה כמובן גם אומר "פשע" בסיקול אותיות, אבל אין צורך להזכיר זאת באוזני התורמים הנדיבים.
272 פירושו בגימטריה צדק וחסד (אבל גם חצילים בטחינה, סוס פוני וסטטיסטיקה).
113 משמעותו בגימטריה אדם מיוחד, (אבל גם מאמי ביי ועבדאללה).
וכמובן, לא לשכוח להגיד לתורמים שרוב האנשים תורמים 272 שקלים, אבל שהם יכולים לבחור לתת כל מה שמרגיש להם נכון.
4. *בונוס* מה עדיף: ניתוח ש-90% ממי שעובר אותו נשאר בחיים או ניתוח ש- 10% ממי שעוברים אותו לא שורדים?
התשובה היא, כמובן, שזה אותו דבר.
אבל איכשהו, האופציה הראשונה מרגישה טוב יותר.
אולי כי היא מייצרת תמונה בראש שבו המנותח שורד את התהליך.
טברסקי וכהנמן בדקו את העניין, ומסתבר שהדרך שבה הטיפול מוצגת, משפיעה גם על הנכונות של הרופאים להמליץ עליו למטופלים. כלומר, גם הרופאים, ולא רק החולים, מושפעים מדרך הצגת הדבר.
התופעה הזו נקראת "מסגור" ובאנגלית FRAMING.
תחשבו, למשל על כך שאתם מגיעים לבית עסק, והמוצר שאתם רוצים לרכוש עולה 100 שקלים. אתם שולפים כרטיס אשראי, ובעל העסק מחמיץ פנים ואומר: "עם כרטיס אשראי, המחיר הוא 102".
איך זה מרגיש? קצת מעצבן, כי המחיר הרגיל, הוא מחיר המזומן. ועכשיו "קונסים" אתכם בגלל שאתם משתמשים בכרטיס אשראי.
לעומת זאת, אם המחיר "הרגיל" היה 102 שקלים, ובעל העסק היה מעניק הנחה של 2 שקלים על מזומן, לכמה אנשים זה היה מפריע?
כשמשלבים מסגור עם תופעה אחרת – שנאת הסיכון שלנו, התוצאה יכולה להיות עוצמתית הרבה יותר.
מה יניע אותנו לפעולה?
(א) פרסומת שאומרת שכדאי להתקין מערכת חסכון מים בבית, שתחסוך לנו 500 שקלים בשנה על חשבון המים; או
(ב) פרסומת שאומרת שאנחנו נפסיד 500 שקלים בשנה אם לא נתקין מערכת חסכון במים?
אופציה ב', מסתבר, מייצרת אפקט רגשי חזק יותר.
להרוויח זה נחמד, לחסוך זה סבבה, אבל להפסיד? אנחנו פשוט שונאים להפסיד.
5. *בונוס 2* - רגע, מה התשובות לשלושת החידות?
אם עניתם 10 אגורות, 50 דקות ו-10 ימים, זו צרת רבים.
במילים אחרות, טעיתם, אבל כמעט כמו כולם.
א. כובע וכדור עולים ביחד 2.10 שקל. הכדור עולה 2 שקל יותר מהכובע.
כמה עולה הכובע?
רוב האנשים "מרגישים" ש-10 אגורות היא התשובה הנכונה.
אם כובע עולה 10 אגורות, והכדור עולה 2 שקלים יותר מהכובע, זה אומר שהכובע צריך לעלות 2.10 אגורות, ואז ביחד הם עולים 2.20 שקל – ונתון שהם עולים 2.10 שקלים בלבד.
התשובה הנכונה היא: 5 אגורות.
ב. לוקח ל-5 מכונות פרק זמן של 5 דקות, לייצר 5 צעצועים.
כמה זמן יקח ל-50 מכונות, לייצר 50 צעצועים?
התשובה 50 דק
ות "מרגישה" נכונה, אבל היא לא.
אם 5 מכונות מייצרות 5 צעצועים ב-5 דקות, 50 מכונות ייצרו 50 צעצועים גם כן ב-5 דקות. הרי נתון לנו שלוקח למכונה 5 דקות לייצר צעצוע אחד. סך הזמן לא אמור להשתנות בגלל שהוספנו יותר מכונות, נכון?
התשובה הנכונה היא: 5 דקות.
ג. באגם, יש צמח צף, שמכפיל את עצמו בכל יום. אחרי 20 יום, הוא מכסה את כל האגם. אחרי כמה זמן, הוא מכסה חצי אגם?
10 ימים מרגישה כמו התשובה הנכונה, אבל היא לא.
אם הצמח שמכפיל את עצמו מדי יום מכסה את האגם אחרי 20 יום, זה אומר שביום שלפני, הוא כיסה חצי אגם.
התשובה הנכונה היא: 19 יום.
אם טעיתם, זה רק בגלל סיבה אחת: נתתם למוח הקונה, האוטומטי, לקבל את ההחלטה. אם הייתם עוצרים וחושבים – הרי החידות הללו לא קשות, הייתם מגיעים לפתרון הנכון.
בהרצאה שלי, "מוח קונה, מוח מוכר", אני מציג איך זה מבוצע בהקשר של שיווק, מכירות וצרכנות (אגב, אם הייתם בהרצאה, שתפו בפידבק כאן בתגובות, שאחרים ידעו אם שווה או לא שווה להגיע).
ובינתיים, בפעם הבאה שאתם מטיילים לכם בחנות האופנה ורואים שלטים שכתוב עליהם "קנה את הראשון, וקבל את השני בחצי המחיר" או "קנה 3 וקבל 3 בחינם", תבדקו מה ההנחה היתה אמורה להיות לכאורה, ולכמה הנחה באמת הגעתם בפועל.
ותזכרו: אם הם ב-א-מ-ת היו רוצים למכור לכם 6 פריטים ב-50% הנחה, הם פשוט היו כותבים את זה, לא?
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
אם 5 מכונות מייצרות 5 צעצועים ב-5 דקות, 50 מכונות ייצרו 50 צעצועים גם כן ב-5 דקות. הרי נתון לנו שלוקח למכונה 5 דקות לייצר צעצוע אחד. סך הזמן לא אמור להשתנות בגלל שהוספנו יותר מכונות, נכון?
התשובה הנכונה היא: 5 דקות.
ג. באגם, יש צמח צף, שמכפיל את עצמו בכל יום. אחרי 20 יום, הוא מכסה את כל האגם. אחרי כמה זמן, הוא מכסה חצי אגם?
10 ימים מרגישה כמו התשובה הנכונה, אבל היא לא.
אם הצמח שמכפיל את עצמו מדי יום מכסה את האגם אחרי 20 יום, זה אומר שביום שלפני, הוא כיסה חצי אגם.
התשובה הנכונה היא: 19 יום.
אם טעיתם, זה רק בגלל סיבה אחת: נתתם למוח הקונה, האוטומטי, לקבל את ההחלטה. אם הייתם עוצרים וחושבים – הרי החידות הללו לא קשות, הייתם מגיעים לפתרון הנכון.
בהרצאה שלי, "מוח קונה, מוח מוכר", אני מציג איך זה מבוצע בהקשר של שיווק, מכירות וצרכנות (אגב, אם הייתם בהרצאה, שתפו בפידבק כאן בתגובות, שאחרים ידעו אם שווה או לא שווה להגיע).
ובינתיים, בפעם הבאה שאתם מטיילים לכם בחנות האופנה ורואים שלטים שכתוב עליהם "קנה את הראשון, וקבל את השני בחצי המחיר" או "קנה 3 וקבל 3 בחינם", תבדקו מה ההנחה היתה אמורה להיות לכאורה, ולכמה הנחה באמת הגעתם בפועל.
ותזכרו: אם הם ב-א-מ-ת היו רוצים למכור לכם 6 פריטים ב-50% הנחה, הם פשוט היו כותבים את זה, לא?
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
שלושה דברים שלמדתי השבוע / איך גורמים לזמן לעבוד לטובתנו?
1. קומבינות זה טוב?
תחשבו על מישהו שאתם מכירים שעושה קומבינות או קיצורי דרך.
זו יכולה להיות דיאטה, או מישהו שדילג על לימוד יסודי של משהו.
יתכן שמדובר במישהו שסידרו לו ג'וב ממשלתי או מכרז.
מה משותף לכולם?
אם לא עבדת על זה, אם לא הרווחת את זה באמת ובתמים, אם השגת את זה בזכות קשרים אישיים, טריק או תעלול, בסך הכל גרמת לזמן לעבוד לרעתך.
מתישהו, יבוא מישהו שיצפה שתספקו את הסחורה: שתציגו את רמת הידע וההבנה הנדרשים, שתהיו מי שאתם אומרים שאתם, שתהיו ראויים לזוגיות, למשקל, לתפקיד, ללקוח.
אבל אם קיבלת את זה בקיצור דרך, הזמן עובד לרעתך.
אם ירדת במשקל בגלל שעשיתם "ניקוי רעלים" או "דיאטת כאסח", הזמן עובד לרעתך.
אם הרווחתם בגלל שגנבתם קרדיט, אתם בבעיה – כי יצפו מכם, כנראה, עכשיו להציג שוב תוצאות דומות. אם לקחת חוב כדי לממן צריכה – הזמן עובד לרעתך.
בכל יום, הפער בין מי שאתם באמת למי שהצגתם את עצמכם הולך וגדל, ויחד עמו החשש שאנשים יגלו מי אתם באמת.
ואם אין לכם איזה איגוד עובדים או הסכם דרקוני (לטובתכם) – אתם בבעיה.
אז איך גורמים לזמן לעבוד לטובתנו?
בכל פעם שהתנהגות נכונה הופכת להיות הרגל, אתם גורמים לזמן לעבוד לטובתכם.
חסכון.
תזונה נכונה.
להסתובב עם חברים איכותיים.
להימנע מאנשים ממורמרים ומתוסכלים.
להקפיד על שפה מאוזנת (לא הכל "מטורף", "מדהים" או "מחריד" ו-"מזעזע"), ועוד.
תחשבו על מישהו שכותב 3 דברים שהוא למד בשבוע: מה קורה לו?
קודם כל, הוא חייב ללמוד לפחות 3 דברים בשבוע. למעשה, הוא חייב ללמוד הרבה יותר, כי יש דברים טריוויאליים, שהוא לא יכול לכתוב עליהם – כי עכשיו יש לו קוראים, והם מצפים לתובנות או לפחות למשהו שיעשה סדר באינטואיציה.
ויש דברים שדורשים פרטיות או רגישות, וגם עליהם אי אפשר לכתוב.
מה הוא עושה? הוא לא מחפש קיצורי דרך.
הוא לא מתעסק בדברים שמייצרים בהכרח הרבה מחמאות – אלא במה שבאמת מעניין אותו. כמובן, הוא חייב להיות מודע יותר לסביבה שלו, לראות הרבה יותר ממה שקורה, לשאול הרבה שאלות, לקרוא הרבה ואז לסכם את הכל.
מה קורה אחרי חודש, אחרי שנה, אחרי שנתיים, אחרי חמש שנים?
זו דוגמה להרגל שגורם לזמן לעבוד לטובתך.
אתם צופים בטלוויזיה 3 שעות כל ערב או קוראים ספר? אוכלים סלט או גלידה? שותים מים מינרליים או דיאט קולה? עולים במדרגות או במעלית? מבזבזים את כל מה שאתם מרוויחים, או מפרישים לחסכון ב-1 לחודש?
בכל פעם שאתם בוחרים – במודע או שלא במודע – אתם בוחרים גם אם הזמן עובד לטובתכם או נגדכם.
2. מה קורה כשאין לנו מילים לתאר סיטואציה?
כשברזילאית רוצה שבן זוגה יפנק אותה ויעביר את אצבעותיו בין שערות ראשה, זה נקרא קאפון (Cafune). איך אומרים את זה באנגלית? איך בעברית?
כשישראלי רוצה להגיד שמשהו יקרה עוד יומיים, הוא אומר מחרתיים. גם לגיאורגים יש מילה לזה - ZEG. לאמריקאים אין מילה כזו – הם פשוט אומרים THE DAY AFTER TOMORROW.
איך קוראים למישהו עם שיזוף לא טבעי במכוני שיזוף, ונראה ממש כתום-חום? באיטלקית, קוראים לזה "קלמפדאטו". איזה מילה יש לזה בעברית?
איך אומרים את זה באנגלית?
בערבית, כשאתה רוצה להגיד למישהו שאתה ממש אוהב אותו, אתה אומר לו "יערבוני" – אתה תקבור אותי – כלומר, אתה לא מוכן לחיות בלעדיו.
איזה מילה יש לזה באנגלית?
ביפן, כשמישהו הולך מאחורי אישה יפיפייה, עוקף אותה, ואז מגלה שיש לה פנים מכוערות, הוא אומר "באקו-שאן".
איך אומרים את זה באנגלית? יש לזה מילה בעברית?
בספרדית, אתה אומר "טה קווארו" למישהי שאתה יוצא איתה, אכפת לך ממנה, אבל עדיין לא אוהב אותה.
איך אומרים את זה בעברית? ובאנגלית?
יש עוד המון דוגמאות.
ויש גם פואנטה לכל זה.
כשאין מילים למצבים מסוימים, אנחנו נוטים לא לחשוב עליהם.
מה ההפך מ"שביר"(Fragile)?
זו השאלה שניסים (ניק) טאלב, לבנוני אמריקאי, שאל את עצמו.
מדוע הוא שאל את זה?
כי הוא היה סוחר אופציות בבורסה, וסוחרי אופציות מרוויחים (בד"כ) מתנודתיות במחירי ניירות ערך. למשל, הם אלו שמרוויחים כשהבורסה קורסת, או סתם עולה ויורדת בעצבנות.
טאלב ניסה למצוא את המילה באנגלית שהיא ההפך מ"שביר".
והוא גילה שאין כזו מילה.
הוא בדק ב-60 שפות שונות, ולא מצא.
איך זה יכול להיות?
רוב האנשים, אגב, חושבים ש"חסין" או "איתן" הם ההפך משביר.
אבל טאלב לא מסכים. הוא חושב שחסין, קשיח, בלתי שביר, איתן ועוד – ביחס לשביר, הן כמו נייטרלי לשלילי. הן לא ההפך.
ההפך, אומר סוחר האופציות לשעבר, הוא משהו שיכול להרוויח משבירות.
רגע, איך אפשר להרוויח משבירות?
תחשבו למשל על הבית שלכם.
יש לכם ביטוח שריפות על הבית (אני מקווה). מה יקרה אם הבית עולה באש?
אם אין לכם ביטוח, אז זה מצב שלילי.
אם יש לכם ביטוח, (ואתם לא משוגעים על התכולה שלו) אז המצב נייטרלי.
אבל מה אם יש לכם ביטוח בשווי פי 50 משווי הנכס?
1. קומבינות זה טוב?
תחשבו על מישהו שאתם מכירים שעושה קומבינות או קיצורי דרך.
זו יכולה להיות דיאטה, או מישהו שדילג על לימוד יסודי של משהו.
יתכן שמדובר במישהו שסידרו לו ג'וב ממשלתי או מכרז.
מה משותף לכולם?
אם לא עבדת על זה, אם לא הרווחת את זה באמת ובתמים, אם השגת את זה בזכות קשרים אישיים, טריק או תעלול, בסך הכל גרמת לזמן לעבוד לרעתך.
מתישהו, יבוא מישהו שיצפה שתספקו את הסחורה: שתציגו את רמת הידע וההבנה הנדרשים, שתהיו מי שאתם אומרים שאתם, שתהיו ראויים לזוגיות, למשקל, לתפקיד, ללקוח.
אבל אם קיבלת את זה בקיצור דרך, הזמן עובד לרעתך.
אם ירדת במשקל בגלל שעשיתם "ניקוי רעלים" או "דיאטת כאסח", הזמן עובד לרעתך.
אם הרווחתם בגלל שגנבתם קרדיט, אתם בבעיה – כי יצפו מכם, כנראה, עכשיו להציג שוב תוצאות דומות. אם לקחת חוב כדי לממן צריכה – הזמן עובד לרעתך.
בכל יום, הפער בין מי שאתם באמת למי שהצגתם את עצמכם הולך וגדל, ויחד עמו החשש שאנשים יגלו מי אתם באמת.
ואם אין לכם איזה איגוד עובדים או הסכם דרקוני (לטובתכם) – אתם בבעיה.
אז איך גורמים לזמן לעבוד לטובתנו?
בכל פעם שהתנהגות נכונה הופכת להיות הרגל, אתם גורמים לזמן לעבוד לטובתכם.
חסכון.
תזונה נכונה.
להסתובב עם חברים איכותיים.
להימנע מאנשים ממורמרים ומתוסכלים.
להקפיד על שפה מאוזנת (לא הכל "מטורף", "מדהים" או "מחריד" ו-"מזעזע"), ועוד.
תחשבו על מישהו שכותב 3 דברים שהוא למד בשבוע: מה קורה לו?
קודם כל, הוא חייב ללמוד לפחות 3 דברים בשבוע. למעשה, הוא חייב ללמוד הרבה יותר, כי יש דברים טריוויאליים, שהוא לא יכול לכתוב עליהם – כי עכשיו יש לו קוראים, והם מצפים לתובנות או לפחות למשהו שיעשה סדר באינטואיציה.
ויש דברים שדורשים פרטיות או רגישות, וגם עליהם אי אפשר לכתוב.
מה הוא עושה? הוא לא מחפש קיצורי דרך.
הוא לא מתעסק בדברים שמייצרים בהכרח הרבה מחמאות – אלא במה שבאמת מעניין אותו. כמובן, הוא חייב להיות מודע יותר לסביבה שלו, לראות הרבה יותר ממה שקורה, לשאול הרבה שאלות, לקרוא הרבה ואז לסכם את הכל.
מה קורה אחרי חודש, אחרי שנה, אחרי שנתיים, אחרי חמש שנים?
זו דוגמה להרגל שגורם לזמן לעבוד לטובתך.
אתם צופים בטלוויזיה 3 שעות כל ערב או קוראים ספר? אוכלים סלט או גלידה? שותים מים מינרליים או דיאט קולה? עולים במדרגות או במעלית? מבזבזים את כל מה שאתם מרוויחים, או מפרישים לחסכון ב-1 לחודש?
בכל פעם שאתם בוחרים – במודע או שלא במודע – אתם בוחרים גם אם הזמן עובד לטובתכם או נגדכם.
2. מה קורה כשאין לנו מילים לתאר סיטואציה?
כשברזילאית רוצה שבן זוגה יפנק אותה ויעביר את אצבעותיו בין שערות ראשה, זה נקרא קאפון (Cafune). איך אומרים את זה באנגלית? איך בעברית?
כשישראלי רוצה להגיד שמשהו יקרה עוד יומיים, הוא אומר מחרתיים. גם לגיאורגים יש מילה לזה - ZEG. לאמריקאים אין מילה כזו – הם פשוט אומרים THE DAY AFTER TOMORROW.
איך קוראים למישהו עם שיזוף לא טבעי במכוני שיזוף, ונראה ממש כתום-חום? באיטלקית, קוראים לזה "קלמפדאטו". איזה מילה יש לזה בעברית?
איך אומרים את זה באנגלית?
בערבית, כשאתה רוצה להגיד למישהו שאתה ממש אוהב אותו, אתה אומר לו "יערבוני" – אתה תקבור אותי – כלומר, אתה לא מוכן לחיות בלעדיו.
איזה מילה יש לזה באנגלית?
ביפן, כשמישהו הולך מאחורי אישה יפיפייה, עוקף אותה, ואז מגלה שיש לה פנים מכוערות, הוא אומר "באקו-שאן".
איך אומרים את זה באנגלית? יש לזה מילה בעברית?
בספרדית, אתה אומר "טה קווארו" למישהי שאתה יוצא איתה, אכפת לך ממנה, אבל עדיין לא אוהב אותה.
איך אומרים את זה בעברית? ובאנגלית?
יש עוד המון דוגמאות.
ויש גם פואנטה לכל זה.
כשאין מילים למצבים מסוימים, אנחנו נוטים לא לחשוב עליהם.
מה ההפך מ"שביר"(Fragile)?
זו השאלה שניסים (ניק) טאלב, לבנוני אמריקאי, שאל את עצמו.
מדוע הוא שאל את זה?
כי הוא היה סוחר אופציות בבורסה, וסוחרי אופציות מרוויחים (בד"כ) מתנודתיות במחירי ניירות ערך. למשל, הם אלו שמרוויחים כשהבורסה קורסת, או סתם עולה ויורדת בעצבנות.
טאלב ניסה למצוא את המילה באנגלית שהיא ההפך מ"שביר".
והוא גילה שאין כזו מילה.
הוא בדק ב-60 שפות שונות, ולא מצא.
איך זה יכול להיות?
רוב האנשים, אגב, חושבים ש"חסין" או "איתן" הם ההפך משביר.
אבל טאלב לא מסכים. הוא חושב שחסין, קשיח, בלתי שביר, איתן ועוד – ביחס לשביר, הן כמו נייטרלי לשלילי. הן לא ההפך.
ההפך, אומר סוחר האופציות לשעבר, הוא משהו שיכול להרוויח משבירות.
רגע, איך אפשר להרוויח משבירות?
תחשבו למשל על הבית שלכם.
יש לכם ביטוח שריפות על הבית (אני מקווה). מה יקרה אם הבית עולה באש?
אם אין לכם ביטוח, אז זה מצב שלילי.
אם יש לכם ביטוח, (ואתם לא משוגעים על התכולה שלו) אז המצב נייטרלי.
אבל מה אם יש לכם ביטוח בשווי פי 50 משווי הנכס?
בוננזה!
אהה, אתם יוצאים כל יום מהבית, ומתפללים שהבית יעלה באש, כדי שתוכלו לצאת לפנסיה מוקדמת.
זה ההבדל בין שביר, נייטרלי ו... אנטי-שביר.
אנטי שביר, זו המילה שהמציא טאלב כדי לתאר מצב שבו אנחנו נ-ה-נ-י-ם משבירות של משהו.
הכלכלה העולמית שבירה, אבל זו לא העניין שלנו היום.
והעניין שלנו פה, הוא פשוט: כשאין מילים לקונספטים מסוימים, אנחנו נוטים לא לחשוב עליהם. גם כשהם ניצבים לנו מול העיניים, אנחנו לפעמים אפילו לא רואים אותם.
וכשיש לנו את המילים – אנחנו לא יכולים שלא לראות אותם.
(חומר למחשבה).
3. ומה קורה אם אתם מסוג האנשים שחושבים בתמונות, ולא במילים?
מילים משחקות תפקיד חשוב בחיים שלנו, במיוחד בכל מה שקשור לתקשורת עם אנשים אחרים. אבל כשזה מגיע ליצירתיות, לא כולם חושבים במילים.
רוצים דוגמאות?
דימטרי מנדלייב, הסביר שהוא ראה את טבלת היסודות – מה ששינה את עולם הכימיה לעד – בחלום.
אלברט איינשטיין, הסביר שלשפה יש מגבלות, ולכן היא לא משחקת תפקיד במכאניזם של המחשבה שלו. הוא אהב לשלב תמונות של אלמנטים, וליצור מהם מציאות חדשה – ונראה שהוא הצליח, לא?
תומאס אדיסון לא סתם חשב על "חשמל", אלא ראה תמונה בדמיונו של עיר מוארת בלילה.
הנרי פורד דמיין מודל תלת מימדי של סרט נע במפעל, שבו המכוניות זזות – והעובדים הם אלו שעומדים במקום.
ניקולה טסלה, אחד הממציאים הגאונים בהיסטוריה של העולם, היה מסוגל לדמיין מכונה לכל חלקיה, ואז היה ממציא את הדברים שחזה בדמיונו.
כשצ'רלס דרווין נדרש היה לדמיין את האבולוציה, הוא דמיין ענפים של עץ, ואז צייר את העץ הזה במחברת שלו.
ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, המדענים שגילו את הDNA, יצרו מודל תלת ממדי של מולקולת DNA. המודל הזה שימש חלק משמעותי בגילוי ובתיאור של הDNA.
אז אם אתם לא אנשי מילים, ודווקא אוהבים לבטא את היצירתיות שלכם בדרכים ויז'ואליות - נראה שאתם נמצאים בחברה טובה.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
אהה, אתם יוצאים כל יום מהבית, ומתפללים שהבית יעלה באש, כדי שתוכלו לצאת לפנסיה מוקדמת.
זה ההבדל בין שביר, נייטרלי ו... אנטי-שביר.
אנטי שביר, זו המילה שהמציא טאלב כדי לתאר מצב שבו אנחנו נ-ה-נ-י-ם משבירות של משהו.
הכלכלה העולמית שבירה, אבל זו לא העניין שלנו היום.
והעניין שלנו פה, הוא פשוט: כשאין מילים לקונספטים מסוימים, אנחנו נוטים לא לחשוב עליהם. גם כשהם ניצבים לנו מול העיניים, אנחנו לפעמים אפילו לא רואים אותם.
וכשיש לנו את המילים – אנחנו לא יכולים שלא לראות אותם.
(חומר למחשבה).
3. ומה קורה אם אתם מסוג האנשים שחושבים בתמונות, ולא במילים?
מילים משחקות תפקיד חשוב בחיים שלנו, במיוחד בכל מה שקשור לתקשורת עם אנשים אחרים. אבל כשזה מגיע ליצירתיות, לא כולם חושבים במילים.
רוצים דוגמאות?
דימטרי מנדלייב, הסביר שהוא ראה את טבלת היסודות – מה ששינה את עולם הכימיה לעד – בחלום.
אלברט איינשטיין, הסביר שלשפה יש מגבלות, ולכן היא לא משחקת תפקיד במכאניזם של המחשבה שלו. הוא אהב לשלב תמונות של אלמנטים, וליצור מהם מציאות חדשה – ונראה שהוא הצליח, לא?
תומאס אדיסון לא סתם חשב על "חשמל", אלא ראה תמונה בדמיונו של עיר מוארת בלילה.
הנרי פורד דמיין מודל תלת מימדי של סרט נע במפעל, שבו המכוניות זזות – והעובדים הם אלו שעומדים במקום.
ניקולה טסלה, אחד הממציאים הגאונים בהיסטוריה של העולם, היה מסוגל לדמיין מכונה לכל חלקיה, ואז היה ממציא את הדברים שחזה בדמיונו.
כשצ'רלס דרווין נדרש היה לדמיין את האבולוציה, הוא דמיין ענפים של עץ, ואז צייר את העץ הזה במחברת שלו.
ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, המדענים שגילו את הDNA, יצרו מודל תלת ממדי של מולקולת DNA. המודל הזה שימש חלק משמעותי בגילוי ובתיאור של הDNA.
אז אם אתם לא אנשי מילים, ודווקא אוהבים לבטא את היצירתיות שלכם בדרכים ויז'ואליות - נראה שאתם נמצאים בחברה טובה.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
שלושה דברים שלמדתי השבוע / מה כבר יכול לגרום לכם להרגיש מלוכלכים?
1. מה חשוב יותר: את מי אתה מכיר או מה אתה יודע?
לפני כמה חודשים, פורסם מחקר של פרופסור פול אינגרם מאוניברסיטת קולומביה, ופרופסורית חברה, מיאלי בנרג'י מאוניברסיטת HEC בפאריז, שמטרתו היתה לבדוק את הקשר בין המקוריות והיצירתיות של 90 אמנים מחלוצי התנועה המופשטת (אבסטרקטית), לבין הצלחתם.
המחקר שזכה לכותרת היצירתית "אמנות הפרסום העצמי", להפתעתם, גילו החוקרים שאין כל קשר.
איך הם בדקו זאת?
כדי להבין את היצירתיות של אמנים, הם השתמשו בשתי שיטות:
הראשונה, הם עשו שימוש בלמידת מכונה (MACHINE LEARNING) כדי לנתח ולדרג יצירתיות של אלפי עבודות אמנות, כאשר המחשב משווה את ייחודיות היצירות בהשוואה ליצירות מהמאה ה-19.
השניה, הם ביקשו מ-4 היסטוריונים לאמנות לדרג את היצירתיות של אותם אמנים.
(אגב, הם גילו שיש קורלציה גבוהה בין הציונים של המחשב לבין אלו של המומחים).
כאמור, לא היה כל קשר בין הצלחה כאמן, לבין יצירתיות.
זה לא אומר שהאמנים המפורסמים הם לא יצירתיים, אלא שהיצירתיות לא היתה גורם מהותי בהצלחה (בין היתר, מאחר והיו אמנים רבים אחרים, שהיו יצירתיים גם כן).
אז מה כן היה חשוב?
מהו הדבר שגרם לכך שאמנים מסוימים הצליחו – למרות שלא היו מקוריים או יצירתיים יותר מאחרים?
רשת קשרים רחבה.
ככל שרשת הקשרים האישיים של האמן היתה מגוונת יותר - אנשים מתחומים, תעשיות, ובעיקר מדינות אחרות, כך היה לאמן סיכוי גבוה יותר להתפרסם.
(האמן הכי מקושר שנבדק, אגב, היה וסילי קנדינסקי.)
2. למה כנראה שמעתם על ז'אן מישל בסקיה, אבל לא על אלברט דיאז?
אחד הצמדים הכי מסקרנים בסצנת האמנות הוא SAMO, שהם אלברט (אל) דיאז וז'אן מישל בסקיה.
שניהם היו אמני גרפיטי מסקרנים, אבל ההבדל ביניהם היה שדיאז רצה לשמור את הזהות שלהם בסוד, כדי לשמור על המתחרתיות, ובסקיה?
הוא עשה מה שהוא יכל כדי להתחבר לכל המי ומי.
הוא שכנע את אנדי וורהול לרכוש גלויה שלו. הוא התחבר עם אמנים מפורסמים, עם אנשי טלוויזיה, והקשרים שלו התחילו לגרום לסוחרי האמנות להתעניין. תוך פחות משנתיים, העבודות שלו החלו להימכר ב-25,000 דולר, סכום לא מבוטל במונחי שנות ה-80 המוקדמות.
פרופ' אלברט ברבאשי, בספרו THE FORMULA, טוען שהצלחה היא תופעה קולקטיבית. רוב החיים הם לא מירוץ ל-100 מטר, שבו ברור מי היה יותר מהיר ממי. ולכן, ההצלחה נמדדת בהרבה מקרים בדרך שבה הקהילה שלנו מגיבה לביצועים שלנו – אותם קשה לשפוט. ומכיוון שכך, אי אפשר להבין הצלחה, מבלי להבין את הקהילה ורשת הקשרים שבאמצעותה ההצלחה מתממשת.
מכאן החשיבות הגבוהה של קשרים ומיתוג אישי.
הסיפור שבסקיה סיפר, בין היתר, באמצעות החברים והקשרים הנכונים, הפכו אותו לאייקון תרבותי, אמנותי, היסטורי ואפילו זיכו אותו באיזכורים בשירי ראפ של ג'יי.זי. וליטל וויין, בין היתר.
שניהם היו מוכשרים, ועדיין, לאלברט דיאז, שותפו לשעבר, יש היום פחות מ-7,000 עוקבים באינסטגרם. דיאז לא הבין איך מצליחים – ובסקיה כן.
3. מה כבר יכול לגרום לכם להרגיש מלוכלכים?
מחקר שפורסם ב-2014, בדק סוגיה מעניינת: מדוע כשאנשים חושבים על נטוורקינג, הם מרגישים מלוכלכים, פיזית.
שלושת החוקרות, קצ'יארו, ג'ינו וקוצ'קי, ביקשו מ-306 אנשים לחשוב על רגע בעבר שבו הם ניסו לייצר קשר אינסטרומנטלי (כלומר, קשר שמשרת אינטרס שלהם, שלא נוצר למטרת חברות).
לאחר מכן, נתבקשו המשתתפים להשלים מילים, שאפשר היה להשלים במגוון דרכים.
לדוגמה W _ _ H או S_ _ P .
כמובן, שאפשר לכתוב משהו כמו STOP או WITH.
אבל כל המשתתפים השלימו את המילים למילים שקשורות לניקיון: WASH או SOAP, בדוגמה לעיל.
החוקרים הסיקו מהמחקר (שמתפרס על 30 עמודים), שהם הרגישו שנהגו בצורה לא מוסרית בכך שיצרו קשר עם אדם אחר אך ורק על מנת לקדם את עצמם, וכמו כן, הרגישו שהם מלוכלכים - פיזית.
בשלב הבא ביקשו החוקרים מהמשתתפים ליצור קשר עם אדם אחר, על מנת להכיר אותו טוב יותר.
חלק התבקשו לעשות זאת בפייסבוק והחלק השני – בלינקדאין. והתוצאות? אלו שיצרו קשר בלינקדאין, הרגישו "מלוכלכים" משמעותית יותר מאשר חבריהם שעשו שימוש בפייסבוק.
אז מה זה אומר? שנטוורקינג זה "רע"?
כנראה שנטוורקינג זה רע רק אם עושים אותו רע. ויש, מסתבר, דרך לעשות נטוורקינג טוב.
4. *בונוס* - יש עוד סוג של קשרים שלא חשבתם עליהם...
כמעט ולא תמצאו ספר על נטוורקינג שלא יספר לכם על מארק גרנווטר, שבתור סטודנט לדוקטורט באוניברסיטת הרווארד, החליט לבדוק את סוגיית החלפת מקומות עבודה. הוא גילה שכ-83% מהאנשים שקיבלו מידע על תפקיד (שהוביל להחלפת עבודה), קיבלו אותו מאנשים שפגשו מדי פעם, ולא מחברים קרובים. המחקר זכה לכינוי "כוחם של הקשרים החלשים".
1. מה חשוב יותר: את מי אתה מכיר או מה אתה יודע?
לפני כמה חודשים, פורסם מחקר של פרופסור פול אינגרם מאוניברסיטת קולומביה, ופרופסורית חברה, מיאלי בנרג'י מאוניברסיטת HEC בפאריז, שמטרתו היתה לבדוק את הקשר בין המקוריות והיצירתיות של 90 אמנים מחלוצי התנועה המופשטת (אבסטרקטית), לבין הצלחתם.
המחקר שזכה לכותרת היצירתית "אמנות הפרסום העצמי", להפתעתם, גילו החוקרים שאין כל קשר.
איך הם בדקו זאת?
כדי להבין את היצירתיות של אמנים, הם השתמשו בשתי שיטות:
הראשונה, הם עשו שימוש בלמידת מכונה (MACHINE LEARNING) כדי לנתח ולדרג יצירתיות של אלפי עבודות אמנות, כאשר המחשב משווה את ייחודיות היצירות בהשוואה ליצירות מהמאה ה-19.
השניה, הם ביקשו מ-4 היסטוריונים לאמנות לדרג את היצירתיות של אותם אמנים.
(אגב, הם גילו שיש קורלציה גבוהה בין הציונים של המחשב לבין אלו של המומחים).
כאמור, לא היה כל קשר בין הצלחה כאמן, לבין יצירתיות.
זה לא אומר שהאמנים המפורסמים הם לא יצירתיים, אלא שהיצירתיות לא היתה גורם מהותי בהצלחה (בין היתר, מאחר והיו אמנים רבים אחרים, שהיו יצירתיים גם כן).
אז מה כן היה חשוב?
מהו הדבר שגרם לכך שאמנים מסוימים הצליחו – למרות שלא היו מקוריים או יצירתיים יותר מאחרים?
רשת קשרים רחבה.
ככל שרשת הקשרים האישיים של האמן היתה מגוונת יותר - אנשים מתחומים, תעשיות, ובעיקר מדינות אחרות, כך היה לאמן סיכוי גבוה יותר להתפרסם.
(האמן הכי מקושר שנבדק, אגב, היה וסילי קנדינסקי.)
2. למה כנראה שמעתם על ז'אן מישל בסקיה, אבל לא על אלברט דיאז?
אחד הצמדים הכי מסקרנים בסצנת האמנות הוא SAMO, שהם אלברט (אל) דיאז וז'אן מישל בסקיה.
שניהם היו אמני גרפיטי מסקרנים, אבל ההבדל ביניהם היה שדיאז רצה לשמור את הזהות שלהם בסוד, כדי לשמור על המתחרתיות, ובסקיה?
הוא עשה מה שהוא יכל כדי להתחבר לכל המי ומי.
הוא שכנע את אנדי וורהול לרכוש גלויה שלו. הוא התחבר עם אמנים מפורסמים, עם אנשי טלוויזיה, והקשרים שלו התחילו לגרום לסוחרי האמנות להתעניין. תוך פחות משנתיים, העבודות שלו החלו להימכר ב-25,000 דולר, סכום לא מבוטל במונחי שנות ה-80 המוקדמות.
פרופ' אלברט ברבאשי, בספרו THE FORMULA, טוען שהצלחה היא תופעה קולקטיבית. רוב החיים הם לא מירוץ ל-100 מטר, שבו ברור מי היה יותר מהיר ממי. ולכן, ההצלחה נמדדת בהרבה מקרים בדרך שבה הקהילה שלנו מגיבה לביצועים שלנו – אותם קשה לשפוט. ומכיוון שכך, אי אפשר להבין הצלחה, מבלי להבין את הקהילה ורשת הקשרים שבאמצעותה ההצלחה מתממשת.
מכאן החשיבות הגבוהה של קשרים ומיתוג אישי.
הסיפור שבסקיה סיפר, בין היתר, באמצעות החברים והקשרים הנכונים, הפכו אותו לאייקון תרבותי, אמנותי, היסטורי ואפילו זיכו אותו באיזכורים בשירי ראפ של ג'יי.זי. וליטל וויין, בין היתר.
שניהם היו מוכשרים, ועדיין, לאלברט דיאז, שותפו לשעבר, יש היום פחות מ-7,000 עוקבים באינסטגרם. דיאז לא הבין איך מצליחים – ובסקיה כן.
3. מה כבר יכול לגרום לכם להרגיש מלוכלכים?
מחקר שפורסם ב-2014, בדק סוגיה מעניינת: מדוע כשאנשים חושבים על נטוורקינג, הם מרגישים מלוכלכים, פיזית.
שלושת החוקרות, קצ'יארו, ג'ינו וקוצ'קי, ביקשו מ-306 אנשים לחשוב על רגע בעבר שבו הם ניסו לייצר קשר אינסטרומנטלי (כלומר, קשר שמשרת אינטרס שלהם, שלא נוצר למטרת חברות).
לאחר מכן, נתבקשו המשתתפים להשלים מילים, שאפשר היה להשלים במגוון דרכים.
לדוגמה W _ _ H או S_ _ P .
כמובן, שאפשר לכתוב משהו כמו STOP או WITH.
אבל כל המשתתפים השלימו את המילים למילים שקשורות לניקיון: WASH או SOAP, בדוגמה לעיל.
החוקרים הסיקו מהמחקר (שמתפרס על 30 עמודים), שהם הרגישו שנהגו בצורה לא מוסרית בכך שיצרו קשר עם אדם אחר אך ורק על מנת לקדם את עצמם, וכמו כן, הרגישו שהם מלוכלכים - פיזית.
בשלב הבא ביקשו החוקרים מהמשתתפים ליצור קשר עם אדם אחר, על מנת להכיר אותו טוב יותר.
חלק התבקשו לעשות זאת בפייסבוק והחלק השני – בלינקדאין. והתוצאות? אלו שיצרו קשר בלינקדאין, הרגישו "מלוכלכים" משמעותית יותר מאשר חבריהם שעשו שימוש בפייסבוק.
אז מה זה אומר? שנטוורקינג זה "רע"?
כנראה שנטוורקינג זה רע רק אם עושים אותו רע. ויש, מסתבר, דרך לעשות נטוורקינג טוב.
4. *בונוס* - יש עוד סוג של קשרים שלא חשבתם עליהם...
כמעט ולא תמצאו ספר על נטוורקינג שלא יספר לכם על מארק גרנווטר, שבתור סטודנט לדוקטורט באוניברסיטת הרווארד, החליט לבדוק את סוגיית החלפת מקומות עבודה. הוא גילה שכ-83% מהאנשים שקיבלו מידע על תפקיד (שהוביל להחלפת עבודה), קיבלו אותו מאנשים שפגשו מדי פעם, ולא מחברים קרובים. המחקר זכה לכינוי "כוחם של הקשרים החלשים".
המחקר הזה כמובן הצית שלל מחקרים נוספים.
ביניהם היה זה של מרטין רוף (RUEF), פרופסור באוניברסיטת דיוק, שבחן את הקשר בין שימוש של יזמים בקשרים חלשים – לבין היכולת שלהם לייצר חדשנות. רוף גילה שקשרים חלשים אפשרו ליזמים לקבל פידבק מגוון יותר, לשלב מידע ממגוון מקורות, ולבחון יותר רעיונות מבלי להיות כפוף לצורך בקבלת מוסכמות חברתיות או לחשוש שמישהו לא רוצה להגיד להם את האמת בפנים. במילים אחרות, יזמים שמתייעצים עם אנשים שאינם חבריהם, מגדילים את הסיכויים שלהם להצליח.
אבל לא כל הקשרים החלשים נוצרו שווים.
החוקרים לוין, וולטר, ומוריגהן גילו שיש סוג מיוחד של קשר חלש – "קשר רדום".
הווה אומר מישהו שהייתם עמו בקשר טוב לפני שנים רבות, ומאז דרכיכם נפרדו והקשר נחלש ו"נרדם".
באחד המחקרים, נתבקשו 224 מנהלים, ליצור קשר עם שני אנשים, כדי לבקש עצה בפרויקט חשוב בעבודה שלהם.
אחד שהיה חבר שלהם בעבר, אך שלא דיברו או תקשרו עמו במשך 3 שנים או יותר, ועוד אחד, שהוא סתם קשר חלש מהעבר.
בנוסף, כל מנהל התבקש ליצור קשר עם עוד שני אנשים – מאנשי הקשר הנוכחיים שלהם – אחד חבר קרוב ואחד קשר חלש.
המנהלים כמובן לא היו נלהבים להתקשר לאנשים שלא דיברו עמם שנים כדי לקבל עצה, אבל להפתעתם, כמעט בכל המקרים, אנשי הקשר הללו (1) שמחו מאוד לסייע ו(2) היו יצירתיים, תובנתיים ומועילים יותר מאנשי הקשר הנוכחיים שלהם.
החוקרים המשיכו ובדקו איזה סוג של "קשרים רדומים" היו המועילים ביותר, וגילו שאלו שהיו "קשרים רדומים חלשים" היו המועילים ביותר, למרות אלו דווקא היו האנשים שהמנהלים היססו אם ליצור עמם קשר.
במילים אחרות, כשזה מגיע לבקשות לעזרה וחיפוש עבודה, עדיף לפנות לאנשים מחוץ למעגל הקרוב, אבל שבכל זאת מכירים אותנו.
5. *בונוס2* - השבוע למדתי בניו יורק, שכמעט כל סוג של אוכל שחתוך באלכסון הופך להיות טעים יותר. כשחוצים כביש, אלכסון הוא אסון, אבל כשאוכלים? בקיצור, תנסו לחתוך את האוכל שלכם אחרת, וספרו איך היה.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
ביניהם היה זה של מרטין רוף (RUEF), פרופסור באוניברסיטת דיוק, שבחן את הקשר בין שימוש של יזמים בקשרים חלשים – לבין היכולת שלהם לייצר חדשנות. רוף גילה שקשרים חלשים אפשרו ליזמים לקבל פידבק מגוון יותר, לשלב מידע ממגוון מקורות, ולבחון יותר רעיונות מבלי להיות כפוף לצורך בקבלת מוסכמות חברתיות או לחשוש שמישהו לא רוצה להגיד להם את האמת בפנים. במילים אחרות, יזמים שמתייעצים עם אנשים שאינם חבריהם, מגדילים את הסיכויים שלהם להצליח.
אבל לא כל הקשרים החלשים נוצרו שווים.
החוקרים לוין, וולטר, ומוריגהן גילו שיש סוג מיוחד של קשר חלש – "קשר רדום".
הווה אומר מישהו שהייתם עמו בקשר טוב לפני שנים רבות, ומאז דרכיכם נפרדו והקשר נחלש ו"נרדם".
באחד המחקרים, נתבקשו 224 מנהלים, ליצור קשר עם שני אנשים, כדי לבקש עצה בפרויקט חשוב בעבודה שלהם.
אחד שהיה חבר שלהם בעבר, אך שלא דיברו או תקשרו עמו במשך 3 שנים או יותר, ועוד אחד, שהוא סתם קשר חלש מהעבר.
בנוסף, כל מנהל התבקש ליצור קשר עם עוד שני אנשים – מאנשי הקשר הנוכחיים שלהם – אחד חבר קרוב ואחד קשר חלש.
המנהלים כמובן לא היו נלהבים להתקשר לאנשים שלא דיברו עמם שנים כדי לקבל עצה, אבל להפתעתם, כמעט בכל המקרים, אנשי הקשר הללו (1) שמחו מאוד לסייע ו(2) היו יצירתיים, תובנתיים ומועילים יותר מאנשי הקשר הנוכחיים שלהם.
החוקרים המשיכו ובדקו איזה סוג של "קשרים רדומים" היו המועילים ביותר, וגילו שאלו שהיו "קשרים רדומים חלשים" היו המועילים ביותר, למרות אלו דווקא היו האנשים שהמנהלים היססו אם ליצור עמם קשר.
במילים אחרות, כשזה מגיע לבקשות לעזרה וחיפוש עבודה, עדיף לפנות לאנשים מחוץ למעגל הקרוב, אבל שבכל זאת מכירים אותנו.
5. *בונוס2* - השבוע למדתי בניו יורק, שכמעט כל סוג של אוכל שחתוך באלכסון הופך להיות טעים יותר. כשחוצים כביש, אלכסון הוא אסון, אבל כשאוכלים? בקיצור, תנסו לחתוך את האוכל שלכם אחרת, וספרו איך היה.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
שלושה דברים שלמדתי השבוע / מדוע אנחנו אוהבים "לשחק" עם העובדות?
13 למרץ, 2019
1. מה חשוב לך?
נתקלתי השבוע במשפט בודהיסטי הבא: "החיים שלך הפכו למאבק, ברגע שההעדפות שלך, הפכו לצרכים שלך".
מה זה אומר?
יש דברים שאנחנו מעדיפים, כמו למשל אורח חיים שכולל דירה, מכונית, בילויים במסעדות, קניות וחופשות בחו"ל. וברור מדוע: זה כיף לגור בדירה מפוארת, לנסוע ברכב יוקרתי, לאכול במסעדות משובחות, לקנות את מוצרים אופנתיים ולראות עולם בסטייל.
אבל ההנאה הזו עולה לפעמים הרבה (מדי) כסף.
וכדי לממן את ההנאה הזאת, רוב האנשים צריכים לפעמים להתחייב ולהשיג דברים שקשה לעשות. לעבוד עם (או להינשא ל)אנשים שהם לא מחבבים, ולפעמים לא סובלים. לעשות עבודה שהם מתעבים.
בסרט "מועדון קרב" אדווארד נורטון אומר שאנשים קונים דברים שהם לא צריכים, בכסף שאין להם, כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים. כמה אנשים כאלה אתם מכירים?
אז מהי האמת שלך? מה חשוב לך?
זה הזכיר לי את הספר "HAPPY MONEY", שמדבר על זה שאנשים לוקחים הלוואות כבדות כדי לרכוש את בית החלומות שלהם, אבל מתקשים לישון בלילה כי הם לחוצים שלא יעמדו בתשלומי המשכנתא.
כשאתה ממשכן את העתיד שלך עבור ההווה, אתה לא מכניס רק עונג לחיים, אתה מכניס גם חרדות. ואם רכישת בית החלומות שלך, גורמת לך לא לישון בלילה, אז מה הפואנטה?
זו לא הנאה מועילה, זו הנאה רעילה.
אז זה נחמד לאכול במסעדה, לגור בפנטהאוז או לעשות שופינג חסר מעצורים.
כמובן, כל זמן שזה לא מכריח אותנו לעבוד בעבודה שאנחנו לא אוהבים, עם אנשים שלא נעים לנו לשהות במחיצתם, ולחוות חרדות של "מה יקרה אם" מדי יום ביומו.
כשהעדפות שלנו הופכות לצרכים, החיים הופכים למאבק.
אנחנו קונים הנאות רגעיות, סיפורים וחוויות, במחיר של החיים שאנחנו לא רוצים. וזה משהו ששווה לחשוב עליו, אם אנחנו רוצים לכוון את עצמנו לחיי תכלית.
2. למה אנחנו אוהבים לשחק עם העובדות?
יש חידה / בדיחה ששואלת "איך אתה יודע שפוליטיקאי משקר?"
והתשובה: "השפתיים שלו זזות".
למה פוליטיקאים אוהבים "לשחק" עם העובדות? כי זה משתלם.
ולא רק הם.
תשאלו כל חובב קולנוע, והוא יגיד לכם שלא מעט מהמשפטים שמצוטטים מסרטים, פשוט לא נכונים. לא לגמרי שקריים, אלא פשוט עברו איזו שהיא אדפטציה קטנה.
התאמה לעולם שלנו, משהו שהתסריטאי המקורי לא ממש חשב עליה.
אחד המפורסמים זה "לוק, אני אבא שלך!" של דארת' וויידר.
הוא כמובן אמר "לא, אני אבא שלך!".
זה היה רגע דרמטי בסרט, שבו הגיבור מגלה שהאויב העיקרי שלו, הוא בעצם אבא שלו.
אבל מכיוון שהם כבר דקות ארוכות נלחמים ביניהם, וויידר לא צריך לקרוא לבנו לוק, בשמו.
כשאתה עומד עם חרב אור מול אדם ומנסה להרוג אותו – כנראה שלא ממש צריך להסב את תשומת לבו.
ו"מלחמת הכוכבים" לא לבד: גם קלינט איסטווד וביטויים כמו "אתה מרגיש בר מזל, פרחח?", רוי שיידר במלתעות "אנחנו נצטרך סירה גדולה יותר" וגורדון גקו (מייקל דאגלס) "תאוות בצע היא טובה", חרוטים לנו בזיכרון. אבל זה לא בדיוק מה ששמענו וראינו.
איסטווד מכוון אקדח מגנום 44 לשודד ששרוע על הרצפה, ואומר לו: "אתה חייב לשאול את עצמך שאלה אחת: 'האם אני מרגיש בר-מזל'? ובכן, האמנם?". (לאיסטווד אזלו הקליעים באקדח, אבל השודד לא הרגיש בר-מזל).
במלתעות, השריף אומר לבעל הסירה, מבוהל כולו, אחרי שראה לראשונה את מימדי הכריש הלבן (עמלץ), "אני חושב שתצטרף סירה גדולה יותר".
מייקל דאגלס, באסיפת בעלי המניות, מסביר ש" הנקודה היא, גבירותי ורבותי, שתאוות בצע, בהיעדר מילה טובה יותר, היא דבר טוב."
אולי זה מה שקורה כשהתסריטאי עסוק בלייצר סרט, ולא בלייצר קופי קליט שישמש אנשים שנזכרים בסרט לאחר מכן?
או שאנחנו פשוט אוהבים להתאים את מה שקרה למה שנוח לנו?
3. מי החליט לקרוא לפושעים בשם "קוזה נוסטרה"?
כשהחלו חקירות הסנאט על הפשע המאורגן בארה"ב, היתה להם בעיה שיווקית קשה: איך מדברים על פשע מאורגן, כשברור לכל מי שמתעסק בו, שהוא די רחוק מלהיות "מאורגן"?
העובדות היו, שאלו שנקראו הבוסים, נקראו כך בגלל שהם היו אחראים על טריטוריה גיאוגרפית, וכל פושע שפעל שם, היה צריך לשלם "מס".
זה לא שהבוס שולח את העובדים לגנוב או משלם להם שכר חודשי. מה שבד"כ היה קורה, שהם היו עושים את כל העבודה, ואז משלמים לו כסף, כדי שגנגסטרים אחרים לא ישדדו אותם. כשרוצים שמישהו יבצע פשע אלים, פשוט שוכרים אותו. פרילנסר.
אין פה היררכיה. זה לא הCIA או הצבא.
איך מתמודדים עם העובדות שאין ממש פשיעה מאורגנת"?
אהה, מיתוג!!!
שתי ועדות שונות של הסנאט, בהפרש של כמה שנים, המציאו שמות:
א. מאפיה
אחת המציאה את השם "מאפיה", שהוא כינוי מאפיין למשפחות פשע בדרום איטליה – שבהן בני הדודים מתחתנים אחד עם השניה כדי לשמור על נאמנות, וכלל לא רלוונטי לפושעים בארה"ב.
ב. קוזה נוסטרה
והשניה המציאה את השם "קוזה נוסטרה". למעשה, מי שהמציא את המונח היה
13 למרץ, 2019
1. מה חשוב לך?
נתקלתי השבוע במשפט בודהיסטי הבא: "החיים שלך הפכו למאבק, ברגע שההעדפות שלך, הפכו לצרכים שלך".
מה זה אומר?
יש דברים שאנחנו מעדיפים, כמו למשל אורח חיים שכולל דירה, מכונית, בילויים במסעדות, קניות וחופשות בחו"ל. וברור מדוע: זה כיף לגור בדירה מפוארת, לנסוע ברכב יוקרתי, לאכול במסעדות משובחות, לקנות את מוצרים אופנתיים ולראות עולם בסטייל.
אבל ההנאה הזו עולה לפעמים הרבה (מדי) כסף.
וכדי לממן את ההנאה הזאת, רוב האנשים צריכים לפעמים להתחייב ולהשיג דברים שקשה לעשות. לעבוד עם (או להינשא ל)אנשים שהם לא מחבבים, ולפעמים לא סובלים. לעשות עבודה שהם מתעבים.
בסרט "מועדון קרב" אדווארד נורטון אומר שאנשים קונים דברים שהם לא צריכים, בכסף שאין להם, כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים. כמה אנשים כאלה אתם מכירים?
אז מהי האמת שלך? מה חשוב לך?
זה הזכיר לי את הספר "HAPPY MONEY", שמדבר על זה שאנשים לוקחים הלוואות כבדות כדי לרכוש את בית החלומות שלהם, אבל מתקשים לישון בלילה כי הם לחוצים שלא יעמדו בתשלומי המשכנתא.
כשאתה ממשכן את העתיד שלך עבור ההווה, אתה לא מכניס רק עונג לחיים, אתה מכניס גם חרדות. ואם רכישת בית החלומות שלך, גורמת לך לא לישון בלילה, אז מה הפואנטה?
זו לא הנאה מועילה, זו הנאה רעילה.
אז זה נחמד לאכול במסעדה, לגור בפנטהאוז או לעשות שופינג חסר מעצורים.
כמובן, כל זמן שזה לא מכריח אותנו לעבוד בעבודה שאנחנו לא אוהבים, עם אנשים שלא נעים לנו לשהות במחיצתם, ולחוות חרדות של "מה יקרה אם" מדי יום ביומו.
כשהעדפות שלנו הופכות לצרכים, החיים הופכים למאבק.
אנחנו קונים הנאות רגעיות, סיפורים וחוויות, במחיר של החיים שאנחנו לא רוצים. וזה משהו ששווה לחשוב עליו, אם אנחנו רוצים לכוון את עצמנו לחיי תכלית.
2. למה אנחנו אוהבים לשחק עם העובדות?
יש חידה / בדיחה ששואלת "איך אתה יודע שפוליטיקאי משקר?"
והתשובה: "השפתיים שלו זזות".
למה פוליטיקאים אוהבים "לשחק" עם העובדות? כי זה משתלם.
ולא רק הם.
תשאלו כל חובב קולנוע, והוא יגיד לכם שלא מעט מהמשפטים שמצוטטים מסרטים, פשוט לא נכונים. לא לגמרי שקריים, אלא פשוט עברו איזו שהיא אדפטציה קטנה.
התאמה לעולם שלנו, משהו שהתסריטאי המקורי לא ממש חשב עליה.
אחד המפורסמים זה "לוק, אני אבא שלך!" של דארת' וויידר.
הוא כמובן אמר "לא, אני אבא שלך!".
זה היה רגע דרמטי בסרט, שבו הגיבור מגלה שהאויב העיקרי שלו, הוא בעצם אבא שלו.
אבל מכיוון שהם כבר דקות ארוכות נלחמים ביניהם, וויידר לא צריך לקרוא לבנו לוק, בשמו.
כשאתה עומד עם חרב אור מול אדם ומנסה להרוג אותו – כנראה שלא ממש צריך להסב את תשומת לבו.
ו"מלחמת הכוכבים" לא לבד: גם קלינט איסטווד וביטויים כמו "אתה מרגיש בר מזל, פרחח?", רוי שיידר במלתעות "אנחנו נצטרך סירה גדולה יותר" וגורדון גקו (מייקל דאגלס) "תאוות בצע היא טובה", חרוטים לנו בזיכרון. אבל זה לא בדיוק מה ששמענו וראינו.
איסטווד מכוון אקדח מגנום 44 לשודד ששרוע על הרצפה, ואומר לו: "אתה חייב לשאול את עצמך שאלה אחת: 'האם אני מרגיש בר-מזל'? ובכן, האמנם?". (לאיסטווד אזלו הקליעים באקדח, אבל השודד לא הרגיש בר-מזל).
במלתעות, השריף אומר לבעל הסירה, מבוהל כולו, אחרי שראה לראשונה את מימדי הכריש הלבן (עמלץ), "אני חושב שתצטרף סירה גדולה יותר".
מייקל דאגלס, באסיפת בעלי המניות, מסביר ש" הנקודה היא, גבירותי ורבותי, שתאוות בצע, בהיעדר מילה טובה יותר, היא דבר טוב."
אולי זה מה שקורה כשהתסריטאי עסוק בלייצר סרט, ולא בלייצר קופי קליט שישמש אנשים שנזכרים בסרט לאחר מכן?
או שאנחנו פשוט אוהבים להתאים את מה שקרה למה שנוח לנו?
3. מי החליט לקרוא לפושעים בשם "קוזה נוסטרה"?
כשהחלו חקירות הסנאט על הפשע המאורגן בארה"ב, היתה להם בעיה שיווקית קשה: איך מדברים על פשע מאורגן, כשברור לכל מי שמתעסק בו, שהוא די רחוק מלהיות "מאורגן"?
העובדות היו, שאלו שנקראו הבוסים, נקראו כך בגלל שהם היו אחראים על טריטוריה גיאוגרפית, וכל פושע שפעל שם, היה צריך לשלם "מס".
זה לא שהבוס שולח את העובדים לגנוב או משלם להם שכר חודשי. מה שבד"כ היה קורה, שהם היו עושים את כל העבודה, ואז משלמים לו כסף, כדי שגנגסטרים אחרים לא ישדדו אותם. כשרוצים שמישהו יבצע פשע אלים, פשוט שוכרים אותו. פרילנסר.
אין פה היררכיה. זה לא הCIA או הצבא.
איך מתמודדים עם העובדות שאין ממש פשיעה מאורגנת"?
אהה, מיתוג!!!
שתי ועדות שונות של הסנאט, בהפרש של כמה שנים, המציאו שמות:
א. מאפיה
אחת המציאה את השם "מאפיה", שהוא כינוי מאפיין למשפחות פשע בדרום איטליה – שבהן בני הדודים מתחתנים אחד עם השניה כדי לשמור על נאמנות, וכלל לא רלוונטי לפושעים בארה"ב.
ב. קוזה נוסטרה
והשניה המציאה את השם "קוזה נוסטרה". למעשה, מי שהמציא את המונח היה
ג'ו וולאצ'י, פושע שכנראה חיפש תשומת לב ציבורית, ואפילו לא ביקש לצאת מהכלא בתמורה לעדות שלו.
זה היה ציורי, גם גרפים, טבלאות, והיררכיה. זה היה יפה, כמו תיאור של ארגון צבאי.
וזה היה תלוש לחלוטין מהמציאות.
ותחשבו על זה: למה שחבורה של גנבים, עבריינים אלימים ופושעים יעצרו ו"ימתגו" את עצמם? הם תאגיד? הם מתכוונים לקחת זכויות יוצרים ולעשות מרצ'נדייזינג?
איזה אינטרס זה מקדם עבור אותם פושעים שאמורים להיות מתוחכמים, חוץ מלעזור לפוליטיקאים, לבולשת הפדרלית ולתקשורת להציג "ארגון פשיעה" אחד מגובש שמסכן את הציבור, ולא סתם פושעים "רגילים"?
הFBI היו צריכים אויב ראוי. הפוליטיקאים צריכים להיראות כאילו הם עושים משהו. התקשורת צריכה רייטינג. אפילו מרבית הפושעים היו מבסוטים מהפרסום, שבתחילה העניק להם המון כבוד והילה ציבורית.
כך כולם קיבלו את מה שהם רוצים.
למה לקלקל עם העובדות?
4. *בונוס* יכול להיות שפירמידת הצרכים של מאסלו היא פיקציה?
כמעט בלתי אפשרי ללמוד פסיכולוגיה או תחום משיק, מבלי לשמוע על פירמידת הצרכים של מאסלו.
ד"ר שרה איליין איטון, היא מסוג הטיפוסים שאוהבים לחקור – אבל ממש לחקור.
היא רצתה לראות את הדבר האמיתי, ולכן היא חזרה למאמר המקורי של אברהם מאסלו מ-1943 "תיאוריה של מוטיבציה אנושית", אבל היא לא מצאה שם פירמידה באף אחד מ-27 עמודי המאמר.
ואז היא פנתה לספרו מ-1954, "מוטיבציה ואישיות". בספר, מסתבר, אין אפילו דיאגרמה אחת, ובטח לא פירמידה.
איך מאיפה צצה לה פירמידה?
המקור הרעיוני של הפירמידה, אולי קשור לאחד מהדברים שכתב מאסלו. הוא הציע מספרים שרירותיים, רק לצרכי אילוסטרציה, ושם אמר שהאזרח הממוצע מרוצה כנראה מ-85% מהצרכים הפיזיולוגים שלו, 70% מצרכי הבטחון שלו, 50% מצרכי האהבה שלו, 40% מצרכי ההערכה העצמית שלו ו-10% מצרכי המימוש העצמי שלו".
כמובן, מדובר במספרים שרירותיים, רק לצרכי המחשה, שמתייחסים לאזרח ממוצע.
בקיצור, מאסלו מעולם לא צייר פירמידה.
אז מי צייר? אולי התומכים של התיאוריות שלו, שכנראה שלקחו את עבודתו צעד קדימה – קצת כמו אנשים שמעניקים שמות לתופעות פשע ומשנים ציטוטים מסרטים – והחליטו להפוך את העבודה שלו למשהו שקל יחסית להסביר ולהעביר.
כמובן, יש הרבה ביקורת על עבודתו של מאסלו, הנחות היסוד שלו, על אלמנטים מהותיים שחסרים בתיאוריה ועל הפירמידה עצמה. אבל יש כאן שאלה מעניינת: האם ללא הפירמידה היינו בכלל שומעים על מאסלו?
ולמה אנחנו כועסים על פוליטיקאים שמשחקים עם העובדות, כשאקדמאים עושים את זה גם כן?
5. *בונוס2* וידאוקאסט - מרקט שיפט, פרק 3. במיוחד למי שמאמין שחשוב להיות הכי טוב או הראשון בשוק כדי להצליח.
והפעם - אמונות שגויות.
http://bit.ly/2JrppTt
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
זה היה ציורי, גם גרפים, טבלאות, והיררכיה. זה היה יפה, כמו תיאור של ארגון צבאי.
וזה היה תלוש לחלוטין מהמציאות.
ותחשבו על זה: למה שחבורה של גנבים, עבריינים אלימים ופושעים יעצרו ו"ימתגו" את עצמם? הם תאגיד? הם מתכוונים לקחת זכויות יוצרים ולעשות מרצ'נדייזינג?
איזה אינטרס זה מקדם עבור אותם פושעים שאמורים להיות מתוחכמים, חוץ מלעזור לפוליטיקאים, לבולשת הפדרלית ולתקשורת להציג "ארגון פשיעה" אחד מגובש שמסכן את הציבור, ולא סתם פושעים "רגילים"?
הFBI היו צריכים אויב ראוי. הפוליטיקאים צריכים להיראות כאילו הם עושים משהו. התקשורת צריכה רייטינג. אפילו מרבית הפושעים היו מבסוטים מהפרסום, שבתחילה העניק להם המון כבוד והילה ציבורית.
כך כולם קיבלו את מה שהם רוצים.
למה לקלקל עם העובדות?
4. *בונוס* יכול להיות שפירמידת הצרכים של מאסלו היא פיקציה?
כמעט בלתי אפשרי ללמוד פסיכולוגיה או תחום משיק, מבלי לשמוע על פירמידת הצרכים של מאסלו.
ד"ר שרה איליין איטון, היא מסוג הטיפוסים שאוהבים לחקור – אבל ממש לחקור.
היא רצתה לראות את הדבר האמיתי, ולכן היא חזרה למאמר המקורי של אברהם מאסלו מ-1943 "תיאוריה של מוטיבציה אנושית", אבל היא לא מצאה שם פירמידה באף אחד מ-27 עמודי המאמר.
ואז היא פנתה לספרו מ-1954, "מוטיבציה ואישיות". בספר, מסתבר, אין אפילו דיאגרמה אחת, ובטח לא פירמידה.
איך מאיפה צצה לה פירמידה?
המקור הרעיוני של הפירמידה, אולי קשור לאחד מהדברים שכתב מאסלו. הוא הציע מספרים שרירותיים, רק לצרכי אילוסטרציה, ושם אמר שהאזרח הממוצע מרוצה כנראה מ-85% מהצרכים הפיזיולוגים שלו, 70% מצרכי הבטחון שלו, 50% מצרכי האהבה שלו, 40% מצרכי ההערכה העצמית שלו ו-10% מצרכי המימוש העצמי שלו".
כמובן, מדובר במספרים שרירותיים, רק לצרכי המחשה, שמתייחסים לאזרח ממוצע.
בקיצור, מאסלו מעולם לא צייר פירמידה.
אז מי צייר? אולי התומכים של התיאוריות שלו, שכנראה שלקחו את עבודתו צעד קדימה – קצת כמו אנשים שמעניקים שמות לתופעות פשע ומשנים ציטוטים מסרטים – והחליטו להפוך את העבודה שלו למשהו שקל יחסית להסביר ולהעביר.
כמובן, יש הרבה ביקורת על עבודתו של מאסלו, הנחות היסוד שלו, על אלמנטים מהותיים שחסרים בתיאוריה ועל הפירמידה עצמה. אבל יש כאן שאלה מעניינת: האם ללא הפירמידה היינו בכלל שומעים על מאסלו?
ולמה אנחנו כועסים על פוליטיקאים שמשחקים עם העובדות, כשאקדמאים עושים את זה גם כן?
5. *בונוס2* וידאוקאסט - מרקט שיפט, פרק 3. במיוחד למי שמאמין שחשוב להיות הכי טוב או הראשון בשוק כדי להצליח.
והפעם - אמונות שגויות.
http://bit.ly/2JrppTt
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
Facebook
Eliav Alaluf
-- פרק 3 של Market Shift: אמונות שגויות / Dysfunctional Beliefs -- למה מיזמים נכשלים? הרבה פעמים, כי אנחנו מקלקלים לעצמנו. --- חברת המחקר CB Insights פרסמה בשנה שעברה את רשימת 20 הסיבות לכישלון...
אוהבים הזדמנויות?
בעקבות ביטול של הרגע האחרון, יש שני מקומות להרצאה של מוח קונה, מוח מוכר.
---
שעות האירוע ב-27 למרץ:
18:00- התכנסות
18:30- תחילת הרצאה
19:30-19:45- הפסקה
19:45-21:00- תרגיל איקיגאי- תרגיל יפני למציאת התכלית האישית
לרכישה מהירה לחצו כאן http://bit.ly/buyingsellingbrain
בעקבות ביטול של הרגע האחרון, יש שני מקומות להרצאה של מוח קונה, מוח מוכר.
---
שעות האירוע ב-27 למרץ:
18:00- התכנסות
18:30- תחילת הרצאה
19:30-19:45- הפסקה
19:45-21:00- תרגיל איקיגאי- תרגיל יפני למציאת התכלית האישית
לרכישה מהירה לחצו כאן http://bit.ly/buyingsellingbrain
לקריאת הטור: "שלושה דברים שלמדתי השבוע", יש להקליק כאן >> http://bit.ly/2OBBe8u
רוצים להגיע להרצאה הבאה של מוח קונה, מוח מוכר?
כתובת: רוטשילד 8, תל אביב. קומה 1. משרדי MEET IN PLACE
שעות האירוע ב-3 למאי:
-09:30 – 10:00 התכנסות
-10:00 – 11:00 הרצאה – סימולציות, קייס סטאדיז, מתודולוגיה
- 11:15-11:00 הפסקה
-12:30 - 11:15- תרגיל איקיגאי- תרגיל יפני למציאת התכלית האישית
לרכישה מהירה לחצו כאן http://bit.ly/buyingsellingbrain
כתובת: רוטשילד 8, תל אביב. קומה 1. משרדי MEET IN PLACE
שעות האירוע ב-3 למאי:
-09:30 – 10:00 התכנסות
-10:00 – 11:00 הרצאה – סימולציות, קייס סטאדיז, מתודולוגיה
- 11:15-11:00 הפסקה
-12:30 - 11:15- תרגיל איקיגאי- תרגיל יפני למציאת התכלית האישית
לרכישה מהירה לחצו כאן http://bit.ly/buyingsellingbrain
השבוע ב"שלושה דברים שלמדתי" - על איזה דברים צריכים לוותר כדי לייצר שינוי? >> http://bit.ly/2K8bsKe
3 טעויות נפוצות בשיווק – ואיך ניתן לתקן אותן?
https://www.youtube.com/watch?v=KMoQH3WJ05Q
https://www.youtube.com/watch?v=KMoQH3WJ05Q
שלושה דברים שלמדתי השבוע / מהם 3 הצעדים הראשונים כדי להפוך למאסטר בתחומך?
1. איך עושים את הבלתי אפשרי?
משה מכר לשכן שלו חמור ב-1,000 ₪, והבטיח למסור את החמור למחרת היום.
אלא שלמחרת היום הודיע לשכן "מצטער, יש לי חדשות רעות: החמור מת".
ענה השכן, "טוב, אז רק תחזיר לי את הכסף".
"מצטער", ענה משה, "אין לי אפשרות. כבר בזבזתי אותו".
"אז מה עושים?" התעצבן השכן.
משה שלנו, בחור יצירתי, ענה "טוב, תן לי חודש, ואני אראה איך אני מוציא כסף מחמור מת."
"מה תעשה?!" שאל השכן ההמום.
"יש מצב שאני אעמיד את החמור להגרלה" ענה משה.
"אתה לא יכול להוציא להגרלה חמור מת! זה לא אפשרי!" הזדעק השכן.
"בוודאי שאני יכול. אני לא אספר שהחמור מת", משה נראה נחוש מתמיד. "אבל זו תהיה רמאות, לא?" תהה השכן.
"לא בהכרח," השיב משה בחיוך.
כעבור חודש ימים פוגש השכן את משה ושואל אותו "תגיד, מה בסוף נסגר עם עם החמור המת? ומה עם הכסף שלי?"
"הוצאתי אותו להגרלה" ענה משה. "מכרתי 500 כרטיסים תמורת 10₪ כל אחד והרווחתי 4990 ₪".
פחות ה-1000 שמגיעים לך, יש לי רווח נקי של 3990 ₪".
"למה 3990? למה לא 4000?" תהה השכן המבולבל.
"אלו 10 השקלים של הבחורצ'יק שזכה בהגרלה" הסביר משה, "הוא נורא התאכזב לגלות שהחמור מת, אז החזרתי לו את מחיר הכרטיס שלו".
2. למה בעצם אנחנו מספרים סיפורים?
לפני כמה שנים, ישבו 12 אנשים באולם קולנוע בקליפורניה, וצפו בסרט של ג'יימס בונד. מחוץ לאולם, ישב אדם אחר, וגם צפה בסרט – אבל אחר. הסרט שהוא צפה בו, היה הפעילות המוחית של אותם תריסר האנשים שישבו וצפו בג'יימס בונד.
מי האיש?
פול זאק, פרופסור לכלכלה, ניהול ופסיכולוגיה והמייסד של המרכז למחקר נוירולוגי, גילה בתחילת שנות ה90 שהורמון שהמוח מפריש בשם אוקסיטוצין (Oxytocin), שמאותת למוח שזה בטוח להתקרב לאנשים אחרים.
אם לא למדתם פסיכולוגיה, ועדיין השם הזה נשמע לכם מוכר, כנראה יש לכם ילדים: אוקסיטוצין הוא הורמון שמכווץ את הרחם בזמן לידה ומקל על הפרשת החלב בזמן הנקה. יש גם שמכנים אותו בשם הורמון האהבה, שכן הוא מופרש גם אצל נשים וגם אצל גברים בזמן אורגזמה.
אבל לעניינינו, מה שחשוב הוא שאוקסיטוצין משמש גם כמוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר) שממלא תפקיד בקשרים חברתיים. זאק טוען שלאוקסיטוצין תפקיד בהתנהגות חברתית, המעודד התנהגות הפוכה מתגובת "הילחם או ברח", על ידי הפחתת תחושת הפחד, והשפעה מהותית על יצירת האמון הבין-אישי.
בקיצור, כשאתם אומרים שהיתה לכם "כימיה" עם מישהו, אתם לא משקרים.
למה חשוב לנו להבין מה זה ההורמון הזה?
זאק מסביר: כי מסתבר שאפשר לייצר אותו במוח שלנו – וכך להשפיע עלינו – באמצעות סיפורים.
כמו שאנחנו "מושפעים מסרטים" ושעות לאחר מכן (ולעתים הרבה יותר), אנחנו פועלים תחת השפעה הסרט, כך סיפורים (מרגשים ומעוררי השראה) יכולים להפוך עובדים לפחות אגואיסטיים ויותר מועילים לארגון.
סיפור שמעורר רגש והזדהות, יכול לגרום לאנשים להפסיק מההתעסקות האובססיבית בעצמם, ולעזור לאנשים אחרים, לתרום למדינה או לארגון שבו הוא עובד.
בשלב ראשון, בדק פרופ' זאק את כמות ההורמון בדם של הנבדקים. אבל עם הזמן, ביחד עם משרד ההגנה האמריקאי, הם פיתחו שיטות לא פולשניות – מעקב אחרי דופק, נשימה וכו' – כדי למדוד את רמות האוקסיטוצין עד ל1,000 פעם בשנייה.
אז אם אתם רוצים להשפיע על בוחרים, על עובדים ועל לקוחות, אומר זאק, כדאי שתתחילו בסיפור שיש לו משמעות עבורם.
3. מהם שלושת הצעדים הראשונים כדי להפוך למאסטר בתחומך?
אחד הסופרים החביבים עלי, הוא רוברט גרין. ספרו MASTERY עוסק בדרך שבה אנשים הופכים להיות מאסטרים בתחומם, והוא עושה זאת דרך סיפורים מרתקים שמכילים פרטים שלרוב לא ידועים על אנשים יוצאי דופן. ליאונרדו דה וינצ'י, מסתבר, התבלט כי בגיל 9 נהג לגנוב נייר – מצרך נדיר באותם ימים - מחדר העבודה של אבא שלו.
ואז הוא היה מטייל בטבע, מתיישב ו מצייר ... נופים, בעלי חיים וטבע.
עד אז, ציירים ציירו אנשים, ולא נוף. וכשאבא שלו גילה את זה, במקום להעניש אותו, הוא שלח אותו להיות מתלמד אצל אמן ידוע.
גרין מאמין מושבע באבולוציה, ולכן גם בגיוון שיש בין אנשים, הגיוון שמאפשר לתרבויות ולזנים לשרוד. גיוון נובע מכך שכל אחד מאתנו נולד עם מטען גנטי מיוחד, תופעה חד פעמית שמעולם לא התרחשה בעבר ולא תתרחש בעתיד. הוא מסביר שהמשימה שלנו, היא לממש את הפוטנציאל הייחודי שלנו. והכוחות שמנסים למנוע את זה מאתנו, הם הלחצים החברתיים שמנסים לוודא שנהיה כמו כולם.
הוא ממליץ על 3 צעדים, כדי לגלות מהי משימת החיים שלנו:
א. להביט פנימה.
להתחבר עם הנטיות הטבעיות שלנו, עם המקומות שבהם אנחנו מרגישים מיוחדים, אחרים, חריגים. המקומות שאנחנו נמשכים אליהם, אפילו אם אין לנו מושג מדוע. לתת לדברים לקרות, לתת ביטוי לתחושות שלנו, לצאת מהקווים.
ב. לקרוא לעצמך.
תחשבו שהיקום קורא לכם, כדי להציל
1. איך עושים את הבלתי אפשרי?
משה מכר לשכן שלו חמור ב-1,000 ₪, והבטיח למסור את החמור למחרת היום.
אלא שלמחרת היום הודיע לשכן "מצטער, יש לי חדשות רעות: החמור מת".
ענה השכן, "טוב, אז רק תחזיר לי את הכסף".
"מצטער", ענה משה, "אין לי אפשרות. כבר בזבזתי אותו".
"אז מה עושים?" התעצבן השכן.
משה שלנו, בחור יצירתי, ענה "טוב, תן לי חודש, ואני אראה איך אני מוציא כסף מחמור מת."
"מה תעשה?!" שאל השכן ההמום.
"יש מצב שאני אעמיד את החמור להגרלה" ענה משה.
"אתה לא יכול להוציא להגרלה חמור מת! זה לא אפשרי!" הזדעק השכן.
"בוודאי שאני יכול. אני לא אספר שהחמור מת", משה נראה נחוש מתמיד. "אבל זו תהיה רמאות, לא?" תהה השכן.
"לא בהכרח," השיב משה בחיוך.
כעבור חודש ימים פוגש השכן את משה ושואל אותו "תגיד, מה בסוף נסגר עם עם החמור המת? ומה עם הכסף שלי?"
"הוצאתי אותו להגרלה" ענה משה. "מכרתי 500 כרטיסים תמורת 10₪ כל אחד והרווחתי 4990 ₪".
פחות ה-1000 שמגיעים לך, יש לי רווח נקי של 3990 ₪".
"למה 3990? למה לא 4000?" תהה השכן המבולבל.
"אלו 10 השקלים של הבחורצ'יק שזכה בהגרלה" הסביר משה, "הוא נורא התאכזב לגלות שהחמור מת, אז החזרתי לו את מחיר הכרטיס שלו".
2. למה בעצם אנחנו מספרים סיפורים?
לפני כמה שנים, ישבו 12 אנשים באולם קולנוע בקליפורניה, וצפו בסרט של ג'יימס בונד. מחוץ לאולם, ישב אדם אחר, וגם צפה בסרט – אבל אחר. הסרט שהוא צפה בו, היה הפעילות המוחית של אותם תריסר האנשים שישבו וצפו בג'יימס בונד.
מי האיש?
פול זאק, פרופסור לכלכלה, ניהול ופסיכולוגיה והמייסד של המרכז למחקר נוירולוגי, גילה בתחילת שנות ה90 שהורמון שהמוח מפריש בשם אוקסיטוצין (Oxytocin), שמאותת למוח שזה בטוח להתקרב לאנשים אחרים.
אם לא למדתם פסיכולוגיה, ועדיין השם הזה נשמע לכם מוכר, כנראה יש לכם ילדים: אוקסיטוצין הוא הורמון שמכווץ את הרחם בזמן לידה ומקל על הפרשת החלב בזמן הנקה. יש גם שמכנים אותו בשם הורמון האהבה, שכן הוא מופרש גם אצל נשים וגם אצל גברים בזמן אורגזמה.
אבל לעניינינו, מה שחשוב הוא שאוקסיטוצין משמש גם כמוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר) שממלא תפקיד בקשרים חברתיים. זאק טוען שלאוקסיטוצין תפקיד בהתנהגות חברתית, המעודד התנהגות הפוכה מתגובת "הילחם או ברח", על ידי הפחתת תחושת הפחד, והשפעה מהותית על יצירת האמון הבין-אישי.
בקיצור, כשאתם אומרים שהיתה לכם "כימיה" עם מישהו, אתם לא משקרים.
למה חשוב לנו להבין מה זה ההורמון הזה?
זאק מסביר: כי מסתבר שאפשר לייצר אותו במוח שלנו – וכך להשפיע עלינו – באמצעות סיפורים.
כמו שאנחנו "מושפעים מסרטים" ושעות לאחר מכן (ולעתים הרבה יותר), אנחנו פועלים תחת השפעה הסרט, כך סיפורים (מרגשים ומעוררי השראה) יכולים להפוך עובדים לפחות אגואיסטיים ויותר מועילים לארגון.
סיפור שמעורר רגש והזדהות, יכול לגרום לאנשים להפסיק מההתעסקות האובססיבית בעצמם, ולעזור לאנשים אחרים, לתרום למדינה או לארגון שבו הוא עובד.
בשלב ראשון, בדק פרופ' זאק את כמות ההורמון בדם של הנבדקים. אבל עם הזמן, ביחד עם משרד ההגנה האמריקאי, הם פיתחו שיטות לא פולשניות – מעקב אחרי דופק, נשימה וכו' – כדי למדוד את רמות האוקסיטוצין עד ל1,000 פעם בשנייה.
אז אם אתם רוצים להשפיע על בוחרים, על עובדים ועל לקוחות, אומר זאק, כדאי שתתחילו בסיפור שיש לו משמעות עבורם.
3. מהם שלושת הצעדים הראשונים כדי להפוך למאסטר בתחומך?
אחד הסופרים החביבים עלי, הוא רוברט גרין. ספרו MASTERY עוסק בדרך שבה אנשים הופכים להיות מאסטרים בתחומם, והוא עושה זאת דרך סיפורים מרתקים שמכילים פרטים שלרוב לא ידועים על אנשים יוצאי דופן. ליאונרדו דה וינצ'י, מסתבר, התבלט כי בגיל 9 נהג לגנוב נייר – מצרך נדיר באותם ימים - מחדר העבודה של אבא שלו.
ואז הוא היה מטייל בטבע, מתיישב ו מצייר ... נופים, בעלי חיים וטבע.
עד אז, ציירים ציירו אנשים, ולא נוף. וכשאבא שלו גילה את זה, במקום להעניש אותו, הוא שלח אותו להיות מתלמד אצל אמן ידוע.
גרין מאמין מושבע באבולוציה, ולכן גם בגיוון שיש בין אנשים, הגיוון שמאפשר לתרבויות ולזנים לשרוד. גיוון נובע מכך שכל אחד מאתנו נולד עם מטען גנטי מיוחד, תופעה חד פעמית שמעולם לא התרחשה בעבר ולא תתרחש בעתיד. הוא מסביר שהמשימה שלנו, היא לממש את הפוטנציאל הייחודי שלנו. והכוחות שמנסים למנוע את זה מאתנו, הם הלחצים החברתיים שמנסים לוודא שנהיה כמו כולם.
הוא ממליץ על 3 צעדים, כדי לגלות מהי משימת החיים שלנו:
א. להביט פנימה.
להתחבר עם הנטיות הטבעיות שלנו, עם המקומות שבהם אנחנו מרגישים מיוחדים, אחרים, חריגים. המקומות שאנחנו נמשכים אליהם, אפילו אם אין לנו מושג מדוע. לתת לדברים לקרות, לתת ביטוי לתחושות שלנו, לצאת מהקווים.
ב. לקרוא לעצמך.
תחשבו שהיקום קורא לכם, כדי להציל
את העולם.
זה אומר שהעבודה שלכם, היא לא רק עבודה, היא משהו גדול יותר. העבודה שלכם, מסביר גרין, היא משהו שקשור לאדם שאתה, וזה לא עוד מגירה בשידה או בארון, לא עוד דבר שאתם עושים כדי להתפרנס. לרוב האנשים, פשוט חסרה מטרה שגדולה מהחיים שלהם עצמם, משהו שיעניק להם השראה. אצל מאסטרים, העבודה היא הדבר הזה.
ג. להפוך את החיים להרפתקה או מסע.
מה קורה כשאנחנו מביטים על החיים שלנו כמו על הרפתקה (שזה כמו הרפתקאה, רק בעברית תקנית)? פתאום אנחנו מצפים, כמו אינדיאנה ג'ונס, שהחיים לא יהיו לינאריים. אם המסע שלנו הוא קו ישר, צפוי, עקבי – הוא משעמם. המסע שלנו צריך להיות מפותל, עם הפתעות, אכזבות, נפילות, עליות ותהפוכות - כמו כל סיפור טוב. אנחנו מתחילים אותו בתחום שמתאים בערך לנטיות לבנו, ועם הזמן, אנחנו מוצאים את הנישה, את ההזדמנות או את התחום החדש שמתאים לנו.
(אם מעניין אתכם לשמוע / לקרוא עוד על העניין הזה, תנו סימן, וארחיב על כך בשבוע הבא).
4. *בונוס1* מה קורה כשאמן מאלתר?
כשאמן ראפ או נגן ג'ז מאלתרים מוזיקה, מחקרים מראים פעילות מוחית ערה במקומות שאחראים על ביטוי עצמאי ומוכוונות ליעדים. אבל גם פעילות מופחתת באזורים שאחראים על פתרון בעיות, תשומת לב ממוקדת, הערכה ובחינה של התנהגות ויעדים,
כך מסבירה הת'ר ברלין, פרופסורית חברה לפסיכיאטריה וניורולוגיה בבית הספר לרפואה במאונט סיני. במילים אחרות, כשאנחנו מנסים ליצור משהו חדש, אנחנו שקועים ביצירה, ופחות עסוקים במה אנשים אחרים חושבים עלינו. אלו הרגעים שבהם שהמבקר הפנימי, השופט שלנו, "הולך לישון", והפיקאסו הפנימי שלנו מתעורר.
ואז תחושות לא מודעות, לא מסוננות, רנדומליות ולפעמים גם לא רציונליות – וכמובן, איבוד תחושת זמן - באות לידי ביטוי.
רוב האנשים מדברים גם על "מוזה" שהם קיבלו, כאילו משהו ממקור שהוא לא הם עצמם.
פרופ' מיהאי צ'יקסנטמיהאיי העניק לתופעה הזאת את הכינוי "FLOW", מצב של זרימה.
אגב, מעניין לראות שהתכונות שמעידות על פעילות יצירתית במוח, הן אותן התכונות שקיימות אצלנו בדרך כלל כשאנחנו חולמים, כולל ההרגשה לפעמים שאנחנו לא עצמנו בחלום.
אבל מצב של אילתור מוזיקלי הוא מיוחד ושונה ממצב של פיסול, איור או ציור, למשל, בכך שזו יצירה שמתרחשת "בזמן אמת". כלומר, האמן המאלתר צריך להפעיל גם את מנגנוני הפידבק (כדי להבין אם הקהל שמולך מתחבר למוזיקה שאתה מייצר), וגם לשמור על פרץ היצירתיות.
אותו הדבר רלוונטי גם לפוליטיקאים בזמן ראיון טלוויזיוני או מסיבת עיתונאים, יזם שמציג את הסטרטאפ שלו או איש מכירות שמתמודד עם התנגדויות של לקוח. אתה חייב להיות יצירתי - אבל גם להיות מחובר לפידבק של הסביבה.
(כשאני מרצה למשל, אני יכול להרחיב על נושא עם עוד דוגמאות או לחלוף עליו מהר, לפי רמת העניין שאני מרגיש מהקהל. כשאני כותב, אין לי אפשרות כזו).
5. *בונוס2* - לפני יומיים, התבשרנו החללית "בראשית" התרסקה על הירח. והדבר שהכי שימח אותי בכל הסיפור הזה, היה התגובות של אנשים.
בישראל של לפני 30 שנה, כנראה שהיינו שומעים הרבה שמחה לאיד, זלזול, והערות פוגעניות.
בישראל של היום, שמעתי המון פרגון. באומת הסטרטאפ שלנו, לא מעט אנשים מבינים שכשלון - שהוא בעצם הזדמנות למידה - הוא חלק בלתי נפרד מכל הצלחה.
אנשים מבינים שלהגיע למצב שבו אתה מרסק חללית על הירח, אומר שכנראה עשית הרבה מאוד דברים טובים בדרך (כמו להיות המדינה ה-7 בעולם להכניס חללית לכוח הכבידה של הירח, בעשירית מהתקציב).
בקיצור, כל הכבוד לכל מי שמעורב בפרויקט "בראשית" וכל הכבוד לאנשים שידעו לפרגן ולתמוך.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון
זה אומר שהעבודה שלכם, היא לא רק עבודה, היא משהו גדול יותר. העבודה שלכם, מסביר גרין, היא משהו שקשור לאדם שאתה, וזה לא עוד מגירה בשידה או בארון, לא עוד דבר שאתם עושים כדי להתפרנס. לרוב האנשים, פשוט חסרה מטרה שגדולה מהחיים שלהם עצמם, משהו שיעניק להם השראה. אצל מאסטרים, העבודה היא הדבר הזה.
ג. להפוך את החיים להרפתקה או מסע.
מה קורה כשאנחנו מביטים על החיים שלנו כמו על הרפתקה (שזה כמו הרפתקאה, רק בעברית תקנית)? פתאום אנחנו מצפים, כמו אינדיאנה ג'ונס, שהחיים לא יהיו לינאריים. אם המסע שלנו הוא קו ישר, צפוי, עקבי – הוא משעמם. המסע שלנו צריך להיות מפותל, עם הפתעות, אכזבות, נפילות, עליות ותהפוכות - כמו כל סיפור טוב. אנחנו מתחילים אותו בתחום שמתאים בערך לנטיות לבנו, ועם הזמן, אנחנו מוצאים את הנישה, את ההזדמנות או את התחום החדש שמתאים לנו.
(אם מעניין אתכם לשמוע / לקרוא עוד על העניין הזה, תנו סימן, וארחיב על כך בשבוע הבא).
4. *בונוס1* מה קורה כשאמן מאלתר?
כשאמן ראפ או נגן ג'ז מאלתרים מוזיקה, מחקרים מראים פעילות מוחית ערה במקומות שאחראים על ביטוי עצמאי ומוכוונות ליעדים. אבל גם פעילות מופחתת באזורים שאחראים על פתרון בעיות, תשומת לב ממוקדת, הערכה ובחינה של התנהגות ויעדים,
כך מסבירה הת'ר ברלין, פרופסורית חברה לפסיכיאטריה וניורולוגיה בבית הספר לרפואה במאונט סיני. במילים אחרות, כשאנחנו מנסים ליצור משהו חדש, אנחנו שקועים ביצירה, ופחות עסוקים במה אנשים אחרים חושבים עלינו. אלו הרגעים שבהם שהמבקר הפנימי, השופט שלנו, "הולך לישון", והפיקאסו הפנימי שלנו מתעורר.
ואז תחושות לא מודעות, לא מסוננות, רנדומליות ולפעמים גם לא רציונליות – וכמובן, איבוד תחושת זמן - באות לידי ביטוי.
רוב האנשים מדברים גם על "מוזה" שהם קיבלו, כאילו משהו ממקור שהוא לא הם עצמם.
פרופ' מיהאי צ'יקסנטמיהאיי העניק לתופעה הזאת את הכינוי "FLOW", מצב של זרימה.
אגב, מעניין לראות שהתכונות שמעידות על פעילות יצירתית במוח, הן אותן התכונות שקיימות אצלנו בדרך כלל כשאנחנו חולמים, כולל ההרגשה לפעמים שאנחנו לא עצמנו בחלום.
אבל מצב של אילתור מוזיקלי הוא מיוחד ושונה ממצב של פיסול, איור או ציור, למשל, בכך שזו יצירה שמתרחשת "בזמן אמת". כלומר, האמן המאלתר צריך להפעיל גם את מנגנוני הפידבק (כדי להבין אם הקהל שמולך מתחבר למוזיקה שאתה מייצר), וגם לשמור על פרץ היצירתיות.
אותו הדבר רלוונטי גם לפוליטיקאים בזמן ראיון טלוויזיוני או מסיבת עיתונאים, יזם שמציג את הסטרטאפ שלו או איש מכירות שמתמודד עם התנגדויות של לקוח. אתה חייב להיות יצירתי - אבל גם להיות מחובר לפידבק של הסביבה.
(כשאני מרצה למשל, אני יכול להרחיב על נושא עם עוד דוגמאות או לחלוף עליו מהר, לפי רמת העניין שאני מרגיש מהקהל. כשאני כותב, אין לי אפשרות כזו).
5. *בונוס2* - לפני יומיים, התבשרנו החללית "בראשית" התרסקה על הירח. והדבר שהכי שימח אותי בכל הסיפור הזה, היה התגובות של אנשים.
בישראל של לפני 30 שנה, כנראה שהיינו שומעים הרבה שמחה לאיד, זלזול, והערות פוגעניות.
בישראל של היום, שמעתי המון פרגון. באומת הסטרטאפ שלנו, לא מעט אנשים מבינים שכשלון - שהוא בעצם הזדמנות למידה - הוא חלק בלתי נפרד מכל הצלחה.
אנשים מבינים שלהגיע למצב שבו אתה מרסק חללית על הירח, אומר שכנראה עשית הרבה מאוד דברים טובים בדרך (כמו להיות המדינה ה-7 בעולם להכניס חללית לכוח הכבידה של הירח, בעשירית מהתקציב).
בקיצור, כל הכבוד לכל מי שמעורב בפרויקט "בראשית" וכל הכבוד לאנשים שידעו לפרגן ולתמוך.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון