עדנה קרנבל חדשות

הנה מאמר המבוסס על טיעוניך:

---

# בין ביטחון המדינה לביטחון האזרחים: על בג"ץ, ממשלה ושאלת הריבונות

### כשל ההבחנה בין ביטחון המדינה לביטחון האזרחים

פסיקת בג"ץ האוסרת על פרסום פרטי העסקה מול חמאס במלואה אינה רק פסק דין טכני – היא מסמלת כשל עמוק בהבנת מהות הריבונות הדמוקרטית. הביטחון הלאומי, כפי שהוא מוצג על ידי המדינה, אינו בהכרח זהה לביטחון האזרחים, אך הערבוב בין השניים מאפשר לגורמים שלטוניים לשמר כוח בלי קשר ישיר לפונקציה המעשית שלהם בהבטחת ביטחון הציבור.

כאשר המדינה מסתירה מידע חיוני על עסקה שמעצבת את גורל האזרחים, היא אינה פועלת למענם אלא נגדם. הבחירה להשאיר את הציבור בחשיכה איננה אמצעי הגנה אלא כלי לשליטה, הפועל לטובת המדינה כמוסד בירוקרטי ולא לטובת האזרחים, שמוגדרים לכאורה כמרכיב המרכזי שלה.

### כישלונם של המשיבים ובג"ץ כגורם משתף פעולה

בפסק הדין שניתן, בג"ץ התבסס על עמדת המשיבים – גורמים ממלכתיים שכבר נכשלו באופן הקשה ביותר בניהול הביטחון ובמניעת מתקפות טרור. האם אותם גורמים, שהוכיחו חוסר יכולת להגן על האזרחים, יכולים לקבוע באופן בלעדי מה נחשב "ביטחון מדינה"? יתרה מכך, בג"ץ שממשיך לתת אמון עיוור בממשלה ובמערכת הביטחון – במקום לבחון את החלטותיהן בצורה ביקורתית – תורם להנצחת הכשל ולא לתיקונו.

בית המשפט מחזק בכך את מונופול המדינה על המידע, גם כאשר ברור כי שימוש לרעה במונופול זה הביא להחלטות כושלות. מדוע בג"ץ מתעקש על הבלעדיות הממשלתית על המידע, גם לאחר שהתברר כי הממשלה הפקירה את אזרחיה? הסיבה לכך פשוטה: קיים אינטרס מובנה למערכת המשפטית לשמר את כוח המדינה, משום שהמדינה היא זו שמבטיחה את המשך פעילותם של השופטים, משכורותיהם וסמכותם.

### הימנעות בג"ץ מדיון בטענת "ביטחון המדינה" – שינוי גישה חשוד

אחד המאפיינים הבולטים של פסיקה זו הוא ההימנעות של בג"ץ מהכרעה ישירה בסוגיית הפגיעה הביטחונית. בעבר, בג"ץ קבע לא אחת האם פעולה מסוימת מהווה פגיעה בביטחון המדינה או לא. כעת, לפתע, הוא מסרב להיכנס לעובי הקורה ודוחה את העתירה מבלי לבדוק אילו סעיפים בעסקה אכן מסכנים את ביטחון ישראל.

השאלה המתבקשת היא מדוע הפך בג"ץ לפתע לא-כשיר לדון בשאלות ביטחוניות? אם בעבר הכריע מאות פעמים בנושאים אלה, מה השתנה כעת? האם מדובר בכניעה ללחץ ממשלתי או באינטרס משפטי להימנע מבחינת המערכת עצמה?

### מימון וחיזוק חמאס – כיצד ממשלת ישראל ובג"ץ משתפים פעולה?

אם חמאס הוא אויב מוצהר של מדינת ישראל, מדוע בג"ץ מאפשר לממשלת נתניהו להמשיך להזרים לו משאבים, להאכילו ולממנו? סעיף 99(א) לחוק העונשין עוסק במי שמסייע לאויב בזמן מלחמה – האם אין כאן שאלה משפטית ראויה לבדיקה?

נראה כי בית המשפט מעדיף להימנע מלהתמודד עם אחריות הממשלה לפעולותיה, משום שכוחם של השופטים תלוי במבנה המוסדי של המדינה, ולא ברווחת האזרחים עצמם. אם השופטים מאפשרים בפועל את המשך התמיכה העקיפה בחמאס, האם אינם חוטאים לתפקידם כשומרי החוק? ואם כך, האם בג"ץ עצמו הופך להיות חלק ממערך הסיוע לאויב?

### האם בעלי הסמכות הם באמת בעלי הידע?

למדינה ולמערכת הביטחון יש טענה רווחת: "אנחנו יודעים מה טוב לביטחון ישראל". אך אם אלו הם אותם גורמים ש**טעו שוב ושוב בהסכמים קודמים עם חמאס**, מדוע להמשיך להאמין למומחיותם?

טענה זו נשענת על כוח ולא על עובדות. אם האזרחים אינם רשאים לבחון את המידע, כיצד ניתן לערער על החלטות הממשלה? לא ניתן לדרוש אמון עיוור ממי שנפגע מהטעויות פעם אחר פעם.

### סיכום: המאבק על המידע הוא מאבק על חירות האזרחים

פסיקת בג"ץ היא עוד צעד בהנצחת ריכוז הכוח בידי המדינה על חשבון האזרחים. בשם "ביטחון המדינה", הממשלה ממשיכה לקבל החלטות בעלות השפעה הרת גורל, מבלי לאפשר פיקוח ציבורי או ביקורת אמיתית.

בג"ץ, שבמקרים רבים פעל כמגן זכויות, בחר הפעם להיות שותף להסתרה במקום לצדק. האזרחים אינם רק קורבנות של החלטות כושלות – הם מודרים לחלוטין מהיכולת להשפיע על מדיניות שמעצבת את גורלם.

חברה חופשית אינה מתקיימת במקום שבו מידע קריטי מוסתר מהציבור. אם הממשלה טוענת שפרסום העסקה יפגע בביטחון המדינה, עליה להוכיח זאת – ולא להסתתר מאחורי פסיקות כלליות ועמימות. כי בסופו של דבר, ביטחון המדינה אינו ביטחון האזרחים, וכשזה מתערבב – הדמוקרטיה כולה בסכנה.

3.1K views23:04