מסתבר שיש מנהג כזה לקרוא ספר ליום כיפור. אני כמובן מאיץ בכם להיות כל היום בבית הכנסת, אבל מי שירכוש היום יקבל עוד לפני כיפור, ומי שירכוש עד ראשון יקבל את הספר עד סוכות אם הוא גר בערים או במרכז (ביישובים מרוחקים יותר עדיף ליתר ביטחון עד מוצ״ש)
אפשר להזמין כאן: http://book.amitsegal.co.il
אפשר להזמין כאן: http://book.amitsegal.co.il
עמית סגל
עמית סגל | סיפורה של הפוליטיקה הישראלית
"סיפורה של הפוליטיקה הישראלית" הוא ספר דרמטי, משעשע, מותח וסוחף: על הניצחונות והטרגדיות של הגברים והאישה שעמדו בראשות הממשלה.
*ראש הממשלה, נפתלי בנט, נפגש היום עם ראשי מועצת יש"ע, לפגישת עבודה.*
ראש הממשלה, נפתלי בנט, נפגש היום (ה'), 09 בספטמבר 2021, ג' באלול תשפ"ב, עם ראשי מועצת יש''ע.
בפגישה נדונו סוגיות הנוגעות לפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון וחיזוק הרשויות המקומיות באזור. סוכם על המשך עבודה משותפת לקידום הנושאים.
בפגישה השתתפו יו"ר מועצת יש"ע, דויד אלחיני, מזכ״ל אמנה, זמביש זאב חבר, מנכ"ל מועצת יש"ע, יגאל דילמוני, וסמנכ"ל מועצת יש"ע, מתניה שפירא.
ראש הממשלה, נפתלי בנט, נפגש היום (ה'), 09 בספטמבר 2021, ג' באלול תשפ"ב, עם ראשי מועצת יש''ע.
בפגישה נדונו סוגיות הנוגעות לפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון וחיזוק הרשויות המקומיות באזור. סוכם על המשך עבודה משותפת לקידום הנושאים.
בפגישה השתתפו יו"ר מועצת יש"ע, דויד אלחיני, מזכ״ל אמנה, זמביש זאב חבר, מנכ"ל מועצת יש"ע, יגאל דילמוני, וסמנכ"ל מועצת יש"ע, מתניה שפירא.
את הדמוקרטיה הישראלית פקד השנה אסון כבד. בשל הדרמה של נפילת נתניהו הוא לא דובר מספיק, אבל השלכותיו ילוו אותנו עוד שנים רבות. והרי האסון: הבוחרים לא חשובים יותר. שיטת הממשל שלנו מאפשרת לכל אחד מ־120 חברי הכנסת להרכיב ממשלה, אבל אפילו במדינתנו, חסרת המסורת הפוליטית והכלל "It is not done", הרכיב את כל הממשלות יושב־ראש המפלגה הגדולה, או זה שזכה בבחירה ישירה בקולותיהם של רוב אזרחי ישראל. החריג היחיד היה בנימין נתניהו ב־2009, אך גם אז הוא פיגר רק במנדט אחרי ציפי לבני, וזכה לבלוק של 65 תומכים.
בבחירות האחרונות הודיעו נפתלי בנט וגדעון סער על רצונם להתמודד על ראשות הממשלה. 95 אחוז מאזרחי ישראל שהועמדו בפני הבחירה תמכו לא בזה ולא בזה. בקלפי לא הייתה אף מפלגה נוספת שתמכה בהם לראשות הממשלה. ובכל זאת, מהבוקר שאחרי הבחירות ועד להשבעת הממשלה, היו הם המועמדים הריאליים היחידים לעמוד בראשה. לפני כ־30 שנה זכתה נבחרת דנמרק ביורו למרות שלא הצליחה לעלות לטורניר הכדורגל מהמוקדמות (וסליחה על אזכורה פה השבוע). זה מה שקרה כאן, ועוד ישוב ויקרה.
כבר קרה בעולם שמועמד זכה בשלטון למרות שקיבל פחות קולות מיריביו. אבל דונלד טראמפ, למשל, השיג בכל זאת תמיכה משמעותית של כמעט מחצית מהקולות. בישראל, בחסות הצעות מופקרות של הליכוד ויש עתיד, התקבעה נורמה שלפיה את השלטון כובשים לא בזכות תמיכה ציבורית אלא בזכות יכולת סחטנות סביב שולחן המשא ומתן. "ממששת המנדטים", לועגים בליכוד לבנט, שוכחים שגם הם הציעו ממששת משלהם, או ממשמונת, אם זוכרים את גנץ.
מי שמשלה את עצמו שזה פתרון חד פעמי למצב מוטרף מוזמן להתעורר. מרגע שהוכח שאין קשר בין מה שרוצה העם לבין מה שהוא מקבל, אין סיבה שבוחרים יקנו את המסר המוכר של "אנחנו צריכים הרבה מנדטים כדי לקבל את השלטון". יו"ר מפלגה עם ארבעה מנדטים, או סתם ח"כ, יוכלו להרכיב ממשלה. כיוון שכולם למדו את הטריק, למה שבכהונה הבאה לא תוקם ממשלה עם רוטציה משולשת, או מרובעת? כזכור, הרעיון המוטרף הזה כבר היה פה על הפרק לפני שלושה-ארבעה חודשים. ובמילים אחרות: אלי אבידר פראייר. בתור האצבע השישים ואחת, יכול היה להשיג רוטציה. משפחה לא בוחרים. וגם ראש ממשלה.
״כאשר נגמרת ההפגנה", תוהה הסופר השמרני דאגלס מאריי בספרו "שגעון ההמון", "לאן הולכים כל האנשים שהפכו את המתרסים לביתם?" אני חושב על זה הרבה בנסיעות ליד כיכר פאריז בירושלים, כאשר המדרכה שאוכלסה בכל כך הרבה מוחים מיותמת, רחבה בהרבה בלי שלטי "לך" וצוללות גומי.
אשתקד, כשנתניהו עוד התגורר בבלפור, התגלע ויכוח בין אביגדור ליברמן ואלי אבידר. יו"ר ישראל ביתנו, לשעבר הפוליטיקאי השנוא ביותר על השמאל, לא חש בנוח עם מפגיני שייח ג'ראח ותומכי חד"ש שהגיעו להפגנות בלפור. אבידר חשב שכדי לייצר מחאה אפקטיבית, לא יספיקו רק מתנגדי נתניהו. הוא קרא לכולם לבוא להפגנה, לא חשוב על מה. התוצאה הייתה המונית יותר ואולי אפקטיבית יותר. אבל גם כשהלך נתניהו, שייח ג'ראח נשארה, וכך גם מי שסבורים שאין מגפה והבוסטר מזריק לתוכנו עוד שבב. בצר להם, הלכו חלק מהם לקלל את ניצן הורביץ. אחרים התקהלו מחוץ לבית הנשיא כדי להפגין נגד מינוי הדובר החדש של הרצוג, החשוד שנדבק בנגיף הביביסטי בשהייתו בבלפור. סדי בן שטרית, שמותג כמוטי אשכנזי של המילניום הנוכחי, שיבח את בריחתם מהכלא של ששת המחבלים השפוטים, בהם רוצחי נערים.
השאלה הגדולה היא מה יעשה השנה המחנה הגדול שהתנגד לנתניהו, מחנה שגדול בהרבה ממתנגדיו האידיאולוגיים. כאשר רבין עלה לשלטון, בלילה חם ביוני 1992, מי ששמח שמח ומי שכאב כאב. לכולם היה ברור שמה שהיה לא יהיה עוד: ההתנחלויות ייובשו, סדר העדיפויות הלאומי ישתנה, מרצ החליפה את המפד"ל. אבל לשמחה מה זו עושה כעת? נאמר שבנימין נתניהו יחליט לאחר אישור התקציב לעקור באופן קבוע להוואי, מה תהיה סיבת קיומה של הקואליציה בעיני אלה שחגגו את הקמתה מהיציע? כמה אפשר לאהוד ממשלה בלי להצביע לעומד בראשה, או לאהוד ראש ממשלה בלי לתמוך בצעדי ממשלתו?
המשבר הפוליטי לא תם, מהטעם הפשוט שהמערכת הפוליטית טרם הגיעה אל שיווי משקל. בגין ייסד את המחנה הלאומי ב-1977, אבל איש לא סבור שבנט ולפיד הקימו גוש אידיאולוגי יציב המשתרע ממנסור עבאס ועד זאב אלקין. תשפ"א הייתה שנת הכרעה, אבל תשפ"ב עשויה להיות שנת דשדוש. שנת הכלום הגדול. (הטור המלא הבוקר בידיעות אחרונות)
בבחירות האחרונות הודיעו נפתלי בנט וגדעון סער על רצונם להתמודד על ראשות הממשלה. 95 אחוז מאזרחי ישראל שהועמדו בפני הבחירה תמכו לא בזה ולא בזה. בקלפי לא הייתה אף מפלגה נוספת שתמכה בהם לראשות הממשלה. ובכל זאת, מהבוקר שאחרי הבחירות ועד להשבעת הממשלה, היו הם המועמדים הריאליים היחידים לעמוד בראשה. לפני כ־30 שנה זכתה נבחרת דנמרק ביורו למרות שלא הצליחה לעלות לטורניר הכדורגל מהמוקדמות (וסליחה על אזכורה פה השבוע). זה מה שקרה כאן, ועוד ישוב ויקרה.
כבר קרה בעולם שמועמד זכה בשלטון למרות שקיבל פחות קולות מיריביו. אבל דונלד טראמפ, למשל, השיג בכל זאת תמיכה משמעותית של כמעט מחצית מהקולות. בישראל, בחסות הצעות מופקרות של הליכוד ויש עתיד, התקבעה נורמה שלפיה את השלטון כובשים לא בזכות תמיכה ציבורית אלא בזכות יכולת סחטנות סביב שולחן המשא ומתן. "ממששת המנדטים", לועגים בליכוד לבנט, שוכחים שגם הם הציעו ממששת משלהם, או ממשמונת, אם זוכרים את גנץ.
מי שמשלה את עצמו שזה פתרון חד פעמי למצב מוטרף מוזמן להתעורר. מרגע שהוכח שאין קשר בין מה שרוצה העם לבין מה שהוא מקבל, אין סיבה שבוחרים יקנו את המסר המוכר של "אנחנו צריכים הרבה מנדטים כדי לקבל את השלטון". יו"ר מפלגה עם ארבעה מנדטים, או סתם ח"כ, יוכלו להרכיב ממשלה. כיוון שכולם למדו את הטריק, למה שבכהונה הבאה לא תוקם ממשלה עם רוטציה משולשת, או מרובעת? כזכור, הרעיון המוטרף הזה כבר היה פה על הפרק לפני שלושה-ארבעה חודשים. ובמילים אחרות: אלי אבידר פראייר. בתור האצבע השישים ואחת, יכול היה להשיג רוטציה. משפחה לא בוחרים. וגם ראש ממשלה.
״כאשר נגמרת ההפגנה", תוהה הסופר השמרני דאגלס מאריי בספרו "שגעון ההמון", "לאן הולכים כל האנשים שהפכו את המתרסים לביתם?" אני חושב על זה הרבה בנסיעות ליד כיכר פאריז בירושלים, כאשר המדרכה שאוכלסה בכל כך הרבה מוחים מיותמת, רחבה בהרבה בלי שלטי "לך" וצוללות גומי.
אשתקד, כשנתניהו עוד התגורר בבלפור, התגלע ויכוח בין אביגדור ליברמן ואלי אבידר. יו"ר ישראל ביתנו, לשעבר הפוליטיקאי השנוא ביותר על השמאל, לא חש בנוח עם מפגיני שייח ג'ראח ותומכי חד"ש שהגיעו להפגנות בלפור. אבידר חשב שכדי לייצר מחאה אפקטיבית, לא יספיקו רק מתנגדי נתניהו. הוא קרא לכולם לבוא להפגנה, לא חשוב על מה. התוצאה הייתה המונית יותר ואולי אפקטיבית יותר. אבל גם כשהלך נתניהו, שייח ג'ראח נשארה, וכך גם מי שסבורים שאין מגפה והבוסטר מזריק לתוכנו עוד שבב. בצר להם, הלכו חלק מהם לקלל את ניצן הורביץ. אחרים התקהלו מחוץ לבית הנשיא כדי להפגין נגד מינוי הדובר החדש של הרצוג, החשוד שנדבק בנגיף הביביסטי בשהייתו בבלפור. סדי בן שטרית, שמותג כמוטי אשכנזי של המילניום הנוכחי, שיבח את בריחתם מהכלא של ששת המחבלים השפוטים, בהם רוצחי נערים.
השאלה הגדולה היא מה יעשה השנה המחנה הגדול שהתנגד לנתניהו, מחנה שגדול בהרבה ממתנגדיו האידיאולוגיים. כאשר רבין עלה לשלטון, בלילה חם ביוני 1992, מי ששמח שמח ומי שכאב כאב. לכולם היה ברור שמה שהיה לא יהיה עוד: ההתנחלויות ייובשו, סדר העדיפויות הלאומי ישתנה, מרצ החליפה את המפד"ל. אבל לשמחה מה זו עושה כעת? נאמר שבנימין נתניהו יחליט לאחר אישור התקציב לעקור באופן קבוע להוואי, מה תהיה סיבת קיומה של הקואליציה בעיני אלה שחגגו את הקמתה מהיציע? כמה אפשר לאהוד ממשלה בלי להצביע לעומד בראשה, או לאהוד ראש ממשלה בלי לתמוך בצעדי ממשלתו?
המשבר הפוליטי לא תם, מהטעם הפשוט שהמערכת הפוליטית טרם הגיעה אל שיווי משקל. בגין ייסד את המחנה הלאומי ב-1977, אבל איש לא סבור שבנט ולפיד הקימו גוש אידיאולוגי יציב המשתרע ממנסור עבאס ועד זאב אלקין. תשפ"א הייתה שנת הכרעה, אבל תשפ"ב עשויה להיות שנת דשדוש. שנת הכלום הגדול. (הטור המלא הבוקר בידיעות אחרונות)
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
ברכה לבבית במיוחד של איתמר בן גביר ליו״ר ועדת הפנים החדש וליד טהאא
*הודעה מטעם מפלגת העבודה:*
נכנסנו לממשלה הזאת כדי להחליף שלטון מושחת והרסני וכדי לשנות את סדרי העדיפויות במדינה. לכן בישיבת הממשלה שהתקיימה היום הבהרנו באופן חד משמעי - מפת אזורי העדיפות הלאומית תשונה.
דרשנו וקיבלנו התחייבות לקיום עבודה משותפת בחמשת החודשים הקרובים, במסגרתה אנחנו נשים דגש על יישובי הפריפריה, הנגב והגליל, תוך שינוי סדרי העדיפויות שהיו עד כה במפת אזורי העדיפות בשנים האחרונות.
נכנסנו לממשלה הזאת כדי להחליף שלטון מושחת והרסני וכדי לשנות את סדרי העדיפויות במדינה. לכן בישיבת הממשלה שהתקיימה היום הבהרנו באופן חד משמעי - מפת אזורי העדיפות הלאומית תשונה.
דרשנו וקיבלנו התחייבות לקיום עבודה משותפת בחמשת החודשים הקרובים, במסגרתה אנחנו נשים דגש על יישובי הפריפריה, הנגב והגליל, תוך שינוי סדרי העדיפויות שהיו עד כה במפת אזורי העדיפות בשנים האחרונות.
לדעתי,מפלגת העבודה מבטיחה להוציא התנחלויות ולהכניס יישובים אחרים ממפת אזורי העדיפות הלאומית