בהתחלה הוא כתב שג'וק זה מקק, אבל אז הוא שם לב שזה 4 אותיות, אז הוא תיקן.

...אלון נפנפף בידיו וקרא: "שלום, שלום בלון אדום!!"
עמדו הילדים, נפנפו בידים – וקראו בקול אל השמים: שלום! שלום! בלון אדום!"
--
אחרי רבע שעה של נפנופים הילדים הרגישו כבר קצת מטופשים והפסיקו. הסתבר גם שבמשך כל הזמן הזה אלון בכה וסתם נפנף עם כולם כי לא היה לו נעים לצאת בכיין שלוקח קשה מדי בלון שעף.

הם המשיכו להסתובב בקיבוץ, אלון עם ידיים בכיסים, עדיין מסתכל לשמים מחפש את הבלון שלו. לא מבין איך הוא עף כל כך גבוה אם זה בכלל לא בלון הליום.

רון בעט באבן וסינן: "אמא שלך סתם קמצנית, רותי. מה זה הבלונים הפושטים האלה?" רותי נעצרה והניחה ידיה על מותניה, הביטה על רון בבוז ורשפה: "לא, כי אבא שלך. מה הוא ממשיך לנפח, מה הוא בן שלוש? לא יודע שזה יתפוצץ"?

אורי הסתכל על הרצפה ואמר: "כן, רון, גם הבקשה שלך הייתה מוזרה. לנפח אותו שיהיה גדול כמו הראש שלו, ואז גדול כמו השמש. אם התכוונת בגודל של השמש כמו שהיא נראית מכדור הארץ, אז זה יותר קטן מהראש של אבא שלך. ואם התכוונת לגודל האמיתי של השמש, היא גדולה פי 100 מכדור הארץ. אז בכל מקרה יצאת סתום".

רון התעצבן, קפץ אגרופיו והתקדם אל עבר אורי במבט מאיים. סיגלית תפסה אותו ואמרה: "די רון, אורי סתם מנסה לעצבן אותך כי כשהבלון שלו התפוצץ אז אמרו לו 'אנא אורי- אל תצטער- נביא לך בלון אחר' ואין לו מושג מי אמר את זה ולמי מאיתנו יש בכלל את היכולת הכלכלית לקנות בלונים כשאנחנו בני 6 בערך"

הם התיישבו על הקרקע, ממוללים זרדים יבשים בידיים.
לפתע, נשמע קול צעדים מהירים ועצבניים. "הו! הנה אתם!" נשמע קולה הרועם של חדווה, אמא של רותי, שנכנסה בצעדים מהירים אל מרכז המעגל בו ישבו. "שעתיים אני מחפשת אחריכם. לא יכולתם להתקשר?!" "עדיין לא המציאו מכשירים סלולאריים, אנחנו ב1975" התגוננה רותי. "טוב טוב" אמרה חדווה "מה זה, איפה כל הבלונים?"

הילדים הסתכלו האחד על השני. "התפוצצו" לחשה סיגלית. אמא של רותי הסתכלה על כולם בהלם. "התפוצצו?! איפה האחריות שלכם??" הילדים שתקו "אי אפשר לקנות לכם כלום! כמה זמן הם אצלכם שכבר הספקתם לפוצץ אותם?!"
"שלי לא התפוצץ" אמר אלון, עיניו עדיין תלויות מעלה "הוא בשמים". "מה זה השטויות האלה בשמים?" נבחה חדווה "תשכח מהסיפורים שסיפרו לכם בגן, כשמישהו מתפוצץ הוא לא 'בשמים'. הוא מת. תתבגר כבר למען ה'". "אבל אני בן 6" אמר אלון להגנתו. "בגיל שלך בתימן כבר הייתי נשואה פלוס שניים. אל תתנשא עליי. 'אני בן 6' הוא אומר לי. קדימה רותי, הביתה".
רותי קמה והלכה בעקבות אמא שלה.

היא נזכרה איך חיבקה את הבלון כמו שמחבקים אימא והוא התפוצץ וניצוץ של תקווה נדלק בעיניה. הסוף.

קשה להגדיר יהודי במילה אחת.
אלא אם כן אתה מוהל.

אירוניה זה כשלא מתייחסים לשאלות שלך, בחנות שעונים.

🛎 מזכיר לאנשי הצפון 🛎
במוצאי השבת הקרובה, הופעה בסינקופה בחיפה
אפשר לשריין 🎟 בקישור הבא >>
https://tic.li/XyaJjxg

​​מרגות.
(מדרגות בלי דלת)

​​לא חושב שהוא ישאל שוב

​​לא מבין למה לא באים להופעה 🤔

מעניין מתי החלופה העברית למילה סטייק אומצה

​​כמה קר?
ראיתי שני בניינים מתחבקים כדי להתחמם

​​לא ככה?

​​להגברת האפקט, יש לקרוא בקול

במוצאי השבת הקרובה אני מגיע לפתח תקווה, לסטנדאפ שמכבד את האינטליגנציה שלכם.
אשמח מאוד לראות אתכם >>
https://tic.li/Lg7A8lO

​​‏לא הייתי רוצה לגור כאן, כי אז אני בטוח אהיה דוס מחמד