"סולומון שימש במהלך חודשי המלחמה הראשונים בשני תפקידים: מנהל הלחימה של אוגדת עזה, והמתחקר הפנימי שלה לאירועי 7 באוקטובר. הוא הודח מהתפקיד בסביבות תחילת השנה, וטען כי הרקע לכך הוא הביקורת שהעביר על בכירי הצבא בתחקיר שלו".

מישהו מתכוון להתנצל? אל תטרחו לענות, ברור לי שלא. הייתי מציעה לראש השב"כ המפוטר והרמטכ"ל הכושל שעזב כי... וגם לראש אמ"ן הישנוני להתכונן. בסוף, גם אם זה יקח עוד שנים, הכל יתגלה.

פרופסור משה כהן אליה במסר אופטימי שאמור להעלות חיוך לכולנו בחג בו אנחנו מצווים ושמחת בחגך. קלפן, הסוף? הלוואי בע"ה, אין מקום לשמוע את הכת הרלביסטית ששונאת את האחים שלהם יותר ממה ששונאת את האויבים. חג שמח אחים ואחיות שלי לנשק ❤️


קפלן – הסוף

בדברי הימים של עם ישראל, הקפלניזם ייזכר כתנועה חתרנית, קיצונית ואלימה – תנועת קנאי האחוס"לים, שטופי השנאה לראש הממשלה, ששיקול דעתם השתבש לחלוטין. הקפלניסטים קראו לפרק את הצבא, למשוך כספים מהמדינה ולהעבירם לחו"ל, ולהוביל לכניעתה של ישראל במלחמה החשובה ביותר מאז מלחמת העצמאות – והכול בשם שנאתם העמוקה לראש הממשלה, או ליתר דיוק: לקבוצות שבחרו בו, שרובן נמנות עם הציבור האמוני בעם ישראל.

ולא מדובר רק באיתותים ששלחו לחמאס על חולשת המדינה ערב השבעה באוקטובר, ולא רק בכישלון המהדהד של הצבא וחיל האוויר לתפקד באותו יום; אלא גם בקריאה האובססיבית שלהם לכניעה לחמאס – כביכול למען הצלת החטופים. אך גם כאשר הושג הסכם שאיפשר את שחרור כלל החטופים מבלי להפסיק את המלחמה – הם המשיכו לקרוא לכניעה. האנשים האלה איבדו כל אחיזה במציאות. הם הכפישו את ישראל בעולם כמדינה אנטי-דמוקרטית, וחלקים קולניים בתוכם אף התיישרו עם שונאי ישראל וכינו את מולדתם “מדינת ג'נוסייד, דומיסייד, הלתוסייד” וכיוצא בזה.

ירון אברהם, הכתב המדיני של קשת 12, זיהה זאת במדויק (אם כי באיחור): זו כת מוטרפת שהחטופים כלל אינם מעניינים אותה – רק ביבי. ביבי. ביבי. ביבי. מה שמתרחש בזירה הזו הוא ממש מחלת נפש סופנית. והכול קורס לקפלניסטים. החטופים, בתקווה, יחזרו, וישראל תשיג את כל מטרות המלחמה. ביידן כבר אינו איתם, הקונגרס עומד להשית על ראשי התנועה החתרנית הזו סנקציות משתקות, והשמאל השפוי בורח כל עוד נפשו בו מהטרלול של עמי דרור, קוסטה בלק, והגנרלים שאיבדו כל רסן – מראשי השב"כ לשעבר ועד בוגי יעלון ואהוד ברק (“יצופו גופות בירקון”), וגיא פורן (“יהיה דם ברחובות”).

הקפלניזם דועך. מה שיישאר אחריו היא מפלגת שמאל רדיקלי אנטי דמוקרטית ואנטי ליברלית, שנושאת את השם האירוני "הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן. אם השמאל רוצה לשרוד – עליו לעשות אתחול מחדש ולהתרחק מהטירוף הזה. עליו להקיא מתוכו את הקפלניזם.

כי הכתם של השבעה באוקטובר לעולם לא יימחק. אות הקלון שעל מצחם של המופקרים שקראו לפרק את הצבא, והובילו אותנו לצבא לא כשיר באותו יום – יישאר חקוק לעד.

זהו סופה של תנועת קפלן. וזו גם הזדמנות לשמאל להמציא את עצמו מחדש סביב רעיון הצדק החברתי – תוך הוקעת הטירוף שאחז במחנה הזה בשלוש השנים האחרונות.

בתום הערכת מצב: הרמטכ"ל אייל זמיר הנחה על העלאת הכוננות לרמה הגבוהה ביותר בכל הגזרות במהלך החג. שמרו על עצמכם ושיהיה לנו חג שמח ושקט בע"ה.

רקטה שוגרה הבוקר לנתיב העשרה, אחד המושבים אליו חדרו המחבלים הארורים במצנחי רחיפה ותושביו התלוננו בימים קודם לטבח על מוצב חמאס המתצפת על היישוב. צה"ל כזכור לא עשה דבר מלבד להפציץ אותו ריק.

זה הזמן להזכיר ששנתיים אחרי הטבח חמאס ממשיך לשגר ולשדר לנו שהוא לא סופר אותנו ממטר וגם לא את טראמפ ולכן חברים, הקם להורגך השכם להורגו ולא לנהל איתו מו"מ לסיום המלחמה.

7.10 לילה, התקף חרדה ראשון בחיים: כבר 1 בלילה והדיווחים נמשכים ואני אומרת שאין סיכוי שאני נוסעת הביתה מהערוץ לאשקלון כשעדיין יש מחבלים בשטח ישראל. מה אעשה?

נשארתי לישון בערוץ. נכנסתי לחדר המנוחה ובכיתי, אלוהים איך בכיתי. בכי בלתי נשלט קיצוני. ופחדתי כל כך להירדם. קראתי לחברה שלי מהערוץ טל שאשכרה ישבה לידי עד שנרדמתי כי פשוט לא הצלחתי לשלוט בפחד שתקף אותי ובמחשבות שזה הסוף.

עד שנרדמתי התחלתי לשמוע על עוד ועוד אנשים שאני מכירה ונעלמו/נרצחו וזה רק מחמיר.

הבוקר הגיע, ישנתי בקושי 3 שעות וגם זה שינה קלילה ביותר מלווה בחרדות קשות. אמרתי לעצמי שזה זמן טוב ללחוץ על הגז ולנסוע לאשקלון בלי לעצור. גם חשבתי לעצמי שאם יבוא מולי מחבל אני לא עוצרת או בורחת מהרכב אלא ממשיכה בכל הכח ומה שיהיה יהיה. הייתי חייבת להגיע לאשקלון לראות את הילדים.

התפללתי כל הדרך והתחננתי בפני השם שלא יעמיד אותי בניסיון לפגוש מחבלים כי מי כמוהו יודע כמה אני פחדנית. ברוך אתה השם שומע תפילה.

האזעקות נמשכו גם בבוקר למחרת. הכל נראה היה שעמד במקום ולא זז. חיל האוויר תפקד חלקית, שוטרים בחוץ ומה עם צבא? יש לנו צבא שאלתי את עצמי ואנחנו 24 שעות אחרי האירוע, מה קורה לכם?

בבוקר הזה גם שמעתי שאליהו הרוש שוטר מתחנת שדרות נהרג. חודשיים לפני כן פרסמתי עליו כתבה. הוא עבד בהפגנת שמאל מול ימין בצומת יד מרדכי ביום ההולדת שלו וההורים שלו החליטו להביא לו לשם עוגה.

כתבתי איך השוטר הצעיר הזה איחד ביום הולדת שלו בין מפגיני הימין והשמאל שהצטרפו להוריו ושרו לו היום יום הולדת.

זהו, הגעתי לאשקלון, הילדים שלי אצל ההורים יושבים בממ"ד ומסרבים לצאת. מבוהלים ממש והם גדלו לכל האזעקות האלה. לא מצאתי אומץ לעלות לבית שלי במשך כמעט שבועיים גם לא כדי לקחת בגדים. החרדה שתקפה אותי סיפרה לי בראש שבטוח יש לי מחבלים בבית. וכמובן לא היו, אבל באותם ימים שום דבר לא היה מופרך.

זה בוקר ה-8/10. כמה דקות אחרי שהגעתי לאשקלון הוקפצתי לשדר מברזילי, ככה בעצם עשיתי את המעבר מהדיגיטל למסך. הטרגדיה הלאומית הפכה לסיבה לקידום שלי. ואז נזכרתי שאתמול, 7/10 בניה הבן שלי (שנקרא על שמו של גיבור ישראל בניה שראל הי"ד) חגג יום הולדת ומרוב הלחץ והבהלה אפילו לא אמרתי לו מזל טוב!! ואז הוא שאל אמא מעכשיו כל שנה נחגוג לי ב-7/10? לא, עניתי לו, אנחנו יהודים, אנחנו חוגגים בתאריך העברי.

מגיעה לברזילי. צרחות, בכי, כאוס, הורים לילדים שהיו בנובה מגיעים. הם לא מוצאים את הילדים שלהם. עוד לא הספיקו להקים את המוקד דרכו יגלו חלקם איפה הילדים שלהם, אם בכלל. הראשונים שראיינתי הם גיא גוטליב, אביו של ירדן, לוחם בחטיבה הטקטית של מג"ב שנפצע אנוש בניר עם ואושפז בברזילי. השני הוא סיאל בוסקילה, אח של עמית בוסקילה שסיפר לי בשידור שהם לא יודעים איפה אחותו. למרבה השמחה ירדן חזר לעצמו, עובר שיקום ואפילו חזר לחברים שלו בעוד את הסיפור של עמית בוסקילה כולנו זוכרים.

וגם היום, שנתיים אחרי, אני עדיין שומעת את צעקות המשפחות בראש שלי. הצעקות בברזילי, התסכול, הבהלה, חוסר האונים. אני שומעת אותם.

טרגדיה בקרית ארבע: שוטר פלט אמש כדור מנשקו ופגע באדם אחר. מותו נקבע כעבור זמן קצר. השוטר נעצר ע"י מח"ש ויובא הערב להארכת מעצר בבית משפט השלום בירושלים.

חדירת כלי טיס עוין באילת

תושבי אילת מדווחים על יירוטים

כוחות משטרת מרחב אילת הוזעקו לפני זמן קצר, עם קבלת דיווח אודות שמיעת הדי פיצוץ במרחב העיר אילת.

חבלני המשטרה פועלים על מנת לקבוע באם מדובר בנפילת שרידי מיירט או פריט רקטי אחר.

אנו קוראים לתושבים להישמע להנחיות פיקוד העורף, לא להתקרב או לגעת בשרידי פריטים רקטיים העשויים להכיל חומרי נפץ וכן לדווח על כך ללא דיחוי למוקד 100 של משטרת ישראל.

כפי שדיווחנו אתמול, בישראל ערוכים היטב בהגנה ובהתקפה ומשערים שבמהלך סוכות נראה נסיונות רבים לפגע בישראל. כל הגזרות תוגברו ורמת הכוננות עלתה לגבוהה ביותר.

שוב אזעקה באילת, כנסו למרחבים מוגנים

דואגים לחג שמח לנופשים באילת. מה יהיה איתם?

סרטון שנתקלתי בו אצל עמליה עוזר ואני פשוט מזועזעת, נגעלת, כועסת, בוערת, רותחת מכעס ששנתיים עברו והאנשים האלה מסתובבים חופשי! שימו לב לכל פרט ופרט בסרטון, אנחנו לא ניתן שכל הפרצופים האלה יסמנו את עצמם כגיבורים. הם ההפך הגמור מגיבורים וזה שאתם נותנים היום יד לבנות את כפר עזה וכו לא אומר ששכחנו. המצפון שלכם עובד או שאתם פשוט רוצים שאנשים ישכחו? אז אנחנו נהיה פה להזכיר לכם מי אתם ושקמה את ממש צודקת. אנחנו אמנם לא נרד לרמתכם הרדודה ולא נכנה אתכם נאצים כי אתם יהודים אבל אנשים כמוכם שפתאום ירדו מתחת לרדאר חייב לעצור, לחקור, להעמיד לדין. בגידה במדינה מישהו? חברים מצווה לשתף את הסרטון!!

קישור לטלגרם של עמליה https://t.me/Amaliaozer/1969

כטב"מ רביעי ששוגר לאילת יורט, לא הופעלו אזעקות

חושבת עם עצמי האם להמשיך לספר לכם? עצרנו ב-8/10. כמה ימים אחרי הגזרה שלי עדיין הייתה אשקלון, המרכז הרפואי ברזילי וכמובן זירות נפילה. יש לכם מושג כמה ניסים היו לנו בימים האלה? כמה נפילות בתוך בתים, בניינים שהסתיימו בנפגעים מעטים מאוד? מי שהיה בשטח ראה את הניסים בעיניים ולא חברים, אני לא מודה לכיפת ברזל, אני טוענת שהשם ריחם עלינו מאוד מאוד.

30/10, הרגע הכי מפחיד שחוויתי במלחמה הגיע. לילה בשדרות. הערוץ שלנו שידר 24/6 ובערב הזה נשלחתי לשדר בשדרות. הדרך הראשית לשדרות מכיון יד מרדכי הייתה עדיין חסומה לרכבים אזרחים. העבודה שם עדיין לא הסתיימה. מז"פ עבדו מסביב לשעון, אספו ממצאים וכוחותינו עוד איתרו גופות אזרחים ומחבלים. זה לקח ממש המון זמן.

התחלתי לברר איך מגיעים לשדרות שלא דרך יד מרדכי ואז שמעתי "כביש 232". אתם שומעים כביש 232, אני שמעתי בראש שלי ובפחדים שלי כביש הדמים, הכביש ששרץ מחבלים, גופות, אין מיגוניות, אם יש אזעקה ואת בכביש שאין בו אפילו תאורה זה או להמשיך לנסוע או לעצור בחושך בחורשה שנמצאת מימין ומשמאל ולקוות שלא יקפוץ עלייך מחבל.

במשך כמה שעות התקשרתי לכל מי שאני מכירה בערך במשטרה, כב"ה, איחוד הצלה, מד"א ואפילו ידידים, בכיתי לחברים שלי והתחננתי שילוו אותי לשם בכביש החשוך. יוגב הצלם שלנו הגיע מתל מונד ובסופו של דבר קבענו להיפגש בתחילת 232 מה שלא קרה בסוף.

נשמתי עמוק, דיברתי עם השם כל הדרך, ממש חפרתי לו על כל הפחדים שלי ואיך שאני חייבת לחזור הביתה בריאה ושלמה ואני ממש לא מוכנה עדיין למות כי לא סיימתי את תפקידי בעולם וגם מי בדיוק אמור לדאוג לילדים שלי?

הנסיעה עברה בשלום ברוך ה", הגעתי לעיר הרפאים שדרות. שדרות שעד ה-6/10 הייתה בתנופת בניה מטורפת והייתה עיר מדהימה שלפעמים אמרתי שהיא טובה יותר מאשקלון (למרות שאין להם ים 🤪).

בכניסה לעיר שוטרים בכל מקום, צוותי יס"מ מיומנים. התחלתי להנדס איפה לשים את הרכב כדי שמצד אחד אם יבוא מחבל השוטרים יהיו בחזית ויחסלו אותו ומצד שני, שאהיה קרובה למיגונית כי בשדרות יש רק 7 שניות התגוננות שזה בערך כלום ושום דבר לאחת לא ספורטיבית כמוני.

ישנתי בין שידור לשידור ברכב, מכירים את השינה הזאת שאתם ישנים אבל ערים? אז ככה.

וזה היה אחד הלילות הכי מפחידים שחוויתי בחיי. ירי מהמושבים והקיבוצים הסמוכים נשמע כל הזמן, גם ב-30 באוקטובר עדיין חיסלנו מחבלים שניסו לחדור. שלושה שבועות למלחמה וההגנה לא הייתה הרמטית, אני תוהה אם היא הרמטית היום...ואני חוזרת ואומרת שסיום המלחמה בלי כיבוש הרצועה ופירוק חמאס על תום יהיה בכיה לדורות. אסור לנו להשאיר את עזה חיה וקיימת. אין חפים מפשע, אין בלתי מעורבים.

וכאן אעצור את הסיפור האישי שלי - א.כי יש אנשים שחוו זוועות שהסיפור שלי הוא כלום ושום דבר לעומתם.

ב. כי בחודש דצמבר 2023, נכנס לחיי אדם שחשבתי שהגיע לי כמתנה משמיים והחריב כל חלקה טובה בחיים שלי, השלכות שאני מתמודדת איתם בכאב אבל גם בגבורה עד היום ועדיין לא מוכנה נפשית לדבר על זה (קשור בעקיפין ל-7.10). מבטיחה להמשיך לספר לכם כאן סיפורים בהמשך, לפעמים טובים ולפעמים פחות אבל תמיד לשמור על החיוך שלי ובעיקר, להמשיך להאמין שהכל הכל לטובה. תאמינו לאחת שיודעת מזה כל משברייך וגלייך עליי עברו. השם אוהב אותנו.

הילדים שלי על מזרונים בממ"ד, 11 ימים אחרי הטבח. ושימו לב לנריה שישן עם ידיים על האוזניים. מציאות הזויה שצריכה להסתיים בהחרבת עזה למען עתיד טוב ורגוע לילדי הדרום.

בהמשך לזה מדובר בחייל צה"ל שנהרג הלילה בתאונת ירי טרגית מאוד מנשקו של חברו השוטר

במח"ש אומרים לי שבניגוד להודעה שיצאה מדובר צה"ל בעניין התקרית הטרגית, ישנם פרטים לא מדויקים. החייל שהה בבית חברו השוטר ולא הפוך ובנוסף, אין חקירה משותפת למח"ש ומצ"ח. כאמור הערב יובא השוטר לדיון הארכת מעצר בבית משפט השלום בירושלים.