This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
מטוס אוקראיני מסוג סו-27 תוקף עמדות רוסיות במחוז קורסק.
הפלסטינים טוענים כי תשעה ילדים בני משפחה אחת נהרגו בתקיפת צה''ל ברצועה. האם אני שמח על מותם? לא, אני לא חיית טרף איסלמונאצית. האם אני מתאבל עליהם? לא יותר מעל ילדים אחרים בעולם שנהרגו במלחמה. הדם של הילדים האלה על יד החמאס והטרוריסטים האחרים, כמו שהדם של הילדים הגרמנים שנהרגו בהפצצות בעלות הברית - על ידי הנאצים.
בין הדף הדומם לזעקה: על "המכתב של סלומאה" מאת פרופסור רם בן-שלום
לפני שאצלול לתוך הביקורת גילוי נאות: תרגמתי חלק מהקטעים שמופיעים בספר. עם זאת, הביקורת נכתבת ממקום כן, כקורא שנפעם מהעוצמה, הרגישות והדיוק של הטקסט. הדברים שלי כאן הם התרשמות אישית, לא יח"צנות. כמו כן, לא ביקשתי ולא קיבלתי שום תשלום על הקטעים שתרגמתי.
"המכתב של סלומאה" איננו רק מסמך היסטורי מרגש או ניסיון להחיות קול אבוד מהשואה; זהו ספר מהפנט ועמוק שמצליח להפוך טקסט בודד בן עמודים ספורים, שנכתב בגטו לפני הירצחה של אישה יהודייה, ליצירה רחבת יריעה על זיכרון, שייכות, זהות, חורבן ותחייה. רם בן-שלום, היסטוריון של ימי הביניים, עורך כאן מסע אינטימי אל שורשי זהותו, מסע שבו ההיסטוריה פוגשת את הרגש, והביוגרפיה הפרטית נטמעת בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי.
המכתב שכתבה סלומאה אוכס לבית לופט באפריל 1943, הוא טקסט נדיר ומצמרר. לא פרידה סנטימנטלית, אלא כתב קינה מוסרי, חד, גאה, שקט-זועם. היא אינה מתחננת אלא מציבה מראה לאנושות, ומבקשת, אפילו דורשת, להישאר בזיכרון.
בן-שלום מגיב למכתב הזה בעדינות שאינה מובנת מאליה. הוא לא "מציל" את הקול שלה, הוא מאפשר לו להתקיים לידו. הוא חי איתו, מתמודד איתו, ומזמין את הקוראים לעשות את אותו הדבר. זה איננו סיפור שואה "רגיל", אלא מהלך נפשי ואינטלקטואלי עמוק שמברר מה נשאר ממכתב כשהכול סביבו הושמד.
הספר עוסק לא רק בגורלה של סלומאה, אלא גם במסע שעבר המכתב: כיצד נשמר על ידי קצין נאצי? איך הגיע לתערוכה בברלין תחת הכיתוב "מכתב מאלמונית"? בן-שלום מעלה שאלות מוסריות על הדרך שבה גרמניה בוחרת לזכור את קורבנותיה, ומציב מולן דרישה פשוטה: החזרת שמות. החזרת פנים. תיקון, גם אם מאוחר.
ובצד זה, עיסוק מרגש בשתיקה הבין-דורית במשפחות ישראליות. בהורים שעלו לארץ והותירו מאחור שמות, חפצים, סיפורים. במועקה שבלגדול בצל זיכרון שלא סופר.
השפה של בן-שלום מאופקת, רגישה, כמעט תנ"כית. הוא יודע איפה לעצור, ואיפה לתת לטקסט לדבר. הוא לא מנסה "להסביר" את סלומאה, הוא מאפשר לה לזרוח. וזה מה שהופך את הספר לייחודי: הוא לא רק כתוב היטב. הוא גם נכתב ממקום נכון.
"המכתב של סלומאה" הוא ספר נדיר. אינטימי, חד, מוסרי, פיוטי. הוא מצליח לומר דברים חדשים על השואה, על זיכרון, על זהות יהודית וישראלית, על נקמה, מבלי ליפול לפאתוס או לפשטנות. זהו ספר שמעניק כבוד, לא רק למי שנרצחה, אלא גם לקוראים.
לפני שאצלול לתוך הביקורת גילוי נאות: תרגמתי חלק מהקטעים שמופיעים בספר. עם זאת, הביקורת נכתבת ממקום כן, כקורא שנפעם מהעוצמה, הרגישות והדיוק של הטקסט. הדברים שלי כאן הם התרשמות אישית, לא יח"צנות. כמו כן, לא ביקשתי ולא קיבלתי שום תשלום על הקטעים שתרגמתי.
"המכתב של סלומאה" איננו רק מסמך היסטורי מרגש או ניסיון להחיות קול אבוד מהשואה; זהו ספר מהפנט ועמוק שמצליח להפוך טקסט בודד בן עמודים ספורים, שנכתב בגטו לפני הירצחה של אישה יהודייה, ליצירה רחבת יריעה על זיכרון, שייכות, זהות, חורבן ותחייה. רם בן-שלום, היסטוריון של ימי הביניים, עורך כאן מסע אינטימי אל שורשי זהותו, מסע שבו ההיסטוריה פוגשת את הרגש, והביוגרפיה הפרטית נטמעת בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי.
המכתב שכתבה סלומאה אוכס לבית לופט באפריל 1943, הוא טקסט נדיר ומצמרר. לא פרידה סנטימנטלית, אלא כתב קינה מוסרי, חד, גאה, שקט-זועם. היא אינה מתחננת אלא מציבה מראה לאנושות, ומבקשת, אפילו דורשת, להישאר בזיכרון.
בן-שלום מגיב למכתב הזה בעדינות שאינה מובנת מאליה. הוא לא "מציל" את הקול שלה, הוא מאפשר לו להתקיים לידו. הוא חי איתו, מתמודד איתו, ומזמין את הקוראים לעשות את אותו הדבר. זה איננו סיפור שואה "רגיל", אלא מהלך נפשי ואינטלקטואלי עמוק שמברר מה נשאר ממכתב כשהכול סביבו הושמד.
הספר עוסק לא רק בגורלה של סלומאה, אלא גם במסע שעבר המכתב: כיצד נשמר על ידי קצין נאצי? איך הגיע לתערוכה בברלין תחת הכיתוב "מכתב מאלמונית"? בן-שלום מעלה שאלות מוסריות על הדרך שבה גרמניה בוחרת לזכור את קורבנותיה, ומציב מולן דרישה פשוטה: החזרת שמות. החזרת פנים. תיקון, גם אם מאוחר.
ובצד זה, עיסוק מרגש בשתיקה הבין-דורית במשפחות ישראליות. בהורים שעלו לארץ והותירו מאחור שמות, חפצים, סיפורים. במועקה שבלגדול בצל זיכרון שלא סופר.
השפה של בן-שלום מאופקת, רגישה, כמעט תנ"כית. הוא יודע איפה לעצור, ואיפה לתת לטקסט לדבר. הוא לא מנסה "להסביר" את סלומאה, הוא מאפשר לה לזרוח. וזה מה שהופך את הספר לייחודי: הוא לא רק כתוב היטב. הוא גם נכתב ממקום נכון.
"המכתב של סלומאה" הוא ספר נדיר. אינטימי, חד, מוסרי, פיוטי. הוא מצליח לומר דברים חדשים על השואה, על זיכרון, על זהות יהודית וישראלית, על נקמה, מבלי ליפול לפאתוס או לפשטנות. זהו ספר שמעניק כבוד, לא רק למי שנרצחה, אלא גם לקוראים.
העיתון הסעודי "א-שרק אל-אווסט" פרסם היום כתבה על המשבר הפיננסי של חמאס, תוך ציטוט מקורות בארגון: ראשית, ברצועת עזה משלמים 900 שקלים בארבעת החודשים האחרונים ל"פקידים", כלומר לאלו שנמצאים בוועדות חירום ובמסגרות אזרחיות אחרות הפועלות במהלך המלחמה, בעוד שהזרוע הצבאית לא שילמה לחמושים במשך שלושה חודשים.
על פי העיתון, באזורים מסוימים קיים ואקום כוח, קשיים מסוימים בביצוע משימות ברמה הצבאית וירידה משמעותית בתמיכה העממית - תושבי עזה מבקרים את חמאס לא רק ברשתות החברתיות ומנסים להתעמת עם חברי ארגון זה, אפילו עד כדי ירי לכיוונם. "זה לא קרה מאז 2006", מסכם הפרסום.
בגדה המערבית המצב החמיר גם הוא: פעילות הרשות הפלסטינית וישראל הובילה לאובדן פעילים וכספים, ובלבנון הרשויות דורשות את פירוק הקבוצות הפלסטיניות מנשקן. על פי העיתון, זהו המצב הקשה ביותר שאליו נקלע חמאס מאז הקמתו ב-1987.
למרבה הצער, מצב קשה זה טרם הוביל לכניעת האסלאמיסטים, אך המשבר מתבטא בחילוקי דעות בין רשויות חמאס השונות. אולי הם ישספו זו את גרונה של זו.
(קסניה סבטלובה)
על פי העיתון, באזורים מסוימים קיים ואקום כוח, קשיים מסוימים בביצוע משימות ברמה הצבאית וירידה משמעותית בתמיכה העממית - תושבי עזה מבקרים את חמאס לא רק ברשתות החברתיות ומנסים להתעמת עם חברי ארגון זה, אפילו עד כדי ירי לכיוונם. "זה לא קרה מאז 2006", מסכם הפרסום.
בגדה המערבית המצב החמיר גם הוא: פעילות הרשות הפלסטינית וישראל הובילה לאובדן פעילים וכספים, ובלבנון הרשויות דורשות את פירוק הקבוצות הפלסטיניות מנשקן. על פי העיתון, זהו המצב הקשה ביותר שאליו נקלע חמאס מאז הקמתו ב-1987.
למרבה הצער, מצב קשה זה טרם הוביל לכניעת האסלאמיסטים, אך המשבר מתבטא בחילוקי דעות בין רשויות חמאס השונות. אולי הם ישספו זו את גרונה של זו.
(קסניה סבטלובה)
Forwarded from אבו עלי אקספרס
הניצחון על חמאס חשוב יותר מהנורמליזציה עם סעודיה
קשה לחשוד בי שאני מתנגד לנורמליזציה עם סעודיה. מי שעוקב כאן בערוץ בשנים האחרונות ובטח ותיקי העוקבים יעידו עליי שאני אחד מתומכיה הנלהבים של הנורמליזציה עם סעודיה וכבר בסוף שנת 2017, הרבה לפני הסכמי אברהם, התחלתי כאן בסדרת כתבות בעניין הנורמליזציה עם סעודיה ומדינות המפרץ.
הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, שנחתמה בספטמבר 2020 היא אות ומופת ליחסי שלום עם מדינות ערב, והיחס של השלטון שם לישראל ואזרחיה הוא חם, לבבי וכן - שלום של אמת. הוא הרבה יותר אמיתי מאשר השלום עם מצרים וירדן למשל - בהסכמים שנחתמו לפני עשורים.
החתימה על הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ועם בחריין לא היתה מתרחשת ללא אישור חד משמעי מצד סעודיה.
המגעים עם סעודיה מתחת לשולחן נמשכים שנים ארוכות - על בסיס אינטרסים משותפים ובראשם - האויב האיראני שמאיים על סעודיה, ישראל והאזור כולו.
לנורמליזציה פומבית יש פירות חיוביים רבים, בהם גם רווחים כלכליים ושת"פים מדיניים, אך בל נשכח כי התמריץ העיקרי עבור ישראל להתחבר אל סעודיה, היה תמיד האויב האיראני.
הדבר בלט במיוחד על רקע ממשלים דמוקרטיים בארה"ב שהפנו גב לסעודיה ולעיתים גם לישראל, תוך "חיזור" מסוים אחרי שלטון האייתולות האיראני.
כעת, שנה וחצי לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, האיום האיראני מבחינתה של ישראל נראה פחות מרשים.
הציר האיראני הוכה, הממשל האמריקאי אוהד את ישראל ועוין את השלטון האיראני, ואפשר לומר בחצי פה שיהיה נחמד אם הסעודיים יהיו לצדנו במאבק נגד איראן, אך הדבר לא קריטי כבעבר.
חיסול האיום האיראני נראה בהישג יד. נראה כמו משימה שישראל תוכל להתמודד עמה, בצורה טובה הרבה יותר מאשר לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל. בוודאי אם תתווסף לכך תמיכה (אפילו בעצימת עין) מצד ארה"ב.
סעודיה רוצה בנורמליזציה עם ישראל. סעודיה עוינת את חמאס לא פחות מאשר ישראל. יחד עם זאת כמובילת הציר הסוני, סעודיה לא יכולה להרשות לעצמה במציאות הנוכחית לעשות הסכם שלום עם ישראל כל עוד נמשכת המלחמה בעזה, זה לא טוב למעמד שלה בעולם הערבי.
סעודיה תוכל, בקלות רבה, לחתום על הסכם נורמליזציה עם ישראל גם לאחר סיום המלחמה בעזה. גם אם זו תארך עוד זמן רב (רצוי עד סיום כהונתו הנוכחית של טראמפ). כרגע היא בעמדת המתנה. אפשר אפילו לשלב את סעודיה באקורד הסיום של המלחמה בעזה, ולתת לה את הכבוד שהיא זו שהביאה לסיום הלחימה כחלק מהכניסה להסכם נורמליזציה.
כאמור נורמליזציה עם סעודיה זה Nice to have לעומת זאת הכנעתה של חמאס זה Must.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שחמאס תישאר בעזה בתום המלחמה הזו.
לא ברמה המוסרית, לא ברמת המסר ולא בהסתכלות קדימה אל המלחמה הבאה.
לאופן שבו תסתיים המלחמה מול חמאס יש השפעה מכרעת על המוטיבציות של אויביה הנוספים של ישראל לפתוח נגדה במלחמה הבאה או לבצע את פעולת חטיפת הישראלים הבאה.
חמאס צריכה להימחק עד תום /להניף דגל לבן ולצאת מרצועת עזה. כל תוצאה אחרת תקרב את המלחמה הבאה ותוכיח שאפשר לרצוח אזרחים ישראליים, לאנוס ולחטוף - ולהמשיך להישאר על כס השלטון. חמאס היא מקרה הבוחן. היא הדוגמא. היא זו שגרמה ליום הנורא ביותר לעם היהודי מאז השואה - ולכן היא צריכה לשלם את המחיר המקסימלי, החד משמעי. מחיר שלא יאפשר פיתחון פה מכל סוג שהוא. השמדה מוחלטת או כניעה מוחלטת, יקח כמה שיקח.
הסעודים יחכו. נקווה שלא עוד הרבה. אבל אם שני הדברים על כף המאזניים, הכרעת חמאס ברצועת עזה חשובה הרבה יותר מהנורמליזציה עם סעודיה. ועם מעט סבלנות אפשר להשיג את שתי המטרות גם יחד.
5 תגובות
קשה לחשוד בי שאני מתנגד לנורמליזציה עם סעודיה. מי שעוקב כאן בערוץ בשנים האחרונות ובטח ותיקי העוקבים יעידו עליי שאני אחד מתומכיה הנלהבים של הנורמליזציה עם סעודיה וכבר בסוף שנת 2017, הרבה לפני הסכמי אברהם, התחלתי כאן בסדרת כתבות בעניין הנורמליזציה עם סעודיה ומדינות המפרץ.
הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, שנחתמה בספטמבר 2020 היא אות ומופת ליחסי שלום עם מדינות ערב, והיחס של השלטון שם לישראל ואזרחיה הוא חם, לבבי וכן - שלום של אמת. הוא הרבה יותר אמיתי מאשר השלום עם מצרים וירדן למשל - בהסכמים שנחתמו לפני עשורים.
החתימה על הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ועם בחריין לא היתה מתרחשת ללא אישור חד משמעי מצד סעודיה.
המגעים עם סעודיה מתחת לשולחן נמשכים שנים ארוכות - על בסיס אינטרסים משותפים ובראשם - האויב האיראני שמאיים על סעודיה, ישראל והאזור כולו.
לנורמליזציה פומבית יש פירות חיוביים רבים, בהם גם רווחים כלכליים ושת"פים מדיניים, אך בל נשכח כי התמריץ העיקרי עבור ישראל להתחבר אל סעודיה, היה תמיד האויב האיראני.
הדבר בלט במיוחד על רקע ממשלים דמוקרטיים בארה"ב שהפנו גב לסעודיה ולעיתים גם לישראל, תוך "חיזור" מסוים אחרי שלטון האייתולות האיראני.
כעת, שנה וחצי לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, האיום האיראני מבחינתה של ישראל נראה פחות מרשים.
הציר האיראני הוכה, הממשל האמריקאי אוהד את ישראל ועוין את השלטון האיראני, ואפשר לומר בחצי פה שיהיה נחמד אם הסעודיים יהיו לצדנו במאבק נגד איראן, אך הדבר לא קריטי כבעבר.
חיסול האיום האיראני נראה בהישג יד. נראה כמו משימה שישראל תוכל להתמודד עמה, בצורה טובה הרבה יותר מאשר לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל. בוודאי אם תתווסף לכך תמיכה (אפילו בעצימת עין) מצד ארה"ב.
סעודיה רוצה בנורמליזציה עם ישראל. סעודיה עוינת את חמאס לא פחות מאשר ישראל. יחד עם זאת כמובילת הציר הסוני, סעודיה לא יכולה להרשות לעצמה במציאות הנוכחית לעשות הסכם שלום עם ישראל כל עוד נמשכת המלחמה בעזה, זה לא טוב למעמד שלה בעולם הערבי.
סעודיה תוכל, בקלות רבה, לחתום על הסכם נורמליזציה עם ישראל גם לאחר סיום המלחמה בעזה. גם אם זו תארך עוד זמן רב (רצוי עד סיום כהונתו הנוכחית של טראמפ). כרגע היא בעמדת המתנה. אפשר אפילו לשלב את סעודיה באקורד הסיום של המלחמה בעזה, ולתת לה את הכבוד שהיא זו שהביאה לסיום הלחימה כחלק מהכניסה להסכם נורמליזציה.
כאמור נורמליזציה עם סעודיה זה Nice to have לעומת זאת הכנעתה של חמאס זה Must.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שחמאס תישאר בעזה בתום המלחמה הזו.
לא ברמה המוסרית, לא ברמת המסר ולא בהסתכלות קדימה אל המלחמה הבאה.
לאופן שבו תסתיים המלחמה מול חמאס יש השפעה מכרעת על המוטיבציות של אויביה הנוספים של ישראל לפתוח נגדה במלחמה הבאה או לבצע את פעולת חטיפת הישראלים הבאה.
חמאס צריכה להימחק עד תום /להניף דגל לבן ולצאת מרצועת עזה. כל תוצאה אחרת תקרב את המלחמה הבאה ותוכיח שאפשר לרצוח אזרחים ישראליים, לאנוס ולחטוף - ולהמשיך להישאר על כס השלטון. חמאס היא מקרה הבוחן. היא הדוגמא. היא זו שגרמה ליום הנורא ביותר לעם היהודי מאז השואה - ולכן היא צריכה לשלם את המחיר המקסימלי, החד משמעי. מחיר שלא יאפשר פיתחון פה מכל סוג שהוא. השמדה מוחלטת או כניעה מוחלטת, יקח כמה שיקח.
הסעודים יחכו. נקווה שלא עוד הרבה. אבל אם שני הדברים על כף המאזניים, הכרעת חמאס ברצועת עזה חשובה הרבה יותר מהנורמליזציה עם סעודיה. ועם מעט סבלנות אפשר להשיג את שתי המטרות גם יחד.
5 תגובות
הסיבוב השישי של שיחות הגרעין בין איראן לארה"ב יתקיים בעומאן ביום רביעי.
20 טילי שיוט מסוג קליבר מעל אוקראינה. כטבמי"ם אוקראינים תוקפים ערים באזור מוסקבה.