ארה"ב השעתה חלק מהסנקציות על סוריה ל-180 יום.

ערב הסעודית העניקה לסוריה 200 אמבולנסים.

50 שהדים בדרך לקייב.

שהד רוסי פגע בבניין מגורים בקייב. המתקפה הרוסית נמשכת.

מסר לאירופה.

היום הוא היום השני של עסקת חילופי השבויים 1000 על 1000 בין רוסיה לאוקראינה. היום הוחלפו 307 אוקראינים על 307 רוסים.

זעם של ערוצי האויב על אנשינו בירושלים. הם מכנים אותם "טרוריסטים". העיוות המחשבתי של האויב שובר שיאים חדשים: אנשים שמפוצצים אוטובוסים ובתי קפה עם נשים וילדים הם מבחינתם לוחמי חופש, ואנשים שרוקדים ושרים הם טרוריסטים.

הרוסים שיגרו על אוקראינה 14 טילי איסקנדר ו-250 שהדים ביממה האחרונה. הרוב כוון על המפעל הצבאי אנטונוב בקייב.

הפסקת חשמל גדולה פקדה את העיר הצרפתית קאן ביום הסיום של פסטיבל סרטים מפורסם.

הקרנות הסרטים בארמון הפסטיבלים הופסקו זמנית, אך המארגנים מבטיחים כי המופע האחרון יתחיל כמתוכנן - הבניין הועבר לחשמל גיבוי.

בינתיים, חלק מהעיר נותר ללא חשמל.

שיטת אימונים רוסית נגד רחפנים: לרחפן האימונים קושרים צלחת והחיילים מנסים לפגוע בה במקום ברחפן. כך חוסכים ברחפנים.

נמסר כי רוסיה ריכזה 50 אלף חיילים איכותיים לקראת פריצה משמעותית למחוז חרקוב.

מקור רוסי הנחשב למומחה מספר 1 ברוסיה לענייני סוריה (אולג בלוחין) מביא את דברי שגריר ישראל בארצות הברית יחיאל לייטר שהתראיין לפלטפורמה האמריקאית PragerU:

ארה"ב הייתה צריכה לגלות יותר סבלנות בהסרת הסנקציות נגד סוריה.

הסרת הסנקציות חייבת להתבסס על תוצאות והישגים אמיתיים.

על וושינגטון להמתין לצעדים הבאים של סוריה, בהתחשב בחשיבות ההגנה על מיעוטים כמו הדרוזים והעלווים.
אין סיבה שלא נתקדם לעבר הבנה הדדית עם סוריה ולבנון.

אני אופטימי לגבי האפשרות להגיע להסכם אברהם עם סוריה ולבנון, שאולי אף יקדים הסכם עם ערב הסעודית.

עדיין אין היסטוריה של ג'יהאדיסטים שהפכו לדמוקרטים ג'פרסוניים. איננו יכולים לאפשר לג'יהאדיסטים להיות בגבולותינו, ולמדנו זאת מאירועי ה-7 באוקטובר.

נרצה שא-שרעא יתרום לפירוק קבוצות ג'יהאדיסטיות ולהגנה על מיעוטים.

קצת על הבחירות בדרום לבנון מפי מקור שיעי.
דרום לבנון מורכבת משני חלקים: מחוז דרום לבנון ומחוז נבטיה.

בדרום לבנון, הנמצאת מדרום לנהר הליטאני, ישנן 144 רשויות מקומיות המחולקות לנפות הבאות:
- צור
- מרג'אויון
- בינת ג'בייל
- חצבייה.

מתוך 144 הערים הללו, ב-72 הייתה הסכמה ללא בחירות, בעוד שב-72 יש כיום בחירות.

מתוך 72 הערים ללא בחירות, 71 הן בשליטת חיזבאללה ואמל. אחת בשליטת חמולות מקומיות.

מתוך 72 הערים הנותרות, רק ב-37 יש השתתפות של חיזבאללה ואמל.

ב-35 הנותרות אין השתתפות שיעית. מדובר בערים סוניות, דרוזיות ונוצריות.

טראמפ: "צבא ארה"ב לומד באופן מעמיק את הלקחים מהמלחמה באוקראינה בתחום הכטבמי"ם".

מטוס אוקראיני מסוג סו-27 תוקף עמדות רוסיות במחוז קורסק.

הפלסטינים טוענים כי תשעה ילדים בני משפחה אחת נהרגו בתקיפת צה''ל ברצועה. האם אני שמח על מותם? לא, אני לא חיית טרף איסלמונאצית. האם אני מתאבל עליהם? לא יותר מעל ילדים אחרים בעולם שנהרגו במלחמה. הדם של הילדים האלה על יד החמאס והטרוריסטים האחרים, כמו שהדם של הילדים הגרמנים שנהרגו בהפצצות בעלות הברית - על ידי הנאצים.

ארדואן מקבל את א-שרעא באיסטנבול.

ערוצי "ציר ההתנגדות" זועמים על טורקיה, מדינה מוסלמית הנמצאת במקום החמישי מבין היצואניות לישראל.

דיווח על מתקפת טילים רוסית גדולה הצפוייה היום על אוקראינה.

בין הדף הדומם לזעקה: על "המכתב של סלומאה" מאת פרופסור רם בן-שלום

לפני שאצלול לתוך הביקורת גילוי נאות: תרגמתי חלק מהקטעים שמופיעים בספר. עם זאת, הביקורת נכתבת ממקום כן, כקורא שנפעם מהעוצמה, הרגישות והדיוק של הטקסט. הדברים שלי כאן הם התרשמות אישית, לא יח"צנות. כמו כן, לא ביקשתי ולא קיבלתי שום תשלום על הקטעים שתרגמתי.

"המכתב של סלומאה" איננו רק מסמך היסטורי מרגש או ניסיון להחיות קול אבוד מהשואה; זהו ספר מהפנט ועמוק שמצליח להפוך טקסט בודד בן עמודים ספורים, שנכתב בגטו לפני הירצחה של אישה יהודייה, ליצירה רחבת יריעה על זיכרון, שייכות, זהות, חורבן ותחייה. רם בן-שלום, היסטוריון של ימי הביניים, עורך כאן מסע אינטימי אל שורשי זהותו, מסע שבו ההיסטוריה פוגשת את הרגש, והביוגרפיה הפרטית נטמעת בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי.

המכתב שכתבה סלומאה אוכס לבית לופט באפריל 1943, הוא טקסט נדיר ומצמרר. לא פרידה סנטימנטלית, אלא כתב קינה מוסרי, חד, גאה, שקט-זועם. היא אינה מתחננת אלא מציבה מראה לאנושות, ומבקשת, אפילו דורשת, להישאר בזיכרון.

בן-שלום מגיב למכתב הזה בעדינות שאינה מובנת מאליה. הוא לא "מציל" את הקול שלה, הוא מאפשר לו להתקיים לידו. הוא חי איתו, מתמודד איתו, ומזמין את הקוראים לעשות את אותו הדבר. זה איננו סיפור שואה "רגיל", אלא מהלך נפשי ואינטלקטואלי עמוק שמברר מה נשאר ממכתב כשהכול סביבו הושמד.

הספר עוסק לא רק בגורלה של סלומאה, אלא גם במסע שעבר המכתב: כיצד נשמר על ידי קצין נאצי? איך הגיע לתערוכה בברלין תחת הכיתוב "מכתב מאלמונית"? בן-שלום מעלה שאלות מוסריות על הדרך שבה גרמניה בוחרת לזכור את קורבנותיה, ומציב מולן דרישה פשוטה: החזרת שמות. החזרת פנים. תיקון, גם אם מאוחר.

ובצד זה, עיסוק מרגש בשתיקה הבין-דורית במשפחות ישראליות. בהורים שעלו לארץ והותירו מאחור שמות, חפצים, סיפורים. במועקה שבלגדול בצל זיכרון שלא סופר.

השפה של בן-שלום מאופקת, רגישה, כמעט תנ"כית. הוא יודע איפה לעצור, ואיפה לתת לטקסט לדבר. הוא לא מנסה "להסביר" את סלומאה, הוא מאפשר לה לזרוח. וזה מה שהופך את הספר לייחודי: הוא לא רק כתוב היטב. הוא גם נכתב ממקום נכון.

"המכתב של סלומאה" הוא ספר נדיר. אינטימי, חד, מוסרי, פיוטי. הוא מצליח לומר דברים חדשים על השואה, על זיכרון, על זהות יהודית וישראלית, על נקמה, מבלי ליפול לפאתוס או לפשטנות. זהו ספר שמעניק כבוד, לא רק למי שנרצחה, אלא גם לקוראים.