🏴 חדשות אנונימוס News IL

שלום הצל
כאן אמא של החיילת שהותקפה אתמול.
אמא שנייה לחיילות שהיו עמה, בנות בית שלנו. יקרות וטהורות.

אני פונה אליך בעילום שם, מעמקי הלב, בשם הדמעות שהיו – ובשם הדמעות שלא יהיו.
הסרטון שפרסמת, שזכה למאות שיתופים, חושף רק תמונה חלקית.
מאחוריו עומדת נשמה שלמה – נשמה של לוחמת אמת.

אתמול, בתי, חיילת בצה"ל, נכנסה יחד עם חברתה – לוחמת בגולני – לקנות קפה במרכז מסחרי בגני תקווה.
שתיהן, גאות במדים. שתיהן, נושאות על גופן את שליחותן – לא כסמל, אלא כגורל.

ופתאום – במקום קפה – הן קיבלו יריקה בפרצוף. מילולית ומעשית.
אשה שניגשה אליהן, שאלה מי הן, וכשקיבלה תשובה – פתחה בשצף של קללות, גידופים, יריקות. ישירות לפנים.
ביום השואה. ביום בו ראוי לזכור מהי שנאה ולא לשכפל אותה.

בתי לא קיללה. לא שתקה. רק ענתה: "שתתביישי. אנחנו כאן כדי לשמור עלייך."
ויצאה החוצה, למתחם הפתוח, יחד עם חברתה.

אבל אז, תוך רגעים – ניגש אליהן בן זוגה של האישה, ככל הנראה.
איש שאני מכירה אישית מעברו – כאדם שנפגע בעצמו, שחווה חיים של מאבק, של קושי.
ואף על פי כן – בחר לתקוף.
בחר לראות במדים אויב.
בחר לקרוע מילים כחרבות: "זבל", "סמרטוט", "עלובה", והכי גרוע: "אני ארצח אותך".
בחר לא לדעת – שאותה ילדה היא חומת המגן שעליה ניצב ביתו.
בחר שלא לדעת מה עברה היא מה עברו אחיה הלוחמים. מה איבדו.

בתי לקחה נשימה וענתה לו בקומה זקופה:
"אני נלחמת וגם אחים שלי ואף אח שלי נלחם בגדוד 13 כדי שתוכל לשתות פה קפה."
והוא השיב – בבוז: "אז גם אח שלך סמרטוט."

וזה קרה – כשברקע יום השואה, שבו כולנו מתבקשים לעצור – ולזכור.
וזה קרה – בזמן שאני הדלקתי נר נשמה לזכר סבתי, ניצולת שואה שהובלה יחפה אל גיא ההריגה.
וזה קרה – כאן, בלב המדינה, מול עיניהם של עוברים ושבים לאור היום.

אז אני כאן.
לא להילחם, אלא להעיד.

אני, שנתתי את כל נכסיי – שלושה ילדים – לצבא, בגאון וביד רועדת אך איתנה.
אני, שגידלתי אותם להאמין בטוב. בארץ הזו. באדם. בצדקת הדרך. באהבת המולדת. בזכותנו לחיות כאן. לנצח.

ואני מבקשת לומר בקול רם:
לא אשנא.
לא אקלל.
לא אקל על עצמי באשליה שהרוע ינצח.

גם היום – אני גאה. גאה בילדה שלי, שעמדה שם בלי פחד.
גאה בעיניים שבערו בה באמונה ובגוף שלה שזכר מי הוא ועל מה הוא מגן.
גאה בילדיי – שהילדות נלקחה מהם בשבעה באוקטובר ועדיין לא חזרה וכל אלה לרגע לא הזיזו אותם מילימטר, מלהמשיך בכל מחיר, עד הסוף, יהא אשר יהא.

היום יותר מתמיד, אני בוחרת לזכור:
שהשנאה היא חרב מתהפכת –
ומי שמניף אותה – חותך גם את נפשו.

לכן אני כאן – לא לנקום, אלא לקרוא:
די לשנאה.
די לשיסוי.
די לירי בתוך הנגמ"ש.

כי אם אנחנו, הורים ששלחנו את ילדינו לשדות הקרב, נתחיל להילחם זה בזה –
מי יישאר להחזיק את קו האש?

תודה לך הצל,
על שהבאת את הסיפור הזה לאור.
על התמיכה, החיבוק, והגב שהענקת – לנו, לה, ולכולנו.

ובסוף, כשיעבור הכאב וייעלם האבק –
יישארו רק אלו שזכרו:
המדים אינם אויב.
המדים הם הסיבה שיש לנו מדינה.
ומי שקורא לחיילת "סמרטוט" –
שיזכור: גם דוד הקטן נראה סתם רועה, עד שעמד מול גוליית עם אבן אחת ואמונה.
אל תזלזלו בבנות ישראל –
כי הן נולדו לשיר את שירת דבורה, לא לשתוק מול גברים מתלהמים.
ומי שמעז לאיים על לוחמת –
שלא יתפלא אם יום אחד תעמוד מולו אמא עברייה,
ותענה בקול אלוהים חיים:
"אָנֹכִי עֲדֵכֶם הַיּוֹם – בֵּין הַמִּצְרִי לְאָחִיךָ."

ומי שעדיין לא הבין – שילמד סוף־סוף את ההבדל בין חיילת לאויבת:
אויבת יורה עליך.
חיילת – שומרת עליך, גם כשאתה יורק לה בפנים.

ומי שקורא לחיילת "סמרטוט" – שיזכור טוב:
הסמרטוט האמיתי הוא מי שיושב על הספה, ויורק על מי שמחזיק לו את הגג מעל הראש.
וחיילת? חיילת היא לא מטרה. היא מגן.
ומי שדורך על המגן – שלא יתפלא כשהאש תגיע עד ביתו.

1.9K views12:00