חמאס-לבנון

אסמאעיל הניה, יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, יגיע מחר לביקור של מספר ימים בלבנון שם הוא צפוי להפגש עם נשיא לבנון, ראש הממשלה ויו"ר הפרלמנט.
גם פגישה עם נסראללה על הפרק.

הערב אפרסם ניתוח ארוך (אלף מילים) ומעניין שכתב לאחרונה הסופר והוגה הדעות התימני, חסין אלואדעי (שמדבריו הבאתי כאן בערוץ בשבועות האחרונים) באשר להשתלשלות תפיסת הניצחון הערבית מאז 1948 ועד היום.
יש קטע שמוקדש לחמאס ול"ניצחון" האחרון שלה.
על התרגום לעברית של הניתוח הארוך אודה לעוקב שמעדיף להשאר בעילום שם.

לבנון

בעלי עסקים בביירות, טריפולי, נבטיה וצידון החליטו לסגור את עסקיהם לפחות עד יום שני בשל הקריסה המהירה של הלירה הלבנונית. הסיבה: חוסר הודאות וחוסר היציבות של מחירי הסחורות הנגזרים משינויי ערך המטבע המהירים.

לבנון-משבר הדלקים

התור המתועד הארוך ביותר לתחנת דלק בלבנון. הסרטון, באורך דקה ועשרים צולם מרכב נוסע.

המסתערבים של אבו מאזן

סרטון שצולם בראמאללה היום בו נראים אנשי מנגנוני הביטחון של הרש"פ, לבושים בבגדים אזרחיים משתלטים על מפירי סדר, בהפגנות נגד הרש"פ על רקע מותו של הפעיל הפוליטי נזאר בנאת.

פעיל המנגנונים אפילו לא טרח להוציא את הסיגריה מהפה בזמן שתפס את מפר הסדר (:

וכאן פעיל מנגנוני רש"פ נוסף, על אזרחי, מאיים באלה על עיתונאית פלסטינית.

וכאן בצד ימין פעילת מנגנונים של הרש"פ, על בגדים אזרחיים(כך ע"פ כלי תקשורת פלסטינים) תופסת בשערה של אחת המפגינות.

והיו גם שוטרי רש"פ גלויים, עם קסדות לבנות , בקו ישר מול המפגינים נגד אבו מאזן.

דרום סוריה

זוכרים☝️ את נסיון החיסול הכושל של עארף אלג'מהאני, אחראי מחוז דרעא המזרחי מטעם חזבאללה בסוף אפריל?

היום זה הצליח. אלמונים ירו מטווח קצר לעבר עארף, אחד האנשים החשובים של חזבאללה בדרום סוריה והוא סוף סוף פגש את בוראו.

הנה, כמובטח, הגרסה של חסין אלואדעי, להתפתחות תפיסת הניצחון הערבית מאז 1948 ועד היום:

מגמאל עבד אלנאצר ועד החות'ים: מדוע הערבי תמיד "מנצח"?

המושגים "ניצחון" ו-"תבוסה" בפוליטיקה הערבית, אינם מחויבים לאמות-המידה הרציונליות המקובלות. הניצחון איננו בהכרח ניצחון המערכה, וכך, גם אובדן שטחים ואבדות בנפש אינם בהכרח תבוסה.

אם כבר מודים בתבוסה כלשהי, הרי שהודאה זו מותנת בשתי הסתייגויות גדולות. ההסתייגות הראשונה היא הטלת האחריות לתבוסה על גורם חיצוני (האימפריאליזם, הקולוניאליזם, אמריקה), וההסתייגות השנייה היא חיפוש אחר שם חלופי לתבוסה. התבוסה של 1948 מכונה "אלנכבה" (האסון), התבוסה של 1956 מכונה "אלעדואן אלת'לאת'י" (התוקפנות המשולשת), והתבוסה של 67 היא "אלנכסה" (חזרת המחלה). כך, התבוסה נעקפת בעזרת כוחן הנפלא של מילים.

אך הניצחון הערבי איננו פחות מעורפל מהתבוסות. כל הנצחונות "הגדולים" של הערבים הם נצחונות בעייתיים, בהם מתערבבת גאוות הנצחון עם בליעת מרירותו של ההפסד.

האם גמאל עבד אלנאצר ניצח, למשל, במלחמת 1956?

לפי כל אמות המידה הצבאיות, עבד אלנאצר הובס. ישראל כבשה את סיני בקלות, צרפת ובריטניה השתלטו על כל פתחיה של תעלת סואץ, והצבא המצרי ספג אבידות כבדות בנפש ובציוד... לולא התערבותן של ברית המועצות וארה"ב, קהיר הייתה היעד הבא של המלחמה. אפילו אחרי הנסיגה של בריטניה, צרפת וישראל, נכפה על מצרים לשלם פיצויים בסך מיליוני דולרים לבריטניה ולצרפת, ולאפשר מעבר ימי של ספינות ישראליות ומערביות ללא הגבלה.

מאידך-גיסא, הצליחו הכוחות הקולוניאליים החדשים (ברית-המועצות וארצות-הברית) לסלק את הכוחות הקולוניאליים הישנים (צרפת ובריטניה) ולתפוס את מקומם מבחינה צבאית ואסטרטגית. מלחמת סואץ הייתה הסנונית הראשונה שהעידה על אמות-המידה הערביות המשובשות בכל הנוגע למילים "ניצחון" ו"תבוסה". זה היה הרגע בו הונחו היסודות לכל האמירות הפוליטיות שנשמעות סביב כל מלחמה וכל תבוסה שהערבים בולעים, כגון: "הפסדנו במערכה אך לא הפסדנו במלחמה", "הפסדנו מבחינה צבאית אך הרווחנו מבחינה מדינית", "ניצחון מורלי", "ניצחון מוסרי", "ניצחנו משום שהמשטר לא נפל"...

כל האמירות והתירוצים הללו נולדו בשנת 1956 כדי לשמש כ"אוונגליון של הנצחונות והתבוסות" בפוליטיקה הערבית עד ימינו אנו.

אך מחיר הסתרת התבוסה הוא תבוסה נוספת ומכוערת עוד יותר.

לו הייתה הפוליטיקה הערבית מודה בתבוסה של 56, היינו נמנעים מהתבוסה של 67, משום ש67 לא הייתה אלא חזרה טרגית יותר על התבוסה של 56. ישראל הצליחה לכבוש את סיני בשנת 67 באותה הקלות שבה כבשה אותה בשנת 1956, והצליחה להשמיד את מטוסי הקרב המצריים בעודם על הקרקע ב1967, כפי שעשו צרפת ובריטניה במלחמה של 56.

מחירה היקר של ההתכחשות לתבוסה הוא הסיכון בכך שהיא תחזור על עצמה שוב בצורה קומית או טראגית.

אמין מעלוף (סופר לבנוני-צרפתי) מתפלא בספרו "חוסר האיזון של העולם" (إختلال العالم - במקור) כיצד הפך עבד אלנאצר, המנהיג הערבי שנחל את התבוסות המשפילות ביותר, לגיבור הפופולרי ביותר בקרב הקהל הערבי. זאת בעוד שאנור א-סאדאת, המנהיג הערבי היחיד שניצח ניצחון צבאי, הוא המנהיג השנוא ביותר ברחוב הערבי.

עבד אלנאצר הובס בכל הקרבות הצבאיים שלו, כולל במלחמה בתימן שהפכה מדי יום ביומו למשחטה של חיילים מצריים ולכשלון מדיני כולל מבחינת הטיפול במצב. אך השאיפה הערבית לניצחון תמידי חיפשה אמות-מידה חדשות עבורו, וכך נוצר מצב שבו המדד לניצחון בתימן הוא השמירה על המשטר הרפובליקני שזה עתה נוסד, המדד לניצחון במלחמת 1967 הוא שמשטר עבד אלנאצר לא נפל, והמדד לניצחונו של צדאם חסין במלחמת 1991 הוא עצם העובדה שהוא המשיך לשלוט בעיראק עד 2003.

הנצחונות הערבים אכזריים ביותר. מדינה ערבית לא נכנסת ל"מערבולת נצחונות" מבלי שהיא מפילה את עמה לתהום של עוני, מלחמות אזרחים ועריצות.

לבנון נכנסה ל"מערבולת הנצחונות" בשנת 2000 לאחר הנסיגה הישראלית מדרום לבנון. את הנסיגה הזו הפך חזבאללה ל"ניצחון היסטורי" שהוא לבדו אחראי לו, ובזכותו הצליח להטיל "כיבוש פנימי" בלבנון המשרת את האג'נדה שלו ושל איראן.

לאחר מכן הגיע "ניצחון" 2006 במחיר גבוה יותר – החרבת הערים הלבנוניות והשבת הכלכלה הלבנונית עשרות שנים לאחור. המדינה נהרסה והכלכלה הזדעזעה, אך חזבאללה לא נפל וכך גם טיליו, וזהו, פעם נוספת, המדד הערבי הבטוח לניצחון. הניצחונות/התבוסות הלבנוניות הצטברו אצל חזבאללה, מהניצחון העדתי בסוריה ועד הניצחון על האויב הסלפי הפנימי, ולאחר כל ניצחון "היסטורי" שכזה לבנון נגררת יותר ויותר לעבר פילוג עדתי, עוני ואובדן ריבונות.

המדינה הבאה במימדי "הניצחונות המהדהדים" היא תימן. הניצחון הראשון של החות'ים בשנת 2014 הסתיים בהפלת השלטון. והנה הם חוגגים כבר שנה שישית לניצחונם על הקואליציה הערבית (בראשות סעודיה). אין זה משנה שתימן איבדה את השליטה בגבולותיה האוויריים, הימיים והיבשתיים; ואין זה משנה שישנם יותר מ-20 מיליון
עניים במדינה; וזה כלל לא חשוב שבגלל "הניצחון האלוהי" נמצאת המדינה במשבר ההומניטרי החמור ביותר בעולם. אמות-המידה שקובעות מהו "ניצחון" ומהי "תבוסה", חסרות כל קשר למצבו של האדם או למציאות, הן לקוחות מעולם אחר המנותק מכל ערך או אמת-מידה (נורמלית).

מן העולם המנותק הזה הגיע הניצחון האחרון בעזה. חלק אומרים ש"פלסטין" ניצחה. אחרים אומרים ש"ההתנגדות" (المقاومة) ניצחה. ויש כאלו שאומרים ש"ציר ההתנגדות" (محور الممانعة) ניצח. עזה נחרבה ותשומת הלב העולמית הוסטה מן הדרישות הצודקות של שכונת שיח' ג'ראח ומן הגזענות שמופעלת כלפי ערביי 1948 (ערביי ישראל), אך החיפוש אחר צידוקים לניצחון איננו קשה כלל ועיקר, ונטיעת אשליות חדשות בעקבות הניצחון המדומה קלה היא משתיית מים (רומז להתבטאותו של דובר הזרוע הצבאית שלחמאס). "ניצחנו ופלסטין הפכה קרובה אלינו יותר מאי פעם בעבר". איך הפכה קרובה אם לא השתנה דבר מלבד מספר ההרוגים שכולל מילדים, מאבות ומאמהות?

אחד הפירושים של המילה "ניצחון" בלקסיקון הערבי הוא הנקמה באויב. ומשום שהערבי חי בתחושת השפלה מתמדת אל מול ישראל ואל מול המערב, הוא מחפש אחר כל סוג של נקמה, אפילו במחיר כבד במיוחד. כך הופך שיגור של טילים בעלי השפעה מוגבלת, המביאים לנזקים קלים ברכוש בצד "המובס" ולהרס מוחלט בצד "המנצח", לכדי ניצחון מורלי מהדהד.

אך הבעיה בוודאי אינה לשונית בלבד. הפוליטיקאי הערבי, בין אם פאן-ערביסט הוא, איש שמאל או אסלאמיסט, ממשיך להאמין בהכרחיות הניצחון ולא באמיתותו או במה שהוא מצריך. אנו ננצח משום שזה כורח ההיסטוריה, לא משום שבידינו היסודות ההכרחיים לניצחון! לכן, אמיתות התבוסה ב-67 לא נקלטה, ואמונתנו העיוורת בכך שהניצחון בדרך נותרה בעינה.

באשר לאסלאמיסטים (חמאס, החות'ים, האחים המוסלמים) הרי שאצלם הניצחון הוא אלוהי, ולפיכך אין לניצחון כל קשר לכוח הצבאי או למוכנות האנושית. הפקטור היחיד שנוגע לניצחון הוא הקשר שלך לאלוהים והיכולת שלך למלא את תפקיד שליחו הבלעדי עלי אדמות. ואם המילון הפאן-ערביסטי המציא מילים מכובסות לתבוסה [נכבה, נכסה, עדואן], הרי שהמילון הדתי-אסלאמי מכיל סט מילים משלו לכך [אבתלאא', אמתחאן, אח'תבאר, מחנה... (מונחים המתארים תקופה קשה ומייסרת בה אמונתם של המאמינים מועמדת במבחן של אללה)]

המנהיג הערבי תמיד מנצח, לכן חיינו נראים כשרשרת של תבוסות...