טראמפ מתייחס לתעלת פנמה כ-"תעלת ארה"ב". כשנשיא פנמה השיב לו "זו תעלת פנמה והיא תישאר שלנו", טראמפ השיב בקצרה - we'll see about that.

זאת על רקע דרישת טראמפ להנמיך את המכסים על המעבר בתעלות פנמה ולאור התחזקות האחיזה הסינית במדינה.

דו"ח ועדת האתיקה של הקונגרס: חה"ק לשעבר מאט גייטס (רפובליקני, פלורידה) שילם עשרות אלפי דולרים בעבור סמים ושירותי מין, כולל לפחות מקרה אחד של מין עם קטינה.

ביידן המתיק את עונשם של 37 רוצחים שנידונו למוות, ומהיר אותו במאסר עולם ללא אפשרות לחנינה.

בין הרוצחים שלא זכו לחסד - בוב באוורס, הלאומן הלבן שרצח 12 מתפללים בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג, פנסילבניה ב-2018.

והמיר*

במאבק על הנוכחות הנוצרית במרחב הציבורי בארה"ב (אומה עם הפרדת דת-ומדינה בחוקה אבל גם עם אתוס אמוני נוצרי מובהק), נראה שאילון מאסק בחר צד.

למי קראת פח זבל? מחשבות על ניתוח מדיניות בעידן טראמפ

כששואלים אותי מה אני עושה, אני עונה שאני "חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית". אם אני צריך להסביר מה הכוונה במחקר (או ניתוח, לצורך העניין) של מדיניות - זיהוי של היעדים האמריקאים, הכלים להשגתם והחסמים והמגבלות בפניהם, בשירות החזון הפוליטי של הנשיא ואנשיו, והצבעה על המשמעויות הנובעות מהם.
רוב המודלים לניתוח מדיניות, בין שמדיניות פנים או חוץ, מתארים את התהליך של גיבוש וביצוע המדיניות באופן סדור יחסית - אפיון אינטרסים (לרוב קבועים וא-פוליטיים), הגדרת יעדים, בחירת אסטרטגיות (אילו כלים) וטקטיקות (באיזה אופן להשתמש בהם) לביצועם, הגדרת חסמים (מה *לא* עושים), הוצאה לפועל, מישוב, תיקוף, ייעול וחוזר חלילה. זהו "מעגל המדיניות" המפורסם, האידיליה של מדיניות ציבורית - וכמו כל אידיליה טובה, גם הוא מתקיים במציאות לעתים נדירות בלבד.

אני טוען שלאור המאפיינים הייחודיים של ממשל טראמפ הנכנס, המסגרת של "מעגל המדיניות" אינה מסגרת מושגית מתאימה. לא כי "טראמפ משוגע" או "לא רציונלי", אלא כי כל מאפייני קבלת ההחלטות שלו שאנחנו מכירים מהממשל הקודם - הסתמכות על האינטואיציות שלו, עמימות וזגזגנות כדרך לזרוע כאוס וניצולו, דינמיות רבה בהרכבי צוותים ובהגדרות תפקידים ונכונות לבעוט במוסכמות - לא מתאימים למודל רציונלי כמו מעגל המדיניות.
אני רוצה להתמקד במיוחד ברכיב האחרון, הנכונות לבעוט במוסכמות שטראמפ כה מתגאה בה ("כולם אמרו לי שאי אפשר להעביר את השגרירות לירושלים, אני הוכחתי שזה אפשרי"), ובפרט על סוגים שונים של מוסכמות. הנכונות לבעוט במוסכמות היא לא רק בנוגע למוסכמות שהן יעדים ("אי אפשר לפרוש מהסכמים בינלאומיים"; "חשוב לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה") אלא גם בנוגע למוסכמות שהן אינטרסים ("שמירה על חופש השיט"; "ייבוא כוח עבודה זול").
הנכונות לאתגר את עצם אמיתותם של אינטרסים אמריקאים ולהטיל בהם ספק נובעת ממספר גורמים - העובדה שטראמפ עצמו ורבים מהסובבים אותו (מאסק, דון ג'וניור, שר האוצר המיועד בסנט, שר ההגנה המיועד הגסת', השליח המיוחד למזה"ת וויטקוף) הם "ילדי חוץ" למערכת הפוליטית האמריקאית; העימותים בינו לבין הדרג המקצועי (ובפרט קהילת המודיעין) בקדנציה הראשונה; ותפיסת עולם בסיסית לפיה הסטטוס-קוו יותר מזיק מאשר מסייע לארה"ב בתור כמה מהם.

אז איך ננתח את המדיניות של ארה"ב בשנים הקרובות, אם מודלים כמו מעגל המדיניות פחות רלוונטיים?
עד שיהיו לנו מסמכי יסוד לעבוד איתם (כמו אסטרטגיית ביטחון לאומי), אני מציע להשתמש ב-"מודל פח הזבל" לניתוח מדיניות. בניגוד לשם שאולי נשמע קצת מעליב, מודל פח הזבל לא נותן יחס שלילי למדיניות עצמה אלא מתאר את התהליך שבו היא נוצרת - בעיות, פתרונות ומשתתפים "נזרקים" לתוך חלל משותף, שהוא הפח המדובר, והאינטרקציות הכאוטיות ביניהן מובילות להחלטות.
במקרה שלנו, המשתתפים המדוברים (ארגונים שונים בתוך הביורוקרטיה האמריקאית ואף בכירים ספציפיים במערכת, לרבות טראמפ) יקבלו החלטות על התמודדות עם בעיות שונות באמצעות פתרונות שונים. ההחלטות לווא דווקא מתקבלות על בסיס אינטרסים קבועים, יעדים מתועדפים וחלופות, אלא על בסיס שיקולים אחרים - הניסיון הקודם של המשתתפים (למשל - להעתיק מתודות מעולם העסקים לעולם המו"מ הגיאופוליטי), תפיסות העולם שלהם (סקפטיות לגבי סחר חופשי עשויה להוביל לשימוש-יתר במכסים), החזון הנורמטיבי שלהם (רצון לסיום המלחמה באוקראינה עשוי לדחוף להסכם גם במחירים כבדים) והחשיפה שלהם אלו לאלו (בממשל הקודם היו אלו האוונגליסטים שדחקו בטראמפ לנקוט, פעם אחר פעם, בהחלטות פרו-ישראליות כמו העברת השגרירות וההכרה בגולן).

שימו לב - אין כאן שום אמירה נורמטיבית. אני לא אומר שמודל פח הזבל (אם אכן יתגלה כפרדיגמה טובה לניתוח המציאות בעידן טראמפ) הוא בהכרח עדות לכך שטראמפ "צודק" או "טועה", וגם לא שהנשיא וממשלו בהכרח פועלים באופן לא סדור. למעשה אני די בטוח שיש בסביבת הנשיא אנשים - היועץ לביטחון לאומי מייקל וולץ וראשת הסגל סוזי וויילס בראשם - שכבר עובדים על גיבוש מסודר של מדיניות בתחומיהם. בהחלט גם יכול להיות שלאורך זמן הממשל יפעל בצורה סדורה יותר, ודי ודאי שהוא יהיה מתוכנן יותר מאשר בפעם הקודמת.
הטענה שלי היא שלאור מה שאנחנו יודעים על ממשל טראמפ הקודם, ולאור האופן שבו טראמפ התבטא במהלך הקמפיין, כאוס הוא given ואנחנו זקוקים לכלי כדי לנסות להבין אותו.

גרף לכבוד השבת - כמה פעמים מוזכרות סין, יפן, איראן וישראל באסטרטגיות הביטחון הלאומי של ארה"ב

שימו לב לעלייה הדרמטית בחשיבות של סין לעומת הפיחות ביחס לישראל (שמשמעו בעיקר עיסוק מופחת בתהליך המדיני). מעניין אם יימשך גם באסטרטגיה הבאה

טראמפ פנה לבית המשפט העליון וביקש לדחות את הדד-ליין ליישום החוק שיחייב את מכירת טיקטוק.

הרצח שמסעיר את אמריקה - פוסט אורח של יקירת הבלוג אופיר עדן, מומחית רשתות חברתיות ובעלת תואר שני בלימודי יהדות ארה"ב במסגרת תוכנית רודרמן
אם כשאתם קוראים את השם "לואיג'י" התמונה שעולה לכם לראש הוא החבר הירוק של מריו, כנראה שלא שמעתם על פרשת הרצח האחרונה שמעסיקה את ארה"ב והעולם. אנשים נרצחים באמריקה על בסיס יומי ולאף אחד לא אכפת. אז מה כל כך מעניין בפרשה הזו?

התשובה היא, שהנאשם הוא... איך לומר את זה? נראה טוב. כן, אחת הסיבות העיקריות שהפרשה הזו התפוצצה היא שלדעת רבים ורבות לואיג'י מנג'יוני, הנאשם ברצח בריאן תומפסון, מנכ"ל חברת הביטוח הפרטית UnitedHealthCare, הוא פשוט... חתיך.
לפני שאנחנו נכנסים לקונספירציות וספקולציות בואו נבין מה בדיוק קרה שם. חשוב לציין שכמובן מנג'יוני חף מפשע כל עוד לא הורשע, והנאמר הוא לכאורה ועל בסיס התלונה שהוגשה נגדו.

24 לנובמבר, 2024: וולקאם טו לניו יורק

סביב 22:00 הוא מגיע למנהטן, באוטובוס שיצא מאטלנטה. בדרכו להוסטל באפר ווסט סייד, הוא עושה עצירה בת כשעה ליד מלון במידטאון. כשהגיע להוסטל, הוא נרשם בעזרת רישיון נהיגה מזויף תחת השם "מארק רוזאריו". בקבלה, התבקש להוריד את מסכת הפנים שחבש לכל אורך שהותו בניו יורק, ומשם נלקחו תמונות הזיהוי הראשונות שהופצו מאוחר יותר ע"י הFBI. תכף נגיע לשם. בכל מקרה, הסתובב החשוד בניו יורק כ10 ימים.

4 לדצמבר, 2024: בוקר הרצח

בשעה 5:35 בערך, הוא יוצא על אופניים עם תיק גב מההוסטל שבו שהה לכיוון הצומת של הרחוב ה-54 והשדרה השישית , למלון שבו עתידה בעוד זמן קצר להתקיים פגישה בין משקיע לחברת הביטוח שבראשה עומד תומפסון. כ-6 דקות לאחר מכן, הוא מגיע לנקודה ומחכה לתומפסון כשעה. בסביבות השעה 6:45, כשמגיע תומפסון לכניסה למלון, החשוד מרים נשק, יורה מספר כדורים בגבו ועוזב את הזירה. בשלב מסוים הוא נכנס לסנטרל פארק, ויוצא מהפארק זמן קצר לאחר מכן ללא התיק. אחרי כרבע שעה, עולה החשוד על מונית שלוקחת אותו למסוף אוטובוסים בעיר, שממנו אין הוכחה שיצא מה שמוביל להבנה שככל הנראה הוא עלה על אוטובוס ועזב. ב6 לדצמבר, מוצאת המשטרה את התיק האמור בפארק.

9 לדצמבר, 2024: מקדונלדס? ברצינות?

דמיינו להגיע לעוד יום עבודה משעמם בסניף מקדונלדס שבו אתם עובדים, כשלפתע נכנס בחור שאתם מזהים. אולי לוקח לכם שניה להבין מאיפה ולמה ואז אתם קולטים שהוא ממש נראה כמו הבחור הזה שהFBI מחפשים כבר כמה ימים שאומרים שהוא רצח את המנכ"ל של חברת הביטוח הזו ששכחת את השם שלה. בכל מקרה, ברור שאתם מתקשרים למשטרה ומספרים להם שיש מצב שהחשוד שלהם נמצא אצלכם בסניף ממש עכשיו.
כשהמשטרה הגיעה, היא זיהתה שאכן הבחור שיושב שם דומה לבחור המבוקש, והיא ניגשת אליו בבקשה שיציג תעודה מזהה. מה שקורה אז הוא שמנג'יוני (בשלב הזה נכתב כאן שמו של הנאשם בפירוש כי מרגע תפיסתו ואילך יש ודאות שהוא האדם שנלקח למעצר ועומד למשפט) מוציא את רישיון הנהיגה המזויף ע"ש מארק רוזאריו שבו השתמש החשוד בהוסטל. כאן מבינה המשטרה שככל הנראה האדם הנכון בידיהם ובחיפוש שנערך התגלה כי בחזקתו של לואיג'י נמצאים נשק זהה לזה שבו השתמש הרוצח, בגדים התואמים את בגדיו של החשוד ביום הרצח, מחברת, אלפי דולרים במזומן, מעטפה ומכתב שעליו נכתב "To the Feds".

במחברת, נמצאו מספר קטעים בכתב יד ובהם הבעת עוינות כלפי מערכת הבריאות, ונגד תעשיית חברות הביטוח במיוחד. למשל בקטע מאוגוסט האחרון נכתב "הפרטים לאט לאט נסגרים", "אני שמח – בדרך כלשהי – שדחיתי, כי זה נתן לי אפשרות ללמוד יותר על החברה", ו-"המטרה היא חברות הביטוח". במכתב שנמצא נכתב "לא עבדתי עם אף אחד. זה היה די פשוט, קצת ידע בהנדסה ועיצוב במחשב והרבה סבלנות" (כנראה בהתייחס לנשק שייצר במדפסת תלת מימדית) ו"אתם יכולים לבדוק את המשיכות אשראי שלי – הכל מכספי האישי".

לאחר שנתפס מנג'יוני (או מנג'ונה, כמו שכנראה צריך להגות את זה), הוא הגיע לבית משפט בפנסילבניה ומאוחר יותר למנהטן להתחלת ההליך המשפטי, כשבאחת הפעמים זרק לעברו אדם שחיכה בחוץ "לואיג'י, האם באמת עשית את זה?" ושענה, "זה מנותק לחלוטין, ועלבון לאינטליגנציה של העם האמריקאי והחוויה שהוא חווה". הוא מוחזק במתקן כליאה בפנסילבניה עד ה-20 בדצמבר, בו הוא מגיע במסוק למנהטן למעמד "Perp walk" (הכינוי להולכה של נאשם ע"י המשטרה לבית המשפט, כשבד"כ מעורבת בה גם נוכחות תקשורתית) לבוש בסרבל כתום, אזוק בידיו וברגליו ומלווה במספר רב מהרגיל של שוטרים ואנשי ביטחון, כשביניהם לא אחר מראש עיריית ניו יורק אריק אדאמס.

23 בדצמבר, 2024

עכשיו מתחילה הדרמה האמיתית –ההליך המשפטי. את מנג'ונה מייצגת עורכת הדיןקרן פרידמן אגניפיליו, כשלשימוע הם מגיעים בלבוש תואם של סוודר בורדו ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת. הסבר אפשרי לכך יכול להיות על מנת ליצור תחושה של קרבה, משפחתיות וחזית אחידה. על פי קטעי וידאו ששוחררו לתקשורת ועל פי עיתונאים שנכחו באולם, במהלך השימוע נראה מנג'ונה רגוע ומחושב, כשהוא נותן את תשומת ליבו המלאה לדוברים השונים, מעיין בדפיה של עורכת הדין שלו ובאופן כללי נוכח מאוד. עיתונאים מספרים שלא נתקלו בנאשם שמראה עניין רב כל כך בנעשה סביבו, ושהוא נראה בטוח בעצמו ורגוע לעומת מי שעומד אל מול האשמה ברצח. בדבריה של עורכת דינו, הביעה פרידמן-אגניפיליו חשש לגבי הגינות ההליך המשפטי, כשבראש טענותיה המיצג ה"מבוים והמיותר" של הPerp Walk, שכלל כמויות של אנשי ביטחון ונשקים שלופים ללא שום סיבה (לאור העובדה שמנג'ונה שיתף פעולה מהרגע שנתפס). היא כוללת גם את חוסר הנחיצות של כמות תקשורת כזו גדולה וכמובן את נוכחותו של ראש העיר אדאמס.
להאשמה שהוטחה נגדו ענה לואיג'י בביטחון "Not Guilty".

מי אתה לואיג'י מנג'ונה?

לואיג'י ניקולס מנג'ונה, נולד ב6 במאי 1998, למשפחה איטלקית-אמריקאית אמידה בטוסון, מרילנד. הוא למד בתיכון "גילמן" היוקרתי בו היה חלק מקבוצת הרובוטיקה, השתתף במספר ענפי ספורט והיה מצטיין המחזור של שנת 2016. משם הוא המשיך למד באוניברסיטת Upenn ויש לו תארים בתחומי הנדסה ומדעי המחשב, מתמטיקה ובינה מלאכותית. בקיצור – ילד טוב מרילנד.
אחרי הלימודים החל לעבוד כמנהדס מרחוק, והתחנה האחרונה שבה התגורר הייתה הוואי, שם החליט לקחת כמה שיעורי גלישה. למה זה חשוב? למנג'ונה יש בעיה בגב בשם "ספונדילוליסטזיס", שפוגעת בחלקים שונים בתפקוד הפיזי שלו. אותם שיעורי גלישה, ככל הנראה גרמו כאב רב למנג'ונה שהבילו לניתוח מורכב וארוך (ויקר, כמובן) בעמוד השדרה. עקב כך מניחים רבים, שככל הנראה הסיפור הרפואי האישי שלו השפיע על דעתו ויחסו למערכת הביטוח הרפואי בארה"ב. חשוב לציין כי הוא אינו מבוטח של UHC, החברה שבראשה עמד תומפסון.

מבחינה פוליטית, חוקרי רשתות חברתיות שניתחו את עמודי הסושיאל שלו גילו שעל אף שהוא מגיע ממשפחה אמידה, ושבן דודו הוא פוליטיקאי רפובליקני, הוא תומך בנציגים אנטי -ממסדיים כמו חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז (דמוקרטית מניו יורק) הפרוגרסיבית ורוברט פ' קנדי מתנגד החיסונים ותומך תיאוריות קונספירציה, ובקרוב כנראה גם שר הבריאות והרווחה של ארה"ב. באופן כללי, נראה שמדובר בבחור שעל אף שגדל באמריקה השבעה, עם השנים פיתח זעם כלפי הממסד והפוליטיקה המיינסטרימית. מה שכן – אין הכרעה האם הוא תומך בימין או בשמאל האמריקאי.

לא בלתי מעניין - כמה נקודות שחשוב שתכירו על הפרשה:
1. אם תלמדו את האלגוריתם שלכם בטיקטוק שהקייס הנ"ל מעניין אתכם, בהתחלה תקבלו בעיקר תיעודים שונים של הנאשם, קטעי וידאו מהשימוע וכד'. תמשיכו עוד קצת, ותגיעו לתיאוריות והפרשנויות של כל אחד או אחת שיש להם דעה על הפרשה. אם תישארו שם עוד קצת תגיעו עמוק לליבו של "לואיג'יטוק" - עולם של תמונות וסרטונים שהנושא המרכזי שלהם הוא כמה שהבחור הזה נראה טוב. מה ששמעתם - האינטרנט משתגע מכמה שהבחור הנאשם ברצח חתיך, עד כדי טענה לחפותו, קריאות לשחרר אותו, ובדיחות כמו "אם הם רוצים שנפסיק לצודד בו שיפסיקו לפרסם לנו תמונות שלו".
לכאורה - מוזר אך לא מזיק במיוחד. הבעיה מתחילה כשלמראה החיצוני יש השפעה על דעתם של אנשים על מה מותר ואסור ומוסרי או לא מוסרי. הצורה הרחבה יותר של יחס זה מוגדר כתופעת ה "Pretty Privilege", והיא המצב בו אנשים יפים זוכים ליחס אחר מהחברה מאנשים בעלי מראה רגיל. אין ספק, שהסיפור הנ"ל לא היה הופך לסנסציה בסדר גודל כזה אם לא המראה של מנג'ונה, שבזמן ההליך המשפטי מצולם ב360 מעלות בכל צעד שהוא עושה. לא מאמינים? תחפשו לואיגי מנג'וני בטיקטוק או באינסטגרם, הכל שם ללא שום בושה או מבוכה.
2. עכשיו בואו נסתור את הטענה הקודמת. אם אמרנו שהפרשה לא הייתה מתפוצצת אם לא המראה החיצוני של הנאשם- עכשיו נטיל בזה ספק.שום דבר לא מצדיק רצח, נקודה. בה בעת, מבחינה מחקרית (לא מוסרית!) אסור להמעיט בערכו של הכעס שיש לאזרח הפשוט כלפי מערכת ביטוחי הבריאות האמריקאית. יש מי שיטענו שהרצח הזה זוכה לכותרות כה נרחבות, וליחס "רך" מצד לא מעט אמריקאים, בגלל הזעם המוצדק של אמריקאים רבים על מערכת הבריאות ועל המחירים שלה.
3. המספר 286 - קצת קונספירציות כי חייב: המספר 286 ממשיך לצוץ בכל מיני דרכים אקראיות בסיפור. למשל, תמונת הנושא של מנג'ונה בטוויטר מחולקת ל3 תמונות - תמונה שלו מטייל (כנראה בהוואי), תמונת רנטגן של עמוד השדרה שלו לאחר הניתוח ותמונה של פוקימון בשם "ברלום" שמספרו 286. בנוסף, 286 הוא קוד בחברות הביטוח שעוסק בדחייה של בקשה לכיסוי ביטוחי. העיירה אלטונה נמצאת 286 מיילים מזירת הרצח, יש לו בדיוק 286 ציוצים בטוויטר ועוד.
4. הליך הוגן - מלבד העניין שהעלתה עורכת דינו לגבי המצעד המיותר לבית המשפט, עולות שאלות נוספות לגבי ההגינות של ההליך. כתב חדשות ששידר מחוץ למתקן הכליאה שבו נמצא לואיג'י, שמע צעקות של אסירים לעברו "התנאים של לואיג'י גרועים" ו"שחררו את לואיג'י". כשהוא קלט מהחלונות שהאסירים צופים בחדריהם בתוכנית שהוא כרגע מדבר בה, אמר זאת למגישה והם החלו במין ראיון משולש כשהיא שואלת אותם שאלות, הם צועקים לכתב בשטח והוא אומר לה את התשובות. אילו שאלות? בעיקר בנוגע לתנאיו של מנג'ונה. האם יוצא לכם לראות אותו? (התשובה היא לא). האם הוא נמצא בתא לבד בניגוד לאחרים? (התשובה היא כן). האם יש לו טלוויזיה בתא? (התשובה היא לא). האם לדעתכם הוא צריך לוותר על ההליך המשפטי וללכת ישירות למתקן הכליאה רייקרס או להישאר איתם שם בהנטיגטון פנסילבניה? (התשובה היא, שילך). כמה מוזר ככה מעניין.
5. אז מה באמת טוענים המאמינים בחפותו? התיאוריה המרכזית נוגעת בעיקר לעובדה שעל אף שנעצר יחד עם כל הראיות המפלילות, אין הוכחה מזירת האירוע עצמה שהבחור שביצע את הרצח הוא לואיג'י בעצמו. נכון, הוא דומה לבחור מההוסטל ואין ספק שהבחור שנתפס במקדונלדס מחזיק ראיות מספיקות כדי לקשרו לאירוע, אבל כמו שכבר אמרנו, מדובר בבחור חכם. לא סביר שיעשה טעות כמו להימצא במקום ציבורי, בידיעה שהוא מבוקש ע"י הFBI עם בגדים זהים לבגדי הרוצח ומספר של ראיות מפלילות. לכן, רבים חושדים שאדם אחר הוא הרוצח בפועל, ולואיג'י הוא רק כלי להסיט את החוקרים לכיוון אחר מהאדם האמיתי. האם זה נכון? ואם כן מה גורם לבחור טוב ומוצלח כמו לואיג'י להשתתף בפשע כזה? אכן שאלות קשות.


בכל מקרה, אנחנו נמצאים רק בתחילתו של ההליך המשפטי הארוך שמחכה לו, ואין ספק שארצות הברית הולכת לעקוב מקרוב אחרי הסיפור הזה שכנראה עוד לא שמענו את כולו. על זה שהפושע צריך לעמוד לדין ולשלם את חובו אין דיון, אך השאלה שמעניינת אותי יותר היא האם ואיך תשפיע הפרשה על עולם הביטוח הרפואי בארה"ב ועל היחס של החברה כלפיו, והאם אנו עדים לתחילתה של מחאה חברתית ופוליטית אמיתית כלפי המערכת או עוד שיגעון טיקטוק שיחלוף כשיגיע הדבר המעניין הבא? נחכה ונראה.

נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר הלך לעולמו בגיל מאה.

חברים יקרים של קהילת וושינגטון אקספרס,
בתוך התקופה הקשה הזו - אתם ואתן נותנים לי כוח. זכות גדולה לדעת שיש קהילה מופלאה כזו שקוראת, מתעניינת, מפרגנת והכי חשוב, מחפשת ניתוח עמוק ורציני על הנושא המופלא, המרתק והחשוב הזה שהוא ארצות הברית.
שתהיה לנו שנה שקטה יותר, טובה יותר, שבה נדע לנהל את האתגרים ולנצל את ההזדמנויות, שנזכה לראות את חטופינו חוזרים, את חיילינו משתחררים, את הצפון והעוטף משתקמים, את הפצועים נעמדים שוב על הרגליים ואת קול השפיות וההיגיון שב למחוזותינו - כאן ושם.

אירוע דריסה בניו אורלינס, לואיזיאנה, ערב השנה החדשה: לפחות עשרה אנשים נרצחו ומעל שלושים נפצעו. דיווחים שטרם אומתו לפיהם הנהג פתח באש.

טרם ברורה זהות הדורס או המניע.

טראמפ קרא לערב את סוכנות הביון המרכזית, ה-CIA, בטיפול במשבר הגבול הדרומי

לפני כולם!

חברי ערוץ הטלגרם של "וושינגטון אקספרס" קוראים את הפוסט על הקונגרס ה-119, שיושבע מחר.

*הפרלמנט נפתח: כל מה שצריך לדעת על הקונגרס החדש בארה"ב*

בישראל כבר סופרים את הדקות עד כניסתו של דונאלד טראמפ לבית הלבן בצהרי ה-20 בינואר 2025, אבל בזכות הפרדת הרשויות האמריקנית, היום עומד לקרות אירוע חשוב לא פחות: הקונגרס ה-119 של ארה"ב, שנבחר בבחירות בנובמבר במקביל לטראמפ, עומד להיכנס לתפקידו.

ברמה הבסיסית, הקונגרס הזה עומד להתאפיין בדומיננטיות רפובליקנית - הסנאט, הבית העליון, יעבור לשליטת הרפובליקנים שיחזיקו בו ברוב של 53-47; ואילו בבית הנבחרים, הבית התחתון, הרפובליקנים ישמרו על הרוב שלהם הגם והוא יצטמצם ל-219-215 בלבד (בנובמבר התוצאה הייתה 220 לרפובליקנים, אלא שחה"ק מאט גייטס הודיע על פרישה).
עם פרישתם הצפויה של חברי הקונגרס אליס סטנפיק (ניו יורק) ומייק וולץ (פלורידה), שצפויים לכהן בקבינט של טראמפ כשגרירה באו"ם וכיועץ לביטחון לאומי, הרוב הרפובליקני צפוי להצטמצם עוד יותר ולעמוד על 217-215 בלבד עד שייערכו בחירות חדשות (למי שדואג לרוב הרפובליקני, הסירו דאגה מלבכם: המחוז של סטפניק נחשב לאדום למדי, ואילו וולץ מגיע מהמחוז שכיהן בו רון דה-סנטיס, כך שהרפובליקנים צפויים לשוב ל-219 תוך חודשים ספורים).

אלא שתמונת המצב, כמו תמיד בדברים האלה, מורכבת יותר: למרות שהרפובליקנים ישלטו בשני הבתים, בכל אחד מהבתים מחנה אחר נמצא בעמדת ההובלה. בבית הנבחרים ניכרת הגמוניה ל-MAGA Movement. זה ניכר בכמה היבטים, בראשם הבחירה הצפויה במייק ג'ונסון (לואיזיאנה), שותפו הפוליטי של טראמפ שהתאים את האג'נדה החקיקתית לרצונו לכהונה נוספת יו"ר בית הנבחרים (הגם וכבר עתה מסתמנים קולות מתוך ה-MAGA Movement שיתנגדו לג'ונסון בטענה שאינו הולך רחוק מספיק למימוש האג'נדה של טראמפ). לצד זאת, המינוי של שני חברי קונגרס שהצביעו נגד אשרור תוצאות הבחירות ב-2020 (טום קול מאוקלהומה וג'ודי ארינגטון מטקסס) לעמוד בראשות ועדות ההקצאות והתקציב (בהתאמה), הוועדות החשובות ביותר להוצאה לפועל של מדיניות הנשיא; וכן העובדה שלא פחות מ-81 חברי קונגרס (כ-37% מהסיעה) תמכו גם בהצעת התקציב ההמשכי של טראמפ וגם בניסיון להפוך את תוצאות הבחירות - כל אלו מעידים על עוצמת התנועה בבית הנבחרים.
37% זה אמנם הרבה אבל לא רוב, אלא שכאן יש לזכור שבהחלט ייתכן שמחנה מכחישי תוצאות בחירות 2020 - נייר הלקמוס האולטימטיבי בעיניי הנשיא הנבחר - גדול הרבה יותר, לאור כניסתם של חברי קונגרס חדשים תומכי טראמפ מאז ינואר 2021.

בצד השני של גבעת הקפיטול, מי שיחזיק במושכות הוא דווקא המחנה הממסדי-שמרני: הוא אמנם חטף מכה בעשור האחרון, אך לא הובס כמו מקבילו בבית הנבחרים. הסנאטור ג'ון ת'ון (דרום דקוטה), שיכהן כמנהיג הרוב הנכנס במקום צ'אק שומר (ניו יורק) שיעבור להנהגת המיעוט, הוא דוגמה טובה למי שחולק על טראמפ במספר סוגיות מפתח: שמרן פיסקלית, בעד אנרגיה ירוקה (לצד, כמובן, דלקי מאובנים), תומך באוקראינה ומעל הכול, אישרר את בחירות 2020. זה לא אומר שנציגי ה-MAGA Movement בסנאט - ג'וש האולי (מיזורי), טומי טאברוויל (אלבמה) ומרשה בלקבורן (טנסי) כשמות מייצגים - לא ינסו לאתגר את השמרנים כמובן.

אצל הדמוקרטים, שיעברו לעמדת המיעוט בשני הבתים לראשונה מאז 2018, נמשך "חישוב המסלול מחדש": האג'נדה הדמוקרטית באופן מובהק לא הייתה אטרקטיבית מספיק בעיני הבוחרים (וזאת למרות שלפי סקרים, רכיבי מדיניות מסוימים כמו הגנה על הזכות להפלה או העלאת שכר המינימום, יותר פופולריים ממה שדפוסי ההצבעה מבטאים) והמפלגה צריכה לחשב מסלול מחדש.
שומר וחבר הקונגרס האקים ג'פריס (ניו יורק), שניהם סמנים ממסדיים ומתונים יחסית במפלגה, ישמרו על עמדות ההנהגה שלהם במפלגה בעודה מנווטת את עתידה, אך להערכתי הניווט הזה יתבצע בעיקר בתחומי המדיניות הכלכליים, ולא החברתיים. "פנייה למרכז" תתבטא, להבנתי, בעיקר ברידוד העיסוק ב-social issues ויותר ב-"חיים עצמם" כמו אינפלציה, בריאות, רפורמת הגירה מאוזנת וביטחון אישי, ואילו "פנייה לשמאל" תתבטא לא בחיבוק חזק יותר לפוליטיקת הזהויות אלא בעידוד אג'נדות פופוליסטיות יותר מבחינה כלכלית - העלאת שכר המינימום, הקשחת זכויות עובדים והרחבת מדינת הרווחה (בעיקר בתחומי הבריאות והתשתיות).

ולסיכום, קצת נתונים (זה במקום הגרף לכבוד שבת) בתמונה הבאה, שם אנחנו רואים כמה חברי בית הנבחרים שולחת כל מדינה לכל אחת משתי המפלגות, כאשר המדינות מסודרות מהכי דמוקרטיות (בשמאל) להכי רפובליקניות (בימין).
את אחוז הרפובליקנים ששולחת כל מדינה לקונגרס תוכלו לראות בסוגריים, כך שלא פחות מ-12 מדינות שולחות רק רפובליקנים ו-9 שולחות רק דמוקרטים. זה כמובן הגיוני לאור העובדה שארבע מדינות רפובליקניות (וויומינג, אלסקה, דרום דקוטה וצפון דקוטה) ושתי מדינות דמוקרטיות (וורמונט ודלאוור) שולחות נציג אחד בלבד.
כדי שהגרף הזה יהיה קריא הוצאתי ממנו את ארבע המדינות הגדולות: קליפורניה (43-9 לדמוקרטים, 17% מהמשלחת רפובליקנים), טקסס (25-13 לרפובליקנים, 65%), פלורידה (19-8 לרפובליקנים, 67%) וניו יורק (21-7 לדמוקרטים, 25%). כלומר, גם במדינות שאנחנו חושבים עליהן כמעצמות של מפלגה זו או אחרת יש נוכחות לא-קטנה של המפלגה השנייה.
יש רק שתי מדינות בלבד שההתפלגות בהן היא 50-50, ובאופן מעניין שתיהן שולחות שמונה חברי קונגרס - קולורדו ומינסוטה. מעבר לכך, אין להן שום דבר משותף, לא גיאוגרפית (קולורדו בדרום-מערב, מינסוטה בצפון) ולא בנטייה הפוליטית (מינסוטה עם נטייה קלה אך עקבית לדמוקרטים, קולורדו הייתה רפובליקנית אבל עברה צד וכעת היא "בונקר" כחול).
כמו שניתן לראות, יש יותר מדינות שבהן רוב המשלחת היא רפובליקנית (31, ליתר דיוק) מאשר דמוקרטית (17). זה מעיד מן הסתם על הניצחון הרפובליקני בבחירות האחרונות, ומראה לנו קשר מסוים בין הצבעה לנשיא לבין הצבעה בקונגרס: רק מדינה אחת ששולחת רוב של חברי קונגרס רפובליקנים נתנה את קולותיה להאריס (וירג'יניה).

ברד רביד מדווח שביידן דן עם יועציו על אפשרות של תקיפת מתקני הגרעין באיראן לפני ה-20 בינואר, בהינתן ואיראן פורצת לגרעין.

אם זה קורה - זה וואו. שם בכיס הקטן את כל שאר מורשת ביידן, הטובה והפחות טובה. עד יומו האחרון (עד 120) והרבה מעבר לכך הוא יישפט לפי ההצלחה או הכישלון.
כמה נקודות למחשבה:
1. החלטה כזו אמנם יכולה להיעשות בלי תיאום עם טראמפ, אבל זה *מאוד* לא דמוקרטי. זה בעצם לכפות עימות צבאי על ממשל נכנס.
2. לטראמפ יש את כל הסיבות להתנגד לתקיפה באיראן בהנחה וזו לא פורצת לגרעין. זה גם הולם את כל מה שהוא והיועצים שלו אמרו בעבר. אם הוא ואנשיו ישתכנעו שביידן סינדל אותם, זה עשוי לדחוק בממשל החדש לאמץ גישה מתכנסת יותר (הגם ולא מפייסת יותר) ולא בהכרח לנצל את המומנטום כדי ללחוץ על איראן.
3. חוש האירוניה של ההיסטוריה - אובמה חתם על הסכם הגרעין ב-2015 כדי למנוע גרעין איראני או תקיפה, ביידן תוקף ב-2025 כדי למנוע גרעין איראני ובהינתן כישלון ההסכם.

והנה התחלנו - חבר הקונגרס הרפובליקני בוב גודמן, שמייצג את המחוז ה-5 של וירג׳יניה, הודיע שלא יצביע למנות את ג׳ונסון ליו"ר הבית.

ג׳ונסון נכשל מלהשיג את הרוב הדרוש (218). התוצאות כרגע הן 216 ג׳ונסון, 215 ג׳פריס. הולכים לסיבוב שני