קרב הגנה: המועמד של טראמפ להנהגת הפנטגון מגיע עם קופת שרצים על גבו

ב-12 בנובמבר הנשיא הנבחר של ארה"ב דונאלד טראמפ הטיל פצצה - פרשן פוקס ניוז פיט הגסת', לשעבר קצין קרבי בצבא האמריקאי שבלט בזכות דעותיו השמרניות, ימונה לשר ההגנה. בחודש שעבר מאז עבר הגסת', עד אז דמות אנונימית למדי לעומת מועמדים אחרים לתפקידי מפתח בקבינט של טראמפ, לקדמת הבמה והפך למושא ביקורת חריף - פחות בשל דעותיו או נסיונו, בעיקר בשל העדויות על אופיו. בואו נצלול.

פיטר בריאן הגסת' נולד ב-1980 במיניאפוליס, מינסוטה לזוג הורים ממוצא נורווגי. בתיכון הוא שיחק פוטבול וכדורסל וסיים את לימודיו בהצטיינות. ב-2003 הגסת' השלים תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת פרינסטון (שם כתב וערך את כתב העת השמרני The Princeton Tory, אותו ייסד חוקר התנ"ך הישראלי-אמריקאי יורם חזוני) וב-2013 השלים תואר שני במדיניות ציבורית מבית הספר קנדי שבהארוורד. בין לבין, הצטרף הגסת' לבנק ההשקעות ברס סטרנס (שלימים קרס במשבר של 2008), ניהל עמותות למען יוצאי צבא (שתמכו בין היתר בהגדלת הנוכחות הצבאית במזרח התיכון) והצטרף לצבא האמריקאי, ושירת במתקן גוונטאנמו שבקובה ובהמשך בעיראק.
לאחר לימודיו בהארוורד הגסת' שירת באפגניסטן, עסק בהכשרת הכוחות המקומיים והגיע לדרגת רב סרן. הוא עוטר בארבעה עיטורים, בהם כוכב הברונזה. לאחר ניסיון כושל להתמודד לסנאט מטעם מדינת מינסוטה הגסת' הצטרף לפוקס ניוז כפרשן (ובהמשך כמגיש-שותף במהדורת הסופ"ש של Fox and Friends).

עיקר תפיסתו בנוגע לצבא האמריקני היא שהצבא עובר פוליטיזציה במהלכה בשם אג'נדות זרות, לרבות DEI ותיאוריית גזע ביקורתית, הצבא שחק את המוכנות והקטלניות שלו. מבחינת הגסת', הוא והעמדות שהוא מביא משקפות את ההזנחה של הצבא האמריקאי ושל משרתיו - הגם והניסוח לעתים עשוי להישמע חריף ("היה טיהור בצבא האמריקאי, טיהור מפטריוטים, אחרי הקורונה וג'ורג' פלויד"; "הצבא מפחד מבחורים לבנים שחובשים כובע קאובוי").

מבחינת עמדותיו, הגסת' הוא דוגמה קלאסית לאיש ימין נוצרי, ולצד עמדות שמרניות בזירת הפנים (התנגדות לשירות להט"בים בצבא ונשים בתפקידי לחימה, הגנה על המסתערים על הקונגרס וביקורת על אג'נדות ליברליות בקמפוסים), הוא הביע בעבר עמדות ניציות בזירה הבינלאומית לפיהן ארה"ב עומדת בחוד החנית של התנגשות הציוויליזציות מול האסלאם. למשל, בספרו American Crusade (וראו בהמשך) כתב הגסת' כי האסלאם - שבוי בידי אסלאמיסטים - מצוי במשימה להחרבת היסודות היודו-נוצריים של אמריקה, אותה הוא מקדם על ידי חבירה לחילוניות, קצב ילודה מוגבר והגירה שמנצלת את מערכות הרווחה של המערב. הבחירה בשם "מסע צלב אמריקאי" אינה מקרית, והגסת' משווה בין התרבות המערבית היום לבין אירופה במאה ה-11, שתיהן לשיטתו "נאלצות" להפעיל כוח כדי להגן על ערכיהן.
כחלק מתפיסת עולמו (ומתפיסתו הדתית כנוצרי אוונגלי), הגסת' תומך נלהב ביישוב ארץ ישראל השלמה ביהודים - בעבר קרא להקמה מחודשת של בית המקדש השלישי בהר הבית - ורואה בישראל שותפה במאבק האמריקני באויביה של ארה"ב, מבית (בהם שמאלנים, לשיטתו) ומבחוץ. הגסת' אמנם ביקר את הפלישה הרוסית לאוקראינה אבל גם אינו תומך בסיוע לאוקראינה והאשים את התקשורת האמריקאית בכך שתרמה לפרופגנדה של פוטין. לצד כל אלו, הגסת' הביע עמדות שמרניות-בואכה-MAGA מוכרות בזירת החוץ - סקפטיות כלפי האו"ם וברית נאט"ו, ראייה של סין כמדינת אויב, תמיכה בבניית חומה בגבול הדרומי.

בשמאל האמריקאי יש מי שטוענים שלהגסת', שניהל ארגונים של עשרות עובדים ולא התקדם בצבא מעבר לדרגת מפקד פלוגה, אין הניסיון הניהולי הדרוש לעמוד בראשות משרד ההגנה האמריקאי, עם תקציב של כמעט 900 מיליארד דולר וכוח אדם של שלושה מיליון אמריקאים. בעיניי זהו טיעון חלש - ולו בשל העובדה שעיקר תפקיד שר ההגנה בארה"ב הוא להוות "צינור" בין הצבא על זרועותיו לבין הנשיא, שהוא המפקד העליון של הכוחות החמושים. ברמה הניהולית, הצבא יכול להסתפק בגנרלים או בפקידות הבכירה של משרד ההגנה (ובראשה סגן שר ההגנה ותת-השר למוכנות). גם הספק-זיהוי של הגסת' עם תנועות ימין קיצוני בארה"ב - החל בשל השימוש העקבי שלו במושגים כמו "אויבים" כלפי יריבים פוליטיים ואידיאולוגיות ליברליות ועד קעקועים כמו כתובת "רצון האל" - אינו חזק מספיק, בטח כדי למצוא ארבעה סנאטורים רפובליקנים שיסכלו את המינוי.

החולשה העיקרית במינוי של הגסת', כפי שמתבטאת בעבודת הרגליים הנמרצת שהוא נאלץ לעשות בקונגרס, קשורה בהתנהלות שלו. בראש ובראשונה, סדרה של האשמות, אחת מהן מגובה בהסכם שתיקה, לפיהן הגסת' הוא תוקף ומטריד מינית סדרתי. אנשים שעבדו עם הגסת' בארגונים למען יוצאי הצבא וברשת פוקס סיפרו כי הוא היה נוהג להגיע לעבודה שתוי, לעיתים במהלך אירועים רשמיים או בזמן עלייה לאוויר. כתבה ב-New Yorker אף טוענת שדפוסי השתייה הללו תרמו להדחתו משני ארגוני יוצאי הצבא שניהל.

על המכשול הכי משמעותי למינויו - הסנאטורית הרפובליקניתמאיווה ג'וני ארנסט, שנלחמה בעיראק ועברה תקיפה מינית במהלך שירותה הצבאי - הגסת' כנראה הצליח להתגבר. סדרת פגישות איתה הובילה את הגסת' להתחייב שימנה פרויקטור לטיפול באלימות מינית בצבא. מבין שאר החשודים המיידיים לסכל את מינויו, רק שתיים נחשבות למתנדנדות באמת - הסנאטוריות סוזן קולינס (מיין) וליסה מרקאוסקי (אלסקה), שכבר פעלו בעבר נגד מינויים ומדיניות של טראמפ. למרות מתינותו, ספק אם הסנאטור הנכנס ג'ון קרוטיס (יוטה) יחליט להילחם על הגבעה הזו, וגם אם כן ממש לא ברור שיש בנמצא עוד סנאטור אחד שיהיה מוכן להצביע נגד.

המינוי של הגסת' אינו מובטח, אבל עצם המועמדות שלו - וסירובו לפרוש, כפי ששטח בטור ב-Wall Street Journal לאחרונה - מביאה אל קדמת הבמה את האופן שבו הוויכוח הפוליטי האמריקאי בין שמרנים לבין ליברלים מחלחל גם אל תוך המוסד הא-פוליטי האחרון.

בוקר טוב, השבתת הממשל שלכם חזרה

הנשיא הנבחר טראמפ הודיע אמש שהוא מתנגד לעסקה הדו-מפלגתית בנוגע להארכת תקצוב הממשל עד מרס 2025, בטענה שהרפובליקנים "נותנים לדמוקרטים כל מה שהם רוצים".

נסביר - התקציב האמריקני אמור להסתיים בשישי הקרוב בחצות, ואלמלא יוארך המשמעות היא שמיליוני עובדים פדרליים יוצאו לחל"ת ושירותים חיוניים ייפגעו. הדרך למנוע זאת היא בחקיקה, וכיוון שנכון לעתה יש שליטה דמוקרטית בסנאט ורפובליקנית בבית הנבחרים, נדרשות הסכמות דו מפלגתיות. אמש טראמפ, ובהמשך יו"ר בית הנבחרים ג'ונסון, הודיעו שהם מתנגדים לעסקה. השאלה - האם זו טקטיקת מו"מ כדי לסחוט ויתורים או התנגדות עמוקה יותר להגדלה התקציבית הדרושה (בין היתר לאור התנגדות אילון מאבק), שאפשר להמר עליה כי ממשל ביידן עדיין מכהן וייתכן והוא יספוג את הריקושטים?

גרף לשבת - מעל מחצית (26) מנשיאי ארה"ב נולדו בארבע מדינות.

ואלו שמות -
מסצ׳וסטס - ג׳ון אדמס, ג׳ון קווינסי אדמס, ג׳ון קנדי, ג׳ורג׳ בוש הבן
ניו יורק - מרטין ואן ביורן, מילארד פילמור, טדי רוזוולט, פרנקלין רוזוולט, דונאלד טראמפ
אוהיו - יוליסוס גראנט, ראת׳רפורד הייז, ג׳יימס גארפילד, בנג׳מין האריסון, וויליאם מקינלי, וויליאם טאפט, וורן הארדינג
וירג׳יניה - ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון, ג׳יימס מדיסון, ג׳יימס מונרו, וויליאם האריסון, זאכרי טיילור, ג׳ון טיילר, וודרו וילסון

תיקון - כמובן 24 😅

לאחר התקיפות האמריקאיות והבריטיות בצנעא, צבא ארה"ב דיווח כי מטוס קרב הופל מעל הים האדום בגלל ירי דו"צ. הטייסים חולצו בשלום.

היום לפני שמונה שנים עברה החלטת מועצת הביטחון 2334 שהגדירה את ההתנחלויות כלא חוקיות והעצימה את המשבר בין ישראל והמפלגה הדמוקרטית. הנה קטע קצר מתוך "להציל את הברית עם אמריקה" על המשבר - ומה ניתן ללמוד ממנו.
---
*החלטה 2334*

ניצחונו של דונאלד טראמפ (נובמבר 2016) בבחירות לנשיאות ארה"ב התקבל בהתלהבות גדולה בימין הישראלי, בפרט לאור התנגדותו להסכם הגרעין עם איראן (וראו הסעיף הקודם) וסובלנותו לפעילות הישראלית ביהודה ושומרון. מי שתיאר היטב את תחושת האופטימיות בישראל, היה שר החינוך-דאז נפתלי בנט, שאמר שבחירתו של טראמפ היא בבחינת "תם עידן המדינה הפלסטינית".

ההנחה בישראל באותה תקופה הייתה שהנשיא-היוצא אובמה הוא "ברווז צולע", שיכולתו להשפיע על מדיניות מוגבלת, ושיבקש למקד אותה בביצור מורשתו (כדי להקשות על הנשיא הנבחר-טראמפ לבטלה) בזירת הפנים. ההנחה הזו שימשה כזרז לאמירות כמו של בנט, אך גם לקידום חקיקה ומדיניות שיבצרו את הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון, ובהן "חוק ההסדרה", אליו התנגד ממשל אובמה.

בדצמבר הגישה מצרים, שהייתה אז חברה במועצת הביטחון של האו"ם, הצעת החלטה המגנה את הבנייה הישראלית ביהודה ושומרון ומתייחסת להתנחלויות כלא-חוקיות:
"Reaffirms that the establishment by Israel of settlements in the Palestinian territory occupied since 1967, including East Jerusalem, has no legal validity and constitutes a flagrant violation under international law and a major obstacle to the achievement of the two-State solution and a just, lasting and comprehensive peace."

ב-23 בדצמבר הצביעה מועצת הביטחון של האו"ם על ההחלטה, שנתקבלה ברוב של 14 חברות. החברה ה-15, ארצות הברית, לא הצביעה נגד (הצבעה שיכלה להפיל את ההחלטה בשל זכות הווטו האמריקנית, וראו פרק 3: עין בעין) אלא נמנעה, בין היתר בשל קידום "חוק ההסדרה".

מהזווית האמריקאית, היו שני הסברים מרכזיים מאחורי ההחלטה להימנע: הסבר גיאופוליטי, שנועד "למתוח קו" בפני הרחבת הבנייה בהתנחלויות ועל רקע הקיפאון בתהליך המדיני; והסבר רגשי, שבבסיסו תחושת "כתף קרה" מהממשלה בירושלים גם לאחר שורת מהלכים ידידותיים לישראל שקידם הממשל. בשעה שכל אחד מההסברים האלו לא הספיק בפני עצמו כדי לאפשר את העברת ההחלטה, השילוב ביניהם וההזנה ההדדית ביניהם יצרה "מסה קריטית" ששכנעה את הממשל להימנע (כך לפי מקור בממשל אובמה).

ההחלטה, שנתקבלה במסגרת פרק 6 של אמנת האו"ם, נעדרה כל משמעויות "עם שיניים" כמו סנקציות, והיה לה תוכן הצהרתי בלבד - אך עצם ההצהרה, שסתרה במובהק את עמדת ישראל הרשמית, הציבה את ישראל ואת ארה"ב בשני צדדיו של מתרס.
התגובות בישראל היו חריפות ביותר, וכללו הקפאת מימון לחמישה ארגוני או"ם, זימון חריג של שגריר ארה"ב בישראל-דאז דן שפירו לשיחת נזיפה אצל ראש הממשלה נתניהו ופרשנויות שונות שטענו שמדובר ב-"נקמה" של אובמה על הנאום בקונגרס, לצד ביטול ביקורים של מנהיגי מדינות אחרות שתמכו בהצבעה. התגובות של ממשל טראמפ הנכנס, שהתנגד בחריפות להחלטה - והנשיא-הנבחר אף צייץ בחשבון הטוויטר שלו "החזיקי מעמד, ישראל" - רק הגבירו את התחושות בישראל שמדובר במשבר עם צד אחד בלבד של הפוליטיקה האמריקאית.

גורמים שונים בישראל אף הוסיפו וטענו כי מצרים שימשה רק כ-"שליח" לממשל אובמה, וההחלטה המקורית הייתה אמורה להתקבל תחת פרק 7 - ולכלול ענישה של ממש לישראל בדמות סנקציות - אך ירדה מסדר היום לאור נכונותו של נשיא רוסיה פוטין להטיל וטו על החלטה שכזו. בספרו טען ראה"ם נתניהו כי הממשל האמריקאי פעל לקדם החלטה נוספת, מחייבת, אך זו נבלמה בהמשך לשיחה מדינית עם רוסיה. בשעה שמעולם לא התקבל אישור רשמי (אמריקאי או רוסי) לגרסה הזו, וששני דיפלומטים אמריקאים ששירתו בממשל אובמה ששוחחתי איתם טענו שלא היה ולא נברא, ראוי לציין שההיגיון מאחוריה משונה: אם אובמה חשש שווטו רוסי שיבלום החלטה שתטיל סנקציות על ישראל יערער את האמינות של ארה"ב כשותפה של ישראל, האם לא חשב כך על עצם העברת החלטה שכזו, שלראשונה בהיסטוריה תטיל סנקציות על ישראל?

ההחלטה, כאמור, נעדרה משמעויות פרקטיות ולא יצרה תקדים חדש מבחינת הדין הבינלאומי, אך היא כן דרדרה את רמות האמון בישראל כלפי ארה"ב וכלפי הממשל הדמוקרטי לשפל. מנגד, עם השבעת הקונגרס (3 בינואר 2017), הצביע בית הנבחרים האמריקאי על הצעה המגנה את החלטה 2334 וקוראת לממשלים עתידיים להטיל וטו על החלטות דומות - ובשעה שהחקיקה בקונגרס זכתה לתמיכתם של חברי קונגרס דמוקרטים רבים, כ-80 מחברי המפלגה הצביעו נגדה בטענה שהיא משמשת כנשק נגד הנשיא היוצא אובמה. גם הסנאטורית (ולימים סגנית הנשיא) קמאלה האריס הייתה שותפה להצהרה בסנאט המגנה את החלטה 2334.

ברמה האישית, אציין כי בעיניי החלטה 2334 היא אחת הטעויות הקרדינליות ביותר שעשה ממשל אובמה ביחסו לישראל. על אף שנעדרה כל משמעויות פרקטיות על המציאות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא פגעה קשות באמון של ישראלים רבים בארה"ב ובמפלגה הדמוקרטית. למעשה, ייתכן שדווקא בשל היותה החלטה הצהרתית ולא-מחייבת, העברתה נתפסה כאקט קטנוני שנועד להביך את ישראל. אובמה, להערכתי, פספס את החשיבות הרבה שמייחס הציבורי הישראלי להצהרות, לסמלים ולמחוות - באופן דומה להחלטתו שלא לבקר בירושלים בנסיעתו הראשונה למזרח התיכון ואחרי נאום קהיר (וראו פרק 3: עין בעין):
"הוא [אובמה] גם לא הבין את הישראלים. הוא נתן להם סיוע ושיתופי פעולה ביטחוניים בהיקף ובעומק שלא נראו בעבר... הוא לא הבין שהישראלים זקוקים לאמפתיה, לחיבוק. ברגע שגרם להם להרגיש שלא אכפת לו, שליבו לא איתם, הוא איבד את יכולתו להשפיע על דעת הקהל." (שגריר ארה"ב בישראל לשעבר מרטין אינדיק בראיון לנחום ברנע, 2012)

כך, ההחלטה העצימה את התפיסה של המפלגה הדמוקרטית (ושל אובמה וממשלו בפרט) כמי שאינה אוהדת את ישראל, באופן שהאיץ את השחיקה בברית בין המדינות.

טראמפ הודיע שימנה את אלבדרידג׳ קולבי לתת-שר ההגנה למדיניות - ה-"אסטרטג הראשי" של משרד ההגנה האמריקאי.
קולבי אינו בדלן והוא מחזיק בתפיסה לפיה על ארה"ב להתמקד במרחב הפסיפי מול סין תוך הפחתת תשומות (קשב ומשאבים) לאזורים אחרים, בהם המזרח התיכון.

מינוי סולידי למדי, במיוחד תחת שר-מיועד כמו פיט הגסת׳ שלפי ההצהרות והראיונות שלו ממוקד בעיקר ברפורמות בתוך הצבא ופחות במדיניות.

טראמפ מתייחס לתעלת פנמה כ-"תעלת ארה"ב". כשנשיא פנמה השיב לו "זו תעלת פנמה והיא תישאר שלנו", טראמפ השיב בקצרה - we'll see about that.

זאת על רקע דרישת טראמפ להנמיך את המכסים על המעבר בתעלות פנמה ולאור התחזקות האחיזה הסינית במדינה.

דו"ח ועדת האתיקה של הקונגרס: חה"ק לשעבר מאט גייטס (רפובליקני, פלורידה) שילם עשרות אלפי דולרים בעבור סמים ושירותי מין, כולל לפחות מקרה אחד של מין עם קטינה.

ביידן המתיק את עונשם של 37 רוצחים שנידונו למוות, ומהיר אותו במאסר עולם ללא אפשרות לחנינה.

בין הרוצחים שלא זכו לחסד - בוב באוורס, הלאומן הלבן שרצח 12 מתפללים בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג, פנסילבניה ב-2018.

והמיר*

במאבק על הנוכחות הנוצרית במרחב הציבורי בארה"ב (אומה עם הפרדת דת-ומדינה בחוקה אבל גם עם אתוס אמוני נוצרי מובהק), נראה שאילון מאסק בחר צד.

למי קראת פח זבל? מחשבות על ניתוח מדיניות בעידן טראמפ

כששואלים אותי מה אני עושה, אני עונה שאני "חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית". אם אני צריך להסביר מה הכוונה במחקר (או ניתוח, לצורך העניין) של מדיניות - זיהוי של היעדים האמריקאים, הכלים להשגתם והחסמים והמגבלות בפניהם, בשירות החזון הפוליטי של הנשיא ואנשיו, והצבעה על המשמעויות הנובעות מהם.
רוב המודלים לניתוח מדיניות, בין שמדיניות פנים או חוץ, מתארים את התהליך של גיבוש וביצוע המדיניות באופן סדור יחסית - אפיון אינטרסים (לרוב קבועים וא-פוליטיים), הגדרת יעדים, בחירת אסטרטגיות (אילו כלים) וטקטיקות (באיזה אופן להשתמש בהם) לביצועם, הגדרת חסמים (מה *לא* עושים), הוצאה לפועל, מישוב, תיקוף, ייעול וחוזר חלילה. זהו "מעגל המדיניות" המפורסם, האידיליה של מדיניות ציבורית - וכמו כל אידיליה טובה, גם הוא מתקיים במציאות לעתים נדירות בלבד.

אני טוען שלאור המאפיינים הייחודיים של ממשל טראמפ הנכנס, המסגרת של "מעגל המדיניות" אינה מסגרת מושגית מתאימה. לא כי "טראמפ משוגע" או "לא רציונלי", אלא כי כל מאפייני קבלת ההחלטות שלו שאנחנו מכירים מהממשל הקודם - הסתמכות על האינטואיציות שלו, עמימות וזגזגנות כדרך לזרוע כאוס וניצולו, דינמיות רבה בהרכבי צוותים ובהגדרות תפקידים ונכונות לבעוט במוסכמות - לא מתאימים למודל רציונלי כמו מעגל המדיניות.
אני רוצה להתמקד במיוחד ברכיב האחרון, הנכונות לבעוט במוסכמות שטראמפ כה מתגאה בה ("כולם אמרו לי שאי אפשר להעביר את השגרירות לירושלים, אני הוכחתי שזה אפשרי"), ובפרט על סוגים שונים של מוסכמות. הנכונות לבעוט במוסכמות היא לא רק בנוגע למוסכמות שהן יעדים ("אי אפשר לפרוש מהסכמים בינלאומיים"; "חשוב לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה") אלא גם בנוגע למוסכמות שהן אינטרסים ("שמירה על חופש השיט"; "ייבוא כוח עבודה זול").
הנכונות לאתגר את עצם אמיתותם של אינטרסים אמריקאים ולהטיל בהם ספק נובעת ממספר גורמים - העובדה שטראמפ עצמו ורבים מהסובבים אותו (מאסק, דון ג'וניור, שר האוצר המיועד בסנט, שר ההגנה המיועד הגסת', השליח המיוחד למזה"ת וויטקוף) הם "ילדי חוץ" למערכת הפוליטית האמריקאית; העימותים בינו לבין הדרג המקצועי (ובפרט קהילת המודיעין) בקדנציה הראשונה; ותפיסת עולם בסיסית לפיה הסטטוס-קוו יותר מזיק מאשר מסייע לארה"ב בתור כמה מהם.

אז איך ננתח את המדיניות של ארה"ב בשנים הקרובות, אם מודלים כמו מעגל המדיניות פחות רלוונטיים?
עד שיהיו לנו מסמכי יסוד לעבוד איתם (כמו אסטרטגיית ביטחון לאומי), אני מציע להשתמש ב-"מודל פח הזבל" לניתוח מדיניות. בניגוד לשם שאולי נשמע קצת מעליב, מודל פח הזבל לא נותן יחס שלילי למדיניות עצמה אלא מתאר את התהליך שבו היא נוצרת - בעיות, פתרונות ומשתתפים "נזרקים" לתוך חלל משותף, שהוא הפח המדובר, והאינטרקציות הכאוטיות ביניהן מובילות להחלטות.
במקרה שלנו, המשתתפים המדוברים (ארגונים שונים בתוך הביורוקרטיה האמריקאית ואף בכירים ספציפיים במערכת, לרבות טראמפ) יקבלו החלטות על התמודדות עם בעיות שונות באמצעות פתרונות שונים. ההחלטות לווא דווקא מתקבלות על בסיס אינטרסים קבועים, יעדים מתועדפים וחלופות, אלא על בסיס שיקולים אחרים - הניסיון הקודם של המשתתפים (למשל - להעתיק מתודות מעולם העסקים לעולם המו"מ הגיאופוליטי), תפיסות העולם שלהם (סקפטיות לגבי סחר חופשי עשויה להוביל לשימוש-יתר במכסים), החזון הנורמטיבי שלהם (רצון לסיום המלחמה באוקראינה עשוי לדחוף להסכם גם במחירים כבדים) והחשיפה שלהם אלו לאלו (בממשל הקודם היו אלו האוונגליסטים שדחקו בטראמפ לנקוט, פעם אחר פעם, בהחלטות פרו-ישראליות כמו העברת השגרירות וההכרה בגולן).

שימו לב - אין כאן שום אמירה נורמטיבית. אני לא אומר שמודל פח הזבל (אם אכן יתגלה כפרדיגמה טובה לניתוח המציאות בעידן טראמפ) הוא בהכרח עדות לכך שטראמפ "צודק" או "טועה", וגם לא שהנשיא וממשלו בהכרח פועלים באופן לא סדור. למעשה אני די בטוח שיש בסביבת הנשיא אנשים - היועץ לביטחון לאומי מייקל וולץ וראשת הסגל סוזי וויילס בראשם - שכבר עובדים על גיבוש מסודר של מדיניות בתחומיהם. בהחלט גם יכול להיות שלאורך זמן הממשל יפעל בצורה סדורה יותר, ודי ודאי שהוא יהיה מתוכנן יותר מאשר בפעם הקודמת.
הטענה שלי היא שלאור מה שאנחנו יודעים על ממשל טראמפ הקודם, ולאור האופן שבו טראמפ התבטא במהלך הקמפיין, כאוס הוא given ואנחנו זקוקים לכלי כדי לנסות להבין אותו.

גרף לכבוד השבת - כמה פעמים מוזכרות סין, יפן, איראן וישראל באסטרטגיות הביטחון הלאומי של ארה"ב

שימו לב לעלייה הדרמטית בחשיבות של סין לעומת הפיחות ביחס לישראל (שמשמעו בעיקר עיסוק מופחת בתהליך המדיני). מעניין אם יימשך גם באסטרטגיה הבאה

טראמפ פנה לבית המשפט העליון וביקש לדחות את הדד-ליין ליישום החוק שיחייב את מכירת טיקטוק.

הרצח שמסעיר את אמריקה - פוסט אורח של יקירת הבלוג אופיר עדן, מומחית רשתות חברתיות ובעלת תואר שני בלימודי יהדות ארה"ב במסגרת תוכנית רודרמן
אם כשאתם קוראים את השם "לואיג'י" התמונה שעולה לכם לראש הוא החבר הירוק של מריו, כנראה שלא שמעתם על פרשת הרצח האחרונה שמעסיקה את ארה"ב והעולם. אנשים נרצחים באמריקה על בסיס יומי ולאף אחד לא אכפת. אז מה כל כך מעניין בפרשה הזו?

התשובה היא, שהנאשם הוא... איך לומר את זה? נראה טוב. כן, אחת הסיבות העיקריות שהפרשה הזו התפוצצה היא שלדעת רבים ורבות לואיג'י מנג'יוני, הנאשם ברצח בריאן תומפסון, מנכ"ל חברת הביטוח הפרטית UnitedHealthCare, הוא פשוט... חתיך.
לפני שאנחנו נכנסים לקונספירציות וספקולציות בואו נבין מה בדיוק קרה שם. חשוב לציין שכמובן מנג'יוני חף מפשע כל עוד לא הורשע, והנאמר הוא לכאורה ועל בסיס התלונה שהוגשה נגדו.

24 לנובמבר, 2024: וולקאם טו לניו יורק

סביב 22:00 הוא מגיע למנהטן, באוטובוס שיצא מאטלנטה. בדרכו להוסטל באפר ווסט סייד, הוא עושה עצירה בת כשעה ליד מלון במידטאון. כשהגיע להוסטל, הוא נרשם בעזרת רישיון נהיגה מזויף תחת השם "מארק רוזאריו". בקבלה, התבקש להוריד את מסכת הפנים שחבש לכל אורך שהותו בניו יורק, ומשם נלקחו תמונות הזיהוי הראשונות שהופצו מאוחר יותר ע"י הFBI. תכף נגיע לשם. בכל מקרה, הסתובב החשוד בניו יורק כ10 ימים.

4 לדצמבר, 2024: בוקר הרצח

בשעה 5:35 בערך, הוא יוצא על אופניים עם תיק גב מההוסטל שבו שהה לכיוון הצומת של הרחוב ה-54 והשדרה השישית , למלון שבו עתידה בעוד זמן קצר להתקיים פגישה בין משקיע לחברת הביטוח שבראשה עומד תומפסון. כ-6 דקות לאחר מכן, הוא מגיע לנקודה ומחכה לתומפסון כשעה. בסביבות השעה 6:45, כשמגיע תומפסון לכניסה למלון, החשוד מרים נשק, יורה מספר כדורים בגבו ועוזב את הזירה. בשלב מסוים הוא נכנס לסנטרל פארק, ויוצא מהפארק זמן קצר לאחר מכן ללא התיק. אחרי כרבע שעה, עולה החשוד על מונית שלוקחת אותו למסוף אוטובוסים בעיר, שממנו אין הוכחה שיצא מה שמוביל להבנה שככל הנראה הוא עלה על אוטובוס ועזב. ב6 לדצמבר, מוצאת המשטרה את התיק האמור בפארק.

9 לדצמבר, 2024: מקדונלדס? ברצינות?

דמיינו להגיע לעוד יום עבודה משעמם בסניף מקדונלדס שבו אתם עובדים, כשלפתע נכנס בחור שאתם מזהים. אולי לוקח לכם שניה להבין מאיפה ולמה ואז אתם קולטים שהוא ממש נראה כמו הבחור הזה שהFBI מחפשים כבר כמה ימים שאומרים שהוא רצח את המנכ"ל של חברת הביטוח הזו ששכחת את השם שלה. בכל מקרה, ברור שאתם מתקשרים למשטרה ומספרים להם שיש מצב שהחשוד שלהם נמצא אצלכם בסניף ממש עכשיו.
כשהמשטרה הגיעה, היא זיהתה שאכן הבחור שיושב שם דומה לבחור המבוקש, והיא ניגשת אליו בבקשה שיציג תעודה מזהה. מה שקורה אז הוא שמנג'יוני (בשלב הזה נכתב כאן שמו של הנאשם בפירוש כי מרגע תפיסתו ואילך יש ודאות שהוא האדם שנלקח למעצר ועומד למשפט) מוציא את רישיון הנהיגה המזויף ע"ש מארק רוזאריו שבו השתמש החשוד בהוסטל. כאן מבינה המשטרה שככל הנראה האדם הנכון בידיהם ובחיפוש שנערך התגלה כי בחזקתו של לואיג'י נמצאים נשק זהה לזה שבו השתמש הרוצח, בגדים התואמים את בגדיו של החשוד ביום הרצח, מחברת, אלפי דולרים במזומן, מעטפה ומכתב שעליו נכתב "To the Feds".

במחברת, נמצאו מספר קטעים בכתב יד ובהם הבעת עוינות כלפי מערכת הבריאות, ונגד תעשיית חברות הביטוח במיוחד. למשל בקטע מאוגוסט האחרון נכתב "הפרטים לאט לאט נסגרים", "אני שמח – בדרך כלשהי – שדחיתי, כי זה נתן לי אפשרות ללמוד יותר על החברה", ו-"המטרה היא חברות הביטוח". במכתב שנמצא נכתב "לא עבדתי עם אף אחד. זה היה די פשוט, קצת ידע בהנדסה ועיצוב במחשב והרבה סבלנות" (כנראה בהתייחס לנשק שייצר במדפסת תלת מימדית) ו"אתם יכולים לבדוק את המשיכות אשראי שלי – הכל מכספי האישי".

לאחר שנתפס מנג'יוני (או מנג'ונה, כמו שכנראה צריך להגות את זה), הוא הגיע לבית משפט בפנסילבניה ומאוחר יותר למנהטן להתחלת ההליך המשפטי, כשבאחת הפעמים זרק לעברו אדם שחיכה בחוץ "לואיג'י, האם באמת עשית את זה?" ושענה, "זה מנותק לחלוטין, ועלבון לאינטליגנציה של העם האמריקאי והחוויה שהוא חווה". הוא מוחזק במתקן כליאה בפנסילבניה עד ה-20 בדצמבר, בו הוא מגיע במסוק למנהטן למעמד "Perp walk" (הכינוי להולכה של נאשם ע"י המשטרה לבית המשפט, כשבד"כ מעורבת בה גם נוכחות תקשורתית) לבוש בסרבל כתום, אזוק בידיו וברגליו ומלווה במספר רב מהרגיל של שוטרים ואנשי ביטחון, כשביניהם לא אחר מראש עיריית ניו יורק אריק אדאמס.

23 בדצמבר, 2024

עכשיו מתחילה הדרמה האמיתית –ההליך המשפטי. את מנג'ונה מייצגת עורכת הדיןקרן פרידמן אגניפיליו, כשלשימוע הם מגיעים בלבוש תואם של סוודר בורדו ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת. הסבר אפשרי לכך יכול להיות על מנת ליצור תחושה של קרבה, משפחתיות וחזית אחידה. על פי קטעי וידאו ששוחררו לתקשורת ועל פי עיתונאים שנכחו באולם, במהלך השימוע נראה מנג'ונה רגוע ומחושב, כשהוא נותן את תשומת ליבו המלאה לדוברים השונים, מעיין בדפיה של עורכת הדין שלו ובאופן כללי נוכח מאוד. עיתונאים מספרים שלא נתקלו בנאשם שמראה עניין רב כל כך בנעשה סביבו, ושהוא נראה בטוח בעצמו ורגוע לעומת מי שעומד אל מול האשמה ברצח. בדבריה של עורכת דינו, הביעה פרידמן-אגניפיליו חשש לגבי הגינות ההליך המשפטי, כשבראש טענותיה המיצג ה"מבוים והמיותר" של הPerp Walk, שכלל כמויות של אנשי ביטחון ונשקים שלופים ללא שום סיבה (לאור העובדה שמנג'ונה שיתף פעולה מהרגע שנתפס). היא כוללת גם את חוסר הנחיצות של כמות תקשורת כזו גדולה וכמובן את נוכחותו של ראש העיר אדאמס.
להאשמה שהוטחה נגדו ענה לואיג'י בביטחון "Not Guilty".

מי אתה לואיג'י מנג'ונה?

לואיג'י ניקולס מנג'ונה, נולד ב6 במאי 1998, למשפחה איטלקית-אמריקאית אמידה בטוסון, מרילנד. הוא למד בתיכון "גילמן" היוקרתי בו היה חלק מקבוצת הרובוטיקה, השתתף במספר ענפי ספורט והיה מצטיין המחזור של שנת 2016. משם הוא המשיך למד באוניברסיטת Upenn ויש לו תארים בתחומי הנדסה ומדעי המחשב, מתמטיקה ובינה מלאכותית. בקיצור – ילד טוב מרילנד.
אחרי הלימודים החל לעבוד כמנהדס מרחוק, והתחנה האחרונה שבה התגורר הייתה הוואי, שם החליט לקחת כמה שיעורי גלישה. למה זה חשוב? למנג'ונה יש בעיה בגב בשם "ספונדילוליסטזיס", שפוגעת בחלקים שונים בתפקוד הפיזי שלו. אותם שיעורי גלישה, ככל הנראה גרמו כאב רב למנג'ונה שהבילו לניתוח מורכב וארוך (ויקר, כמובן) בעמוד השדרה. עקב כך מניחים רבים, שככל הנראה הסיפור הרפואי האישי שלו השפיע על דעתו ויחסו למערכת הביטוח הרפואי בארה"ב. חשוב לציין כי הוא אינו מבוטח של UHC, החברה שבראשה עמד תומפסון.

מבחינה פוליטית, חוקרי רשתות חברתיות שניתחו את עמודי הסושיאל שלו גילו שעל אף שהוא מגיע ממשפחה אמידה, ושבן דודו הוא פוליטיקאי רפובליקני, הוא תומך בנציגים אנטי -ממסדיים כמו חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז (דמוקרטית מניו יורק) הפרוגרסיבית ורוברט פ' קנדי מתנגד החיסונים ותומך תיאוריות קונספירציה, ובקרוב כנראה גם שר הבריאות והרווחה של ארה"ב. באופן כללי, נראה שמדובר בבחור שעל אף שגדל באמריקה השבעה, עם השנים פיתח זעם כלפי הממסד והפוליטיקה המיינסטרימית. מה שכן – אין הכרעה האם הוא תומך בימין או בשמאל האמריקאי.

לא בלתי מעניין - כמה נקודות שחשוב שתכירו על הפרשה:
1. אם תלמדו את האלגוריתם שלכם בטיקטוק שהקייס הנ"ל מעניין אתכם, בהתחלה תקבלו בעיקר תיעודים שונים של הנאשם, קטעי וידאו מהשימוע וכד'. תמשיכו עוד קצת, ותגיעו לתיאוריות והפרשנויות של כל אחד או אחת שיש להם דעה על הפרשה. אם תישארו שם עוד קצת תגיעו עמוק לליבו של "לואיג'יטוק" - עולם של תמונות וסרטונים שהנושא המרכזי שלהם הוא כמה שהבחור הזה נראה טוב. מה ששמעתם - האינטרנט משתגע מכמה שהבחור הנאשם ברצח חתיך, עד כדי טענה לחפותו, קריאות לשחרר אותו, ובדיחות כמו "אם הם רוצים שנפסיק לצודד בו שיפסיקו לפרסם לנו תמונות שלו".
לכאורה - מוזר אך לא מזיק במיוחד. הבעיה מתחילה כשלמראה החיצוני יש השפעה על דעתם של אנשים על מה מותר ואסור ומוסרי או לא מוסרי. הצורה הרחבה יותר של יחס זה מוגדר כתופעת ה "Pretty Privilege", והיא המצב בו אנשים יפים זוכים ליחס אחר מהחברה מאנשים בעלי מראה רגיל. אין ספק, שהסיפור הנ"ל לא היה הופך לסנסציה בסדר גודל כזה אם לא המראה של מנג'ונה, שבזמן ההליך המשפטי מצולם ב360 מעלות בכל צעד שהוא עושה. לא מאמינים? תחפשו לואיגי מנג'וני בטיקטוק או באינסטגרם, הכל שם ללא שום בושה או מבוכה.
2. עכשיו בואו נסתור את הטענה הקודמת. אם אמרנו שהפרשה לא הייתה מתפוצצת אם לא המראה החיצוני של הנאשם- עכשיו נטיל בזה ספק.שום דבר לא מצדיק רצח, נקודה. בה בעת, מבחינה מחקרית (לא מוסרית!) אסור להמעיט בערכו של הכעס שיש לאזרח הפשוט כלפי מערכת ביטוחי הבריאות האמריקאית. יש מי שיטענו שהרצח הזה זוכה לכותרות כה נרחבות, וליחס "רך" מצד לא מעט אמריקאים, בגלל הזעם המוצדק של אמריקאים רבים על מערכת הבריאות ועל המחירים שלה.
3. המספר 286 - קצת קונספירציות כי חייב: המספר 286 ממשיך לצוץ בכל מיני דרכים אקראיות בסיפור. למשל, תמונת הנושא של מנג'ונה בטוויטר מחולקת ל3 תמונות - תמונה שלו מטייל (כנראה בהוואי), תמונת רנטגן של עמוד השדרה שלו לאחר הניתוח ותמונה של פוקימון בשם "ברלום" שמספרו 286. בנוסף, 286 הוא קוד בחברות הביטוח שעוסק בדחייה של בקשה לכיסוי ביטוחי. העיירה אלטונה נמצאת 286 מיילים מזירת הרצח, יש לו בדיוק 286 ציוצים בטוויטר ועוד.
4. הליך הוגן - מלבד העניין שהעלתה עורכת דינו לגבי המצעד המיותר לבית המשפט, עולות שאלות נוספות לגבי ההגינות של ההליך. כתב חדשות ששידר מחוץ למתקן הכליאה שבו נמצא לואיג'י, שמע צעקות של אסירים לעברו "התנאים של לואיג'י גרועים" ו"שחררו את לואיג'י". כשהוא קלט מהחלונות שהאסירים צופים בחדריהם בתוכנית שהוא כרגע מדבר בה, אמר זאת למגישה והם החלו במין ראיון משולש כשהיא שואלת אותם שאלות, הם צועקים לכתב בשטח והוא אומר לה את התשובות. אילו שאלות? בעיקר בנוגע לתנאיו של מנג'ונה. האם יוצא לכם לראות אותו? (התשובה היא לא). האם הוא נמצא בתא לבד בניגוד לאחרים? (התשובה היא כן). האם יש לו טלוויזיה בתא? (התשובה היא לא). האם לדעתכם הוא צריך לוותר על ההליך המשפטי וללכת ישירות למתקן הכליאה רייקרס או להישאר איתם שם בהנטיגטון פנסילבניה? (התשובה היא, שילך). כמה מוזר ככה מעניין.
5. אז מה באמת טוענים המאמינים בחפותו? התיאוריה המרכזית נוגעת בעיקר לעובדה שעל אף שנעצר יחד עם כל הראיות המפלילות, אין הוכחה מזירת האירוע עצמה שהבחור שביצע את הרצח הוא לואיג'י בעצמו. נכון, הוא דומה לבחור מההוסטל ואין ספק שהבחור שנתפס במקדונלדס מחזיק ראיות מספיקות כדי לקשרו לאירוע, אבל כמו שכבר אמרנו, מדובר בבחור חכם. לא סביר שיעשה טעות כמו להימצא במקום ציבורי, בידיעה שהוא מבוקש ע"י הFBI עם בגדים זהים לבגדי הרוצח ומספר של ראיות מפלילות. לכן, רבים חושדים שאדם אחר הוא הרוצח בפועל, ולואיג'י הוא רק כלי להסיט את החוקרים לכיוון אחר מהאדם האמיתי. האם זה נכון? ואם כן מה גורם לבחור טוב ומוצלח כמו לואיג'י להשתתף בפשע כזה? אכן שאלות קשות.


בכל מקרה, אנחנו נמצאים רק בתחילתו של ההליך המשפטי הארוך שמחכה לו, ואין ספק שארצות הברית הולכת לעקוב מקרוב אחרי הסיפור הזה שכנראה עוד לא שמענו את כולו. על זה שהפושע צריך לעמוד לדין ולשלם את חובו אין דיון, אך השאלה שמעניינת אותי יותר היא האם ואיך תשפיע הפרשה על עולם הביטוח הרפואי בארה"ב ועל היחס של החברה כלפיו, והאם אנו עדים לתחילתה של מחאה חברתית ופוליטית אמיתית כלפי המערכת או עוד שיגעון טיקטוק שיחלוף כשיגיע הדבר המעניין הבא? נחכה ונראה.