הסעיף של משרד האנרגיה נוגע בנשק הגרעיני האמריקאי.

ראש ה-FBI כריסטופר ריי הודיע כי יסיים את תפקידו. מדובר, הלכה למעשה, בהקדמת פיטורין - ריי מונה בידי טראמפ ב-2017 לקדנציה של עשור (כמו כל ראש FBI מאז הובר), אך מרגע שטראמפ הודיע כי ימנה את נאמנו קאש פאטל לראשות הבולשת, היה ברור שבכוונתו לפטר את ריי.

טראמפ הזמין את נשיא סין, שי ג׳ינפינג, לטקס ההשבעה שלו. זאת, ככל הנראה כחלק מניסיון לחמם את היחסים הבין אישיים בין השניים לקראת ההגברה הצפויה של הלחץ הכלכלי על בייג'ינג עם כניסתו לתפקיד

מגזין טיים בחר בדונאלד טראמפ לאיש השנה שלו. באופן מסורתי, המגזין בוחר בנשיא הנבחר של ארה"ב בכל שנה של בחירות נשיאותיות.

טראמפ בראיון למגזין טיים:
1. ה-7 באוקטובר היה איום ונורא. נתניהו יודע שאני רוצה שהמלחמה תסתיים.
2. אני תומך בכל פתרון שיביא לשלום (בתשובה לשאלה על האם הוא עדיין תומך בפתרון שתי המדינות).
3. יש מספר דרכים להוציא לפועל "שתי מדינות". אני לא אומר ששלום בר קיימא הוא תרחיש סביר במיוחד, אבל זה מה שאני רוצה.
4. אני מודאג מאוד מההסלמה שזלנסקי מבצע, באישור הנשיא ביידן, על ידי ירי טילים לעבר רוסיה. אני ממש לא מסכים עם ירי טילים לעומק רוסיה. זה מחמיר את המצב.
5. בנוגע לתקיפה באיראן - לא פוסל כלום. "הכל יכול להיות".

האיש (השני) הכי חשוב בוושינגטון

דונאלד טראמפ צפוי להיכנס לבית הלבן ב-20 בינואר, אבל שבועיים וחצי לפני כן - ב-3 בינואר 2025 - יושבע הקונגרס החדש. יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון (רפובליקני מלואיזיאנה) ישמור על עמדתו, אבל בבית העליון, האמון על אישורים ומינויים, צפוי חילוף הנהגה. הסנאטור ג'ון ת'ון (Thune) מדרום דקוטה יתפוס את עמדת מנהיג הרוב הרפובליקני ויהפוך, הלכה למעשה, למחוקק החשוב ביותר בארה"ב.

מדוע אני טוען שת'ון חשוב מג'ונסון? כיוון שבניגוד לג'ונסון, שמיישר קו עם טראמפ כמעט בכל נושא ובעבר אף התגאה בכינוי MAGA Mike, ת'ון כבר שבר עמדה מול טראמפ במספר נושאים, והוכיח שהוא מחזיק בעמדות עצמאיות ולא ממהר להתכופף בפני רוח המפלגה. הדוגמה הבולטת ביותר היא אשרור תוצאות הבחירות ב-2020 שת'ון סירב לערער עליהן באופן שעורר את חמתו של טראמפ, שאף קרא לכריסטי נואם (מושלת דרום דקוטה, וכיום המיועדת לכהן כשרה להגנת המולדת) לאתגר אותו בפריימריז. דוגמאות נוספות כוללות את הפעלתנות בזירה הבינלאומית, שת'ון טוען כי ללא פעולה אמריקנית אויבותיה ממלאות את הוואקום (טיעון זהה לטיעון שהשמיע שר החוץ היוצא אנטוני בלינקן); רוסיה, שמבחינת ת'ון היא אויב לא פחות מסין או איראן וקרא להגביר את הסיוע האמריקני לאוקראינה; מדיניות אנרגיה, כאשר ת'ון תומך באימוץ אנרגיות מתחדשות (הגם ולצד דלקי מאובנים, כיאה לרפובליקני שמרן); מדיניות סחר חופשי (ת'ון התנגד לביטול הסכם NAFTA שהוביל טראמפ); והפלות (ת'ון הוא מתנגד הפלות מלא-מלא וייתכן שאף יפעל לאתגר את טראמפ בנושא).

בישראל, ת'ון זכה להכרה ציבורית בעיקר בזכות קריאתו המפורשת להטיל סנקציות על בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בשל "החקירה הלא לגיטימית" נגד בכירים ישראליים, אך מאחורי ת'ון רקורד ארוך וותיק של תמיכה במדינה היהודית - ת'ון תמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ולהשמיד את החמאס מן היום הראשון למלחמה, הצביע בעקביות על התפקיד האיראני בתמיכה בשלוחים ברחבי המזרח התיכון, תיאר את ישראל כ-"דבר היחיד העומד בין איראן לבין ארה"ב", התייחס להפגנות נגד ישראל כהפגנות אנטישמיות, אנטי-אמריקניות ולא לגיטימיות וקרא להפסקת המימון לאונר"א.

אם מצרפים אל ת'ון את שאר בעלי התפקידים הבכירים בעולמות החוץ והביטחון - שר החוץ המיועד מרקו רוביו, היועץ לביטחון לאומי הנכנס מייקל וולץ, השגרירה באו"ם אליס סטפניק ושר ההגנה המיועד פיט הגסת' - מסתמן שלמעט סגן הנשיא וואנס וראשת המודיעין הלאומי המיועדת טולסי גבארד (ובמידה פחותה, טראמפ עצמו) הנהגת ארה"ב הנכנסת מחזיקה בקו מתערב, תקיף וניצי בזירה הבינלאומית. חדשות מרגיעות.

גרף לכבוד (מוצאי) שבת: ההוצאה האמריקאית על ביטחון גדולה יותר מזו של תשע המדינות הבאות אחריה *ביחד*.

ראש הממשלה בנימין נתניהו שוחח עם הנשיא הנבחר של ארה"ב דונלד טראמפ על הסוגיות הבוערות במזרח התיכון, כולל על האפשרות לעסקת חטופים.

ברקע: הביקור של סטיב וויטקוף, שיהיה השליח הנשיאותי למזרח התיכון, בישראל, קטאר וסעודיה, כולל פגישה עם יורש העצר. כמו שזה נראה, הממשל הנכנס הולך לדחוף חזק לעסקת חטופים כ-squar one בדרך לנורמליזציה, עם גיבוי מהממשל היוצא.

סאגת הגסת' נמשכת - שר ההגנה המיועד נפגש השבוע עם הסנאטורית סוזן קולינס (רפובליקנית, מיין) שנחשבת למתנדנדת פוטנציאלית. בהינתן שהגסת׳ כנראה נטרל את ההתנגדות של ארנסט, ושמנהיג הרוב ג׳ון ת׳ון מאחוריו, נראה כי הדרך שלו לפנטגון סלולה.

השליח האמריקני למזרח התיכון, סטיב וויטקוף, הפך לסבא - ובברית המילה העולל זכה לשם דון ג׳יימס, על שם הנשיא הנבחר.
זו לא רכילות, אלא עוד עדות לקשר הקרוב בין השניים (ההורים הגאים זאק וסופי התחתנו באחוזת מאר-א-לאגו). זה קשר שיהיה קריטי במהלך הכהונה של טראמפ.

קרב הגנה: המועמד של טראמפ להנהגת הפנטגון מגיע עם קופת שרצים על גבו

ב-12 בנובמבר הנשיא הנבחר של ארה"ב דונאלד טראמפ הטיל פצצה - פרשן פוקס ניוז פיט הגסת', לשעבר קצין קרבי בצבא האמריקאי שבלט בזכות דעותיו השמרניות, ימונה לשר ההגנה. בחודש שעבר מאז עבר הגסת', עד אז דמות אנונימית למדי לעומת מועמדים אחרים לתפקידי מפתח בקבינט של טראמפ, לקדמת הבמה והפך למושא ביקורת חריף - פחות בשל דעותיו או נסיונו, בעיקר בשל העדויות על אופיו. בואו נצלול.

פיטר בריאן הגסת' נולד ב-1980 במיניאפוליס, מינסוטה לזוג הורים ממוצא נורווגי. בתיכון הוא שיחק פוטבול וכדורסל וסיים את לימודיו בהצטיינות. ב-2003 הגסת' השלים תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת פרינסטון (שם כתב וערך את כתב העת השמרני The Princeton Tory, אותו ייסד חוקר התנ"ך הישראלי-אמריקאי יורם חזוני) וב-2013 השלים תואר שני במדיניות ציבורית מבית הספר קנדי שבהארוורד. בין לבין, הצטרף הגסת' לבנק ההשקעות ברס סטרנס (שלימים קרס במשבר של 2008), ניהל עמותות למען יוצאי צבא (שתמכו בין היתר בהגדלת הנוכחות הצבאית במזרח התיכון) והצטרף לצבא האמריקאי, ושירת במתקן גוונטאנמו שבקובה ובהמשך בעיראק.
לאחר לימודיו בהארוורד הגסת' שירת באפגניסטן, עסק בהכשרת הכוחות המקומיים והגיע לדרגת רב סרן. הוא עוטר בארבעה עיטורים, בהם כוכב הברונזה. לאחר ניסיון כושל להתמודד לסנאט מטעם מדינת מינסוטה הגסת' הצטרף לפוקס ניוז כפרשן (ובהמשך כמגיש-שותף במהדורת הסופ"ש של Fox and Friends).

עיקר תפיסתו בנוגע לצבא האמריקני היא שהצבא עובר פוליטיזציה במהלכה בשם אג'נדות זרות, לרבות DEI ותיאוריית גזע ביקורתית, הצבא שחק את המוכנות והקטלניות שלו. מבחינת הגסת', הוא והעמדות שהוא מביא משקפות את ההזנחה של הצבא האמריקאי ושל משרתיו - הגם והניסוח לעתים עשוי להישמע חריף ("היה טיהור בצבא האמריקאי, טיהור מפטריוטים, אחרי הקורונה וג'ורג' פלויד"; "הצבא מפחד מבחורים לבנים שחובשים כובע קאובוי").

מבחינת עמדותיו, הגסת' הוא דוגמה קלאסית לאיש ימין נוצרי, ולצד עמדות שמרניות בזירת הפנים (התנגדות לשירות להט"בים בצבא ונשים בתפקידי לחימה, הגנה על המסתערים על הקונגרס וביקורת על אג'נדות ליברליות בקמפוסים), הוא הביע בעבר עמדות ניציות בזירה הבינלאומית לפיהן ארה"ב עומדת בחוד החנית של התנגשות הציוויליזציות מול האסלאם. למשל, בספרו American Crusade (וראו בהמשך) כתב הגסת' כי האסלאם - שבוי בידי אסלאמיסטים - מצוי במשימה להחרבת היסודות היודו-נוצריים של אמריקה, אותה הוא מקדם על ידי חבירה לחילוניות, קצב ילודה מוגבר והגירה שמנצלת את מערכות הרווחה של המערב. הבחירה בשם "מסע צלב אמריקאי" אינה מקרית, והגסת' משווה בין התרבות המערבית היום לבין אירופה במאה ה-11, שתיהן לשיטתו "נאלצות" להפעיל כוח כדי להגן על ערכיהן.
כחלק מתפיסת עולמו (ומתפיסתו הדתית כנוצרי אוונגלי), הגסת' תומך נלהב ביישוב ארץ ישראל השלמה ביהודים - בעבר קרא להקמה מחודשת של בית המקדש השלישי בהר הבית - ורואה בישראל שותפה במאבק האמריקני באויביה של ארה"ב, מבית (בהם שמאלנים, לשיטתו) ומבחוץ. הגסת' אמנם ביקר את הפלישה הרוסית לאוקראינה אבל גם אינו תומך בסיוע לאוקראינה והאשים את התקשורת האמריקאית בכך שתרמה לפרופגנדה של פוטין. לצד כל אלו, הגסת' הביע עמדות שמרניות-בואכה-MAGA מוכרות בזירת החוץ - סקפטיות כלפי האו"ם וברית נאט"ו, ראייה של סין כמדינת אויב, תמיכה בבניית חומה בגבול הדרומי.

בשמאל האמריקאי יש מי שטוענים שלהגסת', שניהל ארגונים של עשרות עובדים ולא התקדם בצבא מעבר לדרגת מפקד פלוגה, אין הניסיון הניהולי הדרוש לעמוד בראשות משרד ההגנה האמריקאי, עם תקציב של כמעט 900 מיליארד דולר וכוח אדם של שלושה מיליון אמריקאים. בעיניי זהו טיעון חלש - ולו בשל העובדה שעיקר תפקיד שר ההגנה בארה"ב הוא להוות "צינור" בין הצבא על זרועותיו לבין הנשיא, שהוא המפקד העליון של הכוחות החמושים. ברמה הניהולית, הצבא יכול להסתפק בגנרלים או בפקידות הבכירה של משרד ההגנה (ובראשה סגן שר ההגנה ותת-השר למוכנות). גם הספק-זיהוי של הגסת' עם תנועות ימין קיצוני בארה"ב - החל בשל השימוש העקבי שלו במושגים כמו "אויבים" כלפי יריבים פוליטיים ואידיאולוגיות ליברליות ועד קעקועים כמו כתובת "רצון האל" - אינו חזק מספיק, בטח כדי למצוא ארבעה סנאטורים רפובליקנים שיסכלו את המינוי.

החולשה העיקרית במינוי של הגסת', כפי שמתבטאת בעבודת הרגליים הנמרצת שהוא נאלץ לעשות בקונגרס, קשורה בהתנהלות שלו. בראש ובראשונה, סדרה של האשמות, אחת מהן מגובה בהסכם שתיקה, לפיהן הגסת' הוא תוקף ומטריד מינית סדרתי. אנשים שעבדו עם הגסת' בארגונים למען יוצאי הצבא וברשת פוקס סיפרו כי הוא היה נוהג להגיע לעבודה שתוי, לעיתים במהלך אירועים רשמיים או בזמן עלייה לאוויר. כתבה ב-New Yorker אף טוענת שדפוסי השתייה הללו תרמו להדחתו משני ארגוני יוצאי הצבא שניהל.

על המכשול הכי משמעותי למינויו - הסנאטורית הרפובליקניתמאיווה ג'וני ארנסט, שנלחמה בעיראק ועברה תקיפה מינית במהלך שירותה הצבאי - הגסת' כנראה הצליח להתגבר. סדרת פגישות איתה הובילה את הגסת' להתחייב שימנה פרויקטור לטיפול באלימות מינית בצבא. מבין שאר החשודים המיידיים לסכל את מינויו, רק שתיים נחשבות למתנדנדות באמת - הסנאטוריות סוזן קולינס (מיין) וליסה מרקאוסקי (אלסקה), שכבר פעלו בעבר נגד מינויים ומדיניות של טראמפ. למרות מתינותו, ספק אם הסנאטור הנכנס ג'ון קרוטיס (יוטה) יחליט להילחם על הגבעה הזו, וגם אם כן ממש לא ברור שיש בנמצא עוד סנאטור אחד שיהיה מוכן להצביע נגד.

המינוי של הגסת' אינו מובטח, אבל עצם המועמדות שלו - וסירובו לפרוש, כפי ששטח בטור ב-Wall Street Journal לאחרונה - מביאה אל קדמת הבמה את האופן שבו הוויכוח הפוליטי האמריקאי בין שמרנים לבין ליברלים מחלחל גם אל תוך המוסד הא-פוליטי האחרון.

בוקר טוב, השבתת הממשל שלכם חזרה

הנשיא הנבחר טראמפ הודיע אמש שהוא מתנגד לעסקה הדו-מפלגתית בנוגע להארכת תקצוב הממשל עד מרס 2025, בטענה שהרפובליקנים "נותנים לדמוקרטים כל מה שהם רוצים".

נסביר - התקציב האמריקני אמור להסתיים בשישי הקרוב בחצות, ואלמלא יוארך המשמעות היא שמיליוני עובדים פדרליים יוצאו לחל"ת ושירותים חיוניים ייפגעו. הדרך למנוע זאת היא בחקיקה, וכיוון שנכון לעתה יש שליטה דמוקרטית בסנאט ורפובליקנית בבית הנבחרים, נדרשות הסכמות דו מפלגתיות. אמש טראמפ, ובהמשך יו"ר בית הנבחרים ג'ונסון, הודיעו שהם מתנגדים לעסקה. השאלה - האם זו טקטיקת מו"מ כדי לסחוט ויתורים או התנגדות עמוקה יותר להגדלה התקציבית הדרושה (בין היתר לאור התנגדות אילון מאבק), שאפשר להמר עליה כי ממשל ביידן עדיין מכהן וייתכן והוא יספוג את הריקושטים?

גרף לשבת - מעל מחצית (26) מנשיאי ארה"ב נולדו בארבע מדינות.

ואלו שמות -
מסצ׳וסטס - ג׳ון אדמס, ג׳ון קווינסי אדמס, ג׳ון קנדי, ג׳ורג׳ בוש הבן
ניו יורק - מרטין ואן ביורן, מילארד פילמור, טדי רוזוולט, פרנקלין רוזוולט, דונאלד טראמפ
אוהיו - יוליסוס גראנט, ראת׳רפורד הייז, ג׳יימס גארפילד, בנג׳מין האריסון, וויליאם מקינלי, וויליאם טאפט, וורן הארדינג
וירג׳יניה - ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון, ג׳יימס מדיסון, ג׳יימס מונרו, וויליאם האריסון, זאכרי טיילור, ג׳ון טיילר, וודרו וילסון

תיקון - כמובן 24 😅

לאחר התקיפות האמריקאיות והבריטיות בצנעא, צבא ארה"ב דיווח כי מטוס קרב הופל מעל הים האדום בגלל ירי דו"צ. הטייסים חולצו בשלום.

היום לפני שמונה שנים עברה החלטת מועצת הביטחון 2334 שהגדירה את ההתנחלויות כלא חוקיות והעצימה את המשבר בין ישראל והמפלגה הדמוקרטית. הנה קטע קצר מתוך "להציל את הברית עם אמריקה" על המשבר - ומה ניתן ללמוד ממנו.
---
*החלטה 2334*

ניצחונו של דונאלד טראמפ (נובמבר 2016) בבחירות לנשיאות ארה"ב התקבל בהתלהבות גדולה בימין הישראלי, בפרט לאור התנגדותו להסכם הגרעין עם איראן (וראו הסעיף הקודם) וסובלנותו לפעילות הישראלית ביהודה ושומרון. מי שתיאר היטב את תחושת האופטימיות בישראל, היה שר החינוך-דאז נפתלי בנט, שאמר שבחירתו של טראמפ היא בבחינת "תם עידן המדינה הפלסטינית".

ההנחה בישראל באותה תקופה הייתה שהנשיא-היוצא אובמה הוא "ברווז צולע", שיכולתו להשפיע על מדיניות מוגבלת, ושיבקש למקד אותה בביצור מורשתו (כדי להקשות על הנשיא הנבחר-טראמפ לבטלה) בזירת הפנים. ההנחה הזו שימשה כזרז לאמירות כמו של בנט, אך גם לקידום חקיקה ומדיניות שיבצרו את הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון, ובהן "חוק ההסדרה", אליו התנגד ממשל אובמה.

בדצמבר הגישה מצרים, שהייתה אז חברה במועצת הביטחון של האו"ם, הצעת החלטה המגנה את הבנייה הישראלית ביהודה ושומרון ומתייחסת להתנחלויות כלא-חוקיות:
"Reaffirms that the establishment by Israel of settlements in the Palestinian territory occupied since 1967, including East Jerusalem, has no legal validity and constitutes a flagrant violation under international law and a major obstacle to the achievement of the two-State solution and a just, lasting and comprehensive peace."

ב-23 בדצמבר הצביעה מועצת הביטחון של האו"ם על ההחלטה, שנתקבלה ברוב של 14 חברות. החברה ה-15, ארצות הברית, לא הצביעה נגד (הצבעה שיכלה להפיל את ההחלטה בשל זכות הווטו האמריקנית, וראו פרק 3: עין בעין) אלא נמנעה, בין היתר בשל קידום "חוק ההסדרה".

מהזווית האמריקאית, היו שני הסברים מרכזיים מאחורי ההחלטה להימנע: הסבר גיאופוליטי, שנועד "למתוח קו" בפני הרחבת הבנייה בהתנחלויות ועל רקע הקיפאון בתהליך המדיני; והסבר רגשי, שבבסיסו תחושת "כתף קרה" מהממשלה בירושלים גם לאחר שורת מהלכים ידידותיים לישראל שקידם הממשל. בשעה שכל אחד מההסברים האלו לא הספיק בפני עצמו כדי לאפשר את העברת ההחלטה, השילוב ביניהם וההזנה ההדדית ביניהם יצרה "מסה קריטית" ששכנעה את הממשל להימנע (כך לפי מקור בממשל אובמה).

ההחלטה, שנתקבלה במסגרת פרק 6 של אמנת האו"ם, נעדרה כל משמעויות "עם שיניים" כמו סנקציות, והיה לה תוכן הצהרתי בלבד - אך עצם ההצהרה, שסתרה במובהק את עמדת ישראל הרשמית, הציבה את ישראל ואת ארה"ב בשני צדדיו של מתרס.
התגובות בישראל היו חריפות ביותר, וכללו הקפאת מימון לחמישה ארגוני או"ם, זימון חריג של שגריר ארה"ב בישראל-דאז דן שפירו לשיחת נזיפה אצל ראש הממשלה נתניהו ופרשנויות שונות שטענו שמדובר ב-"נקמה" של אובמה על הנאום בקונגרס, לצד ביטול ביקורים של מנהיגי מדינות אחרות שתמכו בהצבעה. התגובות של ממשל טראמפ הנכנס, שהתנגד בחריפות להחלטה - והנשיא-הנבחר אף צייץ בחשבון הטוויטר שלו "החזיקי מעמד, ישראל" - רק הגבירו את התחושות בישראל שמדובר במשבר עם צד אחד בלבד של הפוליטיקה האמריקאית.

גורמים שונים בישראל אף הוסיפו וטענו כי מצרים שימשה רק כ-"שליח" לממשל אובמה, וההחלטה המקורית הייתה אמורה להתקבל תחת פרק 7 - ולכלול ענישה של ממש לישראל בדמות סנקציות - אך ירדה מסדר היום לאור נכונותו של נשיא רוסיה פוטין להטיל וטו על החלטה שכזו. בספרו טען ראה"ם נתניהו כי הממשל האמריקאי פעל לקדם החלטה נוספת, מחייבת, אך זו נבלמה בהמשך לשיחה מדינית עם רוסיה. בשעה שמעולם לא התקבל אישור רשמי (אמריקאי או רוסי) לגרסה הזו, וששני דיפלומטים אמריקאים ששירתו בממשל אובמה ששוחחתי איתם טענו שלא היה ולא נברא, ראוי לציין שההיגיון מאחוריה משונה: אם אובמה חשש שווטו רוסי שיבלום החלטה שתטיל סנקציות על ישראל יערער את האמינות של ארה"ב כשותפה של ישראל, האם לא חשב כך על עצם העברת החלטה שכזו, שלראשונה בהיסטוריה תטיל סנקציות על ישראל?

ההחלטה, כאמור, נעדרה משמעויות פרקטיות ולא יצרה תקדים חדש מבחינת הדין הבינלאומי, אך היא כן דרדרה את רמות האמון בישראל כלפי ארה"ב וכלפי הממשל הדמוקרטי לשפל. מנגד, עם השבעת הקונגרס (3 בינואר 2017), הצביע בית הנבחרים האמריקאי על הצעה המגנה את החלטה 2334 וקוראת לממשלים עתידיים להטיל וטו על החלטות דומות - ובשעה שהחקיקה בקונגרס זכתה לתמיכתם של חברי קונגרס דמוקרטים רבים, כ-80 מחברי המפלגה הצביעו נגדה בטענה שהיא משמשת כנשק נגד הנשיא היוצא אובמה. גם הסנאטורית (ולימים סגנית הנשיא) קמאלה האריס הייתה שותפה להצהרה בסנאט המגנה את החלטה 2334.

ברמה האישית, אציין כי בעיניי החלטה 2334 היא אחת הטעויות הקרדינליות ביותר שעשה ממשל אובמה ביחסו לישראל. על אף שנעדרה כל משמעויות פרקטיות על המציאות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, היא פגעה קשות באמון של ישראלים רבים בארה"ב ובמפלגה הדמוקרטית. למעשה, ייתכן שדווקא בשל היותה החלטה הצהרתית ולא-מחייבת, העברתה נתפסה כאקט קטנוני שנועד להביך את ישראל. אובמה, להערכתי, פספס את החשיבות הרבה שמייחס הציבורי הישראלי להצהרות, לסמלים ולמחוות - באופן דומה להחלטתו שלא לבקר בירושלים בנסיעתו הראשונה למזרח התיכון ואחרי נאום קהיר (וראו פרק 3: עין בעין):
"הוא [אובמה] גם לא הבין את הישראלים. הוא נתן להם סיוע ושיתופי פעולה ביטחוניים בהיקף ובעומק שלא נראו בעבר... הוא לא הבין שהישראלים זקוקים לאמפתיה, לחיבוק. ברגע שגרם להם להרגיש שלא אכפת לו, שליבו לא איתם, הוא איבד את יכולתו להשפיע על דעת הקהל." (שגריר ארה"ב בישראל לשעבר מרטין אינדיק בראיון לנחום ברנע, 2012)

כך, ההחלטה העצימה את התפיסה של המפלגה הדמוקרטית (ושל אובמה וממשלו בפרט) כמי שאינה אוהדת את ישראל, באופן שהאיץ את השחיקה בברית בין המדינות.

טראמפ הודיע שימנה את אלבדרידג׳ קולבי לתת-שר ההגנה למדיניות - ה-"אסטרטג הראשי" של משרד ההגנה האמריקאי.
קולבי אינו בדלן והוא מחזיק בתפיסה לפיה על ארה"ב להתמקד במרחב הפסיפי מול סין תוך הפחתת תשומות (קשב ומשאבים) לאזורים אחרים, בהם המזרח התיכון.

מינוי סולידי למדי, במיוחד תחת שר-מיועד כמו פיט הגסת׳ שלפי ההצהרות והראיונות שלו ממוקד בעיקר ברפורמות בתוך הצבא ופחות במדיניות.

טראמפ מתייחס לתעלת פנמה כ-"תעלת ארה"ב". כשנשיא פנמה השיב לו "זו תעלת פנמה והיא תישאר שלנו", טראמפ השיב בקצרה - we'll see about that.

זאת על רקע דרישת טראמפ להנמיך את המכסים על המעבר בתעלות פנמה ולאור התחזקות האחיזה הסינית במדינה.