גרף לכבוד השבת - עשר המדינות הגדולות בארה"ב (כיום) וכמה אלקטורים הן מזכות בבחירות לנשיאות, על פני מאה השנים האחרונות.

הדרום (קליפורניה, טקסס, פלורידה, במידה פחותה צפ"ק וג'ורג'יה) עולה, הצפון (ניו יורק, פנסילבניה, אילינוי, במידה פחותה אוהיו ומישיגן) יורד.

טראמפ בהודעה בחשבון ה-truth שלו: סוריה אינה חברה שלנו, זה לא קשור אלינו, אסור לנו להתערב.

המשך ישיר של קו ה-"חול ומוות" מהקדנציה הראשונה.

חמש מחשבות על סוריה, מזווית אמריקאית:

1. מלחמת האזרחים בסוריה היא הכתם הגדול ביותר על מורשתו של הנשיא אובמה - הוא (יחד עם המערב כולו) לא הצליח למנוע מאסד לטבוח במאות אלפים מאזרחיו, לייצר את אחד ממשברי הפליטים הגדולים של המאה, ומציר הרשע (רוסיה-איראן בעיקר) להפוך את סוריה לחצר האחורית שלהן.
אבל בתוך הכישלון הזה, לאובמה הייתה הצלחה אחת - פירוק סוריה ממרבית הנשק הכימי. העובדה שהמורדים המסתערים על דמשק לא יכולים להשתלט על מאות אם לא אלפי טונות של נשק כימי היא תוצאה של הסכם אובמה-פוטין מספטמבר 2013 במהלכו סוריה הוציאה את רוב הנשק הכימי שלה והוא הושמד במים בינלאומיים, מבלי לירות כדור.
זה לא אומר שאין נשק כימי בכלל, ועובדה שאנחנו עדים אחת לכמה זמן לשימוש בו, אבל מדובר בשימוש טקטי. המרוויחה העיקרית מכך היא ישראל, כמובן, שאחד האיומים החמורים ביותר על העורף שלה הוסר.

2. ההחלטה של אובמה שלא לאכוף את "הקו האדום" שלו עצמו לגבי שימוש בכימי, ולהימנע מתקיפה צבאית בתגובה לטבח הכימי באוגוסט 2013, אמנם הובילה להסכם המדובר אבל גם איששה את הרתיעה האמריקנית מהיגררות למלחמות בכלל, ובמזרח התיכון בפרט (תופעה שבן רודס תיאר כ-"סינדרום עיראק"). חצי שנה לאחר מכן, פוטין פלש לחצי האי קרים, ככל הנראה מעודד מ-"סינדרום עיראק".
תופעה דומה התרחשה שמונה שנים בדיוק לאחר מכן - נסיגה מקרטעת מאפגניסטן באוגוסט, פלישה לאוקראינה בפברואר. גם הפעם, הכוחות הרוסיים לא נתקלו בכוחות אמריקניים בשדה הקרב אבל כן בהתנגדות אוקראינית עיקשת, מגובה בכל המשאבים הכלכליים והצבאיים שהמערב יכל לספק לאוקראינה. אירוני שבעקבות הימשכות המלחמה והסטת הקשב והמשאבים לאוקראינה, פוטין עומד (אולי) לאבד את בעלת הברית הכי חשובה שלו במזרח התיכון.

3. הממשל היוצא שומר, בינתיים, על שקט תעשייתי - אתר הבית הלבן מלא בהצהרות מטעם הממשל והנשיא על שורת נושאים, אבל לא על סוריה. דובר משה"ח עונה בכלליות על שאלות כתבים ומדגיש הצורך בחזרה לנתיב מדיני (בהצלחה עם זה). ברור לחלוטין שהם מתכוונים להשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה לממשל טראמפ.
הנשיא הנבחר, בתורו, הודיע אמש (בחשבון ה-truth שלו) שאין לו כוונה להתערב בנעשה בסוריה - "סוריה היא בלאגן, היא לא ידידה שלנו, אין לנו מה לחפש שם". זו חזרה על הקו המסתגר שהוביל טראמפ בקדנציה הקודמת, אלא שאז הוא היה מוקף בניצים ובשמרנים ביטחוניים שבחרו להתעמת איתו בדבר הצורך בחיזוק המורדים - שר ההגנה ג'יימס מאטיס, "המבוגר האחראי" בעיני עצמו ובעיני אחרים, התפטר במחאה על החלטת הנשיא שלא להמשיך את הסיוע למורדים הכורדים. ספק אם הפעם השחקנים הנצים האלו, לרבות היועץ לביטחון לאומי וולץ, יחליטו להתעמת איתו בנושא.

4. בשנה אחת, איראן איבדה שני בעלי ברית מרכזיים מבחינתה - החמאס והחזבאללה, שניהם ספגו מכות אנושות ונשארים (איכשהו) עדיין על הרגליים. משטר אסד הבא בתור. מבחינת היכולת של השלוחים האיראניים להציב איום על ישראל אלו חדשות טובות כמובן, אבל מבחינת האיומים האחרים שאיראן מציבה לישראל ולאזור, ובראשם תוכנית הגרעין, יכול להיות שדווקא אובדן בעלות הברית/מדינות החסות האלו ידחוק בה להאיץ את התוכנית - ובפרט כש-2025 היא שנה קריטית לפיקוח ולהגבלה על תוכנית הגרעין.
באוקטובר פוקע סעיף ה-snapback של הסכם הגרעין, שמאפשר להחזיר (אוטומטית, ללא צורך בהחלטת מועבי"ט חדשה שרוסיה או סין יוכלו להטיל עליו וטו) את הסנקציות על איראן. לוח הזמנים דוחק מתמיד, במיוחד אם לוקחים בחשבון את תהליכי אישורי המינויים של הממשל הנכנס (שייתכן וייגררו אל תוך פברואר ואפילו מרס) ואת חופשת הקיץ. מבחינת ישראל, יש חשיבות אדירה בלדחוק בממשל לשים את כובד משקלו על הסוגיה הזו כדי לוודא שמנוף ה-snapback לא הולך לאיבוד - לא צפויות להיות התנגדויות מיוחדות בממשל טראמפ (אין שם אף אחד שחובב במיוחד את טהראן), אבל הסיפור הוא לא סוגיית החשיבות, אלא הדחיפות.

5. אם וכאשר תסתיים הלחימה, לא משנה באיזו תצורה מדינית תיראה "סוריה", ייפתח המירוץ לשיקומה - אחרי 13 שנות מלחמה, סוריה מלאה בחוזים פוטנציאליים לשיקום תשתיות הבינוי, התחבורה, הבריאות, האנרגיה והמים. אם הממשל החדש (וזה חתיכת "אם") יצליח לגייס את ההון הדרוש, יש פה בוננזה פוטנציאלית לתאגידים זרים - אחת הסיבות שגם רוסיה וגם איראן רצו אחיזה בשטח.
אני כידוע כופר בגישת "טוב לישראל/רע לישראל", ואני גם לא מבין מספיק במפת השחקנים השונים כדי לתת בהם סימנים - אבל אני חושב שכולנו יכולים להסכים שיש לישראל אינטרס שאלה לא יהיו רוסים או איראנים שישקמו את סוריה החרבה (שהם תרמו להחרבתה כמובן). אחת השחקניות הטבעיות להיכנס לזירה היא סין (היתרונות והחסרונות ברורים), אבל ככל שהזירה תהיה יציבה יותר - או לפחות, חלקים ממנה יהיו יציבים יותר - היא עשויה למשוך אליה תאגידים ממדינות מערביות (או לכל הפחות, שותפות של המערב - הודו או איחוד האמירויות כדוגמה). כניסה של תאגידים כאלו יכולה לתרום לתהליך נורמליזציה עם חלקים מסוריה - ויש יסוד סביר להניח שהיא תהיה חלק מהאסטרטגיה של הממשל הבא למרחב (ולו בשל הדומיננטיות של אנשי עסקים במוקדי קבלת החלטות).

חבר הקונגרס בריאן מאסט, קטוע רגליים מאפגניסטן, ימונה לראש ועדת החוץ בבית הנבחרים.
בניגוד למה שכתוב בתקשורת, מאסט יהיה יו"ר ועדת החוץ, לא החוץ והביטחון. בפועל זו הוועדה החשובה מבין השתיים כיוון שהיא מפקחת על מדיניות החוץ האמריקאית, ואילו הוועדה השנייה ("כוחות חמושים") מפקחת על הצבא, בעיקר בהיבטי בניין כוח.

תכירו את מייקל אנטון, שצפוי להיות תת-שר החוץ לתכנון מדיניות בממשל טראמפ הבא: זה אולי נשמע כמו תפקיד זוטר, אבל בפועל מדובר באסטרטג הראשי של מדיניות החוץ האמריקאית ושותף בכיר בדיוני המועצה לביטחון לאומי.

אנטון, כמו מינויים רבים אחרים של טראמפ, שמרן מאוד בנוגע להגירה וחשדן מאוד כלפי האסלאם - ולפי ראיון שנתן ל-Jewish Insider, הוא רואה בשותפות עם ישראל בראש ובראשונה אינטרסים משותפים אבל גם ערכים דמוקרטיים משותפים.

אנטון שירת בממשל טראמפ הקודם כיועץ תקשורת אסטרטגי במועצה לביטחון לאומי (תחת ה' ר' מקמסטר, גנרל שנחשב ממסדי מאוד בכוורת של טראמפ) ובעבר היה כותב נאומים עבור רודי ג'וליאני (ראש עיריית ניו יורק לשעבר), קונדוליסה רייס (שה"ח בממשל בוש הבן) ו- שימו לב - רופרט מרדוך, ענק התקשורת שמחזיק בין היתר בפוקס, Wall Street Journal וה-New York Post.

בהמשך לכך - ארנסט והגסת׳ נפגשו שוב, והאחרון התחייב שימנה פרויקטור לצמצום הפגיעות המיניות בצבא ובמשרד הביטחון האמריקאי. בתקשורת טוענים כי הדבר מעיד על התרככות של ארנסט לגבי המינוי, הגם והיא לא אישרה רשמית שתתמוך בו.

הצעת תקציב ההגנה האמריקאי ל-2025 - 923 מיליארד דולר.

הסעיף של משרד האנרגיה נוגע בנשק הגרעיני האמריקאי.

ראש ה-FBI כריסטופר ריי הודיע כי יסיים את תפקידו. מדובר, הלכה למעשה, בהקדמת פיטורין - ריי מונה בידי טראמפ ב-2017 לקדנציה של עשור (כמו כל ראש FBI מאז הובר), אך מרגע שטראמפ הודיע כי ימנה את נאמנו קאש פאטל לראשות הבולשת, היה ברור שבכוונתו לפטר את ריי.

טראמפ הזמין את נשיא סין, שי ג׳ינפינג, לטקס ההשבעה שלו. זאת, ככל הנראה כחלק מניסיון לחמם את היחסים הבין אישיים בין השניים לקראת ההגברה הצפויה של הלחץ הכלכלי על בייג'ינג עם כניסתו לתפקיד

מגזין טיים בחר בדונאלד טראמפ לאיש השנה שלו. באופן מסורתי, המגזין בוחר בנשיא הנבחר של ארה"ב בכל שנה של בחירות נשיאותיות.

טראמפ בראיון למגזין טיים:
1. ה-7 באוקטובר היה איום ונורא. נתניהו יודע שאני רוצה שהמלחמה תסתיים.
2. אני תומך בכל פתרון שיביא לשלום (בתשובה לשאלה על האם הוא עדיין תומך בפתרון שתי המדינות).
3. יש מספר דרכים להוציא לפועל "שתי מדינות". אני לא אומר ששלום בר קיימא הוא תרחיש סביר במיוחד, אבל זה מה שאני רוצה.
4. אני מודאג מאוד מההסלמה שזלנסקי מבצע, באישור הנשיא ביידן, על ידי ירי טילים לעבר רוסיה. אני ממש לא מסכים עם ירי טילים לעומק רוסיה. זה מחמיר את המצב.
5. בנוגע לתקיפה באיראן - לא פוסל כלום. "הכל יכול להיות".

האיש (השני) הכי חשוב בוושינגטון

דונאלד טראמפ צפוי להיכנס לבית הלבן ב-20 בינואר, אבל שבועיים וחצי לפני כן - ב-3 בינואר 2025 - יושבע הקונגרס החדש. יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון (רפובליקני מלואיזיאנה) ישמור על עמדתו, אבל בבית העליון, האמון על אישורים ומינויים, צפוי חילוף הנהגה. הסנאטור ג'ון ת'ון (Thune) מדרום דקוטה יתפוס את עמדת מנהיג הרוב הרפובליקני ויהפוך, הלכה למעשה, למחוקק החשוב ביותר בארה"ב.

מדוע אני טוען שת'ון חשוב מג'ונסון? כיוון שבניגוד לג'ונסון, שמיישר קו עם טראמפ כמעט בכל נושא ובעבר אף התגאה בכינוי MAGA Mike, ת'ון כבר שבר עמדה מול טראמפ במספר נושאים, והוכיח שהוא מחזיק בעמדות עצמאיות ולא ממהר להתכופף בפני רוח המפלגה. הדוגמה הבולטת ביותר היא אשרור תוצאות הבחירות ב-2020 שת'ון סירב לערער עליהן באופן שעורר את חמתו של טראמפ, שאף קרא לכריסטי נואם (מושלת דרום דקוטה, וכיום המיועדת לכהן כשרה להגנת המולדת) לאתגר אותו בפריימריז. דוגמאות נוספות כוללות את הפעלתנות בזירה הבינלאומית, שת'ון טוען כי ללא פעולה אמריקנית אויבותיה ממלאות את הוואקום (טיעון זהה לטיעון שהשמיע שר החוץ היוצא אנטוני בלינקן); רוסיה, שמבחינת ת'ון היא אויב לא פחות מסין או איראן וקרא להגביר את הסיוע האמריקני לאוקראינה; מדיניות אנרגיה, כאשר ת'ון תומך באימוץ אנרגיות מתחדשות (הגם ולצד דלקי מאובנים, כיאה לרפובליקני שמרן); מדיניות סחר חופשי (ת'ון התנגד לביטול הסכם NAFTA שהוביל טראמפ); והפלות (ת'ון הוא מתנגד הפלות מלא-מלא וייתכן שאף יפעל לאתגר את טראמפ בנושא).

בישראל, ת'ון זכה להכרה ציבורית בעיקר בזכות קריאתו המפורשת להטיל סנקציות על בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בשל "החקירה הלא לגיטימית" נגד בכירים ישראליים, אך מאחורי ת'ון רקורד ארוך וותיק של תמיכה במדינה היהודית - ת'ון תמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ולהשמיד את החמאס מן היום הראשון למלחמה, הצביע בעקביות על התפקיד האיראני בתמיכה בשלוחים ברחבי המזרח התיכון, תיאר את ישראל כ-"דבר היחיד העומד בין איראן לבין ארה"ב", התייחס להפגנות נגד ישראל כהפגנות אנטישמיות, אנטי-אמריקניות ולא לגיטימיות וקרא להפסקת המימון לאונר"א.

אם מצרפים אל ת'ון את שאר בעלי התפקידים הבכירים בעולמות החוץ והביטחון - שר החוץ המיועד מרקו רוביו, היועץ לביטחון לאומי הנכנס מייקל וולץ, השגרירה באו"ם אליס סטפניק ושר ההגנה המיועד פיט הגסת' - מסתמן שלמעט סגן הנשיא וואנס וראשת המודיעין הלאומי המיועדת טולסי גבארד (ובמידה פחותה, טראמפ עצמו) הנהגת ארה"ב הנכנסת מחזיקה בקו מתערב, תקיף וניצי בזירה הבינלאומית. חדשות מרגיעות.

גרף לכבוד (מוצאי) שבת: ההוצאה האמריקאית על ביטחון גדולה יותר מזו של תשע המדינות הבאות אחריה *ביחד*.

ראש הממשלה בנימין נתניהו שוחח עם הנשיא הנבחר של ארה"ב דונלד טראמפ על הסוגיות הבוערות במזרח התיכון, כולל על האפשרות לעסקת חטופים.

ברקע: הביקור של סטיב וויטקוף, שיהיה השליח הנשיאותי למזרח התיכון, בישראל, קטאר וסעודיה, כולל פגישה עם יורש העצר. כמו שזה נראה, הממשל הנכנס הולך לדחוף חזק לעסקת חטופים כ-squar one בדרך לנורמליזציה, עם גיבוי מהממשל היוצא.

סאגת הגסת' נמשכת - שר ההגנה המיועד נפגש השבוע עם הסנאטורית סוזן קולינס (רפובליקנית, מיין) שנחשבת למתנדנדת פוטנציאלית. בהינתן שהגסת׳ כנראה נטרל את ההתנגדות של ארנסט, ושמנהיג הרוב ג׳ון ת׳ון מאחוריו, נראה כי הדרך שלו לפנטגון סלולה.

השליח האמריקני למזרח התיכון, סטיב וויטקוף, הפך לסבא - ובברית המילה העולל זכה לשם דון ג׳יימס, על שם הנשיא הנבחר.
זו לא רכילות, אלא עוד עדות לקשר הקרוב בין השניים (ההורים הגאים זאק וסופי התחתנו באחוזת מאר-א-לאגו). זה קשר שיהיה קריטי במהלך הכהונה של טראמפ.

קרב הגנה: המועמד של טראמפ להנהגת הפנטגון מגיע עם קופת שרצים על גבו

ב-12 בנובמבר הנשיא הנבחר של ארה"ב דונאלד טראמפ הטיל פצצה - פרשן פוקס ניוז פיט הגסת', לשעבר קצין קרבי בצבא האמריקאי שבלט בזכות דעותיו השמרניות, ימונה לשר ההגנה. בחודש שעבר מאז עבר הגסת', עד אז דמות אנונימית למדי לעומת מועמדים אחרים לתפקידי מפתח בקבינט של טראמפ, לקדמת הבמה והפך למושא ביקורת חריף - פחות בשל דעותיו או נסיונו, בעיקר בשל העדויות על אופיו. בואו נצלול.

פיטר בריאן הגסת' נולד ב-1980 במיניאפוליס, מינסוטה לזוג הורים ממוצא נורווגי. בתיכון הוא שיחק פוטבול וכדורסל וסיים את לימודיו בהצטיינות. ב-2003 הגסת' השלים תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת פרינסטון (שם כתב וערך את כתב העת השמרני The Princeton Tory, אותו ייסד חוקר התנ"ך הישראלי-אמריקאי יורם חזוני) וב-2013 השלים תואר שני במדיניות ציבורית מבית הספר קנדי שבהארוורד. בין לבין, הצטרף הגסת' לבנק ההשקעות ברס סטרנס (שלימים קרס במשבר של 2008), ניהל עמותות למען יוצאי צבא (שתמכו בין היתר בהגדלת הנוכחות הצבאית במזרח התיכון) והצטרף לצבא האמריקאי, ושירת במתקן גוונטאנמו שבקובה ובהמשך בעיראק.
לאחר לימודיו בהארוורד הגסת' שירת באפגניסטן, עסק בהכשרת הכוחות המקומיים והגיע לדרגת רב סרן. הוא עוטר בארבעה עיטורים, בהם כוכב הברונזה. לאחר ניסיון כושל להתמודד לסנאט מטעם מדינת מינסוטה הגסת' הצטרף לפוקס ניוז כפרשן (ובהמשך כמגיש-שותף במהדורת הסופ"ש של Fox and Friends).

עיקר תפיסתו בנוגע לצבא האמריקני היא שהצבא עובר פוליטיזציה במהלכה בשם אג'נדות זרות, לרבות DEI ותיאוריית גזע ביקורתית, הצבא שחק את המוכנות והקטלניות שלו. מבחינת הגסת', הוא והעמדות שהוא מביא משקפות את ההזנחה של הצבא האמריקאי ושל משרתיו - הגם והניסוח לעתים עשוי להישמע חריף ("היה טיהור בצבא האמריקאי, טיהור מפטריוטים, אחרי הקורונה וג'ורג' פלויד"; "הצבא מפחד מבחורים לבנים שחובשים כובע קאובוי").

מבחינת עמדותיו, הגסת' הוא דוגמה קלאסית לאיש ימין נוצרי, ולצד עמדות שמרניות בזירת הפנים (התנגדות לשירות להט"בים בצבא ונשים בתפקידי לחימה, הגנה על המסתערים על הקונגרס וביקורת על אג'נדות ליברליות בקמפוסים), הוא הביע בעבר עמדות ניציות בזירה הבינלאומית לפיהן ארה"ב עומדת בחוד החנית של התנגשות הציוויליזציות מול האסלאם. למשל, בספרו American Crusade (וראו בהמשך) כתב הגסת' כי האסלאם - שבוי בידי אסלאמיסטים - מצוי במשימה להחרבת היסודות היודו-נוצריים של אמריקה, אותה הוא מקדם על ידי חבירה לחילוניות, קצב ילודה מוגבר והגירה שמנצלת את מערכות הרווחה של המערב. הבחירה בשם "מסע צלב אמריקאי" אינה מקרית, והגסת' משווה בין התרבות המערבית היום לבין אירופה במאה ה-11, שתיהן לשיטתו "נאלצות" להפעיל כוח כדי להגן על ערכיהן.
כחלק מתפיסת עולמו (ומתפיסתו הדתית כנוצרי אוונגלי), הגסת' תומך נלהב ביישוב ארץ ישראל השלמה ביהודים - בעבר קרא להקמה מחודשת של בית המקדש השלישי בהר הבית - ורואה בישראל שותפה במאבק האמריקני באויביה של ארה"ב, מבית (בהם שמאלנים, לשיטתו) ומבחוץ. הגסת' אמנם ביקר את הפלישה הרוסית לאוקראינה אבל גם אינו תומך בסיוע לאוקראינה והאשים את התקשורת האמריקאית בכך שתרמה לפרופגנדה של פוטין. לצד כל אלו, הגסת' הביע עמדות שמרניות-בואכה-MAGA מוכרות בזירת החוץ - סקפטיות כלפי האו"ם וברית נאט"ו, ראייה של סין כמדינת אויב, תמיכה בבניית חומה בגבול הדרומי.

בשמאל האמריקאי יש מי שטוענים שלהגסת', שניהל ארגונים של עשרות עובדים ולא התקדם בצבא מעבר לדרגת מפקד פלוגה, אין הניסיון הניהולי הדרוש לעמוד בראשות משרד ההגנה האמריקאי, עם תקציב של כמעט 900 מיליארד דולר וכוח אדם של שלושה מיליון אמריקאים. בעיניי זהו טיעון חלש - ולו בשל העובדה שעיקר תפקיד שר ההגנה בארה"ב הוא להוות "צינור" בין הצבא על זרועותיו לבין הנשיא, שהוא המפקד העליון של הכוחות החמושים. ברמה הניהולית, הצבא יכול להסתפק בגנרלים או בפקידות הבכירה של משרד ההגנה (ובראשה סגן שר ההגנה ותת-השר למוכנות). גם הספק-זיהוי של הגסת' עם תנועות ימין קיצוני בארה"ב - החל בשל השימוש העקבי שלו במושגים כמו "אויבים" כלפי יריבים פוליטיים ואידיאולוגיות ליברליות ועד קעקועים כמו כתובת "רצון האל" - אינו חזק מספיק, בטח כדי למצוא ארבעה סנאטורים רפובליקנים שיסכלו את המינוי.

החולשה העיקרית במינוי של הגסת', כפי שמתבטאת בעבודת הרגליים הנמרצת שהוא נאלץ לעשות בקונגרס, קשורה בהתנהלות שלו. בראש ובראשונה, סדרה של האשמות, אחת מהן מגובה בהסכם שתיקה, לפיהן הגסת' הוא תוקף ומטריד מינית סדרתי. אנשים שעבדו עם הגסת' בארגונים למען יוצאי הצבא וברשת פוקס סיפרו כי הוא היה נוהג להגיע לעבודה שתוי, לעיתים במהלך אירועים רשמיים או בזמן עלייה לאוויר. כתבה ב-New Yorker אף טוענת שדפוסי השתייה הללו תרמו להדחתו משני ארגוני יוצאי הצבא שניהל.

על המכשול הכי משמעותי למינויו - הסנאטורית הרפובליקניתמאיווה ג'וני ארנסט, שנלחמה בעיראק ועברה תקיפה מינית במהלך שירותה הצבאי - הגסת' כנראה הצליח להתגבר. סדרת פגישות איתה הובילה את הגסת' להתחייב שימנה פרויקטור לטיפול באלימות מינית בצבא. מבין שאר החשודים המיידיים לסכל את מינויו, רק שתיים נחשבות למתנדנדות באמת - הסנאטוריות סוזן קולינס (מיין) וליסה מרקאוסקי (אלסקה), שכבר פעלו בעבר נגד מינויים ומדיניות של טראמפ. למרות מתינותו, ספק אם הסנאטור הנכנס ג'ון קרוטיס (יוטה) יחליט להילחם על הגבעה הזו, וגם אם כן ממש לא ברור שיש בנמצא עוד סנאטור אחד שיהיה מוכן להצביע נגד.

המינוי של הגסת' אינו מובטח, אבל עצם המועמדות שלו - וסירובו לפרוש, כפי ששטח בטור ב-Wall Street Journal לאחרונה - מביאה אל קדמת הבמה את האופן שבו הוויכוח הפוליטי האמריקאי בין שמרנים לבין ליברלים מחלחל גם אל תוך המוסד הא-פוליטי האחרון.

בוקר טוב, השבתת הממשל שלכם חזרה

הנשיא הנבחר טראמפ הודיע אמש שהוא מתנגד לעסקה הדו-מפלגתית בנוגע להארכת תקצוב הממשל עד מרס 2025, בטענה שהרפובליקנים "נותנים לדמוקרטים כל מה שהם רוצים".

נסביר - התקציב האמריקני אמור להסתיים בשישי הקרוב בחצות, ואלמלא יוארך המשמעות היא שמיליוני עובדים פדרליים יוצאו לחל"ת ושירותים חיוניים ייפגעו. הדרך למנוע זאת היא בחקיקה, וכיוון שנכון לעתה יש שליטה דמוקרטית בסנאט ורפובליקנית בבית הנבחרים, נדרשות הסכמות דו מפלגתיות. אמש טראמפ, ובהמשך יו"ר בית הנבחרים ג'ונסון, הודיעו שהם מתנגדים לעסקה. השאלה - האם זו טקטיקת מו"מ כדי לסחוט ויתורים או התנגדות עמוקה יותר להגדלה התקציבית הדרושה (בין היתר לאור התנגדות אילון מאבק), שאפשר להמר עליה כי ממשל ביידן עדיין מכהן וייתכן והוא יספוג את הריקושטים?