הכתובת על הוולץ: היועץ לביטחון לאומי הבא של ארה"ב אמנם ישנה כיוון בהשוואה לממשל ביידן, אבל לא מדובר ב-180 מעלות

בכל יום שעובר, אנחנו רואים כיצד חלק מהמינויים של הנשיא-הנבחר דונאלד טראמפ לתפקידי מפתח נתקלים בעוד ועוד קשיים: מאט גייטס ויתר על תפקיד התובע הכללי, פיט הגסת' עשוי לא לזכות בתמיכה מספקת כדי להתמנות לשר ההגנה, וגם טולסי גבארד וקאש פטאל (המיועדים לראשות המודיעין הלאומי וה-FBI, בהתאמה) צפויים להיות מינויים מורכבים. בהתאם, תפקידו של היועץ לביטחון לאומי - אליו סומן חבר הקונגרס מפלורידה מייקל וולץ - נעשה חשוב במיוחד, שכן הוא לא רק הגורם הבכיר ביותר בקהילת הביטחון הלאומי בממשל, אלא הוא גם מינוי אישי של הנשיא ואינו תלוי באישור הסנאט.

מייקל ג'ורג' גלן וולץ, יליד 1974, הקדיש את כל הקריירה שלו לביטחון הלאומי של ארה"ב: הוא השלים תואר ראשון בלימודים בינלאומיים ב-Virginia Military Institute והחל קריירה צבאית כקצין כוחות מיוחדים שנמשכה עשרים וארבע שנה, במהלכה הגיע לדרגת אלוף משנה, עוטר ארבע פעמים ב-"כוכב הארד", ושירת באפגניסטן, פקיסטן ואפריקה. במקביל לשירותו הצבאי, וולץ גם שירת כיועץ מדיניות לשני שרי הגנה בממשל בוש הבן, דונאלד ראמספלד ובוב גייטס, היה היועץ לביטחון המולדת לסגן הנשיא דיק צ'ייני, הקים חברת ייעוץ ביטחונית (שנמכרה ב-92 מיליון דולר), ומעת לעת פרשן בפוקס וב-CNN.
ב-2018 נבחר לראשונה לקונגרס מטעם המחוז השישי של פלורידה, במקום רון דה-סנטיס שנבחר לכהן כמושל המדינה. את רוב פועלו כמחוקק הוא מקדיש לסוגיות ביטחוניות (ומכהן בשלוש הוועדות המרכזיות הרלוונטיות - יחסי החוץ, הכוחות המזוינים והמודיעין), אך עסק גם בסוגיות פנים, תוך תמהיל מעניין של עמדות ימניות מבחינה כלכלית - בראשן תמיכה ב-school choice - עם ליברליות יחסיות בסוגיות חברתיות, כמו להט"ב (תמך ב-"חוק השוויון בנישואין") ופמיניזם, כולל הובלה של השדולה ל-"נשים, ביטחון ושלום" הפועלת לקדם שילוב נשים בעמדות מפתח בביטחון לאומי. בהזדמנות מסוימת אמר וולץ כי לתפיסתו, חברות שבהן נשים משתלבות בעמדות מפתח נעשות קיצוניות פחות.

לא צריך להגיד הרבה על אמירותיו של וולץ - הרקע שלו, בעיקר כמי שעבד צמוד עם אישים כמו צ'ייני וראמספלד, מסמן אותו כנץ טורף מבחינה ביטחונית. הוא באמת כזה - אמנם אינו שש אלי קרב וממהר לפתור בכוח צבאי כל בעיה, אך הגישה הבסיסית שלו כלפי היריבות האמריקניות היא התקפית.

הדבר המעניין הוא, שמבחינת תפיסת העולם, ההבדלים בין וולץ לבין מי שהוא יורש בתפקיד, סאליבן, אמנם קיימים אבל אינם תהומיים. למשל, בשעה שרטורית וולץ נשמע חריף הרבה יותר בהשוואה לממשל הדמוקרטי היוצא - כולל התייחסות לסין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה כ-"ציר הרשע" (אני אתייחס אליהן, לשם הנוחות, כ-CRINK) - הוא כן רואה אותן כקואליציה של מדינות אנטי-דמוקרטיות שמעוניינות להחליף את הסדר העולמי המערבי, המבוסס על ערכים קפיטליסטיים וליברליים-דמוקרטיים.
גם גישתו לבלימת השאיפות של מדינות CRINK היא רובוסטית מאוד, וכוללת שילוב של לחצים כלכליים (למשל, הצפת שוק האנרגיה העולמי בנפט אמריקני זול כדי לחנוק את צינור המזומנים של רוסיה ואיראן), מדיניים (גינוי פומבי וברור של הפרות זכויות האדם במדינות האלו, כולל קריאות לחרם) וצבאיים (הגברת היכולת של השותפות האמריקניות, בראשן אוקראינה וישראל, לפגוע במדינות CRINK בעצמן). עם זאת, הוא אינו קורא להפלת משטרים או להפעלה מסיבית של כוח צבאי אמריקאי - כנראה מתוך ניסיונו הצבאי כמי שנלחם בשטח במדינות שארה"ב ניסתה לעצב אותן מחדש.

למעשה, חלק גדול מצעדי המדיניות שהציע מול סין (ביושבו ב-"צוות הפעולה הסיני", קבוצת מחוקקים רפובליקניים שגיבשו הצעות למדיניות לבלימת האתגר שמציבה סין לארה"ב) יושמו בפועל על ידי ממשל ביידן - החל מהגבלות על שיתופי פעולה טכנולוגיים, דרך צמצום התלות בייבוא של רכיבים קריטיים (מינרלים, שבבים), ועד הגברת התיאום עם השותפות האמריקניות בעולם.
בכל הקשור במלחמה באוקראינה, וולץ מציג גישה התקפית יחסית (לפחות ביחס לרפובליקנים) לפיה אמנם יש לסיים את המלחמה בהקדם, אך תוך נכונות להפעיל לחץ צבאי (דרך אוקראינה, כולל הגדלת הסיוע לה - בתנאי שהשותפות האירופיות יגדילו אותו) וכלכלי (דרך הורדת מחירי הנפט) על מוסקבה.

ומה בנוגע אלינו?
ברמה המופשטת ביותר, וולץ רואה בעימות בין העולם המערבי לבין האסלאם הקיצוני עימות ארוך, מתמשך ואידיאולוגי, שצפוי להימשך גם מאה שנים. זה הוביל אותו להתנגדות עיקשת לנסיגות צבאיות מהמזרח התיכון, תוך הכרה בכך שזוהי עמדה לא פופולרית - "אבל אין ברירה". לשיטתו, ההכרעה של האידיאולוגיה הקיצונית צריכה להתבצע לאורך זמן ולא רק בכלים צבאיים, אלא גם על ידי תהליכים של חינוך, תרבות, פיתוח כלכלי ("האידיאולוגיה הזו מכוונת לגברים צעירים שמרגישים שאין להם עתיד", אמר בריאיון ל-National Interest ב-2017) וחיזוק המתונים.
ספציפית לגבי ישראל, וולץ מעריך מאוד את הנכונות שלה להפעיל כוח נגד אויביה - עמודי הטוויטר והיוטיוב שלו מלאים בראיונות שלו בהם הוא משבח את הפעלת הכוח הישראלית ככלי לביסוס הרתעה ולשמירה על ביטחונה. הוא התנגד לפרישת "הנמל הצף" באביב שעבר, מחשש שהסיוע ההומניטארי יגיע לידי חמאס, ואמר מספר פעמים כי יש לתת לישראל "יד חופשית" להכריע את החמאס כדי למנוע הישנות של המלחמה.

בניגוד לסאליבן ולממשל ביידן בכלל, מסתמן שוולץ - ודרכו כנראה גם טראמפ ושאר הממשל הנכנס - לא יאתגרו את ישראל בשאלות של נזק לאוכלוסייה אזרחית או ינסו להניא את ישראל מלהפעיל כוח, בפרט אם מדובר בהפעלה ממוקדת נגד בכירים או יעדים ספציפיים. עם זאת, התפיסה המקיפה שעולה מדבריו של וולץ משקפת הבנה של מגבלות הכוח וציפייה - בראש ובראשונה מארה"ב, אך במידה רבה גם משותפותיה - להציג תוכניות רב-ממדיות להתמודדות עם אתגריה. יכול מאוד להיות, בפרט אם וולץ יהיה מעצב אסטרטגי משמעותי בממשל הנכנס, שהוא יבקש ליישם עקרונות מניסיונו באפגניסטן גם בתהליכי "היום שאחרי" ברצועת עזה, לכשזה יגיע.

הנה כמה דברים שהופכים את הציוץ הזה של הסנאטורית ארנסט (רפובליקנית מאיווה) למעניין -

1. ארנסט היא נפגעת תקיפה מינית - סביב הגסת' יש ענן של האשמות בדבר תקיפות מיניות.
2. ארנסט היא סא"ל במילה ששירתה במלחמת עיראק כתומכת לחימה - הגסת' מתנגד לשירות נשים בקרבי.
3. לאור אלו, ארנסט עשויה להיות הקול שיפיל את המועמדות של הגסת' לשר ההגנה.
4. אם הגסת' יוותר על המינוי או ייפסל, ארנסט היא מועמדת מובילה לתפקיד במקומו (תהיה האישה הראשונה בתפקיד, אגב).

רעידת אדמה בעוצמה 7 בסולם ריכטר זוהתה מאה קילומטרים מחופי סן פרנסיסקו. התרעת צונאמי הוצאה.

טראמפ: הסנאטור (ג'ורג'יה) לשעבר דיוויד פרדו יהיה השגריר הבא בבייג'ינג.

לפרדו יש רקע עסקי ענף, היה מנכ"ל ריבוק ו-Dollar Exchange, ותמך בהעתקת מפעלי ייצור מארה"ב לסין. בשעה שטראמפ ציין את עסקיו הרבים של פרדו עם סין כיתרון, הרקע שלו מצביע על פער מסוים בנוגע לאג'נדת המסחר הנוכחית של הנשיא הנכנס.

גרף לכבוד השבת - עשר המדינות הגדולות בארה"ב (כיום) וכמה אלקטורים הן מזכות בבחירות לנשיאות, על פני מאה השנים האחרונות.

הדרום (קליפורניה, טקסס, פלורידה, במידה פחותה צפ"ק וג'ורג'יה) עולה, הצפון (ניו יורק, פנסילבניה, אילינוי, במידה פחותה אוהיו ומישיגן) יורד.

טראמפ בהודעה בחשבון ה-truth שלו: סוריה אינה חברה שלנו, זה לא קשור אלינו, אסור לנו להתערב.

המשך ישיר של קו ה-"חול ומוות" מהקדנציה הראשונה.

חמש מחשבות על סוריה, מזווית אמריקאית:

1. מלחמת האזרחים בסוריה היא הכתם הגדול ביותר על מורשתו של הנשיא אובמה - הוא (יחד עם המערב כולו) לא הצליח למנוע מאסד לטבוח במאות אלפים מאזרחיו, לייצר את אחד ממשברי הפליטים הגדולים של המאה, ומציר הרשע (רוסיה-איראן בעיקר) להפוך את סוריה לחצר האחורית שלהן.
אבל בתוך הכישלון הזה, לאובמה הייתה הצלחה אחת - פירוק סוריה ממרבית הנשק הכימי. העובדה שהמורדים המסתערים על דמשק לא יכולים להשתלט על מאות אם לא אלפי טונות של נשק כימי היא תוצאה של הסכם אובמה-פוטין מספטמבר 2013 במהלכו סוריה הוציאה את רוב הנשק הכימי שלה והוא הושמד במים בינלאומיים, מבלי לירות כדור.
זה לא אומר שאין נשק כימי בכלל, ועובדה שאנחנו עדים אחת לכמה זמן לשימוש בו, אבל מדובר בשימוש טקטי. המרוויחה העיקרית מכך היא ישראל, כמובן, שאחד האיומים החמורים ביותר על העורף שלה הוסר.

2. ההחלטה של אובמה שלא לאכוף את "הקו האדום" שלו עצמו לגבי שימוש בכימי, ולהימנע מתקיפה צבאית בתגובה לטבח הכימי באוגוסט 2013, אמנם הובילה להסכם המדובר אבל גם איששה את הרתיעה האמריקנית מהיגררות למלחמות בכלל, ובמזרח התיכון בפרט (תופעה שבן רודס תיאר כ-"סינדרום עיראק"). חצי שנה לאחר מכן, פוטין פלש לחצי האי קרים, ככל הנראה מעודד מ-"סינדרום עיראק".
תופעה דומה התרחשה שמונה שנים בדיוק לאחר מכן - נסיגה מקרטעת מאפגניסטן באוגוסט, פלישה לאוקראינה בפברואר. גם הפעם, הכוחות הרוסיים לא נתקלו בכוחות אמריקניים בשדה הקרב אבל כן בהתנגדות אוקראינית עיקשת, מגובה בכל המשאבים הכלכליים והצבאיים שהמערב יכל לספק לאוקראינה. אירוני שבעקבות הימשכות המלחמה והסטת הקשב והמשאבים לאוקראינה, פוטין עומד (אולי) לאבד את בעלת הברית הכי חשובה שלו במזרח התיכון.

3. הממשל היוצא שומר, בינתיים, על שקט תעשייתי - אתר הבית הלבן מלא בהצהרות מטעם הממשל והנשיא על שורת נושאים, אבל לא על סוריה. דובר משה"ח עונה בכלליות על שאלות כתבים ומדגיש הצורך בחזרה לנתיב מדיני (בהצלחה עם זה). ברור לחלוטין שהם מתכוונים להשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה לממשל טראמפ.
הנשיא הנבחר, בתורו, הודיע אמש (בחשבון ה-truth שלו) שאין לו כוונה להתערב בנעשה בסוריה - "סוריה היא בלאגן, היא לא ידידה שלנו, אין לנו מה לחפש שם". זו חזרה על הקו המסתגר שהוביל טראמפ בקדנציה הקודמת, אלא שאז הוא היה מוקף בניצים ובשמרנים ביטחוניים שבחרו להתעמת איתו בדבר הצורך בחיזוק המורדים - שר ההגנה ג'יימס מאטיס, "המבוגר האחראי" בעיני עצמו ובעיני אחרים, התפטר במחאה על החלטת הנשיא שלא להמשיך את הסיוע למורדים הכורדים. ספק אם הפעם השחקנים הנצים האלו, לרבות היועץ לביטחון לאומי וולץ, יחליטו להתעמת איתו בנושא.

4. בשנה אחת, איראן איבדה שני בעלי ברית מרכזיים מבחינתה - החמאס והחזבאללה, שניהם ספגו מכות אנושות ונשארים (איכשהו) עדיין על הרגליים. משטר אסד הבא בתור. מבחינת היכולת של השלוחים האיראניים להציב איום על ישראל אלו חדשות טובות כמובן, אבל מבחינת האיומים האחרים שאיראן מציבה לישראל ולאזור, ובראשם תוכנית הגרעין, יכול להיות שדווקא אובדן בעלות הברית/מדינות החסות האלו ידחוק בה להאיץ את התוכנית - ובפרט כש-2025 היא שנה קריטית לפיקוח ולהגבלה על תוכנית הגרעין.
באוקטובר פוקע סעיף ה-snapback של הסכם הגרעין, שמאפשר להחזיר (אוטומטית, ללא צורך בהחלטת מועבי"ט חדשה שרוסיה או סין יוכלו להטיל עליו וטו) את הסנקציות על איראן. לוח הזמנים דוחק מתמיד, במיוחד אם לוקחים בחשבון את תהליכי אישורי המינויים של הממשל הנכנס (שייתכן וייגררו אל תוך פברואר ואפילו מרס) ואת חופשת הקיץ. מבחינת ישראל, יש חשיבות אדירה בלדחוק בממשל לשים את כובד משקלו על הסוגיה הזו כדי לוודא שמנוף ה-snapback לא הולך לאיבוד - לא צפויות להיות התנגדויות מיוחדות בממשל טראמפ (אין שם אף אחד שחובב במיוחד את טהראן), אבל הסיפור הוא לא סוגיית החשיבות, אלא הדחיפות.

5. אם וכאשר תסתיים הלחימה, לא משנה באיזו תצורה מדינית תיראה "סוריה", ייפתח המירוץ לשיקומה - אחרי 13 שנות מלחמה, סוריה מלאה בחוזים פוטנציאליים לשיקום תשתיות הבינוי, התחבורה, הבריאות, האנרגיה והמים. אם הממשל החדש (וזה חתיכת "אם") יצליח לגייס את ההון הדרוש, יש פה בוננזה פוטנציאלית לתאגידים זרים - אחת הסיבות שגם רוסיה וגם איראן רצו אחיזה בשטח.
אני כידוע כופר בגישת "טוב לישראל/רע לישראל", ואני גם לא מבין מספיק במפת השחקנים השונים כדי לתת בהם סימנים - אבל אני חושב שכולנו יכולים להסכים שיש לישראל אינטרס שאלה לא יהיו רוסים או איראנים שישקמו את סוריה החרבה (שהם תרמו להחרבתה כמובן). אחת השחקניות הטבעיות להיכנס לזירה היא סין (היתרונות והחסרונות ברורים), אבל ככל שהזירה תהיה יציבה יותר - או לפחות, חלקים ממנה יהיו יציבים יותר - היא עשויה למשוך אליה תאגידים ממדינות מערביות (או לכל הפחות, שותפות של המערב - הודו או איחוד האמירויות כדוגמה). כניסה של תאגידים כאלו יכולה לתרום לתהליך נורמליזציה עם חלקים מסוריה - ויש יסוד סביר להניח שהיא תהיה חלק מהאסטרטגיה של הממשל הבא למרחב (ולו בשל הדומיננטיות של אנשי עסקים במוקדי קבלת החלטות).

חבר הקונגרס בריאן מאסט, קטוע רגליים מאפגניסטן, ימונה לראש ועדת החוץ בבית הנבחרים.
בניגוד למה שכתוב בתקשורת, מאסט יהיה יו"ר ועדת החוץ, לא החוץ והביטחון. בפועל זו הוועדה החשובה מבין השתיים כיוון שהיא מפקחת על מדיניות החוץ האמריקאית, ואילו הוועדה השנייה ("כוחות חמושים") מפקחת על הצבא, בעיקר בהיבטי בניין כוח.

תכירו את מייקל אנטון, שצפוי להיות תת-שר החוץ לתכנון מדיניות בממשל טראמפ הבא: זה אולי נשמע כמו תפקיד זוטר, אבל בפועל מדובר באסטרטג הראשי של מדיניות החוץ האמריקאית ושותף בכיר בדיוני המועצה לביטחון לאומי.

אנטון, כמו מינויים רבים אחרים של טראמפ, שמרן מאוד בנוגע להגירה וחשדן מאוד כלפי האסלאם - ולפי ראיון שנתן ל-Jewish Insider, הוא רואה בשותפות עם ישראל בראש ובראשונה אינטרסים משותפים אבל גם ערכים דמוקרטיים משותפים.

אנטון שירת בממשל טראמפ הקודם כיועץ תקשורת אסטרטגי במועצה לביטחון לאומי (תחת ה' ר' מקמסטר, גנרל שנחשב ממסדי מאוד בכוורת של טראמפ) ובעבר היה כותב נאומים עבור רודי ג'וליאני (ראש עיריית ניו יורק לשעבר), קונדוליסה רייס (שה"ח בממשל בוש הבן) ו- שימו לב - רופרט מרדוך, ענק התקשורת שמחזיק בין היתר בפוקס, Wall Street Journal וה-New York Post.

בהמשך לכך - ארנסט והגסת׳ נפגשו שוב, והאחרון התחייב שימנה פרויקטור לצמצום הפגיעות המיניות בצבא ובמשרד הביטחון האמריקאי. בתקשורת טוענים כי הדבר מעיד על התרככות של ארנסט לגבי המינוי, הגם והיא לא אישרה רשמית שתתמוך בו.

הצעת תקציב ההגנה האמריקאי ל-2025 - 923 מיליארד דולר.

הסעיף של משרד האנרגיה נוגע בנשק הגרעיני האמריקאי.

ראש ה-FBI כריסטופר ריי הודיע כי יסיים את תפקידו. מדובר, הלכה למעשה, בהקדמת פיטורין - ריי מונה בידי טראמפ ב-2017 לקדנציה של עשור (כמו כל ראש FBI מאז הובר), אך מרגע שטראמפ הודיע כי ימנה את נאמנו קאש פאטל לראשות הבולשת, היה ברור שבכוונתו לפטר את ריי.

טראמפ הזמין את נשיא סין, שי ג׳ינפינג, לטקס ההשבעה שלו. זאת, ככל הנראה כחלק מניסיון לחמם את היחסים הבין אישיים בין השניים לקראת ההגברה הצפויה של הלחץ הכלכלי על בייג'ינג עם כניסתו לתפקיד

מגזין טיים בחר בדונאלד טראמפ לאיש השנה שלו. באופן מסורתי, המגזין בוחר בנשיא הנבחר של ארה"ב בכל שנה של בחירות נשיאותיות.

טראמפ בראיון למגזין טיים:
1. ה-7 באוקטובר היה איום ונורא. נתניהו יודע שאני רוצה שהמלחמה תסתיים.
2. אני תומך בכל פתרון שיביא לשלום (בתשובה לשאלה על האם הוא עדיין תומך בפתרון שתי המדינות).
3. יש מספר דרכים להוציא לפועל "שתי מדינות". אני לא אומר ששלום בר קיימא הוא תרחיש סביר במיוחד, אבל זה מה שאני רוצה.
4. אני מודאג מאוד מההסלמה שזלנסקי מבצע, באישור הנשיא ביידן, על ידי ירי טילים לעבר רוסיה. אני ממש לא מסכים עם ירי טילים לעומק רוסיה. זה מחמיר את המצב.
5. בנוגע לתקיפה באיראן - לא פוסל כלום. "הכל יכול להיות".

האיש (השני) הכי חשוב בוושינגטון

דונאלד טראמפ צפוי להיכנס לבית הלבן ב-20 בינואר, אבל שבועיים וחצי לפני כן - ב-3 בינואר 2025 - יושבע הקונגרס החדש. יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון (רפובליקני מלואיזיאנה) ישמור על עמדתו, אבל בבית העליון, האמון על אישורים ומינויים, צפוי חילוף הנהגה. הסנאטור ג'ון ת'ון (Thune) מדרום דקוטה יתפוס את עמדת מנהיג הרוב הרפובליקני ויהפוך, הלכה למעשה, למחוקק החשוב ביותר בארה"ב.

מדוע אני טוען שת'ון חשוב מג'ונסון? כיוון שבניגוד לג'ונסון, שמיישר קו עם טראמפ כמעט בכל נושא ובעבר אף התגאה בכינוי MAGA Mike, ת'ון כבר שבר עמדה מול טראמפ במספר נושאים, והוכיח שהוא מחזיק בעמדות עצמאיות ולא ממהר להתכופף בפני רוח המפלגה. הדוגמה הבולטת ביותר היא אשרור תוצאות הבחירות ב-2020 שת'ון סירב לערער עליהן באופן שעורר את חמתו של טראמפ, שאף קרא לכריסטי נואם (מושלת דרום דקוטה, וכיום המיועדת לכהן כשרה להגנת המולדת) לאתגר אותו בפריימריז. דוגמאות נוספות כוללות את הפעלתנות בזירה הבינלאומית, שת'ון טוען כי ללא פעולה אמריקנית אויבותיה ממלאות את הוואקום (טיעון זהה לטיעון שהשמיע שר החוץ היוצא אנטוני בלינקן); רוסיה, שמבחינת ת'ון היא אויב לא פחות מסין או איראן וקרא להגביר את הסיוע האמריקני לאוקראינה; מדיניות אנרגיה, כאשר ת'ון תומך באימוץ אנרגיות מתחדשות (הגם ולצד דלקי מאובנים, כיאה לרפובליקני שמרן); מדיניות סחר חופשי (ת'ון התנגד לביטול הסכם NAFTA שהוביל טראמפ); והפלות (ת'ון הוא מתנגד הפלות מלא-מלא וייתכן שאף יפעל לאתגר את טראמפ בנושא).

בישראל, ת'ון זכה להכרה ציבורית בעיקר בזכות קריאתו המפורשת להטיל סנקציות על בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בשל "החקירה הלא לגיטימית" נגד בכירים ישראליים, אך מאחורי ת'ון רקורד ארוך וותיק של תמיכה במדינה היהודית - ת'ון תמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ולהשמיד את החמאס מן היום הראשון למלחמה, הצביע בעקביות על התפקיד האיראני בתמיכה בשלוחים ברחבי המזרח התיכון, תיאר את ישראל כ-"דבר היחיד העומד בין איראן לבין ארה"ב", התייחס להפגנות נגד ישראל כהפגנות אנטישמיות, אנטי-אמריקניות ולא לגיטימיות וקרא להפסקת המימון לאונר"א.

אם מצרפים אל ת'ון את שאר בעלי התפקידים הבכירים בעולמות החוץ והביטחון - שר החוץ המיועד מרקו רוביו, היועץ לביטחון לאומי הנכנס מייקל וולץ, השגרירה באו"ם אליס סטפניק ושר ההגנה המיועד פיט הגסת' - מסתמן שלמעט סגן הנשיא וואנס וראשת המודיעין הלאומי המיועדת טולסי גבארד (ובמידה פחותה, טראמפ עצמו) הנהגת ארה"ב הנכנסת מחזיקה בקו מתערב, תקיף וניצי בזירה הבינלאומית. חדשות מרגיעות.

גרף לכבוד (מוצאי) שבת: ההוצאה האמריקאית על ביטחון גדולה יותר מזו של תשע המדינות הבאות אחריה *ביחד*.

ראש הממשלה בנימין נתניהו שוחח עם הנשיא הנבחר של ארה"ב דונלד טראמפ על הסוגיות הבוערות במזרח התיכון, כולל על האפשרות לעסקת חטופים.

ברקע: הביקור של סטיב וויטקוף, שיהיה השליח הנשיאותי למזרח התיכון, בישראל, קטאר וסעודיה, כולל פגישה עם יורש העצר. כמו שזה נראה, הממשל הנכנס הולך לדחוף חזק לעסקת חטופים כ-squar one בדרך לנורמליזציה, עם גיבוי מהממשל היוצא.