טראמפ הודיע כי ימנה את קאש פאטל, שכיהן בתפקיד בכיר בממשל הקודם, לתפקיד ראש ה-FBI. פאטל יהיה מינוי מורכב מאוד לאישור בשל זיהויו כמכחיש תוצאות הבחירות בעיקר בכל הקשור ב-"דיפ סטייט" (כתב ספר ילדים על "הבגידה במלך טראמפ") ובצורך ברפורמות במערכת אכיפת החוק.

בנוסף, צ׳ארלס קושנר (אבא-של) ימונה לכהן כשגריר ארה"ב בפריז. גם קושנר האב נחשב למינוי בעייתי - ישב בכלא בניו ג׳רזי באשמת עבירות צווארון לבן. מי ששלח אותו למאסר היה התובע הכללי של ניו ג׳רזי, אחד כריס כריסטי (לימים מושל ניו ג׳רזי ומקורב לטראמפ, עד שקושנר הבן הדיח אותו מהכוורת יום אחרי הניצחון ב-2016).

טראמפ הודיע כי איש העסקים הלבנוני מסד בולוס (המחותן שלו, בנו של בולוס נשוי לטיפאני טראמפ) יכהן כ-"יועץ מיוחד לנשיא ללבנון ולעניינים ערביים".

כמה נקודות לשים לב אליהן:

1. התיק עליו אחראי בולוס הוא *הרבה* יותר מאשר רק לבנון - אלא "Arab Affairs".
2. בשעה שסטיב וויטקוף, יועצו וידידו היהודי של טראמפ שאמור להיות "שליח מיוחד" למזרח התיכון, בולוס הוא "יועץ מיוחד לנשיא" - ככה"נ אומר שיש לו גם תפקיד סביב שולחן האסטרטגיה.
3. זה כמובן מייצר מתיחות, הן ברמה האידיאולוגית (וויטקוף ורוב הממשל ציונים, בולוס - כנראה שפחות) והן ברמת הביצוע (וויטקוף אמור לבצע מדיניות שבולוס, כנראה, יעזור לתכנן).
4. רשמית, מי שיצטרך לאזן בין כל אלו הוא היועץ לביטחון לאומי מייקל וולץ. בפועל אנחנו יודעים שטראמפ מושפע הרבה יותר ממקורבים לא-פורמליים ובהם בני משפחתו - בסיבוב הקודם זה היה קושנר, עוד חזון למועד לגבי מי זה יהיה הפעם.

בניגוד להבטחתו בעבר - הנשיא היוצא ביידן העניק חנינה לבנו האנטר, שהורשע באחזקת נשק כשהוא מכור לסמים.

אס"ק

טראמפ: אם החטופים לא ישוחררו לפני השבעתי, יהיו השלכות חמורות

הלוואי, אמן ואמן, טראמפ יצליח להוביל לשחרור חטופים. הלוואי. זה גם מה שאמרתי במשרדים של רוביו, וולץ, וסטפניק לפני שבועיים - שלטראמפ יש הסיכוי להצליח איפה שביידן נכשל.

אלא שהניסיון מלמד שטראמפ אינו "אובססיבי". כשהוא רואה שהמשאבים שהוא משקיע לא מיתרגמים לרווחים (פוליטיים, לא כלכליים), הוא לוקח צעד אחורה. הפרה לא יכולה להניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, וכו'.
השאלה היא האם טראמפ יסתפק רק בלקחת צעד אחורה (דפ"א מובילה) או גם יעניש את מי שייתפס כמי שמכשיל עסקה כזו (דפ"א מסוכנת אם האחריות תוטל על ישראל).

בעקבות האיומים על מכסים על קנדה, ראש הממשלה הקנדי ג׳סטין טרודו עלה לרגל וטס למאר-א-לאגו להיפגש עם טראמפ. בפגישה, טראמפ עקץ את טרודו כשהציע לקנדה להפוך למדינה ה-51.

‏ברני סטינסטון הציע את זה ב"איך פגשתי" לפני עשור. מצחיק איך הטלוויזיה מקדימה את המציאות.

אבל, עצה לטראמפ - בקנדה יש ביטוח בריאות ממלכתי, נישואי להט"ב, נגישות להפלות, רגולציה על נשק ויעדי אקלים שאפתניים. האוכלוסייה בה שקולה לזו של קליפורניה - בטוח שאתה רוצה להוסיף עוד 54 אלקטורים לדמוקרטים?

בינתיים אין תגובות רשמיות מארה"ב (הממשל היוצא או הנכנס) לדרמה בסיאול.

חשוב לזכור שהיחס של ממשל טראמפ לדר"ק היה, כמו לכמעט כל מדינה אחרת, אינסטרומנטלי: האם הם שותפים לנטל הביטחוני או שהם נטל בעצמם? תורמים לנו כלכלית או מכבידים עלינו?

לא צופה התנגדות מיוחדת מצידו בגלל דמוקרטיה.

אחרי מאט גייטס, גם פיט הגסת׳, מועמדו של טראמפ לשר ההגנה, עשוי לפרוש

יש סימני שאלה לגבי מידת התאמתו המקצועית של הגסת', שניהל עמותות של עשרות אנשים בלבד ובשירותו הצבאי הגיע לדרגת רב סרן, לנהל את משרד ההגנה האמריקאי על מורכבותו וגודלו. אני אישית חושב שזה פחות חשוב, ובכל מקרה - לא זו הבעיה של הגסת'.

ככל שעובר הזמן נחשפים יותר ויותר אירועים בעייתיים מעברו של פרשן פוקס - רובם טוענים להתנהלות לא הולמת כלפי נשים (כולל לפחות מקרה אחד של תקיפה מינית לכאורה, שנסגר באמצעות דמי שתיקה - הגסת' מכחיש שהייתה תקיפה וטוען כי הכל היה בהסכמה), אך גם מספר טענות לפיהן הגסת' היה נוהג לצרוך אלכוהול בכמויות גדולות (כולל במשרד).

למרות הניסיון של טראמפ ואנשיו "להבטיח קולות" למינויו, לא בטוח בכלל שכל 53 הסנאטורים הרפובליקנים יתמכו בו. מספיק שארבעה יבהירו לצוות של טראמפ שיצביעו נגד, והמינוי מת לפני שהחל.

בתקשורת מדווחים כי טראמפ שוקל להחליף את הגסת' בלא אחר ממושל פלורידה, רון דה-סנטיס. גם דה-סנטיס מגיע עם רקע צבאי (היה בפצ"ר חיל הים ושירת בעיראק), אבל הניסיון שלו כמושל המדינה השלישית בגודלה באמריקה חשוב לא פחות.
להערכתי, אם לדה-סנטיס יש שכל - ויש - הוא לא ייקח את התפקיד. הוא בעמדה מצוינת להתמודד על ראשות המפלגה הרפובליקנית ב-2028, ולהחליף את התפקיד הנוכחי שלו בתפקיד האפור של שר ההגנה (ולהיות נתון לחסדיו של היריב-לשעבר, טראמפ, שיוכל לפטר אותו בכל רגע) לא נשמע מלהיב במיוחד.

https://www.makorrishon.co.il/news/800129/

אמש התראיינתי לדוד זבולוני מ-"מקור ראשון", על הציוץ של טראמפ בנושא החטופים ומה נדרש מאיתנו לעשות מול הממשל החדש כדי לקדם את השבתם

עוד שם שנזרק לבורסת המועמדים במקום הגסת׳ - אלבדרידג׳ קולבי, לשעבר מנסח אסטרטגיית ההגנה הלאומית בממשל טראמפ הראשון

רק תזכרו איפה שמעתם עליו לראשונה

טראמפ הודיע כי ימנה את אדם בוהלר, שסייע לתווך בהסכמי אברהם (והיה השותף לחדר של ג'ראד קושנר בקולג'), לשליח לענייני חטופים.

גם בציוץ של בוהלר, גם בציוץ של טראמפ - הדגש הוא על חטופים אמריקנים (יש כאלה בכל העולם). מובן, אבל יש פה נקודת תורפה - ואנחנו כישראל צריכים לוודא שהחטופים הלא-אמריקנים לא נשארים מאחור.

הכתובת על הוולץ: היועץ לביטחון לאומי הבא של ארה"ב אמנם ישנה כיוון בהשוואה לממשל ביידן, אבל לא מדובר ב-180 מעלות

בכל יום שעובר, אנחנו רואים כיצד חלק מהמינויים של הנשיא-הנבחר דונאלד טראמפ לתפקידי מפתח נתקלים בעוד ועוד קשיים: מאט גייטס ויתר על תפקיד התובע הכללי, פיט הגסת' עשוי לא לזכות בתמיכה מספקת כדי להתמנות לשר ההגנה, וגם טולסי גבארד וקאש פטאל (המיועדים לראשות המודיעין הלאומי וה-FBI, בהתאמה) צפויים להיות מינויים מורכבים. בהתאם, תפקידו של היועץ לביטחון לאומי - אליו סומן חבר הקונגרס מפלורידה מייקל וולץ - נעשה חשוב במיוחד, שכן הוא לא רק הגורם הבכיר ביותר בקהילת הביטחון הלאומי בממשל, אלא הוא גם מינוי אישי של הנשיא ואינו תלוי באישור הסנאט.

מייקל ג'ורג' גלן וולץ, יליד 1974, הקדיש את כל הקריירה שלו לביטחון הלאומי של ארה"ב: הוא השלים תואר ראשון בלימודים בינלאומיים ב-Virginia Military Institute והחל קריירה צבאית כקצין כוחות מיוחדים שנמשכה עשרים וארבע שנה, במהלכה הגיע לדרגת אלוף משנה, עוטר ארבע פעמים ב-"כוכב הארד", ושירת באפגניסטן, פקיסטן ואפריקה. במקביל לשירותו הצבאי, וולץ גם שירת כיועץ מדיניות לשני שרי הגנה בממשל בוש הבן, דונאלד ראמספלד ובוב גייטס, היה היועץ לביטחון המולדת לסגן הנשיא דיק צ'ייני, הקים חברת ייעוץ ביטחונית (שנמכרה ב-92 מיליון דולר), ומעת לעת פרשן בפוקס וב-CNN.
ב-2018 נבחר לראשונה לקונגרס מטעם המחוז השישי של פלורידה, במקום רון דה-סנטיס שנבחר לכהן כמושל המדינה. את רוב פועלו כמחוקק הוא מקדיש לסוגיות ביטחוניות (ומכהן בשלוש הוועדות המרכזיות הרלוונטיות - יחסי החוץ, הכוחות המזוינים והמודיעין), אך עסק גם בסוגיות פנים, תוך תמהיל מעניין של עמדות ימניות מבחינה כלכלית - בראשן תמיכה ב-school choice - עם ליברליות יחסיות בסוגיות חברתיות, כמו להט"ב (תמך ב-"חוק השוויון בנישואין") ופמיניזם, כולל הובלה של השדולה ל-"נשים, ביטחון ושלום" הפועלת לקדם שילוב נשים בעמדות מפתח בביטחון לאומי. בהזדמנות מסוימת אמר וולץ כי לתפיסתו, חברות שבהן נשים משתלבות בעמדות מפתח נעשות קיצוניות פחות.

לא צריך להגיד הרבה על אמירותיו של וולץ - הרקע שלו, בעיקר כמי שעבד צמוד עם אישים כמו צ'ייני וראמספלד, מסמן אותו כנץ טורף מבחינה ביטחונית. הוא באמת כזה - אמנם אינו שש אלי קרב וממהר לפתור בכוח צבאי כל בעיה, אך הגישה הבסיסית שלו כלפי היריבות האמריקניות היא התקפית.

הדבר המעניין הוא, שמבחינת תפיסת העולם, ההבדלים בין וולץ לבין מי שהוא יורש בתפקיד, סאליבן, אמנם קיימים אבל אינם תהומיים. למשל, בשעה שרטורית וולץ נשמע חריף הרבה יותר בהשוואה לממשל הדמוקרטי היוצא - כולל התייחסות לסין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה כ-"ציר הרשע" (אני אתייחס אליהן, לשם הנוחות, כ-CRINK) - הוא כן רואה אותן כקואליציה של מדינות אנטי-דמוקרטיות שמעוניינות להחליף את הסדר העולמי המערבי, המבוסס על ערכים קפיטליסטיים וליברליים-דמוקרטיים.
גם גישתו לבלימת השאיפות של מדינות CRINK היא רובוסטית מאוד, וכוללת שילוב של לחצים כלכליים (למשל, הצפת שוק האנרגיה העולמי בנפט אמריקני זול כדי לחנוק את צינור המזומנים של רוסיה ואיראן), מדיניים (גינוי פומבי וברור של הפרות זכויות האדם במדינות האלו, כולל קריאות לחרם) וצבאיים (הגברת היכולת של השותפות האמריקניות, בראשן אוקראינה וישראל, לפגוע במדינות CRINK בעצמן). עם זאת, הוא אינו קורא להפלת משטרים או להפעלה מסיבית של כוח צבאי אמריקאי - כנראה מתוך ניסיונו הצבאי כמי שנלחם בשטח במדינות שארה"ב ניסתה לעצב אותן מחדש.

למעשה, חלק גדול מצעדי המדיניות שהציע מול סין (ביושבו ב-"צוות הפעולה הסיני", קבוצת מחוקקים רפובליקניים שגיבשו הצעות למדיניות לבלימת האתגר שמציבה סין לארה"ב) יושמו בפועל על ידי ממשל ביידן - החל מהגבלות על שיתופי פעולה טכנולוגיים, דרך צמצום התלות בייבוא של רכיבים קריטיים (מינרלים, שבבים), ועד הגברת התיאום עם השותפות האמריקניות בעולם.
בכל הקשור במלחמה באוקראינה, וולץ מציג גישה התקפית יחסית (לפחות ביחס לרפובליקנים) לפיה אמנם יש לסיים את המלחמה בהקדם, אך תוך נכונות להפעיל לחץ צבאי (דרך אוקראינה, כולל הגדלת הסיוע לה - בתנאי שהשותפות האירופיות יגדילו אותו) וכלכלי (דרך הורדת מחירי הנפט) על מוסקבה.

ומה בנוגע אלינו?
ברמה המופשטת ביותר, וולץ רואה בעימות בין העולם המערבי לבין האסלאם הקיצוני עימות ארוך, מתמשך ואידיאולוגי, שצפוי להימשך גם מאה שנים. זה הוביל אותו להתנגדות עיקשת לנסיגות צבאיות מהמזרח התיכון, תוך הכרה בכך שזוהי עמדה לא פופולרית - "אבל אין ברירה". לשיטתו, ההכרעה של האידיאולוגיה הקיצונית צריכה להתבצע לאורך זמן ולא רק בכלים צבאיים, אלא גם על ידי תהליכים של חינוך, תרבות, פיתוח כלכלי ("האידיאולוגיה הזו מכוונת לגברים צעירים שמרגישים שאין להם עתיד", אמר בריאיון ל-National Interest ב-2017) וחיזוק המתונים.
ספציפית לגבי ישראל, וולץ מעריך מאוד את הנכונות שלה להפעיל כוח נגד אויביה - עמודי הטוויטר והיוטיוב שלו מלאים בראיונות שלו בהם הוא משבח את הפעלת הכוח הישראלית ככלי לביסוס הרתעה ולשמירה על ביטחונה. הוא התנגד לפרישת "הנמל הצף" באביב שעבר, מחשש שהסיוע ההומניטארי יגיע לידי חמאס, ואמר מספר פעמים כי יש לתת לישראל "יד חופשית" להכריע את החמאס כדי למנוע הישנות של המלחמה.

בניגוד לסאליבן ולממשל ביידן בכלל, מסתמן שוולץ - ודרכו כנראה גם טראמפ ושאר הממשל הנכנס - לא יאתגרו את ישראל בשאלות של נזק לאוכלוסייה אזרחית או ינסו להניא את ישראל מלהפעיל כוח, בפרט אם מדובר בהפעלה ממוקדת נגד בכירים או יעדים ספציפיים. עם זאת, התפיסה המקיפה שעולה מדבריו של וולץ משקפת הבנה של מגבלות הכוח וציפייה - בראש ובראשונה מארה"ב, אך במידה רבה גם משותפותיה - להציג תוכניות רב-ממדיות להתמודדות עם אתגריה. יכול מאוד להיות, בפרט אם וולץ יהיה מעצב אסטרטגי משמעותי בממשל הנכנס, שהוא יבקש ליישם עקרונות מניסיונו באפגניסטן גם בתהליכי "היום שאחרי" ברצועת עזה, לכשזה יגיע.

הנה כמה דברים שהופכים את הציוץ הזה של הסנאטורית ארנסט (רפובליקנית מאיווה) למעניין -

1. ארנסט היא נפגעת תקיפה מינית - סביב הגסת' יש ענן של האשמות בדבר תקיפות מיניות.
2. ארנסט היא סא"ל במילה ששירתה במלחמת עיראק כתומכת לחימה - הגסת' מתנגד לשירות נשים בקרבי.
3. לאור אלו, ארנסט עשויה להיות הקול שיפיל את המועמדות של הגסת' לשר ההגנה.
4. אם הגסת' יוותר על המינוי או ייפסל, ארנסט היא מועמדת מובילה לתפקיד במקומו (תהיה האישה הראשונה בתפקיד, אגב).

רעידת אדמה בעוצמה 7 בסולם ריכטר זוהתה מאה קילומטרים מחופי סן פרנסיסקו. התרעת צונאמי הוצאה.

טראמפ: הסנאטור (ג'ורג'יה) לשעבר דיוויד פרדו יהיה השגריר הבא בבייג'ינג.

לפרדו יש רקע עסקי ענף, היה מנכ"ל ריבוק ו-Dollar Exchange, ותמך בהעתקת מפעלי ייצור מארה"ב לסין. בשעה שטראמפ ציין את עסקיו הרבים של פרדו עם סין כיתרון, הרקע שלו מצביע על פער מסוים בנוגע לאג'נדת המסחר הנוכחית של הנשיא הנכנס.

גרף לכבוד השבת - עשר המדינות הגדולות בארה"ב (כיום) וכמה אלקטורים הן מזכות בבחירות לנשיאות, על פני מאה השנים האחרונות.

הדרום (קליפורניה, טקסס, פלורידה, במידה פחותה צפ"ק וג'ורג'יה) עולה, הצפון (ניו יורק, פנסילבניה, אילינוי, במידה פחותה אוהיו ומישיגן) יורד.

טראמפ בהודעה בחשבון ה-truth שלו: סוריה אינה חברה שלנו, זה לא קשור אלינו, אסור לנו להתערב.

המשך ישיר של קו ה-"חול ומוות" מהקדנציה הראשונה.

חמש מחשבות על סוריה, מזווית אמריקאית:

1. מלחמת האזרחים בסוריה היא הכתם הגדול ביותר על מורשתו של הנשיא אובמה - הוא (יחד עם המערב כולו) לא הצליח למנוע מאסד לטבוח במאות אלפים מאזרחיו, לייצר את אחד ממשברי הפליטים הגדולים של המאה, ומציר הרשע (רוסיה-איראן בעיקר) להפוך את סוריה לחצר האחורית שלהן.
אבל בתוך הכישלון הזה, לאובמה הייתה הצלחה אחת - פירוק סוריה ממרבית הנשק הכימי. העובדה שהמורדים המסתערים על דמשק לא יכולים להשתלט על מאות אם לא אלפי טונות של נשק כימי היא תוצאה של הסכם אובמה-פוטין מספטמבר 2013 במהלכו סוריה הוציאה את רוב הנשק הכימי שלה והוא הושמד במים בינלאומיים, מבלי לירות כדור.
זה לא אומר שאין נשק כימי בכלל, ועובדה שאנחנו עדים אחת לכמה זמן לשימוש בו, אבל מדובר בשימוש טקטי. המרוויחה העיקרית מכך היא ישראל, כמובן, שאחד האיומים החמורים ביותר על העורף שלה הוסר.

2. ההחלטה של אובמה שלא לאכוף את "הקו האדום" שלו עצמו לגבי שימוש בכימי, ולהימנע מתקיפה צבאית בתגובה לטבח הכימי באוגוסט 2013, אמנם הובילה להסכם המדובר אבל גם איששה את הרתיעה האמריקנית מהיגררות למלחמות בכלל, ובמזרח התיכון בפרט (תופעה שבן רודס תיאר כ-"סינדרום עיראק"). חצי שנה לאחר מכן, פוטין פלש לחצי האי קרים, ככל הנראה מעודד מ-"סינדרום עיראק".
תופעה דומה התרחשה שמונה שנים בדיוק לאחר מכן - נסיגה מקרטעת מאפגניסטן באוגוסט, פלישה לאוקראינה בפברואר. גם הפעם, הכוחות הרוסיים לא נתקלו בכוחות אמריקניים בשדה הקרב אבל כן בהתנגדות אוקראינית עיקשת, מגובה בכל המשאבים הכלכליים והצבאיים שהמערב יכל לספק לאוקראינה. אירוני שבעקבות הימשכות המלחמה והסטת הקשב והמשאבים לאוקראינה, פוטין עומד (אולי) לאבד את בעלת הברית הכי חשובה שלו במזרח התיכון.

3. הממשל היוצא שומר, בינתיים, על שקט תעשייתי - אתר הבית הלבן מלא בהצהרות מטעם הממשל והנשיא על שורת נושאים, אבל לא על סוריה. דובר משה"ח עונה בכלליות על שאלות כתבים ומדגיש הצורך בחזרה לנתיב מדיני (בהצלחה עם זה). ברור לחלוטין שהם מתכוונים להשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה לממשל טראמפ.
הנשיא הנבחר, בתורו, הודיע אמש (בחשבון ה-truth שלו) שאין לו כוונה להתערב בנעשה בסוריה - "סוריה היא בלאגן, היא לא ידידה שלנו, אין לנו מה לחפש שם". זו חזרה על הקו המסתגר שהוביל טראמפ בקדנציה הקודמת, אלא שאז הוא היה מוקף בניצים ובשמרנים ביטחוניים שבחרו להתעמת איתו בדבר הצורך בחיזוק המורדים - שר ההגנה ג'יימס מאטיס, "המבוגר האחראי" בעיני עצמו ובעיני אחרים, התפטר במחאה על החלטת הנשיא שלא להמשיך את הסיוע למורדים הכורדים. ספק אם הפעם השחקנים הנצים האלו, לרבות היועץ לביטחון לאומי וולץ, יחליטו להתעמת איתו בנושא.

4. בשנה אחת, איראן איבדה שני בעלי ברית מרכזיים מבחינתה - החמאס והחזבאללה, שניהם ספגו מכות אנושות ונשארים (איכשהו) עדיין על הרגליים. משטר אסד הבא בתור. מבחינת היכולת של השלוחים האיראניים להציב איום על ישראל אלו חדשות טובות כמובן, אבל מבחינת האיומים האחרים שאיראן מציבה לישראל ולאזור, ובראשם תוכנית הגרעין, יכול להיות שדווקא אובדן בעלות הברית/מדינות החסות האלו ידחוק בה להאיץ את התוכנית - ובפרט כש-2025 היא שנה קריטית לפיקוח ולהגבלה על תוכנית הגרעין.
באוקטובר פוקע סעיף ה-snapback של הסכם הגרעין, שמאפשר להחזיר (אוטומטית, ללא צורך בהחלטת מועבי"ט חדשה שרוסיה או סין יוכלו להטיל עליו וטו) את הסנקציות על איראן. לוח הזמנים דוחק מתמיד, במיוחד אם לוקחים בחשבון את תהליכי אישורי המינויים של הממשל הנכנס (שייתכן וייגררו אל תוך פברואר ואפילו מרס) ואת חופשת הקיץ. מבחינת ישראל, יש חשיבות אדירה בלדחוק בממשל לשים את כובד משקלו על הסוגיה הזו כדי לוודא שמנוף ה-snapback לא הולך לאיבוד - לא צפויות להיות התנגדויות מיוחדות בממשל טראמפ (אין שם אף אחד שחובב במיוחד את טהראן), אבל הסיפור הוא לא סוגיית החשיבות, אלא הדחיפות.