האריס בנאום ראשון: נמשיך להיאבק על הדמוקרטיה האמריקאית. עקרון היסוד - כשמפסידים מקבלים את התוצאות.

ביידן הזמין את טראמפ לפגישה בבית הלבן.

כמה שמות שעלו בבורסת המועמדים לקבינט של טראמפ ותפקידים פוטנציאליים -

מייק פומפיאו (שר חוץ)
מרקו רוביו (שר החוץ, ראש CIA, ראש המודיעין הלאומי)
ריק גרנל (יועץ לביטחון לאומי, שר חוץ)
רוברט אובראיין (שר הגנה, יועץ לביטחון לאומי)
אלבדרידג׳ קולבי (שר הגנה, יועץ לביטחון לאומי)
טום קוטון (שר הגנה)
קאש פאטל (ראש CIA, ראש מודיעין לאומי)
רוברט לייטהייזר (שר אוצר)
פיטר נבארו (שר האוצר)
דאג ברגם (שר האוצר, שר האנרגיה)
סטיב באנון (ראש סגל)
סטיב מילר (ראש סגל, שר להגנת המולדת)
ויווייק ראמאסוואמי (שר חינוך)
אליס סטפניק (שרת חינוך)

אכתוב כמה שורות על כל אחד מהם בקרוב

כמובן שיכולות להיות לנו הפתעות

מייק פומפיאו (שר חוץ) - שר החוץ לשעבר, אוונגליסט, נחשב ל-Iran Hawk ולידיד ההתנחלויות.

מרקו רוביו (שר החוץ, ראש CIA, ראש המודיעין הלאומי) - סנאטור רפובליקני מפלורידה, חבר בוועדת המודיעין (ולכן התפקידים הנ"ל). תקיף מאוד נגד קובה.

ריק גרנל (יועץ לביטחון לאומי, שר חוץ) - לשעבר שגריר בגרמניה ובפועל מנהל המודיעין הלאומי, בשנים האחרונות היה "שליח" לא רשמי של טראמפ לענייני חוץ. מקושר מאוד בימין הפופוליסטי באירופה (אורבן, AFD בגרמניה וכו').

רוברט אובראיין (שר הגנה, יועץ לביטחון לאומי) - היועץ לביטחון לאומי האחרון של טראמפ, יחסית ממסדי.

אלבדרידג׳ קולבי (שר הגנה, יועץ לביטחון לאומי) - לשעבר סגן עוזר שר ההגנה לאסטרטגיה וכותב אסטרטגיית ההגנה הלאומית בתקופת טראמפ.

טום קוטון (שר הגנה) - סנאטור מארקנסו, נחשב לבדלן ביטחוני.

מייק פלין (שר הגנה) - לשעבר היועץ לביטחון לאומי, פוטר אחרי 22 יום בלבד תחת טראמפ כשגילה כי שיקר לסגן הנשיא. נחשב למקורב לרוסיה ולמפיץ קונספירציות, כולל בדבר "בגידה מבפנים" בנוגע ל-7 באוקטובר.

קאש פאטל (ראש CIA, ראש מודיעין לאומי) - מומחה מודיעין ולוט"ר שכיהן בממשל טראמפ הקודם.

רוברט לייטהייזר (שר אוצר) - נציב המסחר בממשל טראמפ הקודם, סקפטי מאוד לגבי סחר.

פיטר נבארו (שר האוצר) - לשעבר ראש מועצת המסחר בממשל טראמפ הקודם, סיים לרצות עונש מאסר בפועל בשל ביזוי הקונגרס.

דאג ברגם (שר האוצר, שר האנרגיה) - מושל צפון דקוטה, טייקון הייטק בעברו (עשה אקזיט של מיליארד דולר למייקרוסופט).

סטיב באנון (ראש סגל) - נחשב להוגה האידיאולוגי של ה-MAGA Movement, סיים לפני כמה שבועות מאסר בפועל בשל ביזוי הקונגרס.

סטיב מילר (ראש סגל, שר להגנת המולדת) - כותב נאומים של טראמפ, נחשב לעוין כלפי מהגרים.

ויווייק ראמאסוואמי (שר חינוך) - יזם ביוטק שהתפרסם כשהכריז מלחמה על אג'נדות שמאל בעסקים (בספרו Woke Inc.). הוא היה המועמד שהכניס את הרעיון "לפרק את משרד החינוך" למיינסטרים הרפובליקני.

אליס סטפניק (שרת חינוך) - חברת הקונגרס מניו יורק (המחוז ה-21), התפרסמה כשעימתה את נשיאות אוניברסיטאות העילית בדבר הסובלנות לקריאות לאלימות בקמפוס שלהן. נחשבת לידידת ישראל הגם והיו לה אמירות בדבר "תיאוריית ההחלפה" בעבר.

וגם -
דיוויד פרידמן, השגריר לשעבר בירושלים. ייתכן ויהיה שר חוץ (יפעל לקדם נורמליזציה). או אפילו שגריר באו"ם (שיפעל נגד מוסדות האו"ם).

מתקן טעות - קוטון אינו בדלן אלא נץ טורף, גינה בעבר נסיגות חיילים אמריקאים גם תחת טראמפ

מינוי ראשון לממשל טראמפ - סוזי ויילס, היועצת הפוליטית שמלווה את טראמפ עוד מ-2016 (סייעה לו לנצח בפלורידה) ושהייתה מנהלת הקמפיין עכשיו.

הבחירה בוויילס - שנחשבת דמות מתונה ומקצועית שהצליחה לרסן את החיכוכים בין המחנות השונים בקמפיין טראמפ ולצמצם את הכאוס שאפיין את הקמפיינים הקודמים - היא איתות מרגיע יחסית למי שחששו שהממשל הנכנס יהיה מאופיין בהומוגניות של תנועת MAGA. כיוון שבדרך כלל ראש הסגל עוזר לנשיא לבחור את המועמדים לתפקידים הבכירים, ייתכן והיא תנווט את טראמפ למנויים ממסדיים יחסית.

בכתבה בפוליטיקו מצוין כי וויילס ידעה להביא לטראמפ בשורות רעות כשהיה צריך, מה שאומר שהיא תוכל לשמש גם ככוח מאזן ולא כיס-מנית.

ויילס גם תעשה היסטוריה בתור האישה הראשונה בתפקיד. המינוי שלה לא כפוף לשימוע בסנאט והיא תיכנס לתפקיד ב-20 בינואר יחד עם טראמפ.

https://www.politico.com/news/2024/11/07/donald-trump-susie-wiles-chief-of-staff-00188346

הנה עוד סיבה לאהוב את ריצ׳י טורס - הוא מצביע במדויק על התזוזה של young men of color לכיוון הרפובליקנים, בדיוק כפי שטענתי שיקרה עוד באפריל, בגלל שיקולי "החיים עצמם" ובראשם אינפלציה.

עזה? מעניין ת'תחת של מי שעובד בשלוש משרות כדי לשים אוכל על השולחן. ביינרט מייצג אליטה מאוד מסוימת בתוך הקואליציה הדמוקרטית, שבבירור היא לא גדולה מספיק.

בתקשורת האמריקנית יש דיבור חזק על מרקו רוביו כמועמד לשר החוץ בממשל טראמפ (אחרי שלא קיבל את המינוי לסגן נשיא).

רוצה רגע להסתייג - בפעם הקודמת שטראמפ ניצח, שלושת השמות החזקים לתפקיד היו יו"ר בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ', ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני, ומושל מסצ'וסטס לשעבר (לימים סנאטור מיוטה) מיט רומני.
בסוף טראמפ בחר "מחוץ לקופסה" ומינה את מנכ"ל אקסון-מוביל רקס טילרסון לתפקיד, מתוך ציפייה שהקשרים שלו עם מעצמות נפט מהמפרץ הערבי ומרוסיה יעזרו לו בתפקיד. בסוף טילרסון (יחד עם שה"ג מאטיס והיועץ לביטחון לאומי מקמסטר) בעיקר בלם את המדיניות של טראמפ, בראש ובראשונה בנושא איראן.

אז נכון שהפעם טראמפ מגיע מגובש יותר, אבל בהחלט ייתכן שעוד צפויות לנו הפתעות.

נתונים מתוך סקרי היציאה של CNN -

בראש ובראשונה, ה-gender gap שנצפה בכל הסקרים המקדימים - לא הופיע. היתרון של האריס בקרב נשים היה נמוך מזה של ביידן ואפילו של קלינטון, ואילו טראמפ התחזק בקרב גברים גם בהשוואה לשיאו ב-2016.

אם מצליבים מגדר וגזע, אפשר לראות שלמעט נשים שחורות, האריס נחלשה בקרב *כל קבוצה*. בולט במיוחד הנתון על היספנים -
טראמפ לראשונה משיג רוב בקרב גברים היספנים, וחותך את היתרון הדמוקרטי בקרב נשים היספניות בחצי.

מגמות שדווקא *כן* נצפו בסקרים הן ההתחזקות היחסית והקלה ביותר של הדמוקרטים בקרב מצביעים לבנים - משכילים ושאינם משכילים - ולעומתן היחלשות משמעותית (אבל עדיין שמירה על הובלה) בקרב בוחרים שאינם לבנים - משכילים ושאינם משכילים.

הצעירים שהכניסו את ביידן לבית הלבן הפנו עורף למפלגה הדמוקרטית - היתרון של האריס בקרב בני 18-29 נחתך בלמעלה מחצי.
מצד שני, האריס צמצמה את הפער בקרב בוחרים מבוגרים (65+).

מי שאומר לכם שהאריס הפסידה כי לא פנתה מספיק שמאלה, תראו לו את הנתון הזה - ליברלים תמכו בהאריס יותר מאשר ביידן או קלינטון, אבל היא איבדה את המתונים.

https://edition.cnn.com/interactive/2024/politics/2020-2016-exit-polls-2024-dg/

הרב דוקטור יחיאל לייטר ימונה לשגריר ישראל בוושינגטון.

לייטר, משפטן בהכשרתו ומרצה לפילוסופיה בקרייה האקדמית אונו, הוא פעיל פוליטי שעבד יחד עם השרים לשעבר לבנת ושרון, כיהן כראש המטה של ראה"ם נתניהו בתפקידו כשר האוצר, והוביל מספר תפקידים בעלי אופי מדיני בחברה האזרחית (בהם ראש דסק החוץ של מועצת יש"ע) ובמגזר הציבורי (ראש אגף קשרי חו''ל של משרד החינוך). מתגורר בעלי. בנו, משה ידידיה לייטר ז''ל, נהרג בקרבות בצפון רצועת עזה.

https://x.com/WashingtonExp/status/1854882742783086913

עוד על סקרי יציאה, הפעם במדינות המפתח בלבד. כמה תובנות (את הפירוט - מוזמנים לקרוא בטוויטר) -
1. ברוב מדינות המפתח ובקרב רוב האוכלוסיות, האריס הצליחה יותר מאשר ברמה הלאומית. זה אומר שהקמפיין עבד (כמובן לא עבד מספיק).
2. בכל שבע המדינות, האריס השיגה רוב מוחלט של מצביעים *מתונים* (=מרכז) אבל רק בוויסקונסין ובמישיגן היא השיגה רוב של מצביעים *עצמאיים* (=לא מזוהים מפלגתית).
3. בקרב שחורים, האריס שמרה על הנתון הממוצע משנים עברו. בקרב היספנים ניכר שהפער צומצם משמעותית והוא הרבה יותר קרוב ל-50:50.
4. טראמפ ניצח בפרברים של 6 מתוך 7 המדינות (בוויסקונסין התוצאה היא 50:49 להאריס).

טראמפ מעדכן שלא יזמין את ניקי היילי (לא מפתיע) ואת מייק פומפיאו (יחסית לא מפתיע) לממשלו העתידי. הוא אמנם לא נימק הסבר בהודעה שפרסם ב-Truth Social, אבל אפשר להניח שיש לכך קשר גם לנטיות הבדלניות יחסית של הממשל המתגבש וגם לחתול השחור שעבר בינו לבין היילי.

https://www.davar1.co.il/556856/

ניתוח על "היום שאחרי" - סימנים לכוורת טראמפ, והסיבות שהובילו להפסד האריס

בטוויטר התפתח דיון בין חבריי וידידיי עידו דמבין וקובי ברדה על הסיבות להפסד הענק של האריס (ב-49 מתוך 50 המדינות, טראמפ שיפר את מצבו השנה לעומת 2024). קובי טוען שזה בגלל השבירה שמאלה של המפלגה הדמוקרטית, עידו טוען שלא הייתה שבירה שמאלה אלא שהכלכלה הכריעה את הכף.

הנה הטייק שלי, ובתמצית - שניהם צודקים.
***
עידו צודק כי הבחירות האלו הוכרעו על כלכלה, ובפרט על יוקר המחיה (נתוני מקרו - אמון משקיעים, יחס חוב-תוצר, צמיחה וכו' - לא רלוונטיים). זה ניכר בקריסה המוחלטת של *האריס* בכמעט כל מדינה בארה"ב, ולא רק במעוזות השמאל האמריקאי.
מהרגע הראשון היה ברור שהאריס היא האנדרדוג, והיא שיחקה פה עם קלפים גרועים מאוד - מצד אחד הזיהוי עם ממשל ביידן ("את הראש את אשמה"), מצד שני הרקורד של טראמפ ("אצלי היה זול יותר") שאשכרה בא עם קבלות, ומצד שלישי הנטייה של בוחרים להעדיף אותו על פניה - לכאורה זה טריוויאלי, כי הוא ניצח, אבל זה לא התבטא למשל במירוצים down ballot שבהם ניצח המועמד הדמוקרטי למושל (סטיין בצפ"ק), לסנאט (ארבעה מתוך חמשת המירוצים במדינות המתנדנדות) או בהצבעה על זכות האישה על גופה.
למעשה - ופה חשוב לזכור - המדיניות ה-"שמאלית" לכאורה מבחינה כלכלית נעשתה פופולרית יותר בשנים האחרונות. יש סיבה שטראמפ ו-וואנס מדברים על חיזוק איגודי עובדים; יש סיבה שהאריס ו-וולז הבטיחו לחזק את מדיקר. הציבור האמריקאי נעשה סקפטי יותר כלפי הסדר הניאו-ליברלי והמדיניות שבאה איתו.

קובי צודק כי הדמוקרטים סובלים מבעיית דימוי. זה נכון שבתוך המפלגה הקולות הפרוגרסיביים נדחקו לשוליים - בוועידה הדמוקרטית חוץ מסנדרס ו-AOC לא הייתה נציגות פרוגרסיבית על הבמה, בקמפיין בחרו בטים וולז שהוא פרוגרסיבי בדעותיו אבל "מרכזי" בזהותו, את קמפיין האריס ניהלו אנשי ביידן שבהגדרה האסטרטגיה שלהם הייתה לפנות למרכז.
זה לא משנה את העובדה שבשיח הציבורי - גם בימין (פוקס, דיילי-ווייר) אבל גם מחוצה לו (וראו את המסרים שמאסק מפיץ בפלטפורמה הזו) - נדמה היה שמי שמכתיבים את הטון הם הקולות הרדיקליים יותר במפלגה הדמוקרטית.
החברה האמריקאית זזה שמאלה - לאט, אבל שמאלה. תסתכלו על היחס לקהילה הגאה בתור דוגמה מייצגת - לאובמה לקח ארבע שנים ופליטת פה של ביידן להודות שהוא תומך בנישואים חד מיניים ב-2012. כיום רוב הרפובליקנים (!) תומכים בנישואים חד מיניים, ואחד המועמדים הבולטים של טראמפ לשר החוץ הוא הומו מוצהר (ריק גרנל). תהליכים דומים אנחנו רואים ביחס להפלות, לנישואים בין לבנים ולא-לבנים, אפילו לפיקוח על נשק.
אבל האליטות הדמוקרטיות, בעיקר בתקשורת אבל גם במידה מסוימת במפלגה, ככל הנראה מתוך רצון לקרוץ למצביעי השמאל העמוק, המשיכו לאותת שמאלה הרבה יותר מהר מעבר לקצב שבו החברה האמריקאית זזה - והעיסוק ב-pronouns כדוגמה מייצגת - ובכך נתנו תחמושת ליריבים שלהם בימין.

הרי שמרנים, במהותם, הם לא "מתנגדי שינויים" (זו דרך טיפשית מאוד לתאר שמרנים) אלא "זהירים משינויים" כי שינוי יכול להיות מסוכן ומפחיד ("רגע רגע, אנחנו עוד מעכלים את זה שנישואים יכולים להיות בין שתי נשים, מה אתם רצים לי עכשיו ל-they/them?").
פרוגרסיבים, במהותם, הם לא אובססיביים לשינוי (זו דרך טיפשית מאוד לתאר פרוגרסיבים) אלא מאמינים שהאדם יכול לשנות את העולם לטובה ובהתאם מסרבים להסתפק במצב הקיים במידה והוא רק "טוב מספיק" ("יופי שיש תמיכה בנישואים חד מיניים, אבל מה לגבי תמיכה בטראנסים?").

והטייק שלי על שני הנושאים האלו, הוא שהם הולכים ביחד.
הטעות הקרדינלית של ממשל ביידן ושל הנשיא בפרט הייתה המסר הקבוע שלו על כמה הנשיאות שלו היא היסטורית וכמה הכלכלה במצב מצוין. כאמור, בהרבה מדדי מאקרו (בוודאי בתווך שבין כלכלה לביטחון לאומי - למשל בתשתית התעשייתית) ובמדד האבטלה, הכלכלה במצב מצוין - אבל כשמשפחה לא מצליחה לגמור את החודש, לשמוע את הנשיא אומר שהכלכלה במצב מצוין מרגיש שמשקרים לך. זה על גבול הגזלייטינג.
וכשמצביעים שאינם בשמאל (שכאמור, האריס שיפרה את מצבה בקרבם בבחירות האלו) שומעים קולות דומיננטיים במפלגה או באקוסיסטם הדמוקרטי מדברים על מהלכים מרחיקי לכת ברמה החברתית - למשל סבסוד של ניתוחים להתאמה מגדרית; או הכנסה של לימודי חינוך מיני לבתי ספר יסודיים - זה מרגיש מנותק. זה לא אומר בהכרח שהמצביע הנ"ל הוא טרנספוב או חושב שילדים לא צריכים ללמוד על מין בטוח, אבל זה כן אומר שהוא מרגיש שהמפלגה הדמוקרטית - גם אם האריס ניסתה לברוח מהנושאים האלה כמו מאש - מתעסקת בשטויות.

הרפובליקנים הריצו פרסומת שלפיה האריס תומכת במימון ממשלתי לניתוחים לשינוי מין לאסירים שהם מהגרים לא חוקיים.
שימו לב - ניתוחים לשינוי מין (1) לאסירים (2) שהם מהגרים לא חוקיים (3). בפרסומת אחת הרפובליקנים קשרו שלוש סוגיות חברתיות - לסוגייה כלכלית.
המסר לא יכל להיות ברור יותר, והוא כנראה עבד.

גם אם בוב קייסי יצליח לבצע מהפך בבחירות לסנאט, הרוב בבית העליון יהיה רפובליקני והמפלגה תצטרך לבחור (בהצבעה חשאית) מועמד חדש.
מחנה ה-MAGA - כולל דמויות כמו טאקר קארלסון - נעמד מאחורי ריק סקוט מפלורידה. שני המועמדים האחרים, ג'ון ת'ון מדרום דקוטה וג'ון קורנין מטקסס, נחשבים לממסדיים יותר ולהמשך המנהיגות של מיץ' מק'קונל, שהודיע שיוותר השנה על התפקיד.

https://www.axios.com/2024/11/10/maga-media-rick-scott-senate-majority-leader

יש לא מעט דיונים לגבי 2028 - מי יכול להתמודד, מי סביר שיתמודד, והאם טראמפ ינסה להשיג קדנציה שלישית.

התנאים לכהונה של נשיא הם מאוד ברורים:
1. אזרח ארה"ב מלידה (הגם ולווא דווקא מי שנולד על אדמת ארה"ב).
2. מעל גיל 35.
3. חי לפחות 14 שנים בארה"ב.

נשיא לא ייבחר ליותר משתי קדנציות, כאשר גם קדנציה חלקית נחשבת אם היא נמשכה יותר משנתיים.

(לדוגמה: אם טראמפ מתפטר או נבצר ב-2025, וואנס מחליף אותו עד 2028 ואז יכול להתמודד שוב; אם וואנס מנצח, הוא לא יוכל להתמודד פעם נוספת ב-2032.
לעומת זאת אם טראמפ מתפטר או נבצר ב-2027, ו-וואנס מנצח ב-2028, הוא יוכל להתמודד פעם נוספת ב-2032).

אז רק כדי לבאר - התנאים ל-"מי יכול לכהן כנשיא ארצות הברית" מעוגנים *בחוקה*. זה אומר שפרקטית בלתי אפשרי לשנות אותם כי דרוש רוב של שני שליש בשני בתי הקונגרס וכן רוב של שלושה רבעים מהמדינות (כרגע - 38). בהצלחה עם להשיג רוב כזה בתקופה שבה רפובליקנים ודמוקרטים בקושי מסכימים על האם חיסונים עובדים, האם יש עלייה באירועי מז"א קיצוניים או האם ג'ו ביידן ניצח בבחירות 2020.

מבחינת השמות:

בפריימריז הדמוקרטיים נראה את כל מי שלא נבחרו לסגן של האריס: ג'וש שפירו, פיט בוטג'ג', אנדי באשיר, רוי קופר, יחד עם גרטשן וויטמר. בסבירות נמוכה יותר גם ג'יי בי פריצקר, מארק קלי, רפאל וורנוק וגווין ניוסם, ואולי אליזבת וורן וברני סנדרס אם הם יישארו בסביבה.

אצל הרפובליקנים, וואנס המועמד המוביל, סביר להניח שיאותגר על ידי ניקי היילי, לארי הוגן, אולי כריס סונונו ומייק פנס (רפובליקנים "של פעם") וג'וש האולי, רון דה-סנטיס וטד קרוז (מחנה ה-MAGA).

אנקדוטה מעניינת על אליס סטפניק, השגרירה הבאה של ארה"ב באו"ם:

בפגישה עם היועצת שלה לביטחון לאומי לפני חצי שנה, היא סיפרה לי שהשלב שבו השימוע בקונגרס התפוצץ היה ספונטני לגמרי. השאלה "האם הסתה לג'נוסייד של יהודים היא הפרה של קוד ההתנהגות" הייתה שאלה רטורית, סטפניק ציפתה - כמו כל אדם נורמלי - ל-"כן" מהדהד. התגובה המתחמקת של נשיאות האוניברסיטאות היממה אותה לגמרי.

אבל השימוע הזה הוא לא האנקדוטה היחידה בתחום החוץ והביטחון בקריירה של סטפניק, שמסתמנת מעט יותר ניצית ממה שנהוג לחשוב על ממשל טראמפ המסתמן: היא עבדה בממשל בוש ובמכוני מחקר ניאו-שמרניים כמו הקרן להגנה על הדמוקרטיות (FDD, שתמכה בפעולה תקיפה מול איראן), הכינה את חה"ק פול ריאן לדיבייט הסגנים מול ג'ו ביידן ב-2012, כיהנה בוועדת הכוחות החמושים של בית הנבחרים האמריקאי, ואף זכתה בפרק "מגן ישראל" על שם מרים ושלדון אדלסון מטעם ה-ZOA. בדלנית היא לא.

עוד אנקדוטה מעניינת - סטפניק חשבה שהפרישה מהסכמי פריס (2017) היא טעות, ותפגע במאמצים להתמודדות עם משבר האקלים ואף הייתה חברה בשדולה לפתרונות אקלים. כלומר, ייתכן שבראייתה ארגונים והסכמים בינלאומיים יכולים להיות כלי שרת בידיה של אמריקה לקדם את ערכיה והאינטרסים שלה (גישה מאוד "ניקי היילית"), פרספקטיבה מתאימה למי שתכהן בגוף הבינלאומי המרכזי.

על רקע ההצהרה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', ששנת 2025 תהיה שנת הריבונות ביהודה ושומרון -

בבוקר ה-9 בנובמבר 2016, שר החינוך דאז נפתלי בנט (הבוס-דאז של השר סמוטריץ') אמר ש-"תם עידן המדינה הפלסטינית".
לימים, בכירים בממשל אובמה אמרו שאמנם התמריץ העיקרי שלהם לאפשור החלטה 2334 היה חוק ההסדרה, אבל שהתבטאויות כמו של בנט בהחלט עזרו להם "לחצות את הרוביקון".

Just sayin'.