חופש טוב / החלק היומי, פרשת קורח / סיון רהב-מאיר:

1,572,000 ילדים יוצאים היום לחופש הגדול. הנה עצת-זהב מהפרשה שקראנו בשבת, פרשת "קורח": קורח נחשב עד היום לאדם שיזם מחלוקת מיותרת שהסתיימה בטרגדיה. על איזה מצע צמח המרד הפתאומי הזה של קורח?
פרשנינו מפנים את תשומת ליבנו לעיתוי. אחרי חטא המרגלים נגזר על העם להישאר עוד 40 שנים ארוכות במדבר. היה להם כעת הרבה זמן לשרוף, לבזבז, להרוג. זה בדיוק התזמון שבו קורח מציע להם להצטרף להרפתקה המסוכנת שהוא מוביל. הוא יודע שהם משועממים וחסרי מעש. אם היה מגיע כמה שבועות לפני כן, כשהעם כולו היה נחוש ונלהב, כשחשב שהוא בדרכו לארץ ישראל בתוך כמה ימים – אף אחד לא היה מקשיב לו.
"השעמום מביא לידי חטא", קבעו חז"ל לפני אלפי שנים, וזה נכון גם ביולי-אוגוסט 2019. בחדשות מדווחים על היערכות מיוחדת של המשטרה לימים האלה, אבל ההיערכות צריכה להיות קודם כל של כולנו. ליצור חברה לא משועממת. לדאוג למלא את הזמן בפעילות, יוזמות ועשייה חיובית. הרבי מקוצק אמר פעם לתלמידים שלו משפט נוקב: "אני רוצה שלא תחטאו לא כי אסור לחטוא, אלא כי לא יהיה לכם זמן לחטוא...".
הלוואי עלינו ועל ילדינו. חופש טוב.

לדבר, לא להכות / החלק היומי, פרשת חוקת / סיון רהב-מאיר:

פעם ההורים יכלו להוריד פקודות, והדור הצעיר ציית. היום זה יותר מסובך. בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", מופיע עיקרון חינוכי גדול: בעבר, כאשר משה רבנו היה צריך לתת לעם לשתות, הוא קיבל הוראה ברורה: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". אבל בפרשה שלנו, כעבור עשרות שנים, לפני הכניסה לארץ ישראל, ההוראה היא אחרת: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". לא להכות את הסלע – לדבר אליו.
התורה נמשלה למים. פרשנינו מסבירים שיש כאן מסר ברור ביחס לתורה, לחינוך, לכל ערך שרוצים להעביר היום: הדור השתנה. ההורים שלהם, שיצאו ממצרים, היו עבדים. הם היו רגילים לכוח הזרוע. בדורות קודמים אפשר היה לצוות, להגיד "כי ככה אמרתי", וזהו. זה הספיק. אבל אל הדור הצעיר צריך לדבר אחרת. לא בכוח, אלא גם באהבה ובשכנוע ובהסכמה. רגע לפני הכניסה לארץ יש פה איתות: הפעלת מרות חיצונית זה לא מספיק, צריך גם הבנה והפנמה. לא עם מקל ביד, אלא עם מילים משכנעות ודיבור נעים. בהצלחה.

לא לשבור כלים / החלק היומי, פרשת חוקת / סיון רהב-מאיר:

כך כותב דמוז גובזה, פעיל חברתי, עולה מאתיופיה, בעקבות מותו של סלמון טקה, המחאה וההפגנות:
"אנחנו לא נישבר, אנחנו לא נצא מהכלים. משה רבנו נשלח להוביל את עם ישראל לארץ ישראל. בפרשת השבוע, פרשת חוקת, אלוקים אמר לו לדבר אל הסלע, אבל הפרשנים מסבירים שהוא היכה את הסלע במקום לדבר אליו, ולכן נגזר עליו שלא ייכנס לארץ ישראל. בארץ ישראל לא מרביצים אלא מדברים. רק כך מגיעים לארץ המובטחת. בתוך המשפחה, בין שכנים, בין קבוצות שונות בעם.
הקהילה האתיופית שומרת אלפי שנים על אמונה ותקווה, על עדינות ומורשת. חלמנו ולחמנו ושילמנו מחיר גדול כדי להגיע לכאן. גם אנחנו הלכנו במדבר, בארץ לא זרועה, אל ארץ אבותינו. לא כך חלמנו שזה ייראה. קשיי קליטה, גזענות, דעות קדומות. הייתי מציע לכולנו לקרוא השבוע את פרשת חוקת. החקירה עוד מתנהלת, אבל המסר הוא תמיד אחד: אסור שהיד תהיה קלה על ההדק. הכי קל להפעיל כוח ולא מוח, הכי קל להרביץ במקום לדבר, אבל לא ככה נכנסים לארץ הזו, לא ככה בונים חברה. ואנחנו, גם צעירי העדה, נזכור את המסר הזה. נכעס, אבל לא ניתן לכעס לנצח. לא נשבור את הכלים".

מוח ולב / החלק היומי, פרשת חוקת / סיון רהב-מאיר:

כמה עצוב לראות אלימות כזו. כמה עצוב לראות אוזלת-יד משטרתית כזו. בפרשת השבוע אנחנו נפרדים משני מנהיגים – אהרון הכהן נפטר, ומשה רבנו מתבשר שלא ייכנס לארץ ישראל. נדמה שהשילוב בין השניים יכול לאותת מהי המנהיגות שכל חברה צריכה: אהרן הוא איש החסד. הוא מתואר כ"אוהב שלום" ואפילו כ"רודף שלום". איזה ביטוי יפה. כמו שיש אדם שרודף כסף או אדם רודף פרסום, אהרון פשוט רודף אקטיבית אחר השלום. לפנים משורת הדין, הוא הולך ומפייס בין החלקים השונים של עם ישראל. כמה חשוב להקשיב למצוקות, לתת מקום לתחושות של אפליה וקיפוח, להעניק לכל אחד תחושה טובה של שייכות.
אבל לצידו של אהרון, פועל גם משה רבנו, שמזוהה עם מידת האמת, מידת הדין. תורת-משה בונה מערכת חברתית מסודרת. יש חוקים וצריך לציית להם, יש חוק וסדר, יש אכיפה ויש ענישה. אי אפשר בשום אופן להכיל אלימות ואנרכיה, אי אפשר לקחת בשבי מיליוני אזרחים תמימים בגלל מחאה אלימה.
יש פרשנים שמסבירים שאהרון הוא הלב, ומשה הוא המוח. כל אחד מאיתנו צריך להפעיל את שתי המידות האלה בחייו הפרטיים. גם החברה הישראלית צריכה את שני המאפיינים האלה – כדי לרפא פצעים ולהתקדם קדימה.

סיון רהב מאיר - השיעור השבועי - פרשת חקת - תשע'ט_

לתקן את העולם / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

רבע מאה חלפה. בשבת ימלאו 25 שנים לפטירת הרבי מלובביץ'. המשימה שהותיר רלבנטית מתמיד: לגעת בכל נשמה, לתקן את העולם ולהבין שכל אחד ואחת הם שליחים. הנה רק ארבעה ציטוטים מעצימים במיוחד שלו מתוך הספר החדש "מה שלמדתי מהרבי":
• "אלוקים ברא את העולם כך שלכל אדם מראה ייחודי, ולא ייתכן ששני נבראים יהיו זהים לגמרי. הסיבה לכך היא שלכל נברא יש תפקיד אישי, שאינו שייך לנברא אחר, והתפקיד הזה חיוני לצורך הגשמת תכלית הבריאה".
• לאדם חולה כתב פעם: "ישנה סיסמה חסידית ידועה: תחשוב טוב – יהיה טוב. לכאורה צריך לחכות עם השמחה עד שיוטב מצב הבריאות, ואז תוכל לשמוח. אך יש לומר להיפך: נכון להקדים את השמחה, וזה עצמו ימהר את ההטבה בבריאות".
• לאדם שיצא לגמלאות כתב: "פרישה מעבודה יכולה לחול רק על עניינים גשמיים, רק על עסקים ופרנסה, אבל חשוב לדעת שאין לעולם פרישה מהעבודה הרוחנית של האדם. זוהי שליחות חיים, ואפשר רק להגביר אותה כעת עם יציאתך לפנסיה".
• "אברהם אבינו לא התחשב בדעה הפופולארית באותו הזמן, ולא רק שחינך כך את משפחתו אלא פרסם את אמונתו בכל העולם, ובתגובה אומות העולם העריכו אותו. כשאנחנו נדע מי אנחנו ונכבד את עצמנו – נוכל לראות בעינינו כיצד העמים שמסביב מכבדים אותנו".

ארבע עצות לחיים בישראל
https://bit.ly/2JsCTL8
שיעורה של סיון רהב-מאיר על פרשת "חוקת"

פרשת חוקת תשעט - סיון רהב מאיר - תמליל להפצה.docx

שבת שלום, אוסטרליה / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

כתבתי לא פעם על מתמודדים שוויתרו על תחרויות בין-לאומיות בגלל קדושת השבת. הסיפור הבא הוא אחר: נבחרת הרובוטיקה של חטיבת הביניים אמי"ת בנים במודיעין נמצאת כעת באוסטרליה, בתחרות First Lego League, עם עוד 80 משלחות. כולן יציגו את הרובוטים שתכנתו במהלך השנה. התחרות נפתחה ביום חמישי ותינעל ביום ראשון וחברי הנבחרת, יחד עם המורה צחי גרין, החליטו שלא יתמודדו במהלך שבת. המארגנים הסכימו להעביר עבורם חלק מהמשימות ליום שישי, ולפני כניסת השבת יעמידו התלמידים ליד הרובוט שלהם שלט גדול: "מדוע אנחנו לא כאן היום? כי היום שבת, יום המנוחה של העם היהודי". הם גם צירפו קוד, שאותו ניתן לסרוק כדי להגיע לסרטון באנגלית שמסביר על משמעות השבת.
מנהל בית הספר, ליאור הלוי, כתב השבוע מכתב אישי לתלמידיו: "כשראיתי את השלט שהכנתם לשבת, התמלאתי התרגשות וגאווה. אולי תפסידו כמה נקודות, אבל מבחינתי ניצחתם. בדורות קודמים שמענו על קידוש השם ועל מסירות נפש בהקשר טראגי, של נכונות יהודית למות עבור היהדות. אנחנו שמחים לחיות בדור שאחרי האינקוויזיציה, אחרי גזירות השמד ואחרי השואה. היום מסירות הנפש היא של אהבה, של ויתור מתוך רצון ולא מתוך כפייה, של הצגת השבת כערך לעולם כולו. זכיתם להיות שגרירים כאלה של השבת. שבת שלום".

הטור השבועי: https://bit.ly/2LEEWyE

"הגננת הלאומית" / החלק היומי, פרשת חוקת / סיון רהב-מאיר:

קשה לראות את האלימות שבעולם שבחוץ – נכנסת אל גן הילדים. פגיעה של מחנכים נחשבת לפגיעה הקשה מכולם, אחרי פגיעה של בני משפחה. בפרשת "חוקת" שקראנו בשבת נפטרה מרים, "הגננת הלאומית", זו שטיפלה בנו מילדות ועד לעצמאות:
תחילה מרים הסתכנה כדי ליילד את התינוקות העבריים במצרים. התורה מספרת שהייתה לה "יראת אלוקים": למרות הגזרה של פרעה היא גילתה נאמנות לערכים שלה, מול שלטון מאיים. רש"י מתאר איך היא הייתה מפייסת ומרגיעה את התינוקות שנולדו, ומנעימה להם את שנות הילדות במצרים, מתוך דאגה מיוחדת לחינוך בגיל הרך. אחר כך מרים עומדת על שפת היאור, שומרת על משה רבנו הקטן בתיבה. באותם רגעים היסטוריים היא לא רק בייביסיטר, היא דואגת שהספינה ששמה "עם ישראל" תשוט לכיוון הנכון. בהמשך, ביציאת מצרים, מרים מובילה את הנשים ב"שירת מרים", עם תוף מרים שמככב עד היום בגני הילדים. פרשנינו מסבירים שזו הייתה הדרך החינוכית שלה לכל אורך שנותיה: להעביר מסרים דרך חוויה, שירה וריקודים. מרים גם מלמדת אותנו שיעור על לשון הרע, כשהיא לוקה בצרעת אחרי שדיברה על משה רבנו. וכעת בפרשה, רגע אחרי שהיא נפטרת, התורה מתארת איך העם חש צמא פתאומי. זה צמא פיזי אבל גם צמא רוחני, לנוכחות המרגיעה והמנחמת שלה.
לזכרה של מרים, בתפילה שנזכה רק לאנשי חינוך כאלה לעצמנו ולילדינו.

לזכרו / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

הלילה – 43 למבצע אנטבה. 43 שנים לנפילת יוני נתניהו. הרב אליעזר איגרא, כיום דיין בבית הדין הרבני הגדול, שירת באותן שנים בגדוד 71 של השריון, וסיפר לי כמה סיפורים פחות מוכרים על יוני:
• "יום אחד הגיע לבסיס ברמת הגולן מג"ד חדש, יוני נתניהו. מאותו יום העולם שלנו השתנה. עד אז, למשל, אם היה יורד גשם, כל הטנקיסטים היו מבסוטים. היינו יושבים בתוך האוהל ועושים טוסטים. עכשיו הכללים השתנו. יוני אמר: 'ואם תהיה מלחמה בגשם?'. הוא היה מוציא אותנו לאימונים רטובים ולא נעימים, בכוונה תחילה".
• "פעם, בשבת, כמה חבר'ה סיימו כבר בערב את כל האוכל החם שהוכן לשבת. חלק מהטבחים נלחצו והכינו עוד סיר באמצע שבת קודש, תוך חילול שבת. אנחנו, הדתיים, כעסנו ושפכנו את הסיר הזה. יוני כינס את כולם לשיחה, לשיג ושיח על הפרט והכלל. זה היה שיח מאוד ערכי, מאוד יסודי ומאוד פתוח. שיחה חשובה".
• "היינו במחנה חדש, שהיום נקרא על שמו, 'מחנה יונתן'. לא היה אז חשמל, ונהגתי ללמוד תורה לאור הנר. יוני היה נכנס הרבה לאוהל, לא סתם כדי לשאול מה נשמע אלא כדי לשוחח. ישבנו שעה ארוכה ולמדנו יחד מסכת פסחים. יש לי את הכרך הקטן הזה עד היום בבית. היום אני כבר לא יכול לקרוא כתב קטן כל כך. כשאומרים 'יוני נתניהו' אנשים חושבים על שדה הקרב, אבל לי יש תמונה אחרת לגמרי שלו בזיכרון: רוכן בעניין לעבר מסכת פסחים בגמרא".

מה טובו / החלק היומי, פרשת בלק / סיון רהב-מאיר:

איזה משפט, כבר בתחילת החופש הגדול: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. זה מה שאומר עלינו בלעם בפרשת השבוע, פרשת "בלק". הוא מסתכל על עם ישראל ומשבח את האוהלים שלו, כלומר את הבתים הטובים שהוא רואה: את הפרטיות, את העדינות, את ההשקעה, את הקשר המשפחתי.
חודשי יולי-אוגוסט הם אתגר גדול לבית. חופש, יציאה ממסגרת, שעמום, בדיקת גבולות, מריבות, מריחת זמן, ובנוסף לכל אלה גם חום. אצל הורים רבים, משנכנס יולי ממעטים בשמחה...
פרשני הפרשה מסבירים את הברכה העמוקה של בלעם: הבית הוא המקום האמיתי שבו האדם נבחן. לא בחוץ, לא בזירה הציבורית והפומבית, לא על במות ולא בפייסבוק, אלא באוהל שלו, בבית שלו פנימה. ביחסיו עם ההורים, עם בן הזוג, עם הילדים – שם מתגלה האופי הפנימי שלנו, שם אי אפשר לשקר ולעשות פוזות. שם – בין הספה בסלון לבין צחצוח השיניים לילדים – מתנהלת סדנה תמידית לבנייה עצמית של המידות שלנו.
בתפילה שגם על הבתים הפרטיים שלנו נוכל לומר: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". חופש מוצלח.

נתנה יום עבודה / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

נעמי שמר. האישה שכתבה פס קול למדינה שלמה, מ"חורשת האקליפטוס" דרך "ירושלים של זהב" ועד "שירת העשבים" – נפטרה היום לפני 15 שנה. בנה, היוצר אריאל הורוביץ, סיפר לאחרונה לאתר "הידברות" על אחד המשפטים האחרונים שאמרה לו אימו, ועל המסר שלמד מכך:
"יש סיפור שקשור לאימא שלי, שמהווה השראה גדולה עבורי בכל תחומי חיי. בימיה האחרונים של אימא, אחותי ואני לא עזבנו אותה לרגע. בכל רגע נתון לפחות אחד מאיתנו היה איתה. באחד הלילות, לעולם לא אשכח את זה, היא לפתע אמרה שברור לה שבקרוב היא תיפרד מאיתנו, ולצד זה היא אמרה: 'נתתי יום עבודה'. במילים האלה היא בעצם התכוונה לומר: 'עשיתי את שלי. עבדתי קשה והגעתי להישגים. עכשיו אני יכולה ללכת'. היה לי מאוד כיף לשמוע את זה, כי כשבן אדם עד כדי כך שלם עם מה שהוא עשה בחיים, זה גם עושה תחושה טובה, וגם יוצר מצב שבו יותר קל להיפרד. האמת היא שגם אני רוצה ללכת מהעולם הזה בתחושה שעשיתי את ההכי טוב שלי, שפעלתי במקום ובתקופה שחייתי בהם בצורה טובה, 'שנתתי יום עבודה'.
זו זכות להרגיש שלמות כזו, וזה גם גורם לי לזכור שאין הבדל אם אני מקליט עכשיו באולפן שיר חדש שלי, או מלמד מוזיקה היכן שהוא, בגלל שאני צריך כל הזמן לתת את מה שיש לי לתת בעולם הזה. זה לא משנה אם זה מרגש ומלא אדרנלין כמו להקליט ולהופיע, או שגרתי כמו ללמד סטודנטים שיעשו בעתיד את המוזיקה שלהם. כל עוד אתה מביא מקסימום תועלת – אתה במקום שלך, ואתה צריך להיות שם כל כולך באותו רגע, ולתת את ההכי טוב שלך. לתת יום עבודה".

לזכרה.