סיון רהב מאיר
1.84K subscribers
1.78K photos
410 videos
361 files
2.04K links
ערוץ הטלגרם של סיון רהב מאיר
Download Telegram
הפנים מאחורי התפילות / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

"שלום סיון, אני מורה, וכשאני מספרת לכיתה על מי אנחנו מתאבלים ומתפללים אני משתדלת להוסיף פרט אישי כלשהו, כדי שהתלמידים יתחברו. אז קראתי אתמול את סיפורי חייהם של נפגעי הפיגוע באריאל, והתרגשתי:
סמ"ר גל קיידאן ז"ל, בן 19 מבאר שבע, השאיר אחריו תלמידים ומורים מעריצים בקונסרבטוריון בעיר. הוא אהב לנגן והדביק באהבה הזו אחרים. בעשר שנות לימודיו שם הוא התמסר לכלי מיוחד ונדיר – המנדוצ'לו – ואפשר לשמוע ברסיטל הסיום שלו, שם ניגן כסולן, את הכישרון וההתלהבות.
החייל השני, אלכסנדר דבורסקי, נלחם עכשיו על חייו. הוא גדל במולדובה, עלה לארץ במסגרת עליית הנוער לנצרת עלית, למד בויצ"ו-נהלל והתנדב ליחידה קרבית. חלק מבני המשפחה הצטרפו ועלו.
הרב אחיעד אטינגר, אב ל-12, פצוע גם הוא במצב קשה מאוד. בשנים האחרונות הוא התחבר למצוקה של תושבי נווה שאנן בדרום תל אביב, והקים שם ישיבת הסדר. ההכנות שלהם לפעילות בשכונה בפורים – משלוחי מנות, קריאת מגילת אסתר, מתנות לאביונים – היו אתמול בשיאן, כשראש הישיבה נפצע.
שלושה ישראלים מיוחדים, שונים אלה מאלה, עמדו אתמול בבוקר באזור צומת אריאל, אבל האויב רואה את מה שמאחד אותם.
לעילוי נשמתו של גל, ולרפואת אלכסנדר והרב אחיעד".
האמת של פורים / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

מסכות, רעשנים, שירים וריקודים. וגם צלופנים. מיליוני ילדים ומבוגרים בארץ ובעולם מתחילים היום להתחפש ולחגוג את פורים. התפיסה המקובלת היא של התפרקות, שחרור ובלגן, אבל השנה שיתף אותי מחנך של בני נוער ברעיון הבא: "בעצם, כולנו מקובעים. מחליטים דברים לגבי עצמנו, 'אני כזה וכזה', וזהו, אי אפשר להשתנות. אבל בפורים הכל זז ואפשר לצאת מהקיבעון. זו הזדמנות לעשות מהפך בתוכנו, 'ונהפוך הוא', ולפרוץ גבולות. בדרך כלל כשמדברים על פריצת גבולות חושבים על הכיוון השלילי. כשמדברים על אומץ לעשות דברים שלא עושים כל השנה, הכוונה היא למעשים רעים. אבל מה עם האופציה השנייה? מה עם לפרוץ גבולות – לכיוון החיובי? מה עם לתפוס אומץ ולהעז – כדי לעשות דברים טובים שתמיד רציתי לעשות? מי אמר ששתייה בפורים חייבת להביא את האדם למקום רדוד ומכוער, ולא לפתוח אותו למקום רוחני ושמח? בימים האלה אנחנו מרשים לעצמנו להשתולל – מי קבע שזה לא אומר להשתולל לכיוון חדש וגבוה ונפלא?".
בין החפצה להנהגה / החלק היומי לתענית אסתר / סיון רהב-מאיר:

היום תענית אסתר, לזכר הצום שאסתר המלכה ביקשה מכל העם לצום עבורה כדי שתצליח לבטל את הגזרה של המן. אבל לא רק תפילה ותענית למדנו מאסתר, גם שמחה. היא מלמדת אותנו איך לשמוח: בתחילת המגילה אחשוורוש עורך משתה שכולו שואו חיצוני, "שופוני", אלכוהול, זהב, כסף והצגת הרכוש שלו לאורחים הרבים. ומיהי מבחינתו חלק מהרכוש והחפצים? אשתו, ושתי. גם היא כלי שצריך להראות ולהחצין. עד היום ההחפצה הזו מלווה את התרבות שלנו, לצערנו.
מול תפיסה שגויה וריקנית כל כך של שמחה, אסתר מביאה את העם בסוף המגילה למצב של אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂון וִיקָר . ואיך אסתר מבטאת שמחה? אחרי המשתה הבזבזני והאגואיסטי, היא מלמדת אותנו לשמוח באמת, על ידי מצוות הפורים שאנו מקיימים גם היום: סעודה שהיא מפגש משפחתי פנימי ולא חיצוני, משלוח מנות איש לרעהו לחיזוק הקשרים החברתיים בקהילה וגם מתנות לאביונים בדאגה למי שאין לו. ככה שמחים. המשוואה התהפכה: לא הוספת רכוש ופרסום לעצמך, אלא יציאה מעצמך והסתכלות על האחר. במקום לחשוב שככל שנקבל יותר נהיה שמחים יותר, אסתר מלמדת שככל שניתן יותר – נהיה שמחים יותר. פורים שמח.
עוד סיבה לשמוח בפורים / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

"שלום, שמי עדי ירחי, שליחת ההסתדרות הציונית בקונטיקט. רציתי להעביר לכם מסר מרחוק. בישראל כולם יודעים שפורים מתקרב. זה נמצא בכל מקום: בחנות צעצועים, במכולת, בפרסומות, באוטובוסים, ברחוב. מרגישים את פורים באוויר, כי היהדות פשוט מקיפה אותך בארץ. כאן באמריקה היה השבוע 'יום סנט פטריק' שהורגש היטב. הכל נצבע בצבע ירוק-תלתן בחג הנוצרי הזה, ותיכף מגיע הפסחא עם הביצים והארנבים בכל פינה. מסכות? רעשנים? אולי כשניסע במיוחד לברוקלין נראה כמה כאלה. אם לא נייצר כאן בכוח אווירה של פורים – לא נרגיש כלום. לכן אנחנו מתאמצים לחשוף את הדור הבא כאן למורשת שלהם, ולגרום להם להישאר יהודים מתוך אהבה ובחירה. ההזדמנות היחידה שלהם כאן לאכול בסוכה, למשל, היא בסוכת בית הספר. בחנוכה אנחנו נותנים פייט מאיר וזורח לעונת החגים הנוצריים, וגם עכשיו בפורים עובדים קשה. זה אתגר. אז רציתי שתזכרו, גם בימים מורכבים מבחינה ביטחונית ופוליטית – איזו זכות זו לחיות בישראל. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. פורים שמח".
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
קטע מהשיעור השבועי: על מה לחשוב כשמרעישים ברעשן?
מכתב מהגולן / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

"שלום סיון, זו אפרת בדיחי, זכיתי להימנות על החבורה שהקימה את מושב קשת ברמת הגולן. ממש בצאת חג הפורים הגיעה הידיעה: ארצות הברית תכיר בריבונות ישראל על הגולן. כמו בעלילת מגילת אסתר, האירועים מסחררים, מבלבלים, אבל מובילים בסוף אל הטוב. הרי פה ושם ביישוב שלנו עוד אפשר למצוא את הסטיקר הישן: 'העם עם הגולן'. והנה, פתאום, לא רק העם – עוד עמים עם הגולן. אנחנו לא צריכים את הכרתם הרשמית כדי לדעת שזה ביתנו, אבל אנחנו שמחים שהעולם מתחיל להכיר באמת. כשבריטניה נתנה את הצהרת בלפור, אמר הרב קוק: אנחנו לא מודים לאומה הבריטית, אנחנו מברכים אותה על שהייתה לה הזכות להודות באמת. והאמת היא, שזה הרי לא רק הצורך הקיומי של ישראל בביטחון. זה הרבה למעלה מזה: הריבונות המבורכת שלנו כאן גאלה חבל ארץ שלא ידע אלא להמטיר דם ואש ותימרות עשן. ההגעה שלנו שיחררה את הניצרה מעל ברכות שמיים וארץ, והגולן התחיל לדבר מטעים וכרמים, יישובים ועדרי בקר, חשמל ירוק וחופי כנרת שוקטים. כל זה היה רדום פה עידן ועידנים מתחת לבזלת, כל זה חיכה לנו מימי שבט מנשה, חיכה מימי המשנה והתלמוד. חזרנו. שבת שלום מהגולן".
הטור השבועי: https://bit.ly/2YfPNTq
אחרי פורים שמח / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

אז זהו, פורים תשע"ט הסתיים, גם בגנים וגם בבתי הספר, גם בירושלים וגם בשושן. אבל הנה רעיון של הרבי מלובביץ' שאפשר לקחת איתנו הלאה מימי הפורים: כשאתה רואה אדם מחופש בפורים לחיה מפחידה או לליצן, אתה לא מעלה על דעתך להתרגז עליו או לפחד או להתייחס לכך ברצינות. זו הרי רק תחפושת. גם בחיים אנו פוגשים הרבה אנשים 'מחופשים': זה מחופש לחצוף, זה לגס רוח, זה לאדיש – אבל זוהי לא דמותם האמיתית של אותם אנשים. זו אכן רק תחפושת. צריך להתייחס אל הפנימיות הטובה והטהורה שלהם, אולי אפילו לעזור להם בעדינות להסיר את התחפושות ששמו עליהם. זה לא רק הם, גם אנחנו בעצמנו לובשים תחפושות כאלה... את ההבנה והאהבה הזו כלפי הזולת, ייראה איך שייראה, יתנהג איך שיתנהג, צריך לקחת מפורים אל תוך השנה כולה.
שיעורים של סיון רהב מאיר משנים קודמות על פרשת שמיני 👇👇
קולה של השתיקה / החלק היומי, פרשת שמיני / סיון רהב-מאיר:

עוד לא העלית פוסט על הסערה האחרונה? עוד לא הבעת את דעתך על ההתרחשות הכי חדשה? למה אתה שותק? אין לך מה להגיד? אנחנו אומרים ומקלידים ושומעים אינספור מילים ביום. המלל הבלתי פוסק, יחד עם מהירות התגובה, יוצרים מציאות שבה כאילו לא לגיטימי לשתוק. כולם הרי מדברים, והרבה, ואתה חש שאתה חייב להצטרף.
בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מתרחש אסון. שני בניו של אהרון הכהן מתו ביום חנוכת המשכן. באמצע האירוע החגיגי והמשמח, שבמרכזו אהרון, הוא התבשר ששני בניו נפטרו. כולם בוודאי חיכו לתגובתו, אבל התורה מתארת את מה שקרה בשתי מילים עוצמתיות: וַיִּדֹּום אַהֲרֹון. ברגעים הכי מטלטלים וטרגיים – הוא בחר לידום. לפעמים השתיקה חזקה מכל דיבור. לפעמים צריך לקחת את הזמן להתכנס, להבשיל, לספוג, לחשוב. שתיקה אינה דבר פאסיבי. להיפך, כדי לדבר לא צריך כוח, המילים מתגלגלות בלי בעיה. בשביל לשתוק צריך כוח. תגובות און-ליין שטחיות ממלאות את העולם, אבל השתיקה המהדהדת של אהרון ממשיכה ללוות אותנו אלפי שנים, הרבה אחרי שמילים רבות אחרות כבר נשכחו.
הסיפור שלא נגמר / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

החללית בראשית בדרך לירח, ובמקביל טיל נוחת בשרון. טראמפ מכיר בריבונות ישראל בגולן, אבל תושבי עוטף עזה בממ"דים. וכל זה קורה בין פורים לפסח, כשרבים כבר מתחילים לנקות ולסדר. אתמול מצאתי פסקה קצרה על פסח, שיכולה לתת טעם גם לימים הסוערים האחרונים. הדברים האלה, מתוך ההגדה החדשה עם פירושי הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מוקדשים הבוקר לחיילים ולאזרחים שבדרום:
"אנחנו חוגגים את יציאת מצרים לא רק משום שאנחנו זוכרים אותה, אלא משום שאנחנו חווים אותה מחדש. זוהי דרמה תמידית וקבועה. כל דור ודור חי תוך מימוש חווית יציאת מצרים שלו. אין דור שלא יכול לומר: 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו'. אנחנו קוראים את ההגדה ומעתיקים את העבר אל תוך ההווה. הזיכרון והמציאות מתערבבים. ההגדה של פסח מזכירה לנו שאנו עם קטן, שניצב מול עוינות מסוגים שונים ומתוחכמים. עם שמבשר לעולם את בשורת החירות, בשורת החסד ובשורת התורה. עם שעצם קיומו המתמשך הוא סוג של נס. עם שמתמודד עם כל המפריעים שבדרכו - כי הוא טרם גמר לספר את הסיפור שלו לאנושות".
מחר - יום רביעי - בירושלים. הכניסה חופשית.
על תרומות קטנות / החלק היומי, פרשת שמיני / סיון רהב-מאיר:

אחד העקרונות בספר ויקרא, שעוסק בקורבנות, הוא שגם קורבן קטן שמביא אדם עני – נחשב מאוד. כל תרומה היא משמעותית. הכוונה והמחשבה חשובות לא פחות מהכמות. הבוקר מפרסמת הכתבת ענבר טוויזר את הסיפור המקסים הבא: וי קאופו מתאילנד קיבל אשרת עבודה של 5 שנים בישראל ועבד במסעדת "ג'אפן ג'אפן" בתחנה המרכזית בירושלים. הוא ראה שם בני נוער רבים אבודים, משוטטים, שיכורים, והחליט לנסות לעזור. במשך שנים הוא שם בצד מטבעות של עשר אגורות מתוך משכורתו. בימים אלה, לפני שטס בחזרה הביתה – נתן לאחראי המשמרת שלו מזוודה כבדה, מלאה במטבעות, וביקש: "תתרום את הכסף לנוער בסיכון". המזוודה העמוסה הועברה השבוע לעמותת "עלם", שם עדיין לא סיימו לספור את המטבעות. הסכום הכולל לא עולה כנראה על כמה מאות שקלים, אבל התגובה של העמותה היא העיקר: "בני נוער בסיכון מסתובבים שעות רבות באזורי תחנות מרכזיות, כי שם הכי קל להיות 'שקוף'. כולם ממהרים וחולפים על פניך, ואף אחד לא עוצר להסתכל. פתאום מגיע וי התאילנדי ומוכיח שיש מי שרואה אותם".