סיפור שהוא שיעור / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

זה מסוג הסיפורים שנשמעים כמו אגדה, אבל הוא התרחש באמת. כך סיפרה לי אמש ג'ולי בן זאב מהמושב בית חלקיה:

"לפני כחודש וחצי צלצל אליי אדם מאוד נחמד, כדי להשכיר את הצימר שלנו במושב. הוא הסביר שבגלל הקורונה הם לא חגגו בת-מצווה לבת שלהם, ועכשיו הם מתכננים שבת משפחתית. הוא היה עדין וחביב במיוחד.

כמה ימים אחר כך, בל"ג בעומר, יום חמישי בלילה, התרחש אסון מירון. ביום ראשון בבוקר צלצלה אליי אישה ושאלה אם בעלה סגר איתי על צימר לשבת הקרובה. היא אמרה שחשוב לה שלא אפספס שוכרים אחרים, כלומר שלא ייגרם לי נזק כלכלי, כי הם כבר לא יגיעו בשבת הזו. שאלתי למה, והיא אמרה שבעלה, הרב אלעזר גפנר, כבר בשמיים, הוא נהרג במירון. הייתי בהלם. איזו אישה ענקית. בכינו ביחד בטלפון, דיברנו כמעט שעה. סיפרתי לה איזה רושם טוב בעלה השאיר עליי, וכמה השבת המתוכננת הייתה חשובה לו.

אני מורה לאנגלית. באותו יום לא הצלחתי ללמד אנגלית. כל הכיתה שלי כתבה לגברת גפנר מילות חיזוק, והלכתי לשבעה לתת לה את המכתבים. אמרתי לה שבדרך כלל, גם כשאנחנו לא בצער, אנחנו לא כל כך רגישים לאחר, אבל ממנה למדתי שגם בשיא הצער האישי, אפשר לחשוב על הזולת.

עכשיו, אחרי השלושים, ביקשתי את רשותה לקיים את האירוע. שמחתי לתת את הצימר בחינם, והמון אנשים טובים התגייסו לחגיגת בת מצווה עם מתנות, אטרקציות ואוכל. הרגשתי בשבת האחרונה משהו מיוחד באוויר. גם למדתי שיעור חשוב על מידות טובות, ובמובן מסוים גם קיימתי את מה שהרב אלעזר גפנר ז"ל ביקש ממני".

בלי מסכים, בלי מסכות / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

בשיחת זום שהנחיתי אתמול עם ילדות ונערות מכל העולם, סיפרו שתי בנות מקנדה שהן עדיין לומדות בזום, ושכנראה גם שנת הלימודים הבאה שלהן תתחיל כך. לא ידעתי איך להגיב, וכך גם כל המשתתפות מישראל.

חברה שלי, מתכנתת, סיפרה שבפרויקט הנוכחי היא עובדת עם אנשי מחשבים מרוסיה. הם לא מפסיקים להיעדר מהעבודה כי חלו בקורונה, ועכשיו ראש העיר במוסקבה הכריז על שבוע חופש רשמי מהעבודה, כדי לנסות להיאבק בעלייה החדה בשיעור ההדבקה והתמותה. לא נעים לה לספר לקולגות הרוסיים שלה על המצב בארץ.

כך גם בשיחה עם עיתונאית מדרום אמריקה, שאמרה לי שרק העשירים בקהילה שלה כבר מחוסנים כי הם השיגו "חיסון טוב, כמוכם בישראל" וסיפרה ששורה של שרים בפרו, ארגנטינה ואקוודור נאלצו להתפטר כי נחשף שהם נתנו לבני משפחתם חיסונים בזמן שכל שאר המדינה מחכה. פשוט אין מספיק. "איך אצלכם כולם קיבלו ביחד, בחינם?", היא שאלה.

ואצלנו – זו לא הכותרת הראשית, לא הייתה ספירה חגיגית לאחור, אבל זה קרה: גם החובה לעטות מסיכות מבוטלת מהיום סופית. התחלואה אפסית, המגיפה הובסה, האלכוג'ל והקפסולות הופכים לפריטים ל"מוזיאון הקורונה".

פרשות השבוע האחרונות מדגישות עד כמה חשוב לא להיות אדיש לזולת, ועד כמה חשוב לא להיות כפוי טובה. אז צריך להתפלל לרפואת שאר העולם, שחלקו עדיין סובל, וצריך להכיר תודה על מצבנו. ברוך השם, וברוכים גם ראש הממשלה היוצא ומערכת הבריאות. אחרי שנה ושלושה חודשים של "מלחמת הקורונה" בישראל, כמעט כל המגבלות הוסרו ומהבוקר – אפילו המסיכה המעצבנת נעלמת מחיינו. אפשר לנשום לרווחה, תרתי משמע.

בשורות טובות.

עכשיו בשידור חי
סיון רהב מאיר בשיעור על פרשת חוקת

לצפיה ביוטיוב:
https://youtu.be/nwFx9_WvkD8
לצפיה בטוויטר:
https://twitter.com/SivanRahav
לצפיה בפייסבוק:
https://fb.watch/68IJGZc1kP/
מוזמנים להצטרף ולשתף!

לרופאה הראשונה בארץ עם שיתוק מוחין יש מה לומר לנו / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

טקס יוצא דופן נערך אמש בטכניון: ד"ר הודיה אוליאל מאשדוד קיבלה רשמית התואר רופאה. היא נולדה עם CP, והיא הרופאה הראשונה בארץ עם שיתוק מוחין. זכיתי לראיין אותה לאורך שנות הלימודים, וגם כשהדליקה משואה ביום העצמאות, והנה כמה מסרים חשובים ששמעתי ממנה:

• "מגיל צעיר ההורים שלי השקיעו בי המון, מעל ומעבר, אבל בלי רחמים עצמיים והקלות. למדתי בבית ספר רגיל ובאולפנה רגילה, השקעתי המון. ביסודי הייתי נשארת בהפסקה בכיתה ומעתיקה מהלוח, כי לא הספקתי, ואחר הצהריים, בבית, הייתי לוקחת קטע מהאנציקלופדיה ומעתיקה אותו, כדי להתרגל לכתוב כמו כולם".

• "לא רציתי שהמגבלה שלי תמנע ממני להגשים את החלום שלי – להיות רופאה. יש לי קושי ומגבלה, אבל למה שאיענש פעמיים? למה שלא אהיה מאושרת?".

• "האמונה בקדוש ברוך הוא מאוד עוזרת לי. הוא איתי, גם בכל הניתוחים שעברתי בילדות, גם בקשיים ובעלבונות, אבל גם בהצלחות ובטקס המרגש הלילה".

• "אני פוגשת הרבה ילדים עם שיתוק מוחין ושמחה שהם רואים בי מודל. הייתי רוצה לומר לכל מי שמרגיש שהוא מתחיל את החיים מנקודת פתיחה נמוכה יותר: זה לא מה שיקבע לאן תגיעו. מה שיקבע זה כוח הרצון והנחישות והאמונה שלכם".

• "אני מתמחה עכשיו במחלקת ילדים ב'מרכז רפואי שמיר – אסף הרופא'. לאחרונה, באחת התורנויות, הייתי באורתופדית ילדים. בדקתי שם ילד ונתתי הוראות, ופתאום התברר שהאחות התורנית בלילה הייתה זו שטיפלה בי בילדותי במהלך הניתוחים. כשנתתי לה הוראות לטיפול בילד היא בכתה מהתרגשות ולא האמינה לאן הגעתי".

פרשת חוקת תשפא - סיון רהב מאיר - תמליל להפצה.docx

פרשת חקת תשפא סיון רהב מאיר.mp3

לא לזלזל / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

הכי קל ללעוג ולבטל. אם משהו נשמע עתיק ולא מעודכן, ואנחנו לא קולטים אותו בשכלנו המוגבל תוך שנייה וחצי – הוא בטח לא רלבנטי, והוא יכול גם להפוך לאחלה חומר לבדיחה צינית על המסורת שלנו.

פרשת השבוע, פרשת "חוקת", נפתחת במילים "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", שמתארות נושא שנחשב לתעלומה עד היום – פרה אדומה. דורות של פילוסופים וחכמים דנים במצווה המסורתית הזו, ובשאלות הבאות: האם יש בכלל טעמים וסיבות לכל מצווה? האם יש טעמים גלויים ולצידם טעמים נסתרים? האם אנחנו חייבים, או בכלל יכולים, להבין הכול? האם אנחנו מקבלים על עצמנו לקיים את הדברים, גם אם לא נבין עד הסוף?

הנה רק משפט אחד של הרמב"ם, אחד מגדולי המחשבה בכל הדורות, בסוגיה העמוקה הזו: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולדעת סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא בו טעם ולא יידע לו עילה – אל יהיה קל בעיניו... ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול".

מצד אחד – צריך לנסות להבין, ללמוד, להתאמץ. יש ארון ספרים יהודי ואלפי שנות מחשבה שמחכים לנו. ראוי לצלול לתוכם לפני שקובעים משהו בפסקנות. מצד שני, גם אחרי שנלמד, תמיד יהיו דברים שלא נבין. גם אם הם לא אופנתיים, גם אם לא נקלוט אותם לגמרי, צריך להיזהר מאוד מלזלזל בהם. כשאתה צוחק על המורשת שלך, אתה בעצם צוחק על עצמך.

השיעור השבועי על פרשת חוקת מערוץ 12 (25 דקות עם כתוביות):
https://bit.ly/3xsSjXd

השיעור השבועי (45 דקות):
https://bit.ly/3cMu8Lt

מכתב מאמריקה/ החלק היומי / סיון רהב-מאיר

השבוע הגיע לביתנו מכתב, בדואר, מאמריקה. הכרתי היטב את הלוגו שעל המעטפה. YDT, בית הספר שבו למדו ילדינו כשהיינו בארצות הברית. פתחתי את המעטפה בסקרנות וגיליתי צ'ק, על סכום לא גדול. "החזרי קורונה על ארוחות צהריים", נכתב שם בצד. המילים הלקוניות האלה הצליחו לרגש אותי במיוחד.

ברחנו מניו-יורק עם פרוץ הקורונה, בימים הקשים ביותר של העיר, כשאלף איש נפטרו שם מדי יום. השארנו הרבה מאחור, כי חשבנו שנחזור בעוד זמן מה, אבל הקורונה סירבה להיעלם. הרבה מסעות הרצאות שלי בארה"ב בוטלו מאז, בזה אחר זה. שיקאגו, בוסטון, פילדלפיה, קליבלנד. במקום להרצות שם, מצאתי את עצמי בישראל, מכינה עוד ועוד חביתות לילדים בבידוד, בלמידה מרחוק, בין סגר לסגר. הדבר האחרון שחשבתי עליו – בין כל חוזי השכירות שפתחנו וסגרנו בין שתי יבשות, בין כל הטיסות וההוצאות הלא מתוכננות – זה התשלום בתחילת השנה על כל ארוחות הצהריים.

מאז, קרוב לארבעה מיליון איש נפטרו בעולם מקורונה, אין תחום שלא קפא ונעצר והשתנה, ובכל זאת ישבו בימים אלה במזכירות של YDT וחיפשו את הכתובת של המשפחה הישראלית הזו, שלא ממשיכה השנה בבית הספר, כדי להחזיר לה קצת כסף. רגע, חשבתי לעצמי, ואולי גם אני השארתי כל מיני חשבונות פתוחים כאלה, לא רק חשבונות כלכליים, ושכחתי, בגלל הקורונה?

"שלום הרב יעקב בנדר", כתבתי בתגובה במייל למנהל בית הספר. "הילדים שלנו כבר לא לומדים אצלכם, אבל לימדת אותנו השבוע משהו".

שבת שלום.

התכנית הזוגית של סיון וידידה מאיר

‏קטע קול מאת Mats

הטור השבועי: https://bit.ly/3gCF2pE

מה הכותרת הראשית? / החלק היומי, פרשת חוקת / סיון רהב-מאיר:

מה הכותרת הראשית הבוקר? זה תלוי בנו. בפרשה שקראנו בשבת מסופר על פטירתה של מרים הנביאה. הרב אביגדור נבנצל מזכיר בספרו את אחת מתחנות חייה של מרים – העם כולו המתין לה שבוע, עד שנרפאה מהצרעת. והנה ההסבר:

"לפני שנים רבות, כשמשה רבנו היה בתיבה ביאור, מרים המתינה לו שעה קלה ושמרה עליו. בזכות זאת, היא זכתה שהעם ימתין לה שבוע שלם. כי כל דקה של גמילות חסד נחשבת, וכך גם כל שנייה של מעשה טוב. דקה של גמילות חסד של ילדה קטנה – ערכה הוא מעבר לכל יחס הגיוני. עלינו להבין את הכוח האדיר הזה. צריך להבין מי אנחנו. כל מעשה קטן שלנו יכול לשנות את העולם. שם, למעלה, מדווחים עליו בהתרגשות.

איננו רואים זאת, אבל כל הארת פנים קלה, כל חיוך והתעניינות בשכן חדש בבניין – הכול נחשב, הכול חשוב. אם נרכוש לעצמנו ידיעה ברורה, מוחלטת וחד משמעית שכל מעשה טוב שלנו הופך לכותרת ראשית בשמיים – הדבר יסייע לנו לשלוט באורח חיינו באמת".

אל תשתף! / החלק היומי, פרשת בלק / סיון רהב-מאיר:

היום, אחת הדרכים לבדוק אישיות של בן אדם היא לבדוק את יחסיו עם הרשתות החברתיות: כמה הוא גולש ולאן? כמה דברים הוא מעלה ביום? מה הוא מעלה? ואולי השאלה החשובה ביותר היא – מה הוא לא מעלה?

בפרשת השבוע, בלעם מסתכל על עם ישראל ומפיו פורצת ברכה נרגשת: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". ממה הוא מתלהב? למה האוהלים במדבר כל כך מרגשים אותו? רש"י מסביר שבלעם נתקל לראשונה במושג הפרטיות. אומה שלמה שנודדת בחום, ועדיין, יודעת להפריד בין רשות הרבים לבין רשות היחיד. כל אוהל בנוי כך שלא יציץ לתוך האוהל הסמוך, או בלשון רש"י: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה".

איזו עוצמה. לא כולם יודעים הכל על כולם. לא כולם מסתכלים על כל חביתה שכל אחד מכין בבוקר, ואז מתעדכנים מה הוא קנה לסלון. בלעם מגיע מעולם שכולו פריצת גדר וחוסר גבולות, ופתאום הוא רואה מול עיניו שאפשר אחרת. יש כל כך הרבה כפתורים של "פרסם" ו"שתף" ואין אף כפתור של "אל תפרסם, תשמור לעצמך, תבנה עולם פנימי", אבל זה הכפתור המשמעותי ביותר: מה אתה משאיר לעצמך? מה נשאר בינך לבין המשפחה, החברים, בינך לבין עצמך או אלוקים?

מוזמנים לשתף (:

על חופש וחסד / החלק היומי, פרשת בלק / סיון רהב-מאיר

החופש הגדול מתחיל. השעמום הגדול מתחיל. לצד כל הקיטורים על מצב הנוער, חשוב לזכור אילו כוחות אדירים של עצמאות, בגרות ויוזמה יש בגיל הזה. הנה דוגמה קטנה:

יעל גולדשטיין לומדת באולפנת אמי"ת ישורון בפתח תקווה. לרגל סיום השנה נערך שם "יום חסד", שבמסגרתו 80 בנות קיצרו את שיערן עבור חולות שיקבלו פיאות מארגון "זכרון מנחם". במקרה של יעל – זוהי הפעם החמישית (!) שבה היא עושה זאת. "בגיל 5 תרמתי שיער בפעם הראשונה", היא סיפרה לי, "ומאז זו השגרה שלי: אני מגדלת ומאריכה את השיער, ופעם בשנתיים תורמת. זה מרגש אותי שאפשר לעזור כל כך בקלות למי שחלתה, וגם נותן לי תחושה טובה לאורך כל התהליך. כל מילימטר של שיער שגדל מקדם אותי למטרה. ממש לא אכפת לי שהשיער שלי נראה קצת פחות טוב אחר כך, זה לא העיקר".

בהפטרה הראשונה שיקראו השבת בבתי הכנסת, אחרי שהתיכוניסטים יצאו לחופש הגדול, מופיע פסוק שמזכיר לנו מה העיקר שנדרש מאיתנו, וזה לא ציונים ותעודות: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוקֶיךָ".

חופש מוצלח.

לזכור את "השופט כל הארץ" / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:
 
כל כך הרבה סיפורים שמעתי על צבי טל, שופט בית המשפט העליון, שנפטר אתמול בגיל 94. סיפורים מרגשים על בנו משה שנהרג במלחמת יום הכיפורים (טל התפלל בכל יום כיפור בישיבת הר עציון, משם משה יצא לקרב שממנו לא שב). סיפורים מרתקים על משפטו של ג'ון דמיאניוק (הוא צם ביום שבו החליט על גזר דין מוות, מתוך תחושה של חשבון נפש ויראה). סיפורים אנושיים על היחס שלו לאסירים ששלח לכלא (הוא שמר על קשר, בא לבקר בכלא, ולפעמים אפילו תמך כלכלית במשפחה של מי שאותו שלח למאסר). אבל חיפשתי סיפור שכל אחד יכול ליישם ולקחת ממנו משהו:
 
כשהגיש מועמדות למשרת שיפוט, כתב צבי טל מכתב לרבי מלובביץ' וביקש את ברכתו. הרבי המליץ לו להתמודד, אבל "ביחד עם קבלה על עצמו: הוספת עניין בקיום משפטיו של 'השופט כל הארץ' בחייו הפרטיים". כלומר: יחד עם העלייה בדרגה, יש להעלות גם את הרמה הרוחנית של האדם. אם הוא הופך לשופט, עליו לקבל על עצמו החלטה חדשה לשיפור בחייו האישיים. המנגנון הזה יכול להועיל לאנשים רבים שעולים לגדולה, מתפרסמים ומצליחים, ואז נכשלים ונופלים.
 
צבי טל התמנה לשופט, ולא שכח את הבקשה. הוא ייסד שיעור יומי בתלמוד בשכונת בית וגן שבירושלים, שיעור שהפך למיתולוגי ומתקיים כבר כ-40 שנה ברציפות. לא פעם ראיתי אותו הולך לשיעור הזה או חוזר ממנו, כמו אלפים שראו אותו לאורך השנים, כחלק מהנוף הירושלמי: שופט שזוכר את "שֹׁופֵט כָּל הָאָרֶץ", שנמצא מעליו.

פרשת בלק תשפא - סיון רהב מאיר - תמליל להפצה.docx

מה למדתי ב"מסיבת ההפסד" של מרים פרץ? / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

סיקרתי הרבה מסיבות ניצחון, אבל השבוע הוזמנתי לראשונה ל"מסיבת הפסד" חגיגית. מטה המתנדבים של מרים פרץ התכנס לסיכום המסע לנשיאות, שנכשל. מה למדתי שם? שאם מנצלים כל חוויה שעוברים ואם לומדים ממנה – אז לא מדובר בהפסד. זו לא קלישאה, מרים והמתנדבים באמת מרגישים שזכו: הם פגשו כמעט 120 ח"כים באופן אישי, והעבירו מסר גם באופן ההתמודדות. "אסור שבן אדם לא יתאמץ ולא ינסה בחיים, אפילו אם בסוף הוא לא יצליח", אמרה לי מרים. "לא רק ההישג חשוב. גם הדרך אל ההישג חשובה".

אנחנו מדברים המון על כך שאם רק רוצים – מצליחים. שאפשר להגשים כל חלום. שאין דבר כזה ״לא יכול״ – יש ״לא רוצה״. המסר הזה חוזר בימים אלה שוב ושוב, במסיבות סיום השנה. אבל זה לא נכון. רובנו לא נגיע לכל ההישגים, ולא נהיה מספר אחת, ולא כל החלומות יוגשמו. אז הנה מישהי שניסתה ולא הצליחה, מול כל המדינה, שאומרת לנו שכדאי לנסות, שזה בסדר להיכשל, ושצריך ללמוד מזה ואפילו לחגוג את זה ביחד.